EN
EN

חשיבותה של מדיטציה לא-פורמלית

Ajahn Amaro – (נולד 1956) נזיר בודהיסטי בזרם התרהוואדה, מורה וראש המנזר אמאראוואטי בדרום מזרח אנגליה. המנזר המשרת בפועל אנשים רגילים כמו נזירים פועל בהשראת מסורת נזירי היער התאילנדית ומלמד את תורתו של אג’אן צ’ה (AjahnChah)[1]. המנזר מקדם תרגול ולימוד של אתיקה בודהיסטית ביחד עם מדיטציה מסורתית של ריכוז ותובנה, כדרך להפחתת סבל. ראה גם: https://en.wikipedia.org/wiki/Ajahn_Amaro* * *מורנו אג’אהן צ’ה נהג להניא אותנו בתוקף מהצמדות לתפיסה שתרגול מדיטציה הינו שונה ונפרד מפעילותנו הרגילה בחיי היום-יום. אנשים עלולים לגרוס שמדיטציה היא מה שמתרחש כאשר אנו פוסעים הלוך ושוב לאורך מסלול המדיטציה או ישובים באולם המדיטציה ברגליים משוכלות ובעיניים עצומות – וכל היתר הם “הדברים האחרים” שאנו צריכים לארגנם על מנת שנוכל לבצע את “הדבר האמיתי” של המדיטציה. אולם אג’אהן צ’ה היה מאוד נוקב בהסבירו שאנו נדונים לסבל בכל דרכי החיים, בין אם אנחנו ישובים על כרית בעיניים עצומות, ישובים בכתת לימוד, עובדים במטבח, נוהגים בכביש המהיר, או מפטפטים עם ידידים. אנו יכולים לעורר קשיים לעצמנו וכן לחוות שמחה או עצב בכל היבט של חיינו. ולכן חשוב להביא את כל ההיבטים המגוונים הללו של חיינו אל תוך המרחב של המדיטציה.נכון לחשוב על מדיטציה במונחים של “פורמלית” ו”לא-פורמלית”, יותר מאשר לחשוב שמדיטציה זהה לפעולות המתבצעות באולם המדיטציה או לאורך מסלול ההליכה. כאשר אנו יושבים בעיניים עצומות וברגליים משוכלות, זהו תרגול פורמלי. כאשר אנו עובדים בחצר המנזר כמו גם כאשר אנו מתרועעים איש עם רעהו, זהו אותו התרגול, אולם הוא מתבצע במצב של לא-פורמלי. התרגול הלא-פורמלי מהווה לעתים אתגר גדול יותר מאשר ישיבה על כריות המדיטציה שלנו בנסיון להיות קשובים, כאשר הכל מסביבנו רגוע, שקט ומבוקר עד למאד. כך שכאשר אנו מטפלים במטלות העבודה הנתונות לנו בכל עת, אנו יכולים להביא אליהן תשומת לב וקשב.אנו יכולים לשים לב למגוון מצבי הרוח שאנו נתונים בהם. האם הם מלהיבים? “זה נהדר. זה כה נפלא!” או שאנו חושבים: “הו לא, האם זה עוד עניין שהזדמן לי על מנת שאכשל בו?” יתכן שתצוץ תחושה של גאווה:”הקוים שלי ישרים יותר מאלו של כל האחרים. רק הבט על הקוים האלה שציירתי!” התודעה היוצרת בעיות יכולה להיות פעילה מאד. אולם בעזרת תרגול אנו מסוגלים לראות מבעד לכל הלך רוח, כזה או אחר, שבו אנו עלולים להמצא.אנו יכולים לעקוב אחר זרימת מצבי הרוח שלנו, רגשותינו ומחשבותינו ככל שאלה חולפים בתודעתנו. אנחנו לא מדכאים אותם או מרגישים שהיינו אמורים שלא להתנסות בסוגים כאלה של מחשבות או התייחסויות – ובה בעת אנחנו לא מאמצים אותם לעצמנו או נתפסים ומסתבכים בהם. במקום אלה, אנו מבחינים בפשטות שזאת היא דרך הפעולה של התודעה. כאשר דברים מצליחים, אנו שמחים. כאשר הדברים נעשים קשים וחמורים, אנו עצובים. זאת היא דרך העולם. אנו מכירים בכך שזו היא אך ורק זרימה של הרגשה ותפיסה שבתוכן אנו מצויים, ושמים לב, למשל, אל השינויים המתרחשים במהלך