EN
EN

ספל תה

נַן-אִין, מורה זן יפני שחי בתקופת מֵייגִ’י (1868-1912) אירח פרופסור מאוניברסיטה שבא לחקור אודות זן.
נן-אין הגיש תה. הוא מילא את ספלו של האורח, ואז המשיך למזוג.
הפרופסור התבונן בתה הנשפך עד שלא יכול היה לעצור בעצמו: “זה כבר מלא. אין מקום לעוד!”
“כמו הספל”, אמר נן-אין, “אתה מלא בדעותיך ובהשערותיך. איך אראה לך מהו זן אם לא תרוקן תחילה את ספלך?”

האומנם זה כך?

מורה הזן הַקוּאִין היה מפורסם ומהולל בקרב שכניו כאדם שחי חיים צנועים וענווים. בשכנות לו גרה נערה יפנית שלהוריה הייתה חנות מזון. יום אחד, ללא כל אזהרה, גילו הוריה שבתם בהריון. הדבר הכעיס מאד את הוריה. תחילה לא הסכימה הנערה לגלות מיהו האב, אך לבסוף, לאחר הצקות רבות, נקבה בשמו של הקואין.

ההורים הלכו אל המורה בכעס רב. “האמנם זה כך?” היה כל שאמר.

אחרי שהילד נולד הוא הובא אל הקואין. בזמן הזה הוא כבר איבד את המוניטין שהיו לו, מה שלא הפריע לו, אך הוא טיפל בילד במסירות. הוא השיג חלב משכניו וסיפק לילד את כל מה שהיה צריך. שנה לאחר מכן הנערה-האם לא יכלה לשאת זאת יותר. היא סיפרה להוריה את האמת, שהאב האמיתי של הילד היה בחור צעיר שעבד בשוק הדגים. הוריה של הנערה הלכו אל הקואין כדי לבקש את סליחתו, להתנצל באריכות, ולבקש לקחת בחזרה את הילד.

הקואין נענה לבקשותיהם. בוותרו על הילד, כל שאמר היה: “האמנם זה כך?”

למצוא יהלום בדרך בוצית

גוּדוֹ היה המורה של הקיסר. למרות זאת, הוא נהג לנדוד ולהסתובב כפושט יד. פעם אחת, כשהיה בדרכו לאֶדו, המרכז התרבותי והפוליטי של האזור שבשליטת השוגון, הגיע לכפר קטן בשם טקנקה. היה ערב וגשם כבד ירד. גודו היה רטוב לגמרי וסנדלי הקש שלו התפוררו לחתיכות. על אדן החלון של בית, הוא הבחין בארבעה או חמישה זוגות סנדלים, והחליט לקנות סנדלים יבשים.

האישה שהציעה לו את הסנדלים ראתה שהוא רטוב, והזמינה אותו ללון בביתה למשך הלילה. הוא נכנס ודקלם סוטרה לפני המקדש המשפחתי. אחרי כן הוצג בפני אמהּ של האישה ובפני ילדיה. גודו שם לב שכל המשפחה מדוכאת, ושאל מדוע זה כך.

“בעלי הוא מהמר ושתיין”, אמרה בעלת הבית. “כאשר הוא זוכה, הוא שותה, נהיה אלים ומתעלל בנו. כשהוא מפסיד, הוא לווה כסף מאחרים. לפעמים, כשהוא משתכר לגמרי, הוא אינו חוזר הביתה כלל וכלל. מה אני יכולה לעשות?”

“אני אעזור לו”, אמר גודו. הנה סכום כסף. השיגי לי גלון של יין משובח ומשהו טוב לאכול. אחר כך את יכולה לפרוש. אני אשב במדיטציה לפני המקדש”.

כשבעל הבית חזר לקראת חצות, שתוי למדי, הוא שאג: “הי, אישה, אני בבית. יש לך משהו לאכול בשבילי?”

“לי יש משהו בשבילך”, אמר גודו. תפס אותי הגשם ואשתך הציעה לי באדיבותה להישאר כאן למשך הלילה. בתמורה קניתי קצת יין ודגים, ואתה יכול לקבל אותם”.

האיש שמח. הוא שתה את היין בבת אחת ונשכב על הרצפה. גודו התיישב למדיטציה לידו. בבוקר, כשהאיש התעורר, הוא שכח את שקרה בליל אמש. “מי אתה? מהיכן הגעת?” הוא שאל את גודו, שעדיין ישב במדיטציה. אני גודו מקיוטו ואני הולך לאֶדו”, ענה מאסטר הזן.

האיש מיד התבייש. הוא התנצל רבות בפני המורה של קֵיסָרו.

גודו חייך. “כל מה שיש בחיים הוא בר-חלוף”, הוא הסביר. “החיים קצרים. אם תמשיך להמר ולשתות, לא יישאר לך זמן להגשים משהו אחר, ובנוסף תגרום סבל למשפחתך”.

התודעה של הבעל התעוררה כמו מחלום. “אתה צודק” הוא הכריז. “איך אוכל אי פעם לגמול לך עבור הלימוד הנפלא הזה! הנח לי ללוות אותך ולשאת את מטענך דרך קצרה”.

