EN
EN

פסיכותרפיה ובודהיזם

אני שמחה על ההזדמנות לתאר ולנסח את האופן בו מושפעת עבודתי הטיפולית מן החשיבה הבודהיסטית. מרבית הזמן אני יודעת באופן בלתי מנוסח עד כמה השפיעה התורה הזאת על עבודתי, אבל איני עוסקת בניסוח הדברים הללו. לעשות זאת פירושו עבורי לנסח מהי עבודה טיפולית בכלל.כפי שחלקכם יודעים מתוך ניסיון אישי, תהליך טיפולי אינו עניין קל לניסוח או להבנה בכלל. ולא רק זאת, לעיתים העבודה הטיפולית היא מפרכת, במובן זה שאין היא עונה על הדרישות האלמנטאריות של התבונה: לא פעם מתלונן מטופל על כך שאינו מבין – מבין באמצעות כוח התבונה – מה הולך כאן. הלא הדברים בטיפול דינאמי אינם סדורים, כביכול אינם שיטתיים. לכן העבודה מתסכלת. כך נראית גם מדיטציה למי שמתחיל לתרגל – לגמרי לא ברור מה עושים, ואם בכלל ניתן לנסח אמצעים ומטרה בעניין הזה של תרגול מדיטציה, הרי שלא ברור מה הקשר בין האמצעים לבין המטרה.לדידי אין זה מקרה, תוו משותף זה של אי בהירות בין פסיכותרפיה דינאמית לבין תרגול מדיטציה. אין זה מקרה, ששתי השיטות הללו הן בה בעת הן תובעניות והן בלתי נהירות, ובמילים אחרות – אינן ידידותיות במיוחד כלפי המשתמש. אין זה מקרה, משום ששתי השיטות מחויבות למשהו שהתודעה האנושית אינה מורגלת בו, ואף אינה מחבבת אותו במיוחד: שתיהן מחויבות להתפתחות מנטאלית. אני משתמשת במונח רחב מאד, מופשט מאד – התפתחות מנטאלית. אני מנסחת מטרה  כביכול מופשטת שמשותפת לתרגול ולטיפול. הניסוח הזה מעורפל ולכן מתסכל, בדיוק כפי שתרגול מתסכל, כפי שטיפול מתסכל. אולי יעלה בידי במהלך הרצאה זו לנסח מהי התפתחות זו שבה המדובר. היבט אחד של ההתפתחות הזו כבר טמון במינוח עצמו: היכולת לתרגל באופן עקבי תרגול מתסכל כשלפעמים מה שמאפשר לך לעשות זאת הוא סוג של אמונה עיוורת; לעיתים אחרות אתה ניגש אל התרגול הזה בהתלהבות, לעיתים במיאוס, לעתים מתוך מה שמורגש כהבנה בהירה של מה שאתה עושה ולעיתים מתוך כאב ובעיקר ספק. הרגש אם כן משתנה; מה שאתה מנסח עבור עצמך כסיבות שלך לעשות זאת, גם זה משתנה. מה שלא משתנה הוא התרגול עצמו, עצם העובדה שאתה או את בוחרים לשבת עכשיו, או ללכת לטיפול, זה אינו משתנה למרות שהאמוציות משתנות. זה כשלעצמו מהווה חלק מן ההתפתחות: אי ההתניה  כבר נמצאת כאן: אנו מתרגלים, לא משנה מהו מצב התודעה שלנו ברגע נתון, התרגול אינו מותנה במצב המשתנה של התודעה.   פעם הייתי בראיון אצל מורה זן. בראיון התייעצתי איתו באשר לטכניקות של המדיטציה שלי. בזמנו הייתי מין אספנית טכניקות, ריתקה אותי העובדה שבתוך הכתבים העתיקים מופיעות לפחות 42 טכניקות שונות של מדיטציה, ורק בסוטרה סאטיפתהאנה עצמה מופיעות שיטות אחדות. דנתי איתו באחדות מן השיטות הללו. הוא הסתייג מן השימוש בטכניקות שונות. הוא אמר, “מדיטציה עובדת על התודעה כמו מים על סלע. הם מטפטפים אט אט, תמיד באותו המקום, עד שהסלע נשחק באותו מקום. אי אפשר לתרגל שיטות שונות של מדיטציה, משום שהשיטות הללו מותנות במצב הרוח שלך, וזה פירושו שאת תלויה במצבי הרוח שלך. טפטפי מים תמיד באותו מקום, תמיד על אותה הנקודה שבסלע”.כך גם בטיפול. העולם המודרני מאופיין בריבוי שיטות, ריבוי טכניקות. לא אמנה באוזניכם שיטות אלה עכשיו. רק בתוך העולם הטיפולי הפסיכולוגי קיימות אסכולות רבות, ובתוך השיטה הפסיכואנליטית עצמה קיימות שיטות אחדות. שלא לדבר על שיטות שאינן פסיכולוגיות, שגם הן עוסקות בריפוי הנפש. בעניין זה אני רוצה להוסיף:  בכל הרצאה שלי אני נשאלת שאלה קבועה: האם אני עושה שימוש בטכניקות בודהיסטיות בעבודתי הטיפולית? שאלה מוזרה. אין בנמצא טכניקות טיפוליות בודהיסטיות. זוהי אמצאה של אנשים מערביים. הטכניקה היחידה המוכרת לי הקשורה בבודהיזם היא ישבת מדיטציה. אינני עושה מדיטציה עם המטופלים שלי. לשם מה? מדיטציה יכול כל אחד לעשות בעצמו, אי אפשר לעשות מדיטציה יחד. אפשר לשבת יחד וכל אחד יתרגל לעצמו, ואין בכך כל טעם. לעיתים אני שולחת את המטופלים שלי לתרגל מדיטציה במסגרות שונות, בהחלט. לעיתים אנו דנים בתרגול. אבל איני עושה כל שימוש בכל טכניקה תהא אשר תהא. איני סבורה שהכנסה של שיטות שונות אל תוך החדר שבו המטופל שלי ואני חושבים יחד תוסיף משהו לעבודתנו. במילים פשוטות מאד הדבר שאנו עושים בחדר הוא לחשוב יחד. המטופל שלי עושה שימוש ביכולת שלי לחשוב עבורו, הוא זקוק ליכולת שלי להתבונן בחייו ולחשוב יחד איתו, וזה מה שאנו עושים יחד.  זהו אמנם תיאור מצומצם של המתרחש בתהליך הטיפולי, אבל הוא במובן מסוים ממצה. במובן שהוא ממצה, אין כל צורך בטכניקה. יש צורך בראייה בהירה ובלתי מעורבת מצד המטפל, ובכושר ניסוח מסוים, הנרכש בהדרגה במהלך העבודה. ויש צורך בעמדה מדויקת, שקשה עד מאד להפנים אותה ואף לשמור עליה. זוהי עמדה הדומה לעמדה הנלמדת באמצעות התרגול: הייתי קוראת לה ראייה נכונה, בדומה לצעד הראשון של האמת הרביעית. ראייה נכונה וכיוון נכון, שני אלה יכולים בהחלט לתאר את העמדה של המטפל בעבודתו. עכשיו עליי להבהיר במילים אחדות מהי ראייה נכונה ומהו כיוון נכון. ראייה נכונה היא היכולת והנכונות להתבונן בדברים כמות שהם. לראות את המטופל פירושו להיות פתוח לגמרי. פתוח לגמרי פירושו לא לערב את הציפיות שלך, כלומר את התשוקה שלך, עם מה שאתה רואה וחש באמצעות ששת החושים – חמשת החושים והתודעה שלך. לראות מה שיש, להרגיש מה שיש, ואחר כך לחשוב את זה. כיוון נכון פירושו מחויבות להתפתחות  של המטופל שלך. כאן הדברים אינם פשוטים. מחויבות כזאת משמעה גם נכונות לעבור איתו את החלקים הבלתי נעימים של התהליך, למשל, כאשר הוא שונא אותך או אתה אותו. כאשר הוא מייחס לך תכונות בלתי נעימות, כאשר הוא מעליב אותך, מתלונן מרה באוזני חבריו על האופן בו אתה מטפל, ואחר כך חוזר אליך עם סטטיסטיקה חברית שאומרת, כל החברים שלי אומרים שאת טועה; שאת אכזרית; שאת עסוקה בעצמך, שכלל אינך מבינה אותי ועוד כהנה וכהנה. לעיתים קרובות אין מקום לחפש בחדר אהבה או מה שאחרים מכנים בשם ‘אמפטיה’. לא פעם הרגשות בחדר אלימים, קשים. המחויבות שלי היא להישאר שם ולהמשיך לחשוב. לא להתבלבל, לא להתרגש. לא להתרגש גם כאשר יש בחדר הרבה אהבה, הרבה ידידות, הרבה הכרת תודה. במילים אחרות, כפי שהתרגול אינו מותנה במצבי רוח או באמוציות, כך גם העבודה הטיפולית אינה מותנית בכל אלה. הדבר קשה עד מאד, כי המדובר, כמו במדיטציה, בויתור על איזה היבט אלמנטרי של הקיום – על האמוציה הסוערת, האהובה עלינו כל כך – המקנה לנו את ההרגשה שאנו חיים. תודעת המטפל חