EN
EN
ראיונות
0

הכלל הרביעי: הקשבה עמוקה ודיבור אוהב

 מתוך מודעות לסבל הנגרם כתוצאה מדיבור לא מודע ומחוסר היכולת להקשיב לאחרים, אני נודר לטפח דיבור אוהב והקשבה עמוקה על מנת להביא אושר ושמחה לאחרים ולהקל על סבלם. מתוך ידיעה שמילים יכולות לגרום לאושר או לסבל, אני נודר ללמוד לדבר בכנות, עם מילים המשרות ביטחון עצמי, אושר ותקווה. אני נחוש שלא להפיץ מידע שאני לא בטוח בו בוודאות ולא לבקר או להטיל רבב בדברים שבהם אני לא בטוח. אמנע מלהוציא מפי מילים שיכולות לגרום פילוג או חוסר הסכמה, או שיכולות לגרום למשפחה או לקהילה להתפרק. אעשה כל מאמץ לפייס ולפתור כל סכסוך, גדול כקטן.ישנו ביטוי בשפה הווייטנאמית, “דיבור אוהב לא עולה כסף”. אם רק נבחר את מילותינו בזהירות, נוכל להביא אושר לבני אדם. משמעות השימוש במילים בצורה מודעת ובתשומת לב, מתוך טוב לב אוהב, הינה תרגול של נדיבות. לכן, כלל זה קשור ישירות לכלל השני. אנחנו יכולים להביא אושר להרבה בני אדם אם רק נתרגל דיבור אוהב. שוב, אנחנו רואים את טבע ההתהוות ההדדית של חמשת כללי המוסר.אנשים רבים חושבים שהם יוכלו לתרגל נדיבות רק אחרי שצברו הון קטן. אני מכיר אנשים צעירים שחולמים להתעשר על מנת שיוכלו לגרום אושר לאחרים: “אני רוצה להפוך לרופא או לנשיא של חברה גדולה כך שאוכל להרוויח הרבה כסף ולעזור להרבה אנשים”. הם אינם מבינים שבדרך כלל קשה יותר להפגין נדיבות אחרי שהתעשרת. אם הינך מונע על ידי טוב לב אוהב וחמלה, ישנן דרכים רבות לגרום אושר לאחרים כבר עכשיו, החל מדיבור נדיב. הדרך בה אתה מדבר לאחרים יכולה להציע להם שמחה, אושר, בטחון עצמי, תקווה, אמון והארה. דיבור בתשומת לב הוא תרגול מעמיק.הבודהיסטווה אוולוקיטשוורה הוא אדם שלמד את אמנות ההקשבה והדיבור לעומק כדי לעזור לבני האדם להשתחרר מהפחד, הסבל והייאוש שלהם. הוא המודל של תרגול זה, והדלת שהוא פותח נקראת “הדלת האוניברסלית”. אם נתרגל הקשבה ודיבור כמו אוולוקיטשוורה, גם אנחנו נוכל לפתוח את הדלת האוניברסלית ולהביא שמחה, שלווה ואושר להרבה אנשים ולהקל על סבלם.הדלת האוניברסלית מתגלהבקול הגאות הרועמתאם נשמע ונתרגל אותה, נהפוך לילדשנולד מליבו של פרח הלוטוסרענן, טהור ושמחהיכול לדבר ולהקשיבבתיאום עם הדלת הכלל-עולמית.עם טיפת מים אחת בלבדשל חמלהמענף הערבה,האביב חוזר לעולם הגדול.למדתי את השיר היפיפה הזה כשחקרתי את סוטרת הלוטוס בגיל שש-עשרה. כשאתם שומעים את “קולה של הגאות הרועמת”, שהיא התרגול של אוולוקיטשוורה, המסמל את הדלת האוניברסלית, אתם הופכים לילד שנולד בתוך לב הלוטוס. עם טיפת מים אחת של חמלה מענף הערבה של הבודהיסטווה, האביב חוזר לארצנו היבשה. משמעות הארץ היבשה היא עולם הסבל והאומללות. טיפת המים של החמלה היא התרגול של טוב-לב אוהב, אותו מסמלים המים על ענף הערבה. אוולוקיטשוורה מתואר בידי הסינים, הוויאטנמים, הקוריאנים והיפנים כאדם האוחז ענף ערבה. הוא טובל את הענף במי החמלה שבליבו, ובכל מקום בו הוא מזליף ממים אלו, הכול קם לתחיה. כשהוא מזליף אותם על ענפים יבשים ומתים, הם שבים להיות ירוקים. ענפים מתים גם הם מסמלים סבל וייאוש, ועלים ירוקים מסמלים את שובם של השלווה והאושר. עם טיפת מים אחת כזו, האביב חוזר לעולמנו הגדול.בפרק ה”דלת האוניברסלית” של סוטרת הלוטוס, קולו של אוולוקיטשוורה מתואר בחמשה אופנים: הקול הפלאי, קול העולם הנצפה, קול הברהמה, קול הגאות העולה והקול שמעבר לעולם. אנחנו תמיד צריכים לזכור את חמשת הקולות הללו.ראשון הוא הקול הפלאי. זהו סוג של דיבור שיפתח את הדלת האוניברסלית ויאפשר כל דבר שוב. הקול הזה נעים לאוזן. הוא מרענן ומביא שלווה, נחמה וריפוי לנפשנו. מהותו היא החמלה.שני הוא קול העולם הנצפה. משמעות המילה אוולוקיטשוורה היא “זה שמסתכל עמוק לתוך העולם ושומע את זעקות העולם”. קול זה מקל על הסבל והרגשות המודחקים שלנו, כי זהו הקול של מישהו שמבין אותנו לעומק – הצער שלנו, הייאוש והפחד. כשאנחנו מרגישים שמבינים אותנו, הסבל שלנו הולך ומתמעט.שלישי הוא קולו של הברהמה. משמעות ברהמה היא אציל – זהו לא רק קולם הרגיל של בני אדם, אלא דיבור אציל שנובע מהנכונות להביא אושר ולהרחיק סבל. אהבה, חמלה, אושר ואיזון נפש הינם ארבעת הברהמה ויהארה, המשכנים האציליים של הבודהות והבודהיסטוות. אם ברצוננו לחיות עם הבודהות והבודהיסטוות, נוכל לשכון במגורים אלה.בימי הבודהה, מטרת התרגול של בני אדם רבים היתה להיוולד ולחיות עם ברהמה. הדבר דומה לתרגול הנוצרי הבא מתוך רצון לעלות לשמים ולהיות עם אלוהים. “בבית אבי ישנם הרבה משכנים” ואתה רוצה לשכון באחד מהמשכנים הללו. למי שרצה להיות עם ברהמה, הבודהה אמר, “תרגל את ארבעת המשכנים האצילים: אהבה, חמלה, אושר ואיזון נפש”. אם ברצוננו לחלוק לימוד אחד של הבודהה עם חברינו הנוצרים, יהיה זה: “אלוהים הוא אהבה, חמלה, אושר ואיזון נפש”. אם ברצונכם להיות עם אלוהים, תרגלו את ארבעת המשכנים הללו. אם אתם לא מתרגלים את ארבעתם, לא משנה כמה תתפללו או תדברו על החיבור לאלוהים, העלייה לגן עדן לא תהיה אפשרית.רביעי, קול הגאות העולה, הוא קולו של הבודהה-דהרמה. זהו קול רב עוצמה, אותו קול שמשתיק את כל ההשקפות והספקולציות השגויות. זוהי שאגת אריה שמביאה שקט מוחלט אל ההר ומובילה לטרנספורמציה ולהחלמה.חמישי, הקול שמעבר לעולם, הוא הקול שדבר לא יכול להשתוות אליו. קול זה אינו מכוון לתהילה, רווח או הישג תחרותי. זוהי שתיקה רועמת שמנפצת את כל הדעות והמושגים.הקול הפלאי, קול העולם הנצפה, קול הברהמה, קול הגאות העולה והקול שמעבר לעולם, הינם הקולות שלהם עלינו להיות קשובים. אם נחשוב על חמשת הקולות הללו נסייע לאוולוקיטשוורה בפתיחת הדלת האוניברסלית, דלת ההקשבה האמיתית והדיבור האמיתי.מכיוון שהוא חי חיי מודעות, כל הזמן חושב על העולם, ומכיוון שהוא המשגיח על העולם, אוולוקיטשוורה שם לב להרבה סבל. הוא יודע שהרבה מהסבל נולד מדיבור לא מודע ומחוסר היכולת להקשיב לאחרים; לכן הוא מתרגל דיבור קשוב ואוהב והקשבה עמוקה. ניתן לתאר את אוולוקיטשוורה בתור זה שמלמד אותנו מהי הדרך הטובה ביותר לתרגל את הכלל הרביעי.”מתוך מודעות לסבל הנגרם כתוצאה מדיבור לא מודע ומחוסר היכולת להקשיב לאחרים, אני נודר לטפח דיבור אוהב והקשבה עמוקה כדי להביא אושר ושמחה לאחרים ולהקל על סבלם”.זוהי בדיוק הדלת האוניברסלית שאותה מתרגל אוולוקיטשוורה.

Continue Reading..
ראיונות
0

להוסיף מים חמים – מדיטציה יהודית. ראיון עם הרב ג’ף רות’

הרב ג’ף רות’ גדל במדינת אורגון בארה”ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה”ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: “Jewish MeditationPractices for Everyday Life”. פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.איך התחלת להתעניין ברוחניות?כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה”ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.ומה היו המים החמים?המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה “תפילולוגיה” (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.זו, אם כן, “מדיטציה יהודית”?צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי “מדיטציה בזוגות”, כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת “מדיטציה יהודית”, חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות.אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו “דבקות”, בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש”ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי אנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש”ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם בעת ההיא”. הבעש”ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש”אנוכי”, הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. ‘אנוכי’ היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן ‘אנוכי’ שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש”ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב’מוחין דקטנות’, בתודעה המצומצמת של ‘אני ושלי’, כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה”ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים “רוחניים”, כלומר פשוט נהיים “מחפשים רוחניים” אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו “על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. נספח: המדיטציה מבחינה הלכתיתלסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל”ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד “תורת המדיטציה של כת ‘הגורו'”, והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי”ה קוק שאף ככלי “לחיזוק הגוף ושמירתו” יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ”ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש”עצם הטכניקה אינה אסורה” מומלץ להימנע מהשימוש בה.בשנת תשמ”ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב”תחומין” תחת הכותרת “הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות” בו הוא קובע כי “עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה’ אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל”, ושיש להמנע מ”תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית”, ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב”שמע”.דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ”ח במאמר ב”תחומין”, שנכתב על ידי הרב ד”ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב”מקור ראשון” (איילת קדם, דיוקן, י”ב שבט תשס”ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.רב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות’, ואומר היום שיש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג’ף וג’ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר’ זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית. לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נסוח פמיניסטיים ליטורגיים.

Continue Reading..
ראיונות
0

על נתינה בנדיבות-לב ועל פרנסה

 מתוך ראיון עם / על-פי שיחה עם דנה פרץמאיר זוהר היה נזיר בודהיסט במשך תשע שנים. הוא למד וחי במנזר “פלאם ווילג'” שבצרפת, בקהילתו של תיק נהאט האן, נזיר ומורה זן מוייטנאם, במשך שש שנים. מאיר מלמד כיום את דרך קשב, מדיטציה של הוויה קשובה בלב החיים, בסדנאות, רטריטים ומפגשים שונים.דנה פרץ היא תלמידת זן, המתרגלת בודהיזם בחיי היומיום.*      *     *איך התחלת לקיים סדנאות, ואיך התפרנסת כנזיר בישראל? וממה אתה מתפרנס עכשיו, כאשר אתה כבר לא נזיר?עזבתי את המנזר וחזרתי לארץ כי רציתי להתעמק בדברים, לתרגל וללמוד ולהתפתח ולהבין, וחיפשתי סביבה תומכת מתאימה, וזה התאפשר; אבל לא היה לי רעיון שאני אנחה סדנאות ואלמד אחרים. למרות זאת, זמן קצר אחרי שחזרתי כבר התחילו להגיע פניות ללמד ולהעביר סדנאות, ולאחר מספר פניות חוזרות התחלתי להיענות לבקשות. וביחס לפרנסה, בכלל לא חשבתי על השאלה – זה אולי מאוד תמים, אבל האמנתי וסמכתי שעם גלימת הנזיר, הכל יהיה בסדר; בהתחלה פשוט לא היה לי כל רעיון, לא ידעתי מה לעשות, אז אמרתי “מה שנותנים, נותנים” – וכך התחילו הסדנאות להתבסס על דאנא (Dana), נתינה בנדיבות-לב, ובמשך מספר שנים זו היתה כל פרנסתי.במהותה, דאנא זו שפה שונה, מהפך בגישה לחיים: דאנא אינה תכונה מסוימת שאנחנו מטפחים או תרגיל שאנחנו עושים, היא אינה מסגרת מוגדרת אלא מהפך שלם בסדר העדיפויות בחיים, סדר חדש בחיים – דאנא זו נתינה חופשייה ברוחב-לב וללא תנאים; ובאופן מעשי, דאנא זו המחויבות לקבל אחריות ולתרום בכל דרך כדי לאפשר את הלימוד – דאנא היא אפשרות והזדמנות לכל אדם לפתוח את ליבו ולבטא את הערכתו, על-פי יכולתו: מי שיכול פחות נותן פחות, ומי שיכול יותר נותן יותר … וכך נתינה אמיתית בנדיבות-לב היא מהפך באיכות החיים.בדרך הרגילה בה אנחנו חיים, אנחנו תמיד עסוקים בעסקאות – אנחנו משלמים רק עבור מה שאנחנו מקבלים באופן ישיר, ואנחנו מוכנים לתת רק אם נקבל בחזרה – זה שוק של קונים ומוכרים, בו “אני” ו”שלי” במרכז ואנחנו נותנים רק אם בסופו של דבר אנחנו מרוויחים, באופן גשמי או “רוחני”. בכל עסקה זו עדיין אותה גישה רגילה, בה אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לקבל כמה שיותר ולשלם כמה שפחות – אנחנו עדיין חושבים רק או בעיקר על עצמנו ולא באמת רואים אנשים אחרים, וכך אנחנו פחות פנויים לנתינה בנדיבות-לב אמיתית; אבל דאנא אינה עסקה אלא נתינה חופשייה, היא מהפך שלם בגישה – היא גישה חליפית לחיים, היא אינה שייכת לעולם העסקים.דאנא היא כלכלה של נתינה בנדיבות, בה אנחנו ערים ופועלים למען כולם – כולנו שותפים בחיים; וכך כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו – כל אחד נותן לכולם, לעצמו וגם לאחרים, וכל אחד פתוח לקבל את הנתינה של החיים. דאנא היא ביטוי של מחויבות ואחריות הדדית, היא נתינה נדיבה שמבטאת הכרת תודה על כל המתנות של החיים, נתינה שנובעת באופן טבעי כאשר אנחנו באמת מבינים את ההדדיות של החיים – אנחנו מושפעים ומשפיעים, אנחנו מקבלים ונותנים, זו הנשימה של החיים … והנה טקסט שכתבתי לפני מספר שנים, שמתאר את המהות של דאנא כנתינה אמיתית ללא תנאים, נתינה בלב פתוח לחיים:”נתינה בנדיבות-לב היא נתינה בלב שלם, נתינה חופשייה המכבדת את הנותן ומכבדת את המקבל. חופשיים לתת, חופשיים לקבל, ללא תנאים. כמו עץ השופע מצילו ומפרחיו ומפירותיו, ומעניק מטובו לכולם – ללא אפליה, ללא תנאים – כך היא הנתינה, וכל אחד חופשי לקבלה. וכל אחד חופשי גם לתת, להשקות ולהזין ולדשן את העץ, כך שימשיך להניב ולשפוע עבור כולם, עבור עצמנו ועבור אחרים”.”נתינה בנדיבות-לב היא נתינה הדדית: נותן הנותן, ונותן גם המקבל; מקבל המקבל, ומקבל גם הנותן. המורה מקבל תמיכה מהמשתתפים בסדנא כך שיתאפשר קיום סדנאות נוספות במתכונת דומה, והמשתתפים נתמכים על-ידי הלמידה והנתינה של המורה. הנותן מקבל והמקבל נותן: הנותן והמקבל מזינים ותומכים, ניזונים ונתמכים, בהדדיות ללא תנאים”.”נתינה בנדיבות-לב היא אפשרות והזדמנות, היא אינה עסקה עם מחיר נקוב ושער חליפין קבוע אלא נתינה חופשייה, באהבה ובשמחה. הנתינה פתוחה ומזמינה ונגישה לכולם, ללא תנאים, וכל אחד מהמשתתפים מקבל ונותן בנדיבות-לב, על-פי רוחב ליבו ועומק כיסו, בהתאם ליכולתו ולמצבו בחיים”. “נתינה בנדיבות-לב היא מתנה: כאשר אנחנו נותנים לאחרים, לעצמנו אנחנו נותנים. כאשר הלב פתוח לנתינה, כבר אנחנו מקבלים; כאשר הלב פתוח לקבלה, באופן טבעי נובעת הנתינה”.אלה מילים ממש יפות ואפילו נפלאות, אבל האם זה מעשי? האם דאנא זו באמת אפשרות שניתן לממש וליישם בחיים שלנו כפי שאנחנו – האם ניתן להתפרנס מדאנא?זו באמת שאלה טובה – דאנא זה נושא שכדאי לדבר עליו עוד, להרחיב ולהעמיק בו, מכיון שהשאלה של נתינה בנדיבות-לב נוגעת בצורך הבסיסי של כל אדם בפרנסה, בין אם הוא נזיר או לא – כל אדם צריך מזון ולבוש ומחסה, וכמובן ישנם גם צרכים נוספים – צרכים רפואיים וחברתיים, צרכים רגשיים ונפשיים. דאנא היא המקום בו הלימוד והדרך פוגשים את המנהגים וההרגלים ואת אורח החיים – זה המקום בו ניתן לראות באופן ברור את היחס שלנו לרכוש ולמשאבים חומריים, כל מה ש”שלי”, וזה המקום בו ניתן ללמוד ולהבין את היחס שלנו ל”אני” ולאחרים, ובאמת לגלות את עצמנו וגם אנשים נוספים איתם אנחנו במערכת יחסים.אם כך, דיברנו על המהות של דאנא, אבל השאלה היא האם כך מבינים ובאמת מתנהגים אנשים, באופן מאוד ממשי, כאשר הם שוקלים כמה כסף לתת עם סיום הסדנא, עבור המורה ועבור הלימוד, ועבור המקום המארח את הפעילות? משמע – כאשר אנחנו פתוחים לקבל את צילו ופרחיו ופירותיו של העץ, האם אנחנו באמת מעריכים את כל אותן המתנות? והאם אנחנו באמת מקבלים אחריות על השקייתו, הזנתו ודישונו של העץ – האם יש בנו מחויבות לטפל בו ולדאוג לפרנסתו, כך שימשיך להניב ולשפוע? האם אנחנו באמת מבינים שדאנא, נתינה בנדיבות-לב, אינה רק תשלום עבור מצרכים ושירותים מסוימים, אלא זו השקעה שנועדה לאפשר את המשך הנביעה, עבור עצמנו וגם עבור אחרים?דאנא היא פעולה בגישה קשובה, בפתיחות-לב לחיים, וכך אנחנו נותנים את ליבנו בכל מה שאנחנו עושים – דאנא היא הרבה מעבר לתשלום של סכום מסוים שאנחנו מחשבים, “שכר” על-פי משך הזמן של הסדנא, “תמורה” של עסקת חילופין … אבל בדרך-כלל אנחנו עסוקים בחישובים של כדאיות ושיקולים של רווחים, גשמיים ו”רוחניים”, וכך אנחנו לא באמת פנויים להיות קשובים גם לאחרים – כאשר אנחנו עוסקים רק או בעיקר בעצמנו, אנחנו לא באמת פנויים להעריך את הנתינה של המורה ואת כל ההשקעה בסדנא. כל אחד מאיתנו שמשתתף בסדנאות יכול לשאול את עצמו בכנות, בגילוי-לב ובאמת – האם לא כך הם הדברים? האם לא עוברת בראשי אותה מחשבה של תועלתנות, כאשר אני שוקל כמה מתאים לי לשלם? האם אני לא משווה את עצמי לאחרים – כמה “צריך”, וכמה הם נותנים? האם אין בי שיקולים של מראית-עין – לשמר, לפחות בעיני עצמי, דימוי עצמי מכובד וחיובי? ואם התשובה היא “כן” זה בסדר – כאלה אנחנו, זה המצב האנושי – אבל בואו נהיה גלויים!בדרך הטבע אנחנו אנשים חושבים, ראשית כל ובעיקר על עצמנו – ולכן יש להבחין בין האפשרות של דאנא, היא פעולה של נתינה בנדיבות-לב, לבין האופן בו אנחנו מתפרנסים כאשר אנחנו מנחים סדנאות ומלמדים. יש להבחין בין דאנא כפעולה בה הלב פתוח לתת וכך גם לקבל, פעולה שלא עסוקה רק בעצמה אלא קשובה גם לאחרים – יש להבחין בין דאנא כפעולה קשובה, לבין המסגרת בה מקיימים את הסדנא: האם גובים תשלום במחיר נקוב מסוים, או במחיר מומלץ? האם נוקבים במחיר קבוע לכולם, או מאפשרים תשלום בטווח של מחירים? או האם מניחים לכל אחד לשלם או לא, על-פי המתאים לו?בבודהיזם המודרני במערב לפעמים נראה כאילו אנשים עדיין לא באמת מבינים מהי דאנא באמת – כאילו דאנא זה רק אמצעי תשלום זול, “מחיר מבצע” ללא תעריף נקוב; ואנשים בטעות מפרשים את זה כ”חינם” – כאילו יש אישור ולגיטימציה לתת מעט ופחות, וכך במקום נדיבות זה מבטא חוסר רגישות. כאשר סדנא או כל פעילות אחרת מתקיימת על בסיס של דאנא, זה לא אומר שהלימוד הוא חינם – דאנא, זה לא חינם! – ולכן נתינה בנדיבות-לב אמיתית מתחילה רק לאחר התשלום ההוגן עבור הלימוד, עבור המורה ועבור המקום המארח את הסדנא.נדיבות אמיתית מתחילה אחרי התשלום הראוי וההגון, לכיסוי העלויות הישירות של הסדנא והוצאות המחייה של המורה, על-פי המקובל בתרבות ובחברה – על סכום הנתינה ההוגן לשקף את רמת ההכנסה של המשתתפים בסדנא, ואת רמת החיים הסבירה. נדיבות מתחילה במקום בו כבר הסתיימה הנתינה ההוגנת, היא המובן מאליו – יש לשלם את העלויות ואת ההוצאות! – רק מעבר לכך זו נדיבות … ואם זו באמת נתינה נדיבה, אין סיבה שערך הנתינה – סכום הנתינה הממוצע לאדם – יהיה פחות מאשר המחיר הנקוב עבור פעילויות אחרות, מפגשים וסדנאות בתחום דומה; אדרבא, כאשר מדובר בנתינה בנדיבות-לב אמיתית, ערך הנתינה צריך להיות יותר מהמקובל בפעילויות דומות – ואם לא כך הרי זו אינה נדיבות, אלא ממש ההיפך הגמור!דאנא זו אפשרות נפלאה, והיא לגמרי טבעית, אבל היא לא בהכרח מספיקה כדי לשמש כאמצעי פרנסה – יש פער גדול בין המחירים המקובלים כיום עבור סדנאות בתחומי לימוד שונים, לבין מה שאנשים נותנים בממוצע עבור לימוד וסדנאות בודהיסטיות המתבססות על דאנא. תמיד יש אנשים שנותנים יותר, אבל הרוב נותנים פחות – הרבה פעמים מה שאנשים נותנים כדאנא לא נמצא ביחס הולם לדברים אחרים עליהם הם משלמים – בידור, חינוך, נופש, ביגוד … ובפועל, למרות שלא זו כוונתם, הרבה פעמים הסכומים שאנשים משאירים כדאנא מבטאים חוסר הערכה של הלימוד, וחוסר הבנה של מה שהם באמת מקבלים. כך, במקום לעזור לאנשים להיות יותר נדיבים, ולאפשר למורים להתפרנס בכבוד מדרך החיים בה הם הולכים, חוסר ההבנה והשימוש המוטעה במושג “דאנא” למעשה מביאים לתוצאה הפוכה.אתה מתאר דאנא כפעולה קשובה שיש בה איכות חיים שונה, ואז אתה אומר שלא כך אנחנו חיים למעשה. אם כך, האם יש אפשרות לעזור לאחרים לטפח דאנא? איך בכל זאת ניתן לעזור לאנשים להיות יותר נדיבים?דאנא זו אפשרות אנושית לגמרי טבעית, אבל לא ניתן לטפח ולהגשים ולממש ולהשיג את אותה נתינה בנדיבות-לב באופן ישיר – אי-אפשר להתאמץ ולהשתדל להיות יותר נדיבים. כל אדם יכול להיות באמת נדיב, לפתוח את הלב כדי לקבל ולתת ללא תנאים – דאנא זו אפשרות מאוד ממשית, כאשר אנחנו ערים וקשובים לחיים; דאנא מתאפשרת מעצמה, באופן טבעי, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים וגלויים לחיים – נתינה אמיתית היא תופעת לוואי של חיים בגישה קשובה. לכן, השאלה האמיתית היא איך לפגוש בלב שלם את החיים ברגע הזה, ללא התיימרות וללא התכחשות לדבר – וכאשר כך אנחנו נכונים לקבל את כל הדברים כהווייתם, ללא אפליה וללא היצמדות לרעיונות, כבר אנחנו חופשיים גם לתת, לפתוח את הלב לחיים ולהיות באמת נדיבים.דאנא אינה תוצאה של שימוש מיומן באמצעים – דאנא אינה מטרה או אידיאל, מתכון או נוסחה לאורח חיים ראויים – איך “צריך” לחיות, על-פי “המומחים הרוחניים”; נתינה בנדיבות אינה תוצאה של התיימרות – היא אינה תבנית של אמת-מידה חיצונית אליה אנחנו מנסים להתאים את עצמנו, תחפושת של מסכה נאצלת, תכונה עצמית שאנחנו מסגלים ומאמצים. ההשתדלות והמאמץ להיות נדיבים אינם מייצרים נדיבות אמיתית, מכיון שכל תנועה אל עבר מטרה רצויה זו פעילות שלגמרי עוסקת בעצמה, וכך לא באמת פנויה וקשובה ונדיבה – דאנא אינה מטרה; וכמו כן, דאנא אינה אמצעי בו משתמשים כדי לטפח ולהשיג ולצבור מידות טובות – לא ניתן לאלץ אנשים להיות “נדיבים” על-ידי הבטחות לגמול של אושר בחיים אחרים, מכיון שהבטחות ל”תגמול רוחני” הן פיתיונות, משמע – זו עדיין עסקה, ולא באמת נתינה נדיבה! … אם כך, דאנא אינה אמצעי והיא אינה מטרה – דאנא היא מהפך בגישה; ולכן, כדי לעזור לאחרים להיות נדיבים, יש להיות בעצמנו ערים ובאמת קשובים לחיים.בדרך הטבע יש אפשרות של נדיבות, ולפעמים היא מתממשת יותר ולפעמים קצת פחות – בסופו של דבר, בכל רגע מסוים יש אנשים נדיבים ויש אנשים נדיבים פחות; יש הזדמנויות בהן אנשים נוטים לתת באופן יחסי יותר, כמו בסדנאות יותר ארוכות, ויש הזדמנויות בהן אנשים נוטים באופן יחסי לתת פחות, כמו במפגשים ופעילויות קצרות. יש אפשרות של דאנא, אבל אפילו שזו אפשרות לגמרי טבעית עדיין הרבה פעמים אנחנו לא מממשים אותה בפועל בחיים; ולכן השאלה היא בעצם באמת פשוטה: כאשר אנחנו לא גובים מחיר קבוע נקוב עבור הלימוד בסדנא, האם בכך אנחנו באמת עוזרים לאנשים להיות יותר נדיבים?!כאשר אנחנו מקיימים סדנאות בתשומת-לב ללא מסגרת מחייבת של תשלום בסכום מסוים, זה יכול לעזור ולהזכיר לאנשים לעצור ולבחון את עצמם ואת הערך שהם מייחסים ללימוד ולדרך, ואת הערך שהם מייחסים לכסף ולאמצעים חומריים ולמשאבים אחרים – מה הם הדברים המשמעותיים עבורנו בחיים? כמה מקום וזמן אנחנו מפנים לאותם הדברים, וכמה אנחנו מוכנים להשקיע עבורם? – כך ניתן באמת להתבונן בסדר העדיפויות שלנו בחיים … אבל השאלה היא ממש פשוטה – האם זה באמת כך? או אולי ה”דאנא” כבר הפכה להיות הרגל, שגרה של סדנא ועוד סדנא ועוד סדנא, או ציות לאיזושהי אמת-מידה “ראויה” – כפי שכולם נותנים … אם כך, קיום סדנאות ללא מחיר נקוב, וללא דרישה לתשלום, זו אפשרות והזדמנות לעזור לאנשים להתעורר לחיים; אבל האומנם זה באמת כך?!לאחר מספר שנים של הנחיה והשתתפות בסדנאות ומפגשים אחרים, למדתי לראות שרוב האנשים לא באמת מבינים את המשמעות העמוקה והמלאה של דאנא, מכיון שרוב האנשים עסוקים בעצמם – זה המצב האנושי; וכל עוד רוב האנשים לא באמת מבינים הם לא באמת נותנים, ולכן אין טעם לצפות מהם להתנהג בנדיבות ללא תנאים, אלא יש לפעול באחריות למען פרנסת המורה וכדי שפעילויות הלימוד ימשיכו ויתקיימו. כמובן שיחד עם זאת, בכל הזדמנות יש ללמד אודות המהות של דאנא – לא ניתן לקבל אם אנחנו לא פותחים את הלב ונותנים, חופש אמיתי הוא החופש לעזור גם לאחרים; אבל בינתיים, עד שכולם באמת יבינו, מה אנחנו עושים?על המורים, מי שפוגשים ומלמדים אחרים, לפעול בשני רבדים: (א) רובד מהותי – לעזור לאנשים להיות קשובים ולפתוח את הלב כדי לפגוש את כל הדברים, לעזור לאנשים להתעורר לחיים ולהבין את המתנה שאנחנו מקבלים כאשר אנחנו נותנים – לעזור לאנשים לאהוב את החיים, לעזור לאנשים לפעול בחמלה ובשמחה ולעזור גם לאחרים, לעזור לאנשים בכל דרך שאנחנו יכולים; ו- (ב) רובד מעשי – לפעול כך שצרכיו של המורה עצמו יסופקו ושהוא יוכל להתפרנס מעיסוקו, כך שיוכל להיות פנוי וזמין ללמד אחרים – לפעול באחריות כדי להמשיך ולקיים את אפשרות הנתינה.זו אחריותו של כל מורה לעשות את הנדרש כדי לפרנס את עצמו, להיות גלוי וישיר ומפורש ולבטא את הצרכים כך שיהיה פנוי מספיק כדי להמשיך לתת לתלמידים, וכדי להתפתח וללמוד בעצמו – על המורה לטפל בעצמו, כי רק כך ניתן לטפל ולעזור גם לאנשים נוספים; ויחד עם זאת, זו אחריות המורה ללמד אודות המשמעות העמוקה והמלאה של דאנא – לדוגמא, אפשר להסביר שדאנא אינה רק נתינה כספית עבור שעות הלימוד בסדנא, אלא היא גם נתינה של זמן ואנרגיה ומשאבים נוספים; דאנא היא נתינה חומרית וגם נדיבות בעזרה של ארגון סדנאות ואירוח פעילויות, ותמיכה במשתתפים אחרים שלפעמים מתקשים – אפשר לכנות זאת “דאנא קהילתית” – דאנא היא נתינה ותמיכה ועזרה לזולת, בכל דרך אפשרית.דאנא זו אפשרות אנושית טבעית, זו המהות – הנתינה נובעת מעצמה כאשר אנחנו קשובים לחיים, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, כאשר אנחנו פוגשים בגילוי-לב את כל הדברים ברגע הזה; כאשר אנחנו פחות עסוקים בבעיות המסוימות שלנו, בפחדים ובכעסים ובתשוקות, כבר אנחנו חופשיים להיות פנויים וקשובים ולתת בנדיבות גם לאחרים – אבל באופן מעשי, “דאנא” כנוהג או נוהל של ארגון סדנאות, זהו נושא לגמרי שונה … ולכן יש להבחין בין האפשרות של דאנא, היא הוויה קשובה שפתוחה לקבל בהכרת תודה את כל הדברים, וכך גם לתת בנדיבות ללא תנאים – לבין המנהג של דאנא, הוא המתכונת או המסגרת בה אנחנו מגישים את הלימוד ומקיימים את הסדנא.אבל דאנא היא מנהג נפוץ ומקובל במסורת הבודהיסטית באסיה – כך מורי דהרמא (Dharma) מתפרנסים כבר הרבה דורות …באופן כללי זה נכון – אבל לא לגמרי … הרי אין בודהיזם אחיד, אחד ויחיד. הדהרמא היא דרך החיים שהבודהא לימד, ויש הרבה גוונים למסורת הבודהיסטית – אין מסורת אחת אלא יש מסורות מרובות; ובמסורות מסוימות נוהגים לגבות תשלום עבור הלימוד, בסכום נקוב ולפעמים בכלל לא זול. בישראל 2012 השימוש בדאנא כמסגרת לסדנאות ופעילויות לימוד אחרות הפך להיות הנוהג המקובל – כך פועלים כמעט כל המורים; אבל זה לא בהכרח כך בעולם הבודהיסטי באופן כללי, וזה לא מחייב דבר באופן עקרוני. כל מי שמלמד חופשי לפעול על-פי הבנתו והמתאים לו, כדי לעזור גם לאחרים להבין ולפתוח את הלב לחיים, וכדי להתפרנס ולקיים את עצמו; משמע – לא כל המורים הבודהיסטים מתפרנסים על בסיס מנהג הדאנא.המהות של דאנא היא נתינה בהכרת תודה שנובעת מהבנה שלמה – הבנה אמיתית של ההדדיות של כל הדברים, הבנה שהחיים שלמים; ומנהג הדאנא מאפיין מסורות בודהיסטיות רבות, שמנסות להביא את אותה הבנה אל לב החיים. לכן, לפעמים אומרים “דאנא – ככה זה במסורת הבודהיסטית”, אבל הנימוק הזה לא תקף, מפני שיש הרבה היבטים של המסורת הבודהיסטית בהם רובנו לא משתמשים – הטקסיות והקידות והתפילות, ושפע של מנהגים עממיים ואמונות תפלות, והאפליה נגד נשים, וההתבטלות מול סמכות המורים ומעמד הנזירים, לדוגמא – אנחנו הרי לוקחים מהמסורת רק את ההיבטים שנראים עבורנו מתאימים והולמים; וטוב שכך, וזה באמת נפלא, אבל זה אומר שהנימוק של “מסורת” הוא בעצם רק תירוץ – אנחנו לוקחים רק את מה שעבורנו הולם ומתאים … משמע, יש להבין שהגישה המסורתית היא “עסקת חבילה”, ויחד עם דאנא תמיד שלובים וכרוכים בה היבטים נוספים של אורח החיים.באופן מסורתי, מנהג הדאנא תמיד מלווה במנהגים נוספים ומושרש ומוטמע וטבוע באורח החיים, ואי-אפשר להפריד בין הסדנא, או אפילו בין לימוד הדהרמא באופן כללי, לבין שאר החיים – זו שותפות מלאה של המורה בחיי התלמידים; זו מעורבות הדדית של חיי המורה והתלמידים, הנזירים ושאינם נזירים, בקהילה שלמה. בגישה המסורתית אנחנו מחויבים לדרך חיים שלמה, שלא ניתן לפצל אותה ולהשתמש רק בחלקים מסוימים נבחרים; ולכן, כאשר אנחנו משתמשים בנימוקים מסורתיים כדי להסביר את האופן בו אנחנו מתנהגים, עלינו לכבד ולקיים את כל המשתמע ונובע מכך.מנהג הדאנא במסורת הבודהיסטית באסיה תמיד כולל גם מתן שירותי דת, מטעם המורים הנזירים ולמען כל האחרים – זו התמיכה של המורה בחיי היומיום הממשיים של התלמידים. לדוגמא – עריכת טקסי לידה ונישואין ופטירה, הענקת ברכות על חנוכת הבית ותפילות למען הצלחה בעסקים, וקיום טקסי זיכרון לאבות הקדומים ועוד מועדים וחגים – זה בודהיזם דתי. בגישה המסורתית המורה מקבל אחריות מלאה על החיים הרוחניים של התלמידים, ויחד עם לימוד מדיטציה ואורח חיים קשובים, הוא מעניק גם מסגרת פורמלית, דתית וטקסית, והוא מהווה סמכות עליונה לכל שאלה ובעיה, בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין חבריהם ומשפחתם; ותמורת כל זאת התלמידים נותנים דאנא, ומעניקים את כל הנדרש עבור צרכי המורה ושאר הנזירים – עבור המטבח והמזון והמגורים, עבור הגלימות ועבור צרכים רפואיים, וגם עבור היכל התפילה ואולם המדיטציה וספריית הכתבים.במסורת הבודהיסטית דאנא תמיד באה יחד עם יחסי מורה-תלמיד פורמליים, שכוללים מחויבות מלאה של המורה לתלמידים, והתמסרות של התלמידים כדי לתמוך במורה – התלמידים והמורה מחויבים לתמיכה הדדית, להזין ולסעוד זה את זה, בכל רגע בחיים; המורה מקבל אחריות מלאה על דרכם של התלמידים בחיים, והם מקבלים אחריות שלמה על פרנסת המורה, למשך כל החיים – זו ערבות הדדית ללא תנאים. בבודהיזם המסורתי התלמידים מחויבים לטפל במורה ולדאוג לכל מחסורו ולכל צרכיו, גם כאשר הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי ממושך ויקר, וגם כאשר הוא כבר קשיש במצב סיעודי, והוא לא יכול לתת לתלמידים וללמד אותם, וכך כבר לא יכול לפרנס את עצמו – מנהג הדאנא הוא הביטוח הרפואי ותכנית הפנסיה של המורה; אבל האם אנחנו, מורים ותלמידים בעולם המודרני המערבי, באמת מתייחסים כך לדברים?!דאנא כמנהג זו אחריות הדדית המתבססת על מחויבות עמוקה, זו דרך חיים שלמה; אבל בעולם המודרני לא כך אנחנו בפועל מתנהגים, אלא אנחנו נוהגים לפצל את החיים – העבודה בנפרד מהמשפחה בנפרד מהתחביבים ושאר העיסוקים, וכך אנחנו כרגיל חושבים: “עכשיו אני לומד בסדנא או בקורס, ובעוד רגע אתן את התמורה; אבל אחר-כך זה החיים שלי, באופן לגמרי אישי ופרטי, ואני כבר לא חייב דבר לאף-אחד!” … זו הגישה הרגילה, אבל אי-אפשר להביא לשינוי מהותי אם אנחנו לא מוכנים באמת להשתנות – כאשר אנחנו באמת מיישמים את מנהג הדאנא זה שינוי מן היסוד בכל ההתנהלות שלנו בחיים, מהפך עמוק בגישה.לא ניתן להמשיך לחיות באופן נורמלי לגמרי כרגיל, ורק כאשר אנחנו באים לסדנא וללימוד הבודהיסטי לאמץ את מנהג הדאנא כמעטפת חיצונית, גלימה של מידה טובה, ורגע אחר-כך כבר אנחנו פושטים אותה ושבים ללבוש את חליפת העסקים, ולענוד את אותות ההצלחה והיוקרה, למען קידום אישי והישגים ורווחים … מנהג הדאנא הוא היבט של אורח החיים המסורתי, אבל האם אנחנו באמת מוכנים לחיות כך, עם כל מה שנובע מכך ועם כל מה שזה מחייב? האם כך אנחנו מתארים את החיים שאנחנו חיים? ואם התשובה היא “לא” זה כמובן בסדר – כאלה אנחנו, כך הם החיים; אבל הבה נהיה כנים וגלויים, ולא נסתתר במחסה הנימוקים המסורתיים.בנוסף, הרבה פעמים הנימוקים המסורתיים למנהג הדאנא מתבססים על רעיונות שגויים, טענות מוטעות שאינן באמת תקפות במציאות. לדוגמא, לפעמים אומרים “אין אמת-מידה לדהרמא – לא ניתן לאמוד את ערכה באמצעים חומריים, ולכן אנחנו לא גובים תשלום עבור הלימוד בסדנא”; אבל כך גם לגבי כל דבר אחר – מה ערכם של המים שאנחנו שותים? ושל אבטיח שאנחנו אוכלים? ושל האדמה עליה אנחנו פוסעים ולוחמים ובה אנחנו בונים וקוברים? ושל הפרחים שאנחנו מגדלים או קונים? ושל ספר ושל כל יצירת אמנות? ושל הקשבה ושל מגע, של מטפל מיומן ומנוסה? ושל הזמן והעבודה של האופה, ושל המורה ושל הרופא? ושל כל פחד או כעס ותסכול שאנחנו לא מגיבים ומתפרצים, ושל כל תשוקה וכל קנאה שאנחנו פוגשים קשובים, ושל כל רגע של יופי ושמחת חיים?כל דבר, אפילו הפעוט ביותר, הוא מתנה של החיים; ואין אמת-מידה לערכם של הדברים, אלא על-פי מה שאנחנו צריכים. כל דבר מורכב מכל הדברים האחרים, כל דבר הוא החיים כולם – וערכם של הדברים, החומריים וגם כל הדברים האחרים, ערכם נקבע על-פי הצרכים, הם התנאים הדרושים כדי להמשיך ולקיים אותם. כדי להתקיים כל דבר זקוק למזון, והמזון של המורה הוא התגמול, בצורה של תשלום או בכל אופן אחר – התגמול שמאפשר את פרנסתו, נזיר או לא, ואת המשך קיום הסדנאות ופעילויות אחרות; ולכן, גם אם אין אמת-מידה מוחלטת לערכה של הדהרמא, עדיין יש צרכים מאוד ממשיים שנדרשים כדי לאפשר את הלימוד, כמו הצורך לספק את פרנסת המורה.אם כך, אולי מנהג הדאנא לא מתאים לאנשים החיים בארץ, ובכלל במערב, ולא צריך להשאיר את זה לשיקולם, אלא לקבוע מחיר לסדנא ולגבות באופן ישיר את התשלום?יש אנשים ויש מצבים להם מנהג הדאנא מתאים – אפשר להשתמש בדאנא, כל עוד ניתן להתפרנס כך – אבל אין הכרח; אפשר להשתמש, אבל אין הכרח – זו התשובה הפשוטה. יש אנשים שמרגישים לא בנוח כאשר הם צריכים להחליט בעצמם מה סכום הנתינה, כמה דאנא הם משאירים, ולכן לפעמים אני שומע מאנשים הרבה הקלה כאשר נוקבים במפורש במחיר מסוים כתשלום עבור הסדנא … כך שיכול להיות שדאנא זה באמת לא מתאים, לפחות עבור חלק מהתלמידים המשתתפים בסדנא; ולגבי המורים, גם לחלקם מנהג הדאנא אינו מתאים, ובמיוחד עבור מי שלא משתמשים בנימוקים של מנהגים מסורתיים ובתמריצים של גמול בגלגולים הבאים.יש מי שמנהג הדאנא בהחלט יכול להתאים עבורם – לדוגמא, עבור מי שמקבלים על עצמם באופן מלא את אורח החיים המסורתי, עם כל הכרוך בכך; או עבור מורים שמלמדים בקבוצות גדולות ומאורגנות, שאולי אפילו שייכות לארגון בינלאומי, עם הרבה חברים והרבה מתנדבים – להם קל יותר להתבסס על דאנא; אבל עבורי, באופן מעשי, כבר ברור שלפחות חלק מפעילויות הלימוד והסדנאות צריכות להתקיים על בסיס תשלום. לכל אדם יש דרך בחיים, ומה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחרים, או אפילו לאותו האדם כאשר משתנים התנאים – אני בתהליך; ואחרי מספר שנים של התנסות ישירה למדתי להבין שאני לא יכול להתפרנס באופן בלעדי על בסיס מנהג הדאנא.אני לא מורה שאוסף סביבו קהל של תלמידים, חצר של תומכים, מעגל של מקורבים, להם יש מחויבות פורמלית ופומבית; ואני גם לא מי שמארגן ומפעיל אנשים, מי שיוצר רשת של קבוצות מתנדבים, מאגר של כוח אדם זמין שתורם את זמנו ומרצו וגם משאבים נוספים למען קידום המורה והעמותה, עזרה לזולת והפצת התורה – אני פשוט לא כזה. אני שמח לפגוש אנשים במקום של הקשבה שלמה תוך מתן כבוד להם ולדרכם, לפתוח בפניהם אפשרויות ולהאיר את מצבם, ללוות אותם בדרך ולהצביע עבורם על המתנה של החיים – האחריות שלי היא לעזור לכולם, לכל מי שמוכן, לקבל אחריות ולעמוד על רגליהם שלהם בעצמם; בכל הזדמנות למפגש עם אנשים, אני פשוט מגיש בשמחה את כל מה שיש בליבי, בפתיחות שמזמינה כל אדם לקבל אחריות מלאה על עצמו ומצבו ועל דרכו בחיים. אני נותן בנדיבות, אבל כמובן שאני צריך גם לקבל כדי לקיים ולפרנס את עצמי – אני משקיע את כל חיי בלימוד העצמי ובלימוד אחרים כבר 15 שנה, ועדיין אני לא מתפרנס מזה; ולכן אני חושב שעבור מורים במערב, השימוש בדאנא כאמצעי פרנסה בלעדי מוטל בספק – זה בסימן שאלה.זו השאלה: האם אנחנו, מורים אשר מקיימים סדנאות ומלמדים אחרים, באמת לא מצפים ולא צריכים תגמול כספי?! יש מורים שיש להם מקורות הכנסה שאינם קשורים לסדנאות וללימוד, אבל לא לכל אחד יש מקצוע ונסיבות חיים שמאפשרים פרנסה באופן כזה; ואם כך, אולי יש מי שלא זקוק לפרנסתו לתגמול כספי עבור הסדנאות, והוא יכול ללמד בחינם, אבל עבור רוב מי שמלמדים התשובה ממש פשוטה – הלימוד והסדנאות הם מה שאנחנו עושים, וכמובן שאנחנו מצפים ורוצים להתפרנס מעמלנו. אנחנו מקדישים לדרך את חיינו, ואפילו שעצם הנתינה היא מתנה נפלאה גם עבורנו הנותנים – בעצם הנתינה כבר אנחנו מקבלים – עדיין אין סתירה בכך שאנחנו משתמשים בלימוד ובסדנאות למען מחייתנו … ולכן זה רק הוגן שנאמר זאת באופן ישיר, מפורשות וגלויות – הסדנא מתקיימת עבור תשלום.כאשר אנחנו מקיימים סדנאות על בסיס תשלום, אין בכך סתירה עם העובדה שעדיין אנחנו מאפשרים למי שיכול לשלם פחות לעשות זאת – אפשר לתת הנחה ולעזור למי שבאמת צריך. אם כך, אין כל מניעה שנציין באופן ברור ומפורש מהו להערכתנו התשלום ההגון שמכבד ומספק את צרכי המחייה של המורה ואת העלות המעשית של ארגון הפעילות; משמע – שניתן למשתתפים אמת-מידה לגבי גובה הסכום שיאפשר את המשך קיום הסדנאות באופן דומה, ויאפשר את המשך הלמידה והיצירה של המורה, כך שיוכל לעדכן ולחדש ולתת בנדיבות גם הלאה, לנו וגם לאנשים נוספים.משתמע מהנאמר שאתה מתכוון לוותר על קיום סדנאות במתכונת של דאנא … האומנם זה כך?באופן אישי אני לא פועל על-סמך רעיונות ואמונות ודעות ומסקנות, מסורתיות או אחרות, ולכן אפשר להשתמש בדאנא – כל עוד זה מאפשר פרנסה. כאשר חזרתי לארץ מהמנזר, לפני 9 שנים, כל הסדנאות והפעילויות שהדרכתי ולימדתי התקיימו על בסיס של מנהג הדאנא, וכך פעלתי במשך מספר שנים, ועדיין לא ויתרתי לגמרי על כך – יש סדנאות ופעילויות נוספות שממשיכות להתקיים ללא מחיר נקוב וללא דרישה לתשלום, ובהן כל אחד חופשי לתת פחות או יותר, בהתאם לרוחב ליבו ועומק כיסו; באמת רציתי לבדוק האם אפשר להתפרנס כך, אבל ניסיתי להתקיים על דאנא בלבד, ועבורי זה פשוט לא עבד – כפי שאנשים בפועל נותנים אין בזה די לפרנסתי, אפילו שאני חי חיים מאוד פשוטים.השאלה המהותית הראשונה בנוגע לדאנא היא איך אפשר לעזור לאנשים נוספים להיות נדיבים – האם ניתן לעזור להם לגלות בליבם את אפשרות הנתינה, ולממש אותה גם במעשים? והאם מנהג הדאנא באמת תורם להם, ועוזר להם להבין את טבע הדברים ולהתעורר לחיים? והשאלה המהותית השנייה היא האם זה בכלל מעשי – כפי שאנחנו חיים בעולם המודרני המערבי, מעבר לכל נימוק מסורתי, אידיאולוגי ורעיוני – האם מנהג הדאנא מאפשר פרנסה, ואת המשך קיום הסדנאות והזדמנויות לימוד נוספות? … אלה שאלות פתוחות, בכל רגע מחדש, ורק אם התשובה לשתי השאלות היא חיובית – “כן, מנהג הדאנא באמת עוזר לאחרים להיות נדיבים”; ו”כן, מנהג הדאנא גם יכול לשמש אמצעי פרנסה הולם” – רק אז יש מקום לשימוש בדאנא כמסגרת סדנא וכמתכונת לימוד המוגשות ללא כל מחיר נקוב ודרישה לתשלום.אם כך, לסיכום הנושא – נתינה בנדיבות-לב היא אפשרות נפלאה שמתבססת על הבנה שלמה ואמון הדדי – אדם לאדם, אדם; דאנא היא ביטוי של קשב לחיים, היא גילוי של הכרת תודה בפעולה – אבל השאלה היא האם אנחנו באמת מממשים את אותה אפשרות, והאם יחד איתנו מגשימים אותה גם אנשים אחרים? … השאלה של דאנא והצורך בפרנסה היא שאלה לגמרי מעשית ותמיד אמיתית – גם כנזיר בגלימה וגם לאחר גלימת הנזיר, זו שאלה שאינה תלויה בתנאי החיים המסוימים; זו שאלה שמפנה את מבטנו אל הצורך לכבד את הצרכים שלנו, ויחד עם זאת גם אל הרצון לעזור ולתת גם לאחרים. השאלה מזמינה אותנו להתבונן ולהבין את המצב האנושי לעומקו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אנשים נוספים – להבין ולפעול באופן שמכבד את עצמנו וגם אחרים; והבנה ערה מאפשרת לנו לעזור ולתת בנדיבות ללא הסתמכות על כל מסורת ומנהגים מסוימים, אלא בפעולה מעודכנת למצב העכשווי, פעולה חופשייה מנימוקים ורעיונות, פעולה קשובה ברגע הזה.

Continue Reading..
ראיונות
0

דרך גלימת הנזיר – ראיון עם מאיר זוהר

מאיר זוהר היה נזיר בודהיסט במשך תשע שנים. הוא למד וחי במנזר “פלאם-וילאג'” שבצרפת, בקהילתו של תיק נהאט האן, נזיר ומורה זן מוייטנאם, במשך שש שנים. מאיר מלמד כיום את דרך קשב, מדיטציה של הוויה קשובה בלב החיים, בסדנאות, רטריטים ומפגשים שונים – פרטים נוספים באתר “בית קשב”דנה פרץ היא תלמידת זן, המתרגלת בודהיזם בחיי היומיום.*      *      *איך בעצם הגעת אל המנזר?תיק נהאט האן (Thich Nhat Hanh) ביקר בישראל, למספר סדנאות והרצאות פומביות, ואני השתתפתי בסדנת מדיטציה של סוף-שבוע. זו היתה התנסות משמעותית עבורי, מכיון שהרגשתי שנפתחת כאן אפשרות של התעוררות הלב – זו היתה רק טעימה ראשונה, אבל היא הדהדה עמוק מאוד בליבי, וקראה לי הלאה, להמשיך בדרך – אפשר לומר שמשהו התעורר בליבי; הדרך קראה לי, ונעניתי לקריאה. כבר באותה סדנא שמעתי שיש מרכז מדיטציה בצרפת, הוא פלאם-וילאג’ (Plum Village), וחשבתי והתעניינתי, ומהר מאוד התארגנתי לנסיעה לשם; הייתי חודש ראשון בפלאם-וילאג’ ברטריט הקיץ, וכבר אז ידעתי שאני מעוניין לחזור לשם ולהישאר לתקופה בלתי מוגבלת – ידעתי שזה שינוי של החיים… ובפועל חייתי שם כמעט שנה עוד לפני הנזירות.באיזשהו מקום גם אמרתי לעצמי “אולי אפילו נזיר” – ידעתי שאני רוצה לבדוק את האפשרות, אבל את זה עוד לא העזתי לומר במפורש.איך התקבלה ההחלטה להיות נזיר?כאשר שואלים אותי לגבי ההחלטה לעזוב הכל ולהיות נזיר – וזו שאלה ששואלים לעיתים תכופות – אז התשובה פשוטה: לא החלטתי. לא החלטתי להיות נזיר – ההחלטה התקבלה בהיעדרי; משמע – לא היה שיקול דעת, לכאן או לכאן, ואז בחירה והחלטה, אלא היתה שאלה פתוחה, שאלה קשובה – מרחב של פנאי להתבוננות והבנה, בלי התערבות של שיקולים ודעות – “כדאי” ו”צריך”, “אני” ו”שלי” – פשוט היתה התבהרות שזו הדרך הנכונה. יש להיות עם השאלה הפתוחה, ללא החלטה, עד להבנה – התבהרות והבנה אינן תוצאה של החלטה, אלא ה”החלטה” נובעת מעצמה כאשר כבר יש התבהרות והבנה… ואז ההבנה באה לידי ביטוי במעשים. ההחלטה התקבלה בלב שלם, ללא הסתייגויות והתלבטויות, ללא מאמץ; ההחלטה התקבלה מעצמה – זה פשוט היה הדבר הנכון, הצעד הנכון בדרך הנכונה; ויחד עם זאת, היו גם קשיים ופחדים.אם יש קושי זה בגלל שיש היאחזות והיצמדות – משמע, פחד; וכמובן שהיו בי פחדים – פחד מחוסר קבלה, חוסר לגיטימציה, פחד מלעזוב את הבית, את המוכר והידוע; אבל יחד עם זאת היתה בי כמיהה לחיים של תרגול, חיים בתשומת-לב, להיות באמת בחיים, ולכן זה היה ברור – כאשר אני רואה פחד ההתייחסות שלי מאוד פשוטה: אני הולך ישר אליו, ישר אל ליבו. אם אני לא רואה את הפחד, אולי הוא מניע אותי לכל מיני כיוונים; אבל ברגע שאני מגלה שיש פה פחד אני שוהה איתו, עובד איתו עד כמה שאני יכול, פשוט להיות ביחד עם הפחד; אבל אז כבר ברור שהפחד הוא לא סיבה – לא סיבה להמשיך להיאחז ולהיצמד. מרגע שהראיה של הפחד היא מספיק ברורה, כבר אין לו כוח עלי: כאשר אני רואה שיש פחד, ואני מבין שזה פחד מנטישה ומעזיבה, כבר ברור שלא זו השאלה – אז הפחד כבר לא מניע לתגובה, ויש אפשרות של חופש פעולה קשובה.השאלה היא לכאורה “להיות או לא להיות נזיר?”, “לעזוב או לא לעזוב?”, אבל השאלה האמיתית היא “מי אני – מה שמי האמיתי – האם אני כבר באמת נזיר?!”; כך שהשאלה האמיתית לא מובילה אל עבר מטרה שנמצאת שם, אלא היא חושפת ומגלה את הקיים כאן – את מי שאני, כפי שאני; וזה כמובן גורר פחדים – כולנו פוחדים לפגוש את עצמנו… ואז התרגול הוא פשוט לפגוש את הפחדים – לפגוש את הפחדים בינינו לבין עצמנו, באופן אינטימי, בישיבה קשובה; ולפגוש את הפחדים גם כאשר הם מופיעים ומתגלים בינינו לבין אחרים, בפעולה בלב החיים. להיות חשופים וגלויים, ואפילו פגיעים, ולפתוח את הלב לחיים – זו המהות של הדרך; ושם, ממש בלב הקושי, הפחד והמצוקה, ממש שם יש חופש מפחד ושמחה מאוד גדולה – הרי זה מה שאנחנו באמת רוצים: לפגוש גלויות את כל הדברים, להיות באמת בחיים.למדת וחיית שש שנים במנזר “פלאם-וילאג'” – מה פגשת ומצאת שם?זה מקום שיש בו המון! לדוגמא, יש שפע של פרגון הדדי, הרבה חום והמון רצון טוב – כולם נחמדים ומשתדלים, למען עצמם ולמען אחרים… ויש את כללי ההתנהגות, זו מסגרת מוגנת ובטוחה ותומכת וברורה, זהו התרגול הרשמי עליו תמיד אפשר להישען ואליו תמיד אפשר לחזור, גם בתרגול האישי-פרטי וגם בתרגול במערכות יחסים, ביני לבין אנשים נוספים. כללי ההתנהגות מאירים בתשומת-לב את הנטיות ואת ההרגלים, ובתוך גבולות ההגנה האלו, מעקה הביטחון, בפלאם-וילאג’ היה גם מרחב נשימה, מקום להתנסות ישירה, שוליים רחבים לשגיאה ולטעות וללמידה – בפלאם-וילאג’ היה שפע של חיוּת, מגוון ושונוּת, יושר וכנות.ניתן לתמצת את הגישה של פלאם-וילאג’ במספר משפטים – “אין די בסבל”, משמע אין די בהתעסקות בקשיים, יש להיות ערים בתשומת-לב, בהכרת תודה ובשמחה, גם לחדשות הטובות; “אושר אינו עניין אישי-פרטי”, “אין דרך אל האושר – האושר הוא הדרך” – משמע, אושר מצוי בחיים, בלב חיי היומיום, במערכות היחסים, ולכן יש לחיות ביחד ולעזור גם לאחרים, לטפח הרמוניה בחיים של שיתוף. לכן כללי ההתנהגות בפלאם-וילאג’ כוללים גם היבט של מעורבות – התייחסות לחיי הקהילה והחברה, ולא רק לתרגול האישי של כל אדם, וגם היבט של נדיבות ועזרה לזולת ועשייה חיובית – לא רק להימנע מפגיעה, אלא באופן ישיר גם לתת ולעזור לאחרים. משפט נוסף הוא “הגעתי הביתה, אל הכאן והעכשיו”; משמע, כל מה שכבר תיארנו מתרחש ומתאפשר רק כאן ועכשיו, זה הבית האמיתי. רק כאן ועכשיו יש חיים, רק כאן ועכשיו אפשר להיות באמת בחיים – אושר וחמלה, שלום ושמחה, באמת אפשריים ממש כאן ועכשיו, בדרך החיים – רק כאן ועכשיו אפשר לאהוב ולעזור לאחרים.הדגש בלימוד של תיק נהאט האן והתרגול הבסיסי בפלאם-וילאג’ הוא להיות בתשומת-לב כאן ועכשיו. תשומת-לב היא התייחסות מאוד פשוטה וישירה ושפויה למצב האנושי, ללא נוסחאות אזוטריות, מסתוריות וסודיות; התייחסות בגישה ידידותית, ללא אמביציה והישגיות – לא להילחם בדברים, לא לדכא ולא להדחיק, אלא פשוט להיות ערים לחדשות הטובות – לטפח הכרת תודה ושמחה על-ידי מודעות לכל הדברים הטובים והיפים, בעצמנו ובאחרים; כדי להזין ולרענן גוף ונפש, וכדי לאזן ולחזק כך שנוכל לפגוש גם את הקשיים.הלב של התרגול הוא זכירה בתשומת-לב של הנשימה, יחד עם מי ואיך שאנחנו וכל מה ומי שסביבנו, בלב המצב האנושי, כדי לעגן את עצמנו במתרחש כאן ועכשיו, וכך להתבונן גם בסערות הרגשות, וגם בחדשות הטובות; והיו שפע של תזכורות, פעמונים של תשומת-לב, הזדמנויות לעצור ולחזור לתשומת-לב כאן ועכשיו. אפילו שהתרגול הוא מאוד פשוט – תשומת-לב לנשימה – היו המון תרגילים וטכניקות שונות, היו שפע של אמצעים כדי ליישם את התרגול במצבים שונים בחיי היומיום – לדוגמא, תשומת-לב באכילה, בכל ארוחה, ותשומת-לב בהליכה, בכל צעד שאנחנו עושים.אפשר לומר שבפלאם-וילאג’ לומדים מחדש איך להיות בני-אדם: איך לשבת וללכת, איך לאכול ולדבר ולהקשיב, איך לשחק ולעבוד – לעשות הכל בתשומת-לב. התרגול הוא ללמוד איך להיות שמחים וחופשיים ומאושרים בכל רגע ביומיום, ממש כאן ועכשיו – לא בסוף הרטריט או בסוף החיים, אלא בלב חיי היומיום המאוד ממשיים, וכל זה בתוך מסגרת של סביבה תומכת, היא הסנגהא (Sangha), “המשפחה הרוחנית” – הקהילה שכוללת גם את הנזירים והנזירות, וגם את המתרגלים שאינם נזירים או נזירות.בפלאם-וילאג’ התרגול הוא להשתתף בהקמת קהילה – זה תרגול משותף, ביחד – זה לא רק תרגול אישי-פרטי; ואין צורך בתרגול אינטנסיבי ומאומץ – אפשר לתרגל בנינוחות ובשמחה, פשוט ליהנות מהחיים, ולהעריך את כל המתנות, הן החדשות הטובות, ואת ההזדמנות והאפשרות לתרגל יחד עם אחיות ואחים לדרך. היבט נוסף של סביבת התרגול התומכת בפלאם-וילאג’ זה מצד אחד החיבור הברור למקורות ולמסורת – הלימוד המקורי של שאקיאמוני בודהא (Shakyamuni Buddha), כפי שהתפתח במשך כל הדורות, בהרבה תרבויות; ומצד שני חיבור ברור ללימוד כפי שהוא ממשיך להתעדכן גם כיום, כדי להתאים לאדם המודרני בן התרבות המערבית.תיק נהאט האן עצמו מאוד יצירתי, והוא כל הזמן ממציא ומציע שפע של תרגילים ואמצעים; הוא תמיד מחדש ומתחדש, תמיד מעז לשבור מוסכמות ולעדכן מסורות; והוא מבין ומסביר את הדברים באופן פשוט ובהיר ועמוק, ולכן התרגול בפלאם-וילאג’ תמיד רענן ומלא חיים. תיק נהאט האן גם תמיד מתרגל את מה שהוא מלמד, תוך התייחסות מאוד מפורטת לכל ההיבטים של התרגול; וזה עוזר מאוד גם לאחרים – זה עושה את הדרך ואורח החיים של פלאם-וילאג’ מאוד אמינים, ולכן קל לקבל אותם וללכת בדרך יחד איתם.בפלאם-וילאג’ חלקנו חיים משותפים יחד עם הרבה אנשים נוספים, והתרגול היה לא לאבד את עצמנו בכל העומס הזה, וכמובן שלא לשכוח את האחרים שאולי צריכים את עזרתנו; לחיות בתשומת-לב בלב החיים, להיות ערים לעצמנו וגם לאחרים שחיים איתנו וסביבנו – זו דרך החיים. התרגול בפלאם-וילאג’ כלל השתתפות פעילה בחיי הקהילה – לחיות ביחד עם הרבה אנשים, לתרגל ביחד, וגם לעזור לאנשים נוספים; ובמילים של פלאם-וילאג’, התרגול היה “לחיות כמו נהר, ולא כמו טיפת מים בודדה; ללמוד לאהוב אנשים רבים, ללא אפליה, ולא רק אדם אחד ויחיד; ללמוד לאהוב במשך כל היום, בכל רגע ובכל מצב, ללא תנאים”. תשומת-לב במערכות היחסים, זה היה התרגול של חיי היומיום במנזר – וזה משהו מאוד אמיתי; לחיות ביחד, בהרמוניה ובשמחה, חיים של שיתוף פעולה וקירוב לבבות; זה לא קל, אבל זו דרך אמיתית.אחרי שש שנים בפלאם-וילאג’ אתה מחליט לעזוב את המנזר ולהיפרד מהמורה ומהקהילה – מה גרם לכך? מהי הביקורת שלך?יש בי הרבה הכרת תודה על התרגול והתמיכה של פלאם-וילאג’, ויש בי גם ביקורת ביחס לדברים שלא מדברים אל ליבי בתרגול של פלאם-וילאג’. את הביקורת אפשר לנסח במונחים של “שאלה” ו”תשובה”: בפלאם-וילאג’ יש המון תשובות, אבל זה לא מקום שמעודד שאלות פתוחות, זה לא מקום שמעודד חקירה והטלת ספק ותגליות עצמאיות. כבר דיברנו קודם על הסקרנות שלי והרצון ללמוד, הרצון להבין, לא לקבל דבר באופן שטחי אלא תמיד להעמיק, אבל פלאם-וילאג’ לא מעודד התעמקות והתחדשות, אלא רק הפנמה והטמעה של מה שתיק נהאט האן כבר גילה. תיק נהאט האן הוא מלחין, וכל השאר בפלאם-וילאג’ הם מבצעים; ואני הבנתי שאין שם מקום ליוצרים-מחדשים, למלחינים נוספים… פלאם-וילאג’ הוא מקום בו התרגול הוא לספוג ולספוג, אבל גם אני נובע; והבנתי שבפלאם-וילאג’ זה לא מתאפשר, זה פשוט לא מתאים שם.יש דימוי שיכול לתאר את החוויה שלי – תיק נהאט האן הוא עץ מאוד גדול, שמעניק המון צל, וגם פרחים ופירות; אבל עץ כל-כך גדול עם כל-כך הרבה צל, לא מאפשר לעצים אחרים לצמוח לצידו ובצילו – אין שם מקום למי שעומדים על רגליהם והולכים בדרכם! וזו לא ביקורת – יש מי שיכולים לצמוח בצל, כי הם לא צריכים הרבה אור שמש, כי אלה התנאים המתאימים עבורם, או אולי כי הם שיחים קטנים, או כי הם מטפסים שמוצאים את דרכם כלפי מעלה באמצעות הגזע והענפים של העץ הגדול, אבל כל אלה הם לא אני… אני צריך לצמוח בעצמי ולעמוד על הרגליים שלי – כזה אני, ללא בחירה; ואני מעדיף למצוא את האמת בעצמי, ואפילו ללכת בדרך שיש בה טעויות, כי רק כך באמת לומדים; ועדיף כך ורק לא לחזור שוב ושוב על האמת של מישהו אחר, אמת-מיד-שנייה, כי “אמת” שכזו היא בעצם חזרה ריקה ושטחית על סיסמאות ונוסחאות.השאלה שעלתה בי בהקשר הזה והתחדדה יותר ויותר במשך השנים היא זו: האם הדרך האמיתית היא דרך של ציות והתאמה לתבנית של אמת-מידה סטנדרטית, איך שצריך להיות, על-פי אידיאלים נעלים או על-פי כללי ההתנהגות המסורתיים, על-פי צו המורה או על-פי דעת הקהל, מה שמתאים לרוב התלמידים? או האם הדרך היא דרך של קשב למקצב ולניגון של כל הדברים, דרך של יראת כבוד לחיים, בתוכי ומסביבי – הקשבה לצרכים וקשב לחיים? האם להתאים את עצמי למקצב הקהילתי, או להישאר נאמן למקצב שלי? יותר ויותר חשתי שהדרך של פלאם-וילאג’ הופכת להיות דרך של ציות למסורת וסמכות – דרך שאולי יש בה נסיון ו”חוכמה” לכאורה, אבל זו דרך שאין בה באמת למידה והבנה חיה.בפלאם-וילאג’ ההנחיה היתה לסמוך על הקהילה, משמע – להשתתף יחד עם כולם בכל הפעילויות, ולהסכים לדעת הרוב בכל ההחלטות, זה היה התרגול; ובפועל הכוונה היתה לעשות הכל על-פי ובהתאם לאופן בו כולם עושים: “לשבת כאשר כולם יושבים, לאכול מה ומתי שכולם אוכלים, ללכת כי כולם הולכים…” – ואני שאלתי את עצמי “אבל לא זו הדרך בה הלכתי כדי להגיע לכאן – הרי מעולם לא הלכתי בעקבות אחרים, רק הקשבתי לליבי שלי – ופתאום, דווקא כאן, אני אמור להפסיק לסמוך על עצמי וללכת בעקבות אחרים?!”… בדרך הרגילה יש עריצות של הרוב, שתלטנות של דעה אחידה – זו דרך שאולי מביאה להקלה של נוחות וביטחון, דרך סלולה ובטוחה על-פי נוסחה ידועה; אבל זו לא דרך אמיתית, דרך קשב לחיים – זו דרך שאין בה באמת חיים!אם כך, לא הכל היה גן של שושנים?בטח שהיו שושנים, אבל לכל הפרחים יש גם קוצים – הקוצים והפרחים אינם באמת נפרדים! בהתחלה היו תמימות והתלהבות, הייתי מוקסם מהפרחים ולא שמתי לב לקוצים, והקוצים גם גדלו והתפתחו במשך השנים… ו”קוצים” – זה עבורי, מה שלא מתאים לי; אותם הדברים יכולים להיות פרחים נפלאים עבור אנשים אחרים, במצב ובמקום וזמן אחרים. עזיבת המנזר נבעה מהתפכחות – נוצר פער שהלך וגדל בין הדרך שלי לבין הדרך של פלאם-וילאג’ – היו לנו שפות שונות ותפיסות שונות של הדרך; והפער הזה בשפה ובגישה, חוסר ההתאמה הזו, הביאו לעוד ועוד קושי ותסכול… הפערים האלו בשפה ובתפיסה הביאו לכך שהמזון הרוחני שהמורה והקהילה הגישו, הלימוד והתרגול, כבר לא הזינו אותי – טבלתי בשפע שכבר לא תאם את הצרכים ואת יכולת העיכול שלי.חייתי במנזר שש שנים, וירח הדבש נמשך שנה או שנתיים, ואחר-כך חלף ועבר; אבל למעשה אפשר לומר שירח הדבש היה הרבה יותר קצר, כי קשיים הופיעו כבר בשלבים מוקדמים. היו קשיים ופחדים, מכיון שאין דבר קשה יותר מאשר לפגוש את עצמנו, כפי שאנחנו – זה הדבר ממנו אנחנו הכי פוחדים, ויחד עם זאת זה גם מה שאנחנו באמת רוצים – פשוט לפגוש כאן ועכשיו את החיים; זה הלב של דרך קשב, אמנות החיים הערים. קשיים זה קודם כל ביני לבין עצמי – היה קושי, כי קשה לוותר על היצמדות לאשליות, הגנות של דימויים עצמיים מוטעים; כי כל דרך אמיתית מביאה אדם לפגוש את עצמו, ולהתמודד עם קשיים, ולעבור דרך פחדים; כי לפעמים זה לא כל-כך נוח ונעים לראות את עצמנו במראה, פנים מול פנים… ולכן חשוב להבהיר – היו קשיים, אבל הם אינם הסיבה לעזיבה; הקשיים אינם סיבה לבוא ואינם סיבה ללכת, הם פשוט היבט שמופיע וחיים יחד איתו, זו תופעת לוואי של הדרך.כאשר אנחנו לומדים והולכים בדרך, בהתחלה אנחנו אולי זוכים להקלה; אבל בהמשך הדרך מובילה אל פגישה ישירה עם המקור של כל ההרגלים, עם השורשים של כל הקשיים – בהמשך הדרך, אנחנו יותר סובלים! – ואז אנחנו לומדים לפתוח את הלב, לשמוט ולהרפות, לוותר על היצמדות לרעיונות ואמונות, דעות קדומות ומסקנות, תפיסות מוטעות ודימויים עצמיים. כאשר אנחנו באמת מבינים לעומקו את המצב האנושי יש אפשרות של איכות חיים, ואין מנוס, לפחות על-פי ההתנסות שלי – יש לעבור דרך הלילה האפל, עד שאנחנו מגלים את החופש להיות אור בלב החשכה. כאשר אנחנו באמת מבינים, אנחנו פתאום סובלים פחות – פתאום אנחנו מגלים שכבר לא כל-כך סובלים; או שאפילו עדיין אנחנו סובלים, אבל אנחנו כבר לא לכודים – כאשר אנחנו באמת פוגשים את הסבל, אנחנו כבר לא סובלים מהסבל!… וכך אנחנו חופשיים לטעום את הקוצים וגם את הפרחים, כך הלב נפתח בהכרת תודה ובשמחת חיים כאשר אנחנו חופשיים לטבול בלב שלם בים החיים.בהתחלה מצאתי הקלה מהקשיים באמצעות התרגול, כפי שלמדתי, או שאולי עדיין לא נגעתי בקשיים לעומקם; אבל אחר-כך כבר לא יכולתי להכיל אותם – שקעתי בקשיים, עד למצב של חוסר תפקוד ביומיום – זו היתה תקופה של דיכאון עמוק, אפלה גדולה. השתתפתי כמיטב יכולתי בחיי היומיום בקהילה, כאשר החוויה שלי היתה שאני לא יודע – לא יודע מה לעשות, איך לתרגל – רק נשימה, ועוד נשימה; צעד, ועוד צעד – ככה במשך חודשים ארוכים… ואני אפילו לא יודע מה אני לא יודע – חשכה מוחלטת וגמורה. לא ידעתי מה זה “תרגול” – ותרגלתי עם השאלה “מה זה תרגול?”; לא ידעתי מה זה “לעשות מדיטציה” – ועשיתי מדיטציה עם השאלה “מה זה מדיטציה?”; לא ידעתי – ופשוט הייתי באי-ידיעה, בשאלה פתוחה… וכל הזמן הזה, הייתי בתשומת-לב – זו המהות של הדרך – ולא ידעתי מה זה “תשומת-לב”…אחרי כשנתיים של התמודדות עם קשיים, הגעתי למצב בו הדברים יותר ויותר מתבהרים, עד שאפשר היה לומר ממש במילים מפורשות – “התרגול לא עובד בשבילי; זה לא עובד!”… ואז מופיעה האשמה, ביקורת עצמית, “אני לא בסדר – צריך להתאמץ יותר, צריך להשתדל יותר”; ואז הביקורת העצמית, כלפי פנים, מתחלפת בביקורת כלפי חוץ – “המורה לא בסדר, הקהילה לא בסדר, התרגול לא בסדר”; וכך הלאה. אני זוכר שכבר בתקופה הזו, שלוש או ארבע שנים לפני שעזבתי את המנזר, שאלתי את עצמי “רגע – אז מה מחזיק אותך כאן? למה לא לעזוב?”; והיה ברור שהקשיים בפני עצמם אינם הסיבה – היו קשיים, ועדיין היה ברור שזו לא סיבה ללכת לשום מקום, להמשיך הלאה, לעזוב.ומה כן סיבה לעזוב? מתי כן הזמן הנכון לעזוב?במעבר אל המנזר והגלימה, וגם במעבר הלאה מהמנזר והלאה מהגלימה – בכל שינוי משמעותי בחיים, בכל עזיבה ויציאה לדרך והתחלה חדשה – השאלה המהותית היא מהי המוטיבציה לשינוי, מהי הגישה לדרך ולמעברים שמתרחשים בה. כך או כך, החיים משתנים – רגע אנחנו כאן וכבר אנחנו ממשיכים; ולכן השאלה אינה “מתי הזמן הנכון? מהי הסיבה והתנאים המתאימים לעזיבה?” – השאלה האמיתית היא פשוט התבוננות בדחפים שמניעים אותנו למעשים: האם אנחנו פנויים לעזוב את הבית, או האם אנחנו עסוקים בהקמת ביצורים כנגד החיים? האם זה נסיון להשיג סיפוקים, לספק רצון ורעיון, או האם זו פעולה קשובה לחיים? האם זו תגובה של בריחה או רדיפה שמתבססת על היצמדות לאשליה, תגובה של הסתגרות מפני הפחדים, או האם זו תנועה לקראת פגישה עם החיים? ללא התייחסות לשאלה של המוטיבציה, כל מה שאנחנו עושים אינו שינוי אמיתי אלא רק החלפת תפאורה, תגובה עיוורת שרק ממשיכה את עצמה. לכן העיקר אינו המצב והתנאים בהם אנחנו נמצאים, הקודמים או החליפיים – המהות היא הגישה בה אנחנו מתייחסים, זו איכות החיים; וכך הבנה חיה של הדחפים המניעים מאפשרת להישאר או לעזוב ברגע המתאים.השאלה היא “עד מתי להישאר? מתי ממשיכים הלאה?”; וזו אותה השאלה בכל מערכת יחסים – ביחסי זוגיות או בעבודה, יחסי מורה-תלמיד או יחסים של חברות בקהילה – מתי הזמן והמצב המתאימים לסיים או לשנות את מערכת היחסים? התשובה היא שיש לעזוב כאשר כבר אין מה ללמוד, כאשר אנחנו לא באמת מתעניינים, כאשר כבר אין סקרנות לגעת ובאמת לטעום את הדברים; או פשוט כאשר קשה מדי להכיל את הדברים ללא תגובתיות – כאשר יש צורך בהקלה של עזרה ראשונה, כאשר להישאר ולא לעזוב יגרום יותר נזק ופגיעה, כאשר תופעות הלוואי וההשלכות כבר לא משתוות לאפשרות הלמידה. יש לעזוב כאשר הנזק והפגיעה מהישארות בסביבה שכבר אינה מתאימה, גדולים יותר מהתועלת והתמיכה האפשריות; יש לעזוב את הסביבה הפורמלית המסורתית, היא מסגרת סגורה ונוקשה בה אין מקום לשאלות פתוחות, לפני שתיחרטנה בנו הצלקות של הדֹוגמה הממוסדת הידועה, הן התשובות של המומחים… יש לעזוב כאשר אנחנו כבר לא נתמכים וניזונים ממערכת היחסים בינינו לבין האדם או המקום או הקהילה, כאשר הסביבה כבר אינה מאפשרת צמיחה… יש לעזוב כאשר אנחנו יותר מדי עסוקים וסבוכים בקשיים שלנו, ללא מוצא, וכבר לא פנויים לאנשים נוספים – יש לעזוב כאשר אנחנו כבר לא יכולים לעזור, לעצמנו ולאחרים.*      *      *עזבת את המנזר, ועדיין חיית שלוש שנים נוספות כנזיר בגלימה. מה זה אומר מבחינתך להיות נזיר? מהי המהות של הנזירות?באופן פורמלי, על-פי המסורת הבודהיסטית, נזיר הוא מי שחי במסגרת של כללי התנהגות, ומחויב להם באופן פומבי ורשמי; להיות נזיר כולל מחויבות לכללי התנהגות מוסריים, הכוללים גם סממנים חיצוניים – גילוח הראש ולבישת הגלימה, לדוגמא. כאשר מדברים על הנזירוּת, בדרך-כלל הדגש הוא על התייחסות לנזירות-של-צורה, נזירות-של-גלימה – זו נזירות שמתחילה ומסתיימת בזמן מסוים, ויש לה ביטוי ומחויבות פורמלית – זו נזירות של הימנעות, על-פי מסגרת של כללי התנהגות; אבל אפשר לדבר גם על נזירות-של-מהות שהיא ביטוי של בודהיצ’יטא (Bodhicitta), התעוררות הלב – זו נזירות של ערות, נזירות של התבוננות, על-פי קשב ויראת כבוד לחיים.נזירות פורמלית ונזירות-של-מהות, אלה שני מימדים שונים של החיים – האחד מתייחס למצב ולתנאים המסוימים בהם אנחנו חיים, מה שאנחנו עושים או נמנעים מעשייה, זו הצורה, זה סיפור החיים; והאחר מתייחס לגישה הקשובה בה אנחנו פוגשים את הדברים, בכל מצב בו אנחנו נמצאים, זו האיכות הערה בכל מה שאנחנו עושים או נמנעים מעשייה, זו איכות החיים. אם כך, אפשר להיות נזיר באופן פורמלי, או לחיות ללא מחויבות מסורתית – ואפשר להיות או לא להיות נזיר אמיתי, באופן מהותי; יש שינויים חיצוניים באורח החיים ובמסגרת הפורמלית, עם-או-בלי הגלימה – אבל שינוי הצורה לא באמת משנה את המהות, היא האפשרות של ערות.דרך נוספת לתאר את ההבחנה בין הנזירות הפורמלית לבין נזירות-של-מהות היא זו: האחת היא גישה מסורתית, חיים בדרך סלולה וידועה; והאחרת היא גישה חדשנית ויצירתית – צעד אל הלא נודע. השאלה היא מהי המוטיבציה לנזירות הפורמלית, או לכל צעד אחר שאנחנו עושים, בכל מצב ובכל רגע בחיים – זו השאלה של הדחפים המניעים: האם אנחנו עסוקים ומחפשים בית של ודאות, נוחות ויציבות – או האם אנחנו פנויים לפגוש גלויות את החיים? האם אנחנו מסתמכים על מה שאומרים וקובעים אחרים, מה שאנחנו כבר מכירים ויודעים – או האם אנחנו חופשיים לחיות בדרך קשב לחיים? יש לנו שפע של רצונות וצרכים, תשוקות ופחדים – כאלה אנחנו, כך הם החיים, ולכן אנחנו מנסים לייצר מעטה מגן, מסגרת בטחון, סביבה מוגנת ובטוחה לכאורה, וכך אנחנו סוגרים על עצמנו סורגים; אבל נזיר אמיתי חי חיים פשוטים לאור התשוקה לחיים, יש לו מעט צרכים, וכך אפשר אפילו לוותר על החוקים והכללים, כאשר אנחנו קשובים וגלויים לחיים.מי שחי במסגרת הפורמלית של הנזירות, עם הגלימה וכללי ההתנהגות, חי בבית של מסורת, אבל נזיר אמיתי הוא עוזב בית – הוא מטיל ספק ומערער את ההיאחזות בכל הבתים, וכך הוא יכול לעזוב גם את הבית של הנזירות הפורמלית ולוותר על המחסה של הגלימה. נזירות פורמלית, נזירות-של-גלימה, נובעת מהמסורת ומסתמכת עליה, ומבקשת לבטא ולשמר ולהמשיך אותה – אבל נזירות-של-מהות היא בכל רגע מחדש רעידת אדמה, היא התחדשות מתמדת בגישה בה אנחנו עכשיו פוגשים את החיים; ולכן נזיר אמיתי חופשי לוותר גם על המסורת והסמכות של המורה והקהילה, וגם על כללי ההתנהגות של מותר ואסור, על-פי רעיונות של “טוב” ו”רע”.נזירות פורמלית היא נזירות עם מחויבות פומבית, על-פי חוקים וכללים, מסורת וסמכות, ונזירות-של-מהות היא נזירות על-פי קשב לחיים – נזירות של בודהיצ’יטא, נזירות של ערות. בודהיצ’יטה היא המהות של הנזירות – זו נזירות שהיא מהפך שלם באיכות החיים, סדר חדש בחיים; נזירות-של-מהות היא אמנות החיים הערים, חיים בדרך קשב לחיים. להיות באמת נזיר, משמע להיות שלם עם עצמי ועם החיים – לא לחפש דבר מבחוץ, לא לחפש את “החתיכה החסרה” באדם או בדבר אחרים, לא לחפש אישור ממקור של סמכות, לא להסתמך על מסורת של “אמת”, אלא לגלות בעצמי ולהתבסס רק על תשומת-לב כאן ועכשיו – משמע, להסתפק בממשות… זה המהפך של הרגע הזה.אתה עושה כאן הבחנה מעניינת בין נזיר בגלימה וזה שאינו בגלימה, נזירות של הימנעות ונזירות של התבוננות וערות – נזיר שמחויב באופן פורמלי לכללי התנהגות ונזיר שמחויב אך ורק לקשב לחיים…יש נזירים בגלימה שיכולים להיות לגמרי אמיתיים, עם עצמם ועם דרכם בחיים – המהות אינה תלויה בצורה, אין סתירה בין הדברים. המחויבות הפורמלית המסורתית יכולה להיות חלק מסיפור החיים, ועדיין, בכל מצב בו אנחנו מוצאים את עצמנו, בכל רגע מחדש, השאלה היא באמת פשוטה: מהי הגישה בה אנחנו מתייחסים, ממש ברגע הזה, למצב ולתנאים המסוימים – זו נזירות-של-מהות, זו איכות החיים. אני מכנה את הנזיר האמיתי “נזיר” רק מפני שאנחנו מדברים על דרך גלימת הנזיר, ואנחנו מבקשים להבין את הצעד של הסרת הגלימה והוויתור על הנזירות הפורמלית; למעשה, “להיות באמת נזיר”, “נזיר אמיתי”, זה פשוט להיות באמת בן-אדם – זה החופש להיות ערים בלב החיים, להיות קשובים ולאהוב את החיים, להיות באמת בחיים. המהות של הנזירות היא הוויה קשובה, היא הבנה חיה שמתבטאת באורח חיים של חיים פשוטים, יראת כבוד לחיים, נדיבות וענווה – לא לחשוב או להאמין שאנחנו כבר מכירים ויודעים; להיות קשובים לדברים כהווייתם, ולגלות את ההבנה בפעולה, בלב החיים.להיות באמת נזיר, משמע לחיות חיים פשוטים, לא רק בהיבט חומרי אלא גם בהיבט רגשי ורעיוני – לא להיצמד למצבים רגשיים או לאמונות ודעות, ללא מטען עודף, לא לצבור דברים מיותרים, חפצים וזיכרונות וחוויות – חיים ללא מותרות וללא תוספות; פשוט להיות פנויים, קשובים לחיים. אלה חיים של כנות, בדיבור וגם בהתנהגות – ללא העמדת פנים, ללא התיימרות וללא התכחשות; וכנות גם בהתבוננות – להעז לפגוש את עצמנו באמת, ולהבין את הדברים כהווייתם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים. במערכות יחסים, להיות באמת נזיר משמע להיות באינטימיות עם כל הדברים; בזוגיות, זה להיות במערכת יחסים אינטימית עם אדם שגם הוא או היא נזיר אמיתי – לאו דווקא נזיר על-פי הביוגרפיה וסיפור החיים, או נזיר של מחויבות רשמית לכללים, אלא מי שהיא או הוא נזיר של מהות; זו מערכת יחסים שמתבססת על הבנה הדדית וקשב לחיים.נזיר אמיתי לא חושב וטוען “מגיע לי, ורק לי!” – הוא מי שחי על נדיבות ליבם של אחרים, מי שמבין שכל דבר שאנחנו מקבלים זו מתנה של החיים; הוא מי שפנוי להסתפק בממשות, ללא התפנקות, ולכן תמיד יש בו הכרת תודה. באמת להיות נזיר, משמע להסתפק במעט צרכים, חומריים ורגשיים ו”רוחניים”, ולהיות קשובים לצרכים – להיות פנויים לפגוש את כל הדברים כהווייתם, להעריך את הקיים; אלה חיים פשוטים שיש בהם גם נתינה בנדיבות לאחרים, אלה חיים של ענווה ויראת כבוד לחיים, קשב לחיים כפי שהם בכל רגע מתגלים ומתחדשים. להיות באמת נזיר, להיות נזיר של מהות, משמע לחיות כמו נזיר – אבל ללא מחויבות פורמלית, בלי נדרים של פרישות או כל סייגים אחרים; זה אותו אורח חיים, אבל על-פי קשב לחיים – ללא סגידה לכל עבודת אלילים אלא לעבוד רק אלוהים חיים, וכך להיות באמת בחיים.על-פי הבנתך, מהי בעצם המחויבות של הנזירות?המחויבות של הנזיר האמיתי, בשונה מהנזיר הפורמלי, היא מחויבות דינמית ולא סטאטית; היא אינה תשובה בטוחה אלא היא שאלה פתוחה, היא מחויבות שכל רגע מתחדשת ומתעדכנת, היא אינה מחויבות למסגרת אלא מחויבות לחיים – ללא דגל והמנון להם מצדיעים, ללא נוסחה בטוחה וללא סיסמה, ללא מסקנה, סוף פסוק, אמונה אותה מקדשים; מחויבות ללא אמונה זו אמונה שלמה, היא דרך קשב לחיים. מחויבות לכל “דבר” מסוים – אדם או חפץ או ארץ, מנהיג או מורה, רעיון או אידיאל או שיטה, מדינה או מפלגה או משפחה – זו מחויבות קטנה, מוגבלת ומצומצמת; כל מחויבות חלקית – ל”דבר” מסוים, חלק של החיים – היא התכחשות לחלקים האחרים, משמע התכחשות לחיים. לכן, אפילו אם הביטוי המילולי של אותה מחויבות אמיתית, ברגע ובמצב מסוימים, הצביע על מטרה או דבר מסוימים להם מתחייבים – עדיין ברור וגלוי לנזיר האמיתי שאין תחליף למחויבות לקשב לחיים. מחויבות אמיתית אינה חוזה, שטר חוב, עסקה חתומה, אלא בכל רגע מחדש מחויבות לקשב-לב שלם, זו מחויבות שלמה – להיות שלמים עם עצמנו ועם כל מה שמסביבנו, להיות שלמים עם החיים.כל מחויבות אחרת – למורה ולקהילה, לחוקים ולכללים, לאדם ולמקום ולמסגרת מסוימת – יכולה להתאים, במצב מסוים; אבל החיים משתנים, ואם וכאשר הדרך ממשיכה הלאה, מופיעה השאלה – האם אנחנו נשארים עם מה שהיה, או האם אנחנו מתחדשים? מחויבות אמיתית היא בכל רגע מחדש מחויבות לחיים, ללא האשליה של הנצח – הנצח הוא אשליה שמספקת רק את מי שבעצם לא מסוגל לפגוש את ההווה, לא יכול להתחדש ברגע הזה; ולכן, מחויבות אמיתית היא מחויבות של כל החיים בכיוון אחד, מחויבות לרגע הזה, מחויבות לדרך, היא דרך קשב לחיים: רק כאן ועכשיו אפשר להבין ולאהוב, ולעזור גם לאחרים.מחויבות לדרך היא מחויבות אינסופית, ללא מטרה – מחויבות לאהבת אמת, ללא אפליה וללא תנאים; מחויבות של כל החיים בכיוון אחד, ללא מחויבות נוספת לאף-אחד אחר… וכל נושא מוגדר אליו מתכוונים מגביל ומצמצם את המחויבות, והיא הופכת להיות אמצעי להשיג אחיזה של ודאות וביטחון וידיעה – משמע, נסיון התחמקות מהפחד הראשוני, הוא פחד מפגישה עם החיים כהווייתם, בלתי ידועים. אם כך, מחויבות לחיים היא צעד אל הלא נודע, היא פגישה עם הפחדים, טבילה גלויה בים החיים, היענות לקריאה של כוח החיים – מחויבות אמיתית היא בודהיצ’יטא, התשוקה לחיים, היא החופש להיות באמת בחיים.*      *      *שלוש שנים היית נזיר ללא מנזר, ואז הלכת צעד נוסף והסרת את הגלימה. מה הביא לכך?השאלה האמיתית אינה “להיות או לא להיות נזיר?” אלא “מי אני?” – והתשובה היא שאני, באופן אישי-פרטי מאוד מסוים, מחדש ולא משמר – אני לא אדם מסורתי אלא חוקר ויוצר… ולכן להיות או לא להיות נזיר, זו לא בחירה והחלטה – התשובה האמיתית היא פשוט הוויה קשובה והבנה עצמית; וכך הדרך שלי בחיים הובילה אותי, ללא בחירה ובאופן טבעי, גם אל הסרת הגלימה. מה שהביא אותי אל הצעד של הסרת הגלימה והוויתור על חיי הנזירות זה תהליך של הבנה – הבנה של תשומת-הלב ושל המהות של הדרך, הבנה של היחס בין המהות לבין הצורה – היחס בין המחויבות הפורמלית לכללים ולגלימה לבין בודהיצ’יטא, היא מחויבות קשובה לחיים. לכן, כדי להבין את התהליך של הסרת הגלימה, יש להבין מהי בעצם הגלימה – מה היא מבטאת ומסמלת; ויש להבין גם את היתרונות והחסרונות של כללי ההתנהגות הנזיריים – מה בעצם התפקיד שלהם בדרך בחיים?התשובה הבודהיסטית המסורתית היא שהגלימה והכללים של הנזירות, ובכלל חיים במסגרת של מחויבות פורמלית לכללי התנהגות מוסרית, יוצרים סביבת תרגול מוגנת ובטוחה, ולכן הם מביאים להקלה והם אפילו תנאים מקדימים הכרחיים להגשמת הדרך. התשובה המסורתית אומרת שכדי להגשים את המטרה של תשומת-לב והבנה, חופש וחמלה, יש צורך באמצעים, הם חיים מוסריים; ולשם כך יש הכרח במחויבות פורמלית לכללי מוסר, נזיריים או אחרים… אבל את ההבנה שהביאה אותי לוויתור על המחויבות הפורמלית לכללי הנזירות אפשר לתאר כהטלת ספק באותה התשובה – להציב אותה בסימן שאלה: האומנם?! האם התנהגות מוסרית באמת תלויה בכללים המנחים אותנו להימנעות ממעשים מסוימים – הרי יש אינספור דוגמאות סותרות של פגיעות ועבירות שנגרמו על-ידי אנשים שהיו תחת מרות של חוקים מוסריים! – או האם התנהגות מוסרית אמיתית היא פשוט התבטאות גלויה וטבעית של חיים ערים? האם חופש וחמלה באמת תלויים בתנאים, מסגרת של חיים בטוחים, או האם הם פשוט הגישה בה אנחנו עכשיו פוגשים את החיים, ללא תנאים?בהזדמנויות שונות שאלו אותי בסדנאות, “מה בעצם התפקיד של הגלימה?” והייתי עונה, “הגלימה היא אמצעי מניעה”. גלימת הנזיר, וגם הראש המגולח, הם אמצעים לסמן לעולם מסביבי ולהזכיר גם לעצמי, שיש פה חיים במסגרת פורמלית של כללי נזירות – זה סימון חיצוני ופומבי של מחויבות פנימית; לסמן את עצמי כנזיר, שיהיה ברור מי ומה אני… ומבחינה מסוימת המסגרת הזו מעניקה הגנה מפני היסחפות או סטייה, מכיון שהחוקים והכללים הנזיריים משמשים כמעקה ביטחון ותמרורי אזהרה; ולכן אומרים שזו מסגרת של סביבה תומכת שמאפשרת התפתחות בדרך, מאפשרת טיפוח תשומת-לב.המסגרת של חיי המנזר אומנם מעניקה סביבה מוגנת, וכללי הנזירות והגלימה הם המנזר-מחוץ-למנזר; ולכן זה נכון שמבחינה מסוימת הנזירות והגלימה מעניקים סביבה תומכת ובטוחה, כדי להגן על עצמי וגם על אחרים סביבי, אבל יש לזה מחיר – חיים של “אסור” ו”מותר”, עולם של “טוב” ו”רע”. זה מקום צפוף ומכווץ, אלה חיים מאולצים, ואפילו אם זה מקום בטוח, עדיין החיים אינם בטוחים – ולכן זה מקום שאין בו באמת חיים. אם כך, יש אולי יתרון ותועלת מסוימת במסגרת של הגלימה, אבל יש גם מחיר שמשלמים; ובנוסף על תופעות הלוואי של הנזירות והגלימה, בטח וכמובן שחיים על-פי כללים פשוט אינם תורמים והם אינם תנאים מקדימים לטיפוח תשומת-לב. אפילו אם כך טוענת המסורת, עדיין זה פשוט לא נכון – יכולות להיות סיבות רבות לחיים במסגרת של כללים, אבל אלו אינם חיים בתשומת-לב.אתה מעמיד כאן את הגלימה וחיים על-פי כללי הנזירות, כנגד חיים בתשומת-לב… מה באמת היחס ביניהם?יש כללי התנהגות פורמליים אותם מתרגלים ולהם מחויבים הנזירים, ויש במסורת הבודהיסטית כללי התנהגות גם למי שאינם נזירים; אבל “כלל ההתנהגות” החשוב ביותר, שיכול לבטל ולמעשה להפוך למיותרים את כל הכללים האחרים, הוא פשוט התנהגות בתשומת-לב – תשומת-לב היא יראת כבוד לחיים, דרך קשב לחיים – היא המוסר הראשון והאחרון שאנחנו באמת צריכים. חיים בתשומת-לב מממשים באופן טבעי את כל העקרונות והערכים המוסריים, אבל זה לא כך בכיוון ההפוך – התנהגות על-פי כללי מוסר לא מפיקה ומניבה תשומת-לב… כאשר אנחנו ערים בתשומת-לב, באופן טבעי אנחנו מתנהגים על-פי הכללים – הרבה פעמים חיים בתשומת-לב נראים כחיים מוסריים, ובפועל יכול להיות שהם באמת מקיימים את כל הכללים; אבל עדיין יש הבדל עצום באיכות החיים – האם אותם המעשים נובעים מציות לנורמה של התנהגות על-פי חוק ונוסחה, או מקשב לחיים?מבחינה היסטורית, כל החוקים וכללי ההתנהגות הנזיריים נקבעו על-פי טעויות ופגיעות, בעקבות מקרים שקרו באמת – מצבים בהם אנשים התנהגו באופן שגרם פגיעה בעצמם ובאחרים; כללי ההתנהגות הם פשוט הנחיות איך לא לפגוע ולא להיפגע, על סמך טעויות שאנשים עשו ופגיעות שנגרמו. התנהגות פוגעת היא ביסודה התנהגות ללא תשומת-לב, ללא הבנה וחופש וחמלה; ולכן תשומת-לב כאן ועכשיו בעצם כבר מקיימת ומגשימה את כל כללי ההתנהגות המוסרית – בכל רגע ובכל מצב, תשומת-לב קשובה יכולה לומר לנו מה נכון לעשות ומה לא נכון; ו”נכון” זה לא על-פי רעיון, נוסחה או מתכון – תשומת-לב היא פשוט פעולה קשובה לחיים. תשומת-לב מאפשרת חופש פעולה קשובה, ולכן בעצם אין הכרח בכללי התנהגות נזיריים כאשר אנחנו ערים ובאמת מתעניינים לפגוש את הדברים, להתנסות ולטעום, ללמוד ולהבין, להיות באמת בחיים – אין צורך בגלימת הנזיר ובמחויבות הפורמלית, כאשר אנחנו קשובים לחיים.המסגרת הפורמלית של הנזירות, עם כללי ההתנהגות המוסרית ועם והגלימה, היא (א) תומכת, אבל יש לה מחיר – כל פתרון מסוים גורר בעיות נוספות; ו- (ב) היא לא באמת הכרחית, היא לא באמת נחוצה – היא אינה המהות של הדרך. היא אולי נחוצה במצב מסוים, כל עוד יש צרכים מסוימים; אולי היא אמצעי שיכול לעזור, כל עוד אדם מסוים צריך אותה – אבל זה לא נכון לחשוב ולומר שהיא נחוצה בכל מקרה, בכל מצב, עבור כולם; לא נכון לטעון שהתנהגות על-פי כללים היא מרכיב הכרחי של הדרך ושל החיים. גלימת הנזיר והתנהגות על-פי כללים אינם מרכיב מובהק וחד-משמעי והכרחי בדרך, כפי שלפעמים משתמע מהלימוד הבודהיסטי המסורתי – לפעמים הגלימה וכללי ההתנהגות שבאים יחד איתה הם אפילו מטען מכביד, שלא מתאים למצב העכשווי.במצבים מסוימים גלימת הנזיר יכולה לעזור – היא אמצעי של עזרה ראשונה, כאשר צריך ונחוץ, בשלב מסוים בחיים. אבל רק תשומת-לב יכולה ללמד אותנו ובאמת לכוון אותנו – מתי מתאים להשתמש באותם אמצעים, חיים של התנהגות על-פי מסגרת של כללי נזירות, ומתי אפשר להניח להם ופשוט לפגוש את החיים באופן גלוי, ללא מעקה הגנה ואמצעי בטיחות וזהירות. כאשר צריך, נשתמש בכל אמצעי שעוזר; וכאשר אפשר, נפגוש גלויות את החיים, ללא הסתמכות על אמצעים – כאשר צריך וכאשר אפשר, זה המשחק של אמנות החיים בתשומת-לב, היא דרך קשב לחיים.אולי הטעות עליה אנחנו מצביעים נובעת מכך שהבודהא ההיסטורי, באופן אישי, היה נזיר שלימד בעיקר את הנזירים ואת הנזירות, וכך גם תיק נהאט האן; ולכן הדגש על כך שאם אדם באמת רוצה להתקדם בדרך, אז לכאורה הגלימה וכללי הנזירות הם צורך והכרח, ויש לחיות במסגרת מוגדרת ומפורשת של כללי התנהגות מוסריים, “נכון” ו”לא נכון”. על-פי הבנתי זו טעות – הגלימה והנזירות וכללי ההתנהגות אינם תנאים הכרחיים; אין הכרח בקווים מנחים לחיים, אפשר לטבול בלב שלם בים החיים, בכל רגע ובכל מצב, ללא תנאים מוקדמים – תשומת-לב אינה תלויה בתנאים.אם תשומת-הלב באמת אינה תלויה בכללי ההתנהגות הנזיריים ובשאר ההיבטים של הבודהיזם המסורתי, אז למה אנשים עדיין מתרגלים ומקיימים את הכללים? למה עדיין צריך מחויבות למסגרת חיצונית?זו שאלה מאוד טובה!… מכיון שלכללי ההתנהגות – סילה (sila) – גם של הנזירות והנזירים, וגם של מי שאינם נזירים – יש מקום מאוד חשוב בלימוד ובתרגול במסורת הבודהיסטית. השאלה עליה אנחנו מדברים היא השאלה של חיי הנזירות, החיים בתוך הגלימה של כללי ההתנהגות, והצעד של הסרת הגלימה ועזיבת הבית של הנזירות – זו השאלה אודות כללי המוסר וההתנהגות הנזירית, והמקום שלהם בדרך; ואפילו מעבר לשאלה של הנזירות, השאלה של המקום של כללי מוסר בדרך הרוחנית היא שאלה שרלוונטית לכולנו – זה לא רק הסיפור האישי שלי, או של מי שהיה נזיר; הרי רוב המתרגלים הבודהיסטים אינם נזירים, וגם לא יהיו.יש שני מימדים של לימוד בודהיסטי – יש רובד יחסי של שיפור התנאים, ויש רובד מהותי של חופש מתנאים; ויש שתי דרכים להבין וליישם את התרגול של סילה – כהנחיה לעשייה (או למעשה – הנחיה להימנעות מעשייה), אמצעים אל עבר מטרה, או כתיאור של החיים בהוויה קשובה, כאשר אנחנו ערים בתשומת-לב. בתשומת-לב הכללים יכולים להוות תזכורות, קווים מנחים, שיסמנו לנו כאשר אנחנו סוטים מהדרך, ואז כדאי לעצור ולחזור לעצמנו ולהיזכר איפה אנחנו ומי אנחנו ומה אנחנו עושים; כך שהכללים יכולים לעזור, כאשר יש תשומת-לב – אבל תרגול הכללים לא מייצר או מפיק תשומת-לב.אם כך, היבט אחד של התשובה הוא שהרבה אנשים פשוט לא באמת מבינים מה זה תשומת-לב: יש רובד יחסי, בו אנחנו אולי משתמשים בתרגילים של מדיטציה – מדיטציה של ריכוז או זיהוי, לדוגמא – ובו אנחנו מצייתים לכללי ההתנהגות – כאשר מתאים, כאשר אנחנו צריכים; ויש רובד מהותי, של תשומת-לב קשובה לחיים. יש שני מימדים, והם פשוט אינם מדברים את אותה השפה – זה חוסר ההבנה: תרגול פורמלי של כללי ההתנהגות בחיי היומיום תורם לטיפוח ריכוז, ואנשים רבים מבלבלים בין תשומת-לב לבין ריכוז; אבל ההבדלים מאוד ברורים – ריכוז מצטבר בהדרגה, ריכוז הוא תוצאה של מעשים ואפילו של מאמצים, בריכוז יכולים להיות רעשים שמפריעים; ותשומת-לב היא פשוט תשומת-לב, היא גישה גלויה של הוויה קשובה לחיים.היבט נוסף של התשובה לשאלה “למה אנשים מתרגלים את הכללים?” הוא שאפילו שתרגול הכללים לא מביא לתשומת-לב קשובה, עדיין יש בו תועלת – שימוש באמצעים, באופן מיומן, מביא לתוצאה; ולכן כדאי לתרגל וליישם ולקיים את הכללים, ויש שפע של סיבות לכך: ה

Continue Reading..
ראיונות
0

נישואים מודעים: קיטיסארו וטניסארה על פרישות, סקס ואהבה

קיטיסארו וטניסארה היו במשך שנים רבות נזירים במסורת נזירי היער התאילנדיים של מאסטר המדיטציה אג’אהן צ’ה. כיום הם זוג נשוי, חיים במרכז המדיטציה “דהרמהגירי” שבדרום אפריקה ומלמדים ברחבי העולם ובישראל.  ש: אומרים שלהיות במערכת יחסים זה “חוד התער” של התרגול הבודהיסטי. למה זה צריך להיות קשה כל כך?קיטיסארו: הייתי אומר ש”חוד התער” של כל אחד שונה. לחלק זה ללמוד להיות יציב או איך להיות לבד. אני אוהב בדידות, כך שלי יש אתגרים אחרים. להיות במערכת יחסים הוא אחד מהם. מחויבות החיים שלי כלפי טניסארה העמיקה את התרגול שלי, מכיוון שהיא מחייבת אותי להיות בקשר איתה ועם העולם. כשאתה נמצא בריטריט בשתיקה, אתה מנהל את סדר היום שלך. לחיות במערכת יחסים עם מישהו אחר, מבטיח כמעט בוודאות שהחיכוך יגיע, דבר שדורש ממך לפתח את מה שהבודהיסטים מכנים “אמצעים מיומנים” להתמודדות עם קונפליקט. יחסים גם מאפשרים “שיקוף”: בן או בת הזוג שלך משקף לך היבטים באישיותך שללא המראה הזאת היית נשאר עיוור כלפיהם.ש: מהם האתגרים שחיי הנישואים הציבו בפניכם כמתרגלים בודהיסטיים?קיטיסארו: התרגול הן כנזיר והן כבעל-בית, מציב שפע של מצבים שיש בהם פוטנציאל לסבל ולאושר. חיי בעל הבית יכולים להיות יותר מפוזרים ומועדים להפרעות. זה אתגר לחיות בקרבה כזו עם בן או בת זוג במשך שנים. לי קשה לדעת מתי להניח לעניין כלשהו, לאפשר לטניסארה את המרחב שלה ולא לדרוש שהיא תתנהג בדרך מסוימת באותו הרגע. הייתי צריך ללמוד את הסבל הכרוך ברצון להיות צודק או לנצח בויכוח. זה בעיקר תלונות קטנוניות: ההתרגזויות של החיים, של העייפות, ולפעמים לא להיות רגיש מספיק לצרכים של האהובה שלך.טניסארה: הצד האפל של התרגול הבודהיסטי הוא מה שאני מכנה “אי-היאחזות מוקדמת”, שהיא למעשה הימנעות בתחפושת של הישג רוחני. בנישואים אתה חייב להתעמת עם הצדדים האפלים שלך – הכעס, חוסר הסבלנות והדחייה – בעוד שבמנזר אתה יכוללהתחבא מאחורי התרגול ואף פעם לא לגלות את הצדדים האלה שלך. נישואים מחייבים יותר כנות.ש: על מה אתם רבים ואיך אתם פותרים את זה?קיטיסארו: היו לנו כמה מריבות במשך השנים על כסף. כשחיינו במנזר אף פעם לא היינו צריכים לדאוג לכסף, פשוט כי לא היה לנו. היום יש לנו חשבונות בנק, חשבונות לשלם ותקציב. שנינו אוהבים להיות נדיבים, אבל מדי פעם התווכחנו מתי לתת כסף לאחרים וכמה. במקרה אחד זה היה על טיפ במסעדה, ובהזדמנות אחרת זה היה על לתת כסף לקבצנים בהודו. בכל פעם כזו, ניצוץ קטן של אי-הסכמה התלקח ללהבה ענקית של רגשות. התגברנו על זה בגלל המחויבות שלנו להישאר זה עם זו, להקשיב, לאהוב. אני מעדיף לדבר כדרך לפתור מחלוקות, אבל למדתי איך לשתוק ולאפשר לטניסארה להרגיש את מה שהיא מרגישה מבלי לשפוט אותה או להגיב אליה. היכולת שלי לקבל את רגשותיה, יכולה למנוע את התמשכות הקונפליקט. לפעמים הפתרון הוא פשוט – אבל קשה – כמו להכיר בטעות שלי ולהתנצל על הפגיעה בה.טניסארה: ככל שאנחנו צומחים בהבנת האחד את השני, אנחנו רבים פחות. הבנו שלפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים שונים. לדוגמה, אני אוהבת לבנות פרויקטים ולטפח את רשת החברים שלי, בעוד שקיטיסארו אוהב להעביר את זמנו בריטריטים ארוכים. רק לאחרונה הייתי יותר משנה באנגליה, שם למדתי ל.A.M שלי בפסיכותרפיה כשקיטיסארו היה בזמן הזה בשנת ריטריט.ש: קיטיסארו לא מרגיש נטוש כשאת רחוקה ממנו, או שאת לא מכבדת את המחויבות שלך כלפיו?טניסארה: לא, הוא נהנה להיות לבד. בתחילת החיים המשותפים שלנו הייתי דואגת לו, אבל אז הבנתי שלשחרר האחד את השני זה גם ביטוי של אהבה. מבחינה תרבותית, גדלנו על התניות שונות. כאמריקאי, קיטיסארו נוטה יותר להתעמת או לאתגר, בעוד שאני כבריטית, יותר מאופקת. אם אני מדוכדכת ממשהו, אני נוטה להרגיש דחייה דוממת. קיטיסארו יקלוט שמשהו לא בסדר ויתחיל לשאול אותי שאלות עד שהוא יקבל תשובה. מבחינתי, אין עינוי יותר גדול מהחקירה הזאת. (צוחקת). לנו הבריטים, יש תרבות שלמה שבנויה על הדחקת רגשות. זו אסטרטגיית היחסים העיקרית שלנו.קיטיסארו ואני הגענו לכמה תובנות לגבי ההתניות התרבותיות שלנו אחרי שחזרתי מאנגליה. היה לנו ריב על משהו, ובמקום לדבר על זה, ישבנו שם עם הרגשות המתוחים שלנו, רק נושמים לתוך זה, עד שלבסוף הייתי מסוגלת להסביר מה קורה לי בסיטואציה הזאת: הרגשתי שככל שקיטיסארו ממשיך לחקור אותי, אני יכולה פחות ופחות לחשוב. האסטרטגיה שבה הוא נקט כדי להגיע לשורש הקונפליקט, באופן לא מודע, רק החמירה אותו. כשהפסקנו להאשים האחד את השני, הבנו שאנחנו מגיבים למצב מתוך ההתניות שלנו, שאנחנו משחזרים את אותה הגישה שבה ההורים שלנו היו מגיבים למצב כזה. התובנה הזו אפשרה לנו להגיב עם סימפטיה ולנסות גישה אחרת.ש: כאשר אתם נותנים זה לזו משוב, איך אתם נמנעים מלהצטייר כמי שמותחים ביקורת?קיטיסארו: לפעמים אנחנו נראים ביקורתיים, אבל אני חושב שהמרכיב החשוב ביותר בנתינה שלמשוב בצורה מיומנת הוא העניין שיש לך באיכות החיים של האחר. אם המשוב מתמקד בכמה אתה צודק – מקום שאני נופל אליו לא פעם – אז המילים שלך, ולא משנה כמה הן חכמות, רק יובילו להמשך המחלוקת. טניסארה היא מאוד חכמה ואינטואיטיבית והרבה פעמים היא מטלטלת אותי מתוך השאננות שלי. היא חדשנית מדהימה ובעלת חזון, ואני לפעמים מגיב באיטיות לשינוי. עם זאת, לזהירות שלי ולשמרנות יש מקום משלהם ואנחנו מעריכים את האיזון שאנחנו מביאים זה לזו. טניסארה: קיטיסארו יותר ממושמע ממני, יותר ממוקד, יש לו יכולת לשמר תרגול רציני של מדיטציה ודהרמה, שנותן לי השראה ומשמש לי כעוגן. אני בנויה יותר מקשר, ולכן אנו משלימים האחד את השני. וכאשר אנחנו מוצפים או כועסים, אנחנו מזכירים זה לזו להניח לכל זה. כל אחד מנסה להבין מה הצרכים של השני ולהתייחס אליהם באופן מיומן. לדוגמה, כשאני לוקחת על עצמי יותר מדי פרויקטים חדשים ונכנסת ללחץ, קיטיסארו יצביע על כך שאולי אני לא צריכה לעשות הרבה כל כך.ש: כשקיטיסארו אומר שאת לוקחת על עצמך יותר מדי, איך את יודעת שהוא מביע דאגה לאיכות החיים שלך, ולא מבטא את ההעדפה שלו לסגנון חיים שקט יותר?טניסארה: אנחנו תמיד צריכים לבחון את הכוונות שלנו ואת התוצאות שלהן. למדנו בחיי הנזירות שלנו להמשיך לעבוד עם הדברים כפי שהם, במקום עם הציפיות שלנו בנוגע למה שנקבל ממערכות היחסים שלנו. במקום להתמקד במקומות שבהם הדברים לא הולכים טוב, אתה מתמקד על היתרונות העצומים שתוכל לקבל אם תישאר במערכת היחסים הזו – המתיקות של חבר נאמן שמכיר אותך טוב כל כך, מישהו שאיתו אתה יכול גם למעוד ביחד בדרך. אולי לא הכל זיקוקים ואבק כוכבים, אבל זה תומך בך ומזין אותך. ש: טניסארה, איך את נמנעת מלהיראות ביקורתית?טניסארה: זה קל להיראות ביקורתית כי אתה נהיה קצר רוח כלפי מה שאתה רואה כחסרונות של הפרטנר שלך. אבל לעיתים קרובות, ביקורת היא נסיון לשלוט באדם האחר, או השלכה של חוסר שביעות הרצון שלך מעצמך, עליו. זו הנקודה שבה התרגול הרוחני בא לידי ביטוי; הוא מוביל אותך להפנות את התגובות האלה בחזרה כלפי התודעה שלך, ולחשוב מה באמת קורה כאן.ש: כיצד החיים במנזר השפיעו על חייכם כבעלי-בית?קיטיסארו: הלימוד הבסיסי עדיין רלוונטי. אג’אהן צ’ה נהג לומר שאם אתה מבין באמת דבר אחד, אתה מבין את הכל. לדוגמה, הנשימה: אם אני מתבונן בה מספיק זמן, אני מבחין שהיא באה והולכת, עולה ודועכת. זה נכון גם לגבי רגשות, מחשבות ואירועים. המודעות הזו היא כמו אבן החכמים: היא משנה את כל מה שהיא נוגעת בו, מביאה לו ברכה, מגלה את האוצר הגלום בתוכו. טניסארה ואני מתקיימים על תרומות, כך שבמובן זה אנחנו ממשיכים לחיות כמו נזירים. אנחנו מסתמכים על הדהרמה לספק את צרכינו, אנחנו חיים בפשטות וביושר ואנחנו מנסים להפוך את חיינו לברכה עבור אחרים. אנחנו מנסים גם לחיות בהתאם לרעיון שכל מה שקורה נולד מתוך שלמות, אפילו אם זה נראה לא מושלם. כפי שאג’אהן צ’ה היה אומר: “אם זה לא צריך להיות כך, זה לא יהיה כך.”טניסארה: הייתי מוסיפה שלהיות אסירי תודה על המזון והמחסה היום-יומיים, שהיה חלק חשוב בחיי הנזירות, ממשיך להיות חלק מחיינו עכשיו – התכוונות לפשטות פנימית, תוך תמרון המורכבות החיצונית. ש: האם בחרתם ביחסים כדרך רוחנית, או שזה הפך להיות כך במשך הזמן?טניסארה: בהחלט בחרנו בכך. להיות יותר סבלני, לדבר באופן כן יותר, להיות נדיב יותר, להקריב משהו שהיית רוצה לעשות למען משהו שהאחר רוצה לעשות – כל זה מחייב התמסרות רוחנית.קיטיסארו: ההחלטה לחיות יחד שקיבלנו בנסיבות מעוררות מחלוקת, המחישה לנו שהמחויבות האמיתית שלנו האחד כלפי השני תיצור עבורנו סוג של קרקע מקודשת שנוכל לצמוח ממנה ולהיות חכמים יותר. תרגול במערכת יחסים אינו מנותק מתורת הבודהה. הוא לימד את ארבעת סוגי התלמידים: נזירים, נזירות, מי שאינם נזירים ומי שאינן נזירות. ש: האם יש גישה בודהיסטית למיניות?קיטיסארו: במנזר ניסינו לחיות בשלום עם העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף עם דחפים ותודעה עם תשוקות. האסטרטגיה שלנו ביחס לאנרגיה המינית היתה לא לדכא אותה, אך גם לא ללכת אחריה. ניסינו לפתוח את עצמנו כלפיה ולהרגיש אותה, למרות שזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה שיכולה לסחוף אותך איתה. בעזרת התרגול, לאט לאט, האנרגיה הזאת הופכת להבנה של הנסיונות הקדחתניים שלנו להגיע למקום שאנחנו לא נמצאים בו. יש רגיעה שנוצרת מההכרה באנרגיה עצמה, מבלי להדביק לה תוויות של “טוב” או “רע”.במהלך שהותי ביער, לבד בשתיקה במשך חדשים ארוכים, הרגשתי קירבה לעולם כולו, כאילו שכל היצורים החיים נמצאים בתוכי. כך שעבורי, אינטימיות אינה דורשת בהכרח מגע פיזי. אפשר לשער שבגלל שקיימת יחסי מין עם אדם מסוים אתם קרובים, או ההיפך מזה – אם היחסים ביניכם אינם מיניים, הם אינם אינטימיים. מה שעושה את היחסים לאינטימיים באמת הינה האיכות של הנוכחות ותשומת הלב, של הכנות, העדינות והאהבה. ומה שגוזל מהיחסים את הקדושה שבהם והופך את המין לבוטה או נצלני, זה כאשר הוא אפוף בלהט ההיאחזות מבלי להתייחס לתוצאות.כאשר עזבתי את המנזר כדי להיות עם טניסארה, היתה בי תחושה עצומה של מרחב של אפשרויות שנפתח. במובן מסוים, חמש עשרה שנים של אימון בחיי נזירות, הביאו אותי לנקודה שבה הייתי מוכן למערכת יחסים בריאה עם אשה. התרגול שלי הפך אותי ליותר סבלני, יותר כן, ויותר מוכן לקבל אל תוך ליבי מה שאדם אחר אומר לי. אם אדם לוקח על עצמו מחויבות להיות נאמן וישר, הוא יכול להעריך במלואה את ההתאהבות באדם אחר, את החשמל באוויר, את ההתרגשות והאושר העילאי שנלווים למיניות. אך בה בעת, הוא גם יכול לראות איך ההתנסויות האלה מתלקחות כמו זיקוקים בשמי הלילה ואז נמוגות בחזרה אל המחשכים. הוא יכול להעריך את האנרגיות הללו, אבל גם לראות עד כמה האקסטזה המינית היא שברירית, עד כמה האושר הוא שברירי – לא צריך לעשות דמוניזציה שלו, אבל גם לא להלל אותו כל כך.אני לא מאמין ברעיון שהאקט המיני כשלעצמו משחרר. אני חושב שתובנה משחררת מגיעה באמצעות תהליך של חיים משותפים עם אדם לאורך זמן. זה כמו שטניסארה ואני מזמרים תפילות ביחד ומקשיבים היטב האחד לנשימה של השני כדי שהתפילה תזרום. אני נושם כשהיא אינה נושמת והיא נושמת כשאני שואף אויר, כך שהמזמור זורם ללא הפרעות. זו מטאפורה טובה ליחסים שבינינו: אנחנו מאוד קשובים זה לזו כדי שהקולות שלנו יתמזגו יחד, ואנחנו מבינים שאנחנו עולים ופוסקים בתוך משהו שהוא כפי שהינו.טניסארה: זה חוסר הבנה לחשוב שחיי פרישות הם חיים לא מיניים. להיות פרוש, זה בעצם לכוון מיקרוסקופ אל האנרגיה המינית שלך. אתה רק לא פועל איתה עם אדם אחר; אתה מתבונן בכל הרבדים הסובבים את המיניות, באידיאליזציות ובהשלכות, ולפעמים אתה מתנסה בצורה הגולמית שלה, ללא הביטוי הפיזי. זו התבנית הנזירית של המיניות.המעבר מכאן ליחסים אינטימיים היה בהתחלה יפה בצורה בלתי רגילה. במשך הזמן תחושת ה”ביחד” שלנו הלכה והעמיקה, והמיקוד הוא יותר על להיות ביחד כבני-ברית שתומכים זה בזה. האינטימיות המינית הרומנטית השתנתה מהבאז הראשוני למשהו שמזין ומחבר בינינו.ש: אתם חושבים שהתרבות שלנו מקובעת על מיניות עד לדרגה של תקיעות?קיטיסארו: כן, התחושה היא שאם אין לך מערכת יחסים מינית, באופן כלשהו אתה אינך שלם, או להיפך, אם יש לך מערכת כזו רק אז אתה שלם. יש רעיון כזה, שכדי לחיות באמת אנחנו צריכים להיות פעילים מבחינה מינית, גם אם זה דורש ויאגרה וממריצים מלאכותיים אחרים. התרבות שלנו מכבדת רק חלק אחד ממעגל היחסים – החלק של העלומים והיופי. עלינו לכבד את המעגל האנושי בשלמותו ולחיות בשלום עם הגוף הזה והדחפים שלו, עם ההזדקנות שלו ועם מותו. דרך מערכות היחסים שלו, אדם יכול ללמוד להעריך באופן עמוק יותר את הצורה ואת הריקות – כיצד הם חוזרים ועולים, מתערבבים ומתמזגים בתוך המודעות.ש: איך זה היה לקיים יחסי מין אחרי כל כך הרבה שנים בלי זה? מה הביא הסקס לחייכם?טניסארה: האינטימיות המינית, אחרי כל כך הרבה שנים של פרישות, היתה כמובן מרגשת, והיא הזינה חלק בעצמי שלנו שהיה מורעב במסגרת המנזר. כמו כל הזוגות, בתקופה הראשונה של מערכת היחסים שלנו נטינו להתמקד יותר האחד בשני, דבר שהופך להיות מגביל לאחר זמן מה. בהמשך, התחלנו להיפתח בהדרגה כלפי החוץ, וקיבלנו יותר את העולם שסביבנו ביחד, כשהאנרגיות שלנו שזורות זו בזו. השינוי הזה הביא לחיינו סוג חדש של אינטימיות שחיונית לחיינו ולעבודתנו. ככל שאנחנו מזדקנים יותר אנחנו באמת נהנים האחד מחברת השני – רק להיות ביחד, לקרוא, לטייל עם הכלב, לראות סרט.          קיטיסארו: היה בזה סוג של ענווה לגלות שלא הצלחתי ללכת אל מעבר לתשוקה המינית שלי, כנזיר. במשך חמש עשרה השנים שחייתי בפרישות, מצאתי את עצמי מדי פעם נתקף בתשוקה מינית, אבל בכל פעם אחרי שהתעמקתי בזה, ויתרתי על התשוקה הזו. כשהתאהבתי בטניסארה, לא רציתי יותר לוותר עליה. ראיתי שזו תשוקה, אבל עכשיו כבר רציתי להתמסר לה. כשהחלטתי לבסוף להסיר את הגלימה וטסתי מתאילנד לדבלין כדי לפגוש את טניסארה, החזקנו ידיים בפעם הראשונה והרגשתי את עצמי נבוך ולהוט. בשנים הראשונות האלה שלנו ביחד, הסקס היה חלק משמעותי במערכת היחסים שלנו. וכמו בכל דבר, הוא יותר עוצמתי כאשר אתה נוכח ודרוך, כפי שהאימון הנזירי שלנו לימד אותנו להיות. עם הזמן, הסקס הפך להיות פחות חשוב, אך לא תחושת הקירבה בינינו.אני רואה את המשיכה המינית כשלב התחלתי במערכת יחסים. הדעיכה שלה לא צימצמה בשום מובן את האהבה, ההערכה, האושר והאינטימיות שאנו חולקים. הניסיון המיני עזר לנו להרגיש בנוח האחד עם השני, לבטא בחופשיות את הרכות והדאגה שלנו זה לזו. כעת, אנחנו ממזגים את ההוויה המשותפת שלנו בדרך הרבה יותר מעודנת.כחברה, אני חושב שאנחנו רואים את הסקס כתנאי מוקדם לאושר. אבל אם נחפש את התאווה וההתרגשות כאות לכך שאנו מאוהבים, אנחנו נמצא את עצמנו מדלגים ממערכת יחסים אחת לשניה בנסיון לשמר את רמת האינטנסיביות הרגשית הזו. מבחינתי, כאשר האהבה מבשילה, המשיכה המינית יכולה לדעוך. ככל שהכאב הכרוך באובססיה לעונג גופני הופך להיות ברור לי יותר, אני נחוש בדעתי להמשיך ולהרפות מהתשוקה המינית. אני מודה לטניסארה אהובתי, על שהיא עוזרת לי לעשות זאת.טניסארה: המהומה סביב סקס בתרבות שלנו היא חולנית. אבל המיניות יכולה להיות יקרת ערך: השימוש במין לצרכי התרבות והולדה הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שבני אנוש יכולים לנצל. למין יש גם יכולת לפתוח את האדם לקדושה, להרגשה שהוא נאהב ומקובל באופן עמוק ביותר. אך למרות זאת, החברה שלנו הפכה להיות צינית ביחס למין, עקב הניצול לרעה שלו, דבר שמטיל עליו צל של בושה ופגיעות מינית. אני חושבת שיותר מדי דגש ניתן לקשר רומנטי ומיניות כאמצעים להשגת סיפוק והגשמה עצמית. אלו בוודאי דרכים שמאפשרות לשני אנשים להיות ביחד, וזה נפלא לחקור אותן, אבל מה שהכי משמעותי במערכת היחסים שלי עם קיטיסארו, היא המחויבות המשותפת שלנו לחקור את הדהרמה והחיפוש המשותף שלנו אחר החופש. ש: אם מערכת היחסים שלכם היא לא המקום שבו אתם מצפים למצוא סיפוק והגשמה עצמית, מדוע ויתרתם על חיי הנזירות לשם כך?טניסארה: אני לא מצאתי סיפוק והגשמה עצמית גם בחיי הנזירות שלי. נכנסתי למנזר עם תפיסה רומנטית של איך החיים שלי הולכים להיות שם. המציאות היא שכל התנסות – במנזר ובנישואים – הגשימה חלק אחר ממני. כל אחת מהן היא כלי לחקירה מעמיקה יותר של השאלה, מהי בעצם שלמות אמיתית.קיטיסארו: התאהבות אינה תהליך רציונאלי. כל מה שאני יודע הוא שמשהו עמוק בתוכי ידע שחשוב לי להיות עם טניסארה. האמנתי שביחד נוכל לעשות דברים נפלאים ולהמשיך לצמוח מבחינה רוחנית. ועדיין, היאחזות ב”אחר”, אהוב ככל שיהיה, תביא לסבל. הגשמה עצמית מוחלטת, נמצאת בהבנת טבעם הריק והחולף של כל הדברים, ללא קשר אם אתה לבד או עם מישהו אחר. כל דבר בחיי הנזירות מכוון אותך להגיע להבנה הזאת.ש: האם לדעתכם נורמות דתיות שמטיפות להימנעות “יורות לעצמן ברגל” ומובילות להתנהגות מינית לא נאותה?קיטיסארו: הבודהה לא דרש שכולם יימנעו מחיי מין. הוא הורה את חמשת כללי המוסר לתלמידים שאינם נזירים, אשר כוללים הנחיה להשתמש במיניות שלך בתבונה ולהימנע מפרקטיקות מיניות נצלניות, כמו קיום יחסי מין עם קטינים או עם מישהו שכבר נמצא במערכת יחסים מחייבת. לאלו שהיו מעוניינים לחקור את הסיבות לסבל, הוא הסביר את הסכנות שבהיאחזות ובתשוקה. הוא מעולם לא התכחש לתענוגות החושים, אבל הצביע על המגבלות שלהם. הבודהה לימד שכדי לשים באמת קץ לסבל אדם צריך לוותר על תשוקה מינית. אם איננו מסוגלים לעשות זאת, הבודהה עודד אותנו להגביל את הפעילות המינית שלנו לכזו שלא מכאיבה ופוגעת.בין אם כנזיר או כבעל-בית, אנחנו חייבים להתמודד עם המיניות שלנו להכיל אותה בתוך גבולות מוסריים או אתיים, כך שהיא לא תזיק לאף אחד וגם לא לנו עצמנו. ההימנעות מלפעול בהשפעת הדחפים המיניים שלנו, חוזרת אלינו בצורה לא רצויה כאשר אנחנו לא מודעים להם, או מדחיקים אותם, או מעמידים פנים שהם אינם קיימים, או שאנחנו שופטים אותם. הימנעות מכה בנו בחזרה, כאשר אנו יותר מדי יהירים מכדי להודות במגבלות שלנו. מנהיגים רוחניים שמנצלים מינית את התלמידים שלהם בשם איזה שהוא עקרון נעלה, גורמים נזק גדול לעצמם, כמו גם לתלמידיהם. הם מביאים אנשים להטיל ספק בתרגול רוחני.טניסארה: בחיי היום-יום, האנרגיה היצירתית והמינית שלנו יכולה להתפזר להרבה כיוונים, אבל בחיי המנזר יש הרבה מיקוד ואינטנסיביות. אם אין מערכת חזקה שתוכל להכיל ולנתב את האנרגיות האלה, הן יכולות לבוא לידי ביטוי פעיל באופן דרמטי כצל של האני והתשוקה המודחקים שלנו, ובעקבותיהם תבוא הכחשה שגורמת לנזק. זה לא חייב להיות כך בהכרח, כמובן. יש לי חברים שחיו חיי נזירות ופרישות במשך 40 שנה. הם אנשים יצריים ויצירתיים, שהמירו את האנרגיות המיניות שלהם ולמדו להתנסות באינטימיות עם החיים כולם. אני לא חושבת שחוק הפרישות הוא בהכרח פגום. אני חושבת שצריך לבחור בו באופן מודע, ואז להשתמש בו ביושר ובחמלה. קבוצות תמיכה טובות גם מסייעות לשמר את היושרה והאחריות. יותר מדי פעמים ראינו גורואים שפועלים בחוסר אחריות.ש: אתם אומרים ששמים יותר מדי דגש על הרומנטיקה בחברה שלנו, אך הסיפור שלכם הוא ממש רומאן מדהים: שני אנשים מוותרים על חיי הקודש כדי להיות ביחד. האם הסיפור שלכם אינו רומנטי כפי שהוא נראה?טניסארה: (צוחקת). למען האמת, הכאוס והבלבול סביב ההחלטה שלנו להסיר את הגלימות לא נראים כל כך רומנטיים במבט לאחור. קשר רומנטי הוא דבר מסתורי. הוא מביא אותך להחלטות משנות-חיים. להיכנס לחיי המנזר גם היתה החלטה רומנטית במובן כלשהו. אבל ברגע שהתחייבת, מגיע תהליך של התמודדות עם הצללים שלך, עם אכזבות, וכדומה. מערכת היחסים המוקדמת שלנו היתה מאוד רומנטית אבל המשכנו בתרגול של הדהרמה והיחסים שלנו הפכו לכלי לשם כך. בנוסף, לא הרגשתי שאני עוזבת את חיי הקודש. הרגשתי שהיחסים בינינו הם הרחבה של החיים האלה. לא ויתרתי על הדבקות בחיי הרוח, ויתרתי על המסגרת הדתית. בדרכים מסוימות, יחסים רומנטיים הם צורה אחרת, עם מימד רוחני משלהם.קיטיסארו: אני אוהב את הפלא והמסתורין של הרומאן שלנו. יש שאנחנו מעומתים עם בחירות קשות שחלקן מביאות בעקבותיהן ביקורות והאשמות. אם כתוצאה מפחד או מחובה, אנחנו ממלאים את רצונות העמיתים שלנו, או החברה או המשפחה שלנו, אנחנו עלולים להתכחש למה שנכון ואמיתי עבורנו, ולחיות חיים לא נכונים. למרות שאני יכול להסתבך עם ספקות וחששות, כאשר קיבלתי את שתי ההחלטות החשובות ביותר בחיי – לעזוב את המילגה באוניברסיטה ולנסוע לתאילנד, וחמש עשרה שנים מאוחר יותר, לעזוב את חיי הנזירות כדי להיות עם טניסארה – הדרך שלי היתה ברורה לי בשתי הפעמים האלה. ידעתי מה עלי לעשות. הצטערתי על כך ששתי ההחלטות האלו גרמו אכזבה וכאב לאנשים אחרים, אך ליבי אמר לי – לך דרך הדלת הזו. אף פעם לא התחרטתי על כך.ש: שניכם ציינתם כי חיי הנישואים הציבו בפניכם אתגרים רבים. אתם יכולים לתאר דרכים שבהן האתגרים האלו היו גם מבורכים? טניסארה: לפעמים אני מוצפת על-ידי כאוס פנימי וייאוש, וכשיש לי את קיטיסארו לצידי, זה כמו תרופה ומקור אנרגיה עבורי. באחת הפעמים, כאשר הייתי בעיצומו של מאבק פנימי כזה, נסענו לחופש כדי לקחת פסק זמן מכל זה. עמדתי על חוף האוקיינוס ההודי שמלא כרישים ורציתי פשוט לצעוד אל תוך הים האפל, אל האבדון. קיטיסארו לא אמר שום דבר; הוא רק לקח את ידי. זה כל מה שהוא היה צריך לעשות. באותו רגע הבנתי איזו ברכה זו שיש לך מישהו שנמצא איתך כאשר אתה מתמודד עם הכאב שלך.קיטיסארו: אם החיים המשותפים שלנו מקודשים, הם ייקחו אותנו לעמקי אותו מקום שבו תמיד היינו, אותו מקום שבו אין אני נפרד ממך. החיים שלנו והחלומות שלנו הם אמיתיים, והם גם ריקים. הם כאן, והם אינם כבר. כאשר אנחנו בהירים וכנים, אנחנו מבינים שאנחנו לא הולכים לשום מקום; במעמקי הווייתנו אנחנו אף פעם לא נפרדים.  

Continue Reading..
ראיונות
0

הרגע הזה – ראיון עם מאיר זוהר

[הראיון התקיים באפריל 2010, במסגרת עבודת גמר של גילי גריידי, תלמידת כיתה י”ב בבית הספר ולדורף בהרדוף] הנושא שאני בחרתי לעבודת הגמר בביה”ס הוא “הרגע הזה”, זה נושא שאני באמת אוכל ללמוד ממנו. אפשר לדבר על הדברים, זה חלק מהעניין ומהעבודה, אבל בשביל באמת להבין עוזרת התנסות ישירה, בגלל שככל שהדברים יותר פשוטים כך ההתנסות הישירה יותר משמעותית. אמרת שאת […]

Continue Reading..
ראיונות
0

כנס: ההיבט הרוחני של מאבקים-1

ההיבט הרוחני של מאבקים – אישיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. כנס משותף של ארגוני דהרמה בישראל, לציון יום ההתקוממות הטיבטי נגד הכיבוש הסיני משתתפים: פרופ’ יעקב רז, נחי אלון, סתיו שפיר, ברוך שלו, איריס דותן כץ, יהונתן צבי, שירי בר, אביב טטרסקי מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג

Continue Reading..
שתפו
שתפו