הכל במידה: על סקס, אכילת בשר ומוסר אצל אריסטו ובודהה

הימנעות מיחסי מין “בלתי הולמים” היא אחד מחמשת כללי ההתנהגות הבסיסיים של הבודהיזם. על אף שניתן למצוא די בקלות את ההיגיון שעומד מאחורי עקרונות המוסר הבודהיסטיים, הם לא תמיד יתקבלו על ידינו באותה מידה של פשטות. מי שרוצה לחיות על פי הדהרמה, ימצא עצמו פעמים רבות חוקר ובוחן אילו חלקים של כללי המוסר רלוונטים לחייו. האם “לא להרוג אף יצור חי” פירושו של דבר שאני צריך להפסיק לאכול בשר? האם הכלל “לא לקחת מה שלא ניתן” (בעברית פשוטה, “לא לגנוב”) כולל בתוכו לא לקחת בלי רשות, גם כאשר אני יודע שהיו נותנים לי ברצון?
המהלך שבאמצעותו מנסה המתרגל הבודהיסטי להחליט מה לאמץ מתוך כללי ההתנהגות ומה לא לאמץ, יהיה בדרך כלל הפרדה של ה”מהותי” מכל מה שהוא “תלוי הֶקְשֵר”: בשלב הראשון, יש לברר מהו ההיגיון שעומד מאחורי הכלל. ופה, לשמחתנו הרבה, אפשר למצוא שלל הנמקות, החל מההסבר שלפיו כל פעולה בלתי מוסרית יוצרת קארמה שלילית ומובילה בסופו של דבר לפגיעה בעצמנו, דרך ההיגיון שמעשים מעין אלו מקשים על התרגול ועל פיתוח התודעה, וכלה בטעם שהדרך הבודהיסטית מקדשת את אי הפגיעה באחר ולשם כך קיימים כללי ההתנהגות. 
לא לקחת מה שלא ניתן
למה הכוונה ב”תלויי הקשר”? הכוונה היא לכל מה שאינו נוגע ישירות לתכלית שעבורה קיים אותו כלל ההתנהגות. התכליות הסופיות של הדרך הבודהיסטית הן ההארה או הנירוונה, אבל גם, למשל, ההימנעות מפגיעה ביצורים חשים. ישנם כמה הקשרים שאפשר לדבר עליהם. הקשר אחד הוא הסיטואציה שבה עולה השאלה המוסרית. חישבו למשל על מצב שבו אני רוצה לנהוג ברכב ששייך לחבר (רק נסיעה קצרה). החבר לא נמצא באזור, אך אני יודע בבטחון שברצון היה נותן לי לנהוג. אם אני מאמין כי הטעם שמאחורי כללי המוסר הוא לא לפגוע באחרים, אז זה יהיה בעיני היסוד המהותי. הנהיגה ללא רשות היא תלויית הקשר. בסיטואציה הזו סביר להניח שהחבר לא ייפגע מן המעשה, זה לא ירגיז אותו. כלומר, בסיטואציה הזו לא נמצא היסוד המהותי – הפגיעה, ולכן אפשר לומר שמבחינתי אין פה הפרה של כלל ההתנהגות “לא לקחת מה שלא ניתן”.
לעומת זאת, קיום יחסים עם מישהו שאינו רוצה בכך, כלומר אונס, כרוך תמיד בפגיעה. בכל הקשר שהוא, היסוד המהותי קיים, ומשום כך תהיה זו הפרה של כלל ההתנהגות. 
הקשר נוסף הוא ההקשר ההיסטורי-תרבותי. הרבה פעמים עולה הטענה שהבודהיזם צמח בתרבות רחוקה ושונה משלנו. מדובר הרי בהודו של המאות הראשונות לפני הספירה, תקופה שבה החברה היתה מסורתית והתנהלה על פי קוד התנהגות שונה מזה שנהוג בישראל של שנות האלפיים, שונה בתכלית מזה של העולם המערבי הפוסט-מודרני. לכן, יש בכללי המוסר גם יסוד תרבותי שאיננו מהותי לעקרון שעומד מאחוריהם. יהיו שיטענו, לדוגמה, כי אקטים מיניים מסויימים נחשבו כגסים ופוגעים בימי הבודהא, כלומר לא מוסריים בהקשר של אותם הימים. ואולם בימינו, היחס אליהם הוא מתירני יותר, ומשום כך הם אינם מהותיים לאתיקה הבודהיסטית ולתרגול שלנו. 
אגב, ההקשר ההיסטורי-תרבותי אינו נוגע רק לתחום המוסר. הוא חולש כמעט על כל התורה הבודהיסטית. בהקשר זה אפשר לשאול האם מרכיב מרכזי כל כך בתורתו של הבודהא, כמו חוק הקארמה, הוא מהותי או שהוא רק תוצר של הרקע ההגותי-היסטורי  שלתוכו צמח הבודהיזם? האם הפולחן והטקס של המסורת הטיבטית הם עניין תרבותי בלבד, שאנו המערביים צריכים לזנוח, או שיש להם תפקיד מהותי בתרגול? 

הייתי רוצה להציע כאן הקשר נוסף, ההקשר הקהילתי, בהתבסס על פרשנותו של הפילוסוף הסקוטיאלסדייר מקינטאייר לתורה האתית של אריסטו. בדומה לבודהיזם, האתיקה של אריסטו  שמה דגש על תכונות אופי מסוימות שעל האדם לפתח כדי להיות אדם טוב יותר ומאושר יותר. 
מיהו אדם טוב ומאושר?
לפי אריסטו, אדם טוב הוא מי שהתאמן בתכונות כמו גדלות הנפש (אדם שאינו מפריז בערך עצמו או מפחית ממנו), אומץ הלב (מי שאינו פחדן, מצד אחד, ואינו נועז חסר אחריות, מצד שני) ויישוב הדעת (התכונה האמצעית בין נהנתנות לסגפנות). מה שמעניין הוא שלצד רשימת הסגולות הטובות, אריסטו מנסח רשימה של איסורים מוחלטים, מעשים שאין לעשותם. 

מקינטאייר מנסה להבין מדוע אריסטו רואה צורך להציג את אותם האיסורים, בזמן שסגולות האופי אמורות להספיק כדי שנבין כיצד מתנהג אדם טוב. זוהי שאלה מצויינת גם עבור הבודהיזם: אם הבודהא מלמד שצריך לפתח חמלה, אהבה, סבלנות וריכוז, מדוע בכלל צריך לומר שלהרוג או לגנוב זה לא טוב? הרי זה ברור לכל מי שמבין מהי אהבה או חמלה. 
מקינטאייר טוען כי אחת הדרכים להבין טוב יותר את היחס בין הסגולות הטובות מצד אחד ובין החוקים מצד שני היא לבחון מה כרוך, בכל תקופה ותקופה, בכינון קהילה. אלה המשתתפים בבניית הקהילה יהיו חייבים לפתח שני אמצעים להערכה של התנהגות מסוימת. מצד אחד, הם יצטרכו להעריך את תכונות האופי שתתרומנה לחיים המשותפים. בנוסף, הם יצטרכו לזהות סוגי פעולה שעלולים להרוס את קשרי הקהילה, עד כדי כך שהחיים המשותפים והגשמת האינטרסים המשותפים נעשים בלתי אפשריים. כלומר, האיסורים המוחלטים יוצרים את הבסיס שבלעדיו לא ניתן להגיע לאף הישג שהוא בקהילה.

“רשימת המידות הטובות הרשמית בקהילה כזו תלמד את אזרחיה אילו פעולות תקנינה להם כבוד וערך” כותב מקינטאייר. “רשימת העבירות תלמד אותם אילו סוגי פעולה ייתפסו כפעולות שאינן סתם רעות אלא בלתי נסבלות”.

מדוע צריך שני סולמות הערכה? הצורך בשני סולמות ההערכה נובע מהעובדה שהחבר בקהילה יכול להיכשל בתפקידו כחבר קהילה בשתי דרכים שונות. הוא עלול לא להיות טוב דיו, כלומר להיות חסר בסגולות טובות, עד שאינו תורם לקהילה, או שהוא עלול לא להיות טוב בכלל ולבצע עבירות חמורות שפוגעות בקהילה. העניין הוא שגם אדם שניחן בסגולות טובות עלול לפעמים לבצע פעולות הרסניות שאינן נסבלות בקהילה. מתרגל בודהיסט שפיתח סבלנות רבה עלול עדיין לגנוב ומתרגל שפיתח נדיבות עשוי עדיין לבגוד. לכן שני הסולמות נחוצים.

חשוב לזכור כי לבודהיזם בראשית דרכו היתה משימה לא פשוטה בכלל, והיא בנייה של קהילה (סנגהה). הבודהא הקים את מסדר הנזירים, הסנגהה, והיה צריך להסדיר את מערכות היחסים בתוכה. בנוסף, לקהילת הנזירים היו קשרים רבים עם קהילת בעלי הבתים שאינם נזירים. אין ספק כי חלק נכבד מכללי המוסר בבודהיזם בא להסדיר מערכות יחסים בתוך הסנגהה ובין הסנגהה וקהילת בעלי הבתים. למשל, קיים בקוד האתי הנזירי כלל שקובע כי אין לאכול בזמן לא הולם. הכלל הזה נקבע על ידי הבודהא, לאחר שנזירים מהמסדר יצאו לאסוף מזון בשעת לילה, כאשר בעלי הבתים הלכו כבר לישון. שני הנזירים העירו את בני הכפר ולמעשה אילצו אותם להכין אוכל במיוחד בשבילם. ההשלכות האפשריות של מקרה מסוג זה על אופי היחסים בין הסנגהה ובין בעלי הבתים הן ברורות.

אם כך, האם כדי להגיע להארה או לנירוונה מספיק לתרגל ולטפח את התכונות שמלמד הבודהא? האם אפשר להתייחס לכל כללי המוסר כאל כללים שתפקידם הוא אך ורק להסדיר מערכות יחסים בין אנשים בקהילה?

בראשית המאמר ציינתי כי מאחורי כללי המוסר עומדים טעמים שונים, ולכן לא נראה שאפשר להתעלם מהם בקלות. עם זאת, אם נשים לב למגוון ההקשרים שמתלווים לכללים, נוכל מצד אחד להבין טוב יותר את המהות שלהם, ומצד שני לדעת כיצד ליישם אותם בקונטקסט ההיסטורי, הקהילתי והיומיומי שלנו. עכשיו אפשר להתחיל לקיים יחסים חדשים עם כללי המוסר שלנו.