היום. כאשר אנו מתחילים את זמן העבודה [במנזר], זה נעים, קריר ובהיר: “אהה, זה כה נחמד. איזה מקום יפה”. ולאחר מכן, כאשר מידות החום מתחילות לעלות בהמשך הבוקר, אנו עשויים לחשוב: “אוהו, זה באמת חם. עכשיו רק 10:00 ואני גווע כאן כשאני עוד עומד על הרגליים”. אנו מודעים לכך שגישותינו השתנו ביחד עם התנאים המשתנים: “הו, כמה מעניין. כאשר היה קריר חשתי שמחה. כאשר היה חם, חשתי מדוכא. הראשון הוא תחושה של נוחות השני הוא תחושה של אי-נוחות”. אנו יכולים לראות שינויים אלה כלא יותר מאשר התרשמויות שונות או מצבי רוח שונים שבאים והולכים דרך התודעה. אנחנו לא  צריכים להפוך התרשמויות אלו לבעיה.בגישה כזו אנחנו לא מנטרלים משהו ולא חושבים שכבר נפסיק לחוש אי-נוחות. אנו רק מתבוננים: “כאשר הדברים הם כך – אני שמח. כאשר הדברים הם אחרת – אני עצוב”. אנו נוכחים עד כמה יכולה התודעה להיות בלתי-יציבה, באיזו קלות אנו יכולים להלכד על-ידי השקפות ומצבי רוח. עלינו רק להביא את הקשב שלנו להתרחשויות. התודעה שקשובה באופן מלא למתרחש ברגע הנוכחי רואה באיזו קלות אנו נלכדים ובכך מבחינה שישנה גם שלוות נפש. יש מידה של נינוחות בגישתנו. נגלה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות לעליות ולמורדות של שבח או ביקורתיות, הצלחה או כשלון ולכל החוויות הארציות, הרגילות, שאנו עוברים במהלך היום.מובן מאליו שיישומן של תשומת לב וגישה כאלה אינו מתייחס רק לשעה של עבודת הבוקר אלא לכל מהלכו של היום: כאשר מסתיים זמן העבודה, כאשר אנו נאספים לארוחה, לאחר תום הארוחה, כאשר שוטפים את כלי האוכל, ובמשך הזמן הפנוי אחרי הצהריים. נמשיך לנסות להביא את תשומת הלב שלנו ואת גישת התודעה הבוחנת, אל זרם מצבי הרוח והתפיסות שלנו. לכך אנו מתכוונים באומרנו: “תשומת לב בחיי היום-יום”. זהו חלק בלתי נפרד של המדיטציה ממש כמו החלק הפורמלי – הישיבה הדמומה – ויתכן אפילו שהוא [הלא-פורמלי] מהווה חלק משמעותי יותר. אנו רגילים שתשומת לבנו נלכדת בשיחות שאנו מנהלים, או בעבודה שאנו לוקחים על עצמנו כך שאנחנו לא מבחינים במה שמתרחש בתוכנו. אנחנו כה עסוקים ומתעניינים בדברים פעילים וחיצוניים. אם קודם-כל נפנה מעט תשומת לב לאופן שבו אנו מרגישים ונהיה קשובים מעט יותר לאופן התייחסותנו למתרחש, זה יאפשר לנו לגלות [בתוך עצמנו] איכות של יציבות ושל נינוחות – ולהחזיק בה. יש לנו היכולת לגלות עניין בדבר שבו אנו עוסקים אבל נחוצה מידה של מאמץ על-מנת להפנות את תשומת לבנו פנימה אל תוכנו.אלו הן מקצת הדרכים שבהן אנו למדים לשנות את אופן התפיסה שלנו בכל הנוגע למדיטציה פורמלית או לא-פורמלית. בסופו של דבר, יתכן שנגיע להבנה שמדיטציה היא עניין של פעילות של יום-שלם ולעתים גם של לילה-שלם. ככל שנוכל להביא יותר קשב ותשומת לב לכל היבט של חיינו, יותר הזדמנויות תהיינה לחוכמה ולהבנה להופיע. [1]אג’אהן צ’ה (1918 – 1992), מורה תאילנדי ומאסטר מדיטציה רב השפעה, מייסד שני מנזרים חשובים לפי מסורת נזירי היער, כולל במדינות המערב. ראה גם: https://en.wikipedia.org/wiki/Ajahn_Chah 

Continue Reading..

תרגול המֶטַה

בביצוע תרגול המטה, אנו חוזרים ברכּוּת על ביטויים שהם בעלי משמעות, במונחים של מה שאנחנו מאחלים, ראשית לעצמנו ולאחר מכן לאחרים. אנו מתחילים בהתיידדות עם עצמנו. את השאיפות שאנו מבטאים באמצעות מלים יש לחוש באופן עמוק, ובמידת מה עליהן להיות שאיפות למשך זמן ארוך (לא משהו בסגנון “מי יתן ואמצא הערב תוכנית טובה בטלוויזיה”). באופן קלאסי, ישנם ארבעה ביטויים שבהם עושים שימוש:”מי יתן ואהיה חופשיה מסכנה.””מי יתן ויהיה לי אושר נפשי.””מי יתן ויהיה לי אושר פיזי.””מי יתן ותהיה לי נינוחות של אושר ושגשוג.”אני אתאר את הביטויים האלה כאן בפירוט, ואתם תוכלו לנסות אותם ולהתנסות בהם, להכניס בהם שינויים, או פשוט לבחור סדרה אחרת של שלושה או ארבעה ביטויים. גלו באופן אישי בחקירה גלויית הלב של עצמכם מה באמת נושא משמעות עבורכם.”מי יתן ואהיה חופשיה מסכנה.” אנחנו מתחילים להרחיב דאגה אכפתית ואהבה חומלת לכיוון עצמנו, עם המשאלה שאנו נמצא חופש מסכנה, שנדע ביטחון. בסופו של דבר, אנו מאחלים שלכל היצורים החשים, כמו גם לנו עצמנו, תהיה תחושה של מחסה, יהיה מקום מבטחים, תהיה חירות מייסורים פנימיים ומאלימות חיצונית.יש איכות סיוטית לחיים ללא ביטחון. כאשר אנו חיים, אבודים שוב ושוב במצבים מותנים כגון כעס ותאוות בצע, נפגעים ופוגעים באחרים ללא הרף, אין שלווה או ביטחון. כאשר אנו מתעוררים בשעות הלילה מחרדה, אשמה, וסערת נפש – אין שלווה או ביטחון. כאשר אנו חיים בעולם של אלימות גלויה לעין, אשר נשענת על שלילת ביטחונם העצמי של אנשים ועל הבדידות של ניצול ופגיעה בלתי מדוברים ומושתקים – אין שלווה או ביטחון. השאיפה העמוקה הזו היא הפתיחה המסורתית. “מי ייתן ואהיה חופשיה מסכנה.” ביטויים אפשריים אחרים הם “מי ייתן ויהיה לי ביטחון” ו”מי ייתן ואהיה חופשיה מפחד.””מי ייתן ויהיה לי אושר נפשי.” לו היינו בקשר עם החינניות שלנו עצמנו, לו היינו חשים פחות מפוחדים מאחרים, לו האמנו ביכולתנו לאהוב, היה לנו אושר נפשי. באותו האופן, לו יכולנו להתייחס בצורה מיומנת לייסורי התודעה אשר מתעוררים, ולא להזין או לטפח אותם, היה לנו אושר נפשי. אפילו במצבים חיוביים מאוד או מצבים שיש בהם מזל רב, ללא אושר נפשי, אנו אומללים. לעתים אנשים משתמשים בביטוי “מי יתן ואהיה מאושר” או “מי יתן ואהיה שליו ושקט” או “מי ייתן ואגיע לחירות.””מי יתן ויהיה לי אושר פיזי.” עם הביטוי הזה אנו מאחלים לעצמנו הנאה מבריאות, חופש מכאב פיזי, והרמוניה עם הגוף שלנו. אם חופש מכאב איננו בבחינת אפשרות ריאליסטית, נשאף לקבל את הכאב בידידות ובסבלנות, באופן כזה שלא נהפוך את הכאב הפיזי לייסורים מנטליים. תוכלו להשתמש גם בביטוי כמו “מי ייתן ואהיה בריא,” “מי יתן ואחלים,” “מי יתן וגופי יהפוך לי לחבר,” או “מי יתן והאהבה וההבנה שלי תקבלנה ביטוי פיזי.””מי יתן ותהיה לי נינוחות של אושר ושגשוג.” ביטוי זה מורה על הצרכים המידיים של חיי היומיום – עניינים כמו מערכות יחסים, נושאים הקשורים למשפחה ומחייה. עם הבעת הביטוי הזה, אנו מאחלים שיסודות אלו של החיים היומיומיים יהיו חופשיים ממאבק, שיושגו ברוח טובה ובקלות. ביטויים חלופיים עשויים להיות “מי ייתן ואחיה במנוחה” או “מי ייתן ואהבה חברית תתגלה לאורך חיי” או “מי ייתן ואשכון בשלום.”

Continue Reading..
שתפו
שתפו