“אם זה רצונך” הסכים גודו.

השניים החלו ללכת. אחרי שהלכו שלושה מיילים אמר לו גודו לחזור. “רק עוד חמישה מיילים” הוא התחנן לגודו. הם המשיכו הלאה.

“אתה יכול לחזור” הציע גודו. “עוד עשרה מיילים” השיב האיש.

“חזור עכשיו” אמר גודו, כשחלפו עשרת המיילים.

“אני הולך בעקבותיך למשך שארית חיי” הכריז האיש.

מורי הזן המודרניים ביפן החלו משושלת של מאסטר מפורסם שהיה יורשו של גודו. שמו היה מוּ-נַאן, האיש שמעולם לא חזר אחורה.

צייתנות

את דרשותיו של המאסטר בָּאנְקֵיי פקדו לא רק תלמידי זן אלא גם אנשים מכל המעמדות והעדות. הוא מעולם לא ציטט מכתבי הבודהיזם ומעולם לא סיפק תזות חינוכיות. תחת זאת, מילותיו נאמרו ישירות מליבו אל לבבות מאזיניו.

כוהן מכת הניצ’רין  התרגז על כך שאנשים מקרב קהל מאזיניו הלכו להקואין כדי לשמוע על אודות הזן. הכוהן המרוכז בעצמו הגיע אל המקדש, נחוש להתדיין עם באנקיי.

“הי, מורה זן!” הוא קרא בקול. “חכה רגע. מי שמכבד אותך יציית למה שאתה אומר, אבל אני לא מכבד אותך. האם תוכל לגרום לאדם כמוני לציית לך?”

“בוא. שב לצדי ואני אראה לך” אמר באנקיי.

הכוהן פילס את דרכו בגאווה דרך ההמון אל המורה.

באנקיי חייך. “בוא וגש אל צדי השמאלי”. הכוהן ציית.

“לא”, אמר באנקי, “נוכל לשוחח טוב יותר אם תהיה לימיני. גש הנה”.

הכוהן צעד בגאווה לצדו הימני.

“אתה רואה”, אמר באנקיי, “אתה מציית לי. אני חושב שאתה איש עדין מאד. עכשיו שב והקשב”.

אם אתה אוהב, אהוב בגלוי

עשרים נזירים ונזירה אחת ששמה היה אֵשוּן תרגלו מדיטציה עם מורה זן כלשהו.

אשון הייתה יפה מאד אפילו שראשה היה מגולח ושמלתה פשוטה. אחדים מהנזירים התאהבו בה בסתר. אחד מהם כתב לה מכתב אהבה, בו התעקש על פגישה פרטית.

אשון לא ענתה לו. ביום המחרת נתן המורה הרצאה לקבוצה, וכשזו הסתיימה, קמה אשון. היא פנתה אל זה שכתב את המכתב ואמרה: “אם אתה באמת אוהב אותי כל-כך, בוא וחבק אותי עכשיו”.

היעדר טוב לב אוהב

הייתה אישה זקנה בסין שתמכה בנזיר במשך למעלה מעשרים שנה. היא בנתה לו בקתה ודאגה לו למזון בזמן שעסק במדיטציה. לבסוף היא תהתה כמה התקדם הנזיר במשך כל הזמן הזה.

כדי לברר זאת, ביקשה את עזרתה של נערה מלאת תשוקה. “לכי וחבקי אותו”, היא אמרה לה, “ואז שאלי אותו פתאום: מה עכשיו?”

הנערה נכנסה אל בקתת הנזיר, וללא הקדמות מרובות החלה ללטפו, תוך שהיא שואלת אותו מה הוא הולך לעשות בעניין.

“עץ זקן גדל על סלע קר בחורף”, ענה הנזיר בנימה פואטית משהו. ” בשום מקום אין חום “. הנערה חזרה וסיפרה מה הוא אמר.

“ולחשוב שאני האכלתי את הבחור במשך עשרים שנה!” קראה האישה בכעס. “הוא לא הראה שום התחשבות בצרכייך, שום רצון להסביר את מצבך. אולי הוא לא היה צריך להיענות לתשוקתך בתשוקה, אבל לפחות יכול היה להפגין קצת חמלה”.

מיד הלכה אל בקתת הנזיר ושרפה אותה.

הצהרה

טָנְזָן כתב ששים גלויות דואר ביום האחרון של חייו, וביקש מאחד ממלוויו לשלוח אותן. אז נפטר.

על הגלויות היה כתוב:

אני עוזב את העולם הזה.

זו הצהרתי האחרונה.

טנזן

27 ביולי, 1892

גלים גדולים

בימים המוקדמים של עידן מֵייגִ’י חי מתאבק ידוע בשם אוֹ-נָאמִי שפירושו “גלים גדולים”. או-נאמי היה חזק באופן יוצא דופן והיה בקי ברזי אומנות ההיאבקות. בתחרויות שנערכו באופן פרטי ניצח אפילו את המורה שלו, אך בציבור היה כה ביישן שאפילו תלמידיו הפילו אותו.

או-נאמי חש שעליו לגשת למורה-זן ולבקש עזרה. הָאקוּג’וּ , שהיה מורה נודד, שהה באותה עת במקדש קטן לא רחוק, ואו-נאמי הלך לראותו וסיפר לו על בעייתו הגדולה.

“גלים גדולים הוא שמך”, אמר המורה, “על כן הישאר במקדש זה הלילה ודמיין שאתה הגלים האלה. אתה לא עוד מתאבק שמפחד, אתה הגלים הגדולים האלה השוטפים את כול שלפניהם, ובולעים את כל אשר נקרה על דרכם. עשה זאת ותהיה המתאבק הגדול ביותר בארץ”. המורה פרש לשנתו. או-נאמי ישב במדיטציה וניסה לדמיין עצמו כגלים. הוא חשב על דברים רבים. לאט לאט החל לחוש את תחושת הגלים. ככל שהזמן חלף אל תוך הלילה גדלו הגלים יותר ויותר. הם שטפו את הפרחים באגרטלים. אפילו הבודהה במקדש הוצף. לפני השחר המקדש היה לא יותר מאשר הגאות והשפל של ים אדיר ממדים.

בבוקר המורה מצא את או-נאמי מודט, עם צל של חיוך על פניו. הוא טפח על כתפו של המתאבק. “כעת דבר לא יטריד אותך עוד”, הוא אמר. “אתה הגלים האלה. אתה תשטוף כל מה שיקרה על דרכך”.

באותו היום או-נאמי השתתף בתחרות היאבקות וניצח. אחרי כן, איש ביפן לא יכול היה לנצחו.

אי אפשר לגנוב את הירח

רְיוֹקָן היה מורה זן שחי חיים פשוטים ביותר בבקתה קטנה למרגלות הר. ערב אחד גנב נכנס לבקתתו רק כדי לגלות שאין שם דבר שיוכל לגנוב.

ריוקן חזר ותפס אותו. “ודאי עשית דרך ארוכה כדי לבקר אותי”, הוא אמר לפורץ, ולא תוכל לחזור בידיים ריקות. בבקשה קח את בגדיי כמתנה”.

הגנב היה מבולבל. הוא לקח את הבגדים והתחמק החוצה.

ריוקן ישב עירום והתבונן בירח. “ברנש מסכן”, הרהר, “הלוואי ויכולתי לתת לו את הירח היפה הזה”.

שירו האחרון של הוֹשִּין

מורה הזן הוֹשִּין  חי בסין שנים רבות. יום אחד חזר לאזור הצפון-מזרחי של יפן, היכן שלימד את תלמידיו. כאשר היה זקן מאד, הוא סיפר להם סיפור ששמע בסין. וזו לשון הסיפור:  בשנה אחת בעשרים וחמישה בדצמבר, טוֹקוּפוּ, שהיה זקן מאד, אמר לתלמידיו: ” בשנה הבאה לא אהיה עוד בין החיים, לכן, חברים, עליכם לנהוג בי יפה במהלך השנה הקרובה”. התלמידים חשבו שהוא מתלוצץ, אך מאחר שהיה מורה רחב-לב, פינקו אותו כולם בסעודות ובחגיגות במשך כל ימות השנה בשנה זו.

בערב השנה החדשה, טוקופו סיכם: “הייתם טובים אלי. אעזוב אתכם מחר אחרי הצהריים כשהשלג ייפסק”.

התלמידים צחקו, בחשבם שהוא מדבר שטויות מאחר שהלילה היה בהיר ולא נראה כל סימן לשלג. אך בחצות הלילה החל לרדת שלג, ובבוקר המחרת לא מצאו התלמידים את המורה. הם הלכו לאולם המדיטציה, שם מצאו כי נפטר.

הושין, בהתייחסו לסיפור זה אמר לתלמידיו: “אין זה הכרחי שמורה זן ינבא את הסתלקותו מהעולם, אך אם הוא ממש רוצה הוא יכול.”

“האם אתה יכול?” מישהו שאל.

“כן”, ענה הושין. “אני אראה לך מה אני יכול לעשות שבעה ימים מעכשיו”.

אף אחד מהתלמידים לא האמין לו, ורובם אף שכחו את השיחה כאשר הושין קרא להם להתאסף.

“לפני שבעה ימים”, אמר, “אמרתי שאני הולך לעזוב אתכם. נהוג לכתוב שיר פרידה, אך אינני משורר. שאחד מכם ירשום את מילותיי האחרונות”.

תלמידיו חשבו שהוא מתבדח, אך אחד מהם החל לרשום.  “האם אתה מוכן?”, שאל הושין.

“כן, אדוני”, ענה הכותב. ואז הושין הכתיב:

מבהירות באתי ולבהירות אשוב

מה כל זה?

הפואמה הייתה קצרה בשורה מהארבע הנהוגות, ולכן אמר התלמיד: “מורי, חסרה לנו שורה”.

הושין, בשאגת אריה, צעק: “קהה!”, ואז הלך לעולמו.

שתפו
שתפו