מוֹקוּרַאי– רעם שקט- היה מורה במקדש קֶנִין. היה לו שוליה בשם טוֹיוֹ,  שהיה בן שתיים-עשרה בסך הכול. טויו ראה את התלמידים המבוגרים יותר באים השכם והערב לחדרו של המורה לקבל הדרכה בסָנְזֶן או הדרכה פרטית שבה קיבלו קוֹאָנים כדי לעצור את שיטוטי התודעה. טויו רצה גם כן לעשות סנזן. “חכה קצת”, אמר מוקוראי, “אתה צעיר מדי”. אך הילד התעקש, ויום […]

סוֹיֶן שָאקוּ, מורה הזן הראשון שהגיע לאמריקה, אמר: “לבי בוער כמו אש אך עיניי קרות כמו אפר מת”. הוא קבע לעצמו את הכללים הבאים ואותם תרגל בכל יום מימי חייו: בבוקר לפני שאתה מתלבש, הדלק קטורת ושב למדיטציה. פרוש למנוחה בשעה קבועה. התכבד במזון במרווחים קבועים. אכול במתינות ואף פעם לא עד נקודת השובע. קבל אורח באותה הרוח שיש בך […]

כאשר נזירת הזן אשון הייתה בת יותר משישים ועמדה לעזוב את העולם הזה, היא ביקשה מכמה נזירים לערום עצים בחצר. היא התיישבה במרכז מדורת הלוויה, והציתה אש מסביב לקצוות. “הו נזירה!” קרא אחד הנזירים, “האם זה לא חם שם בפנים?” “דבר כזה יכול לעניין רק אדם טיפש כמוך”, ענתה אשון. הלהבות עלו, והיא נפטרה.

איכר ביקש מכוהן טֶנְדָאי לדקלם סוטרות למען אשתו שנפטרה. אחרי הדקלום שאל האיכר: “האם אתה חושב שיהיה לדקלום זה ערך עבור אשתי?” “לא רק עבור אשתך. כל היצורים החיים יצאו נשכרים מדקלום הסוטרות”, ענה הכוהן. “אם אתה אומר שכל היצורים החיים יצאו נשכרים”, אמר האיכר, “אשתי עלולה להיות חלשה מאד ואחרים יכולים לנצל אותה בשל כך, בקבלם את מה שהיא […]

סוּיְווֹ, תלמידו של הַקוּאִין, היה מורה טוב. קיץ אחד, בזמן שהתבודד, בא אליו תלמיד מהאי הדרומי של יפן. סויוו נתן לו מקרה (קואן) : “שמע את קולה של יד אחת”. התלמיד נשאר שלוש שנים אך לא יכול היה לעבור את המבחן. לילה אחד בא בדמעות לסויוו. “אני נאלץ לחזור לדרום ומבוכה בוש ונכלם”, אמר, “כיוון שאינני יכול לפתור את הבעיה”. […]

כל נזיר יכול לקבל אירוח במנזר זן אם הוא יכול לנהל דיון על בודהיזם עם אלה הגרים במקדש ולנצח בו. אם הוא מנוצח, עליו לעזוב. במנזר אחד בצפון יפן חיו יחד שני אחים נזירים. האח הבכור היה מלומד, אך האח הצעיר היה טיפש ושתום עין. נזיר נודד הגיע למנזר וביקש להתארח, בהציעו באופן המקובל להתמודד מול הנזירים בנושאי הלימוד הנעלה. […]

לאחר מותו של בָּנְקֵיי, סיפר אדם עיוור שגר בשכנות למקדשו של המורה לחברו: “מאחר שהנני עיוור, אינני יכול לראות את פניו של אדם, ולכן עלי לשפוט את אופיו לפי קולו. בדרך כלל כאשר אני שומע מישהו מברך מישהו אחר על שמחה או הצלחה כלשהי, אני שומע בנוסף קול סמוי של קנאה. כאשר ניחומים נאמרים לנוכח חוסר מזלו של מישהו אחר, […]

דָאיג’וּ  ביקר את המורה בָּאסוֹ בסין. שאל באסו: “מה אתה מחפש?” “הארה”, ענה דייג’ו. “יש לך את בית האוצר שלך. מדוע הנך מחפש בחוץ?” שאל באסו. דייג’ו התעניין: “היכן נמצא בית האוצר שלי?” ענה באסו: “מה שאתה מבקש הוא בית האוצר שלך”. דייג’ו שמח! מאז הוא דחק בחבריו: “פתחו את  תיבת האוצר שלכם והשתמשו באוצרות”.

כאשר הנזירה צִ’ייוֹנוֹ למדה זן אצל המורה בּוּקוּ ממנזר אֶנְגָאקוּ , במשך זמן רב לא הצליחה לקטוף את פירות המדיטציה. לבסוף, לילה אחד, לאורו של  הירח, נשאה מים בדלי ישן הקשור בבמבוק. הבמבוק נקרע ותחתית הדלי נפלה, ובאותו רגע צ’ייונו יצאה לחופשי! כדי לזכור את האירוע, היא כתבה שיר: בכל דרך ניסיתי לשמור על הדלי הישן כי ידעתי שרצועת הבמבוק […]

קֵייצ’וּ , מורה הזן הגדול מתקופת מֵייגִ’י, עמד בראש טוֹפוּקוּגִ’י, מנזר בקיוטו. יום אחד המושל של קיוטו פנה אליו בפעם הראשונה. מלווהו הציג את הכרטיס של המושל, עליו היה כתוב: קִיטָגָאקִי , מושל טוקיו. “אין לי שום עסק עם ברנש כזה”, אמר קייצ’ו למלווהו. “אמור לו שיצא מכאן”. המלווה נשא את הכרטיס בחזרה בהתנצלות. “זוהי טעות שלי”, אמר המושל, ובעפרון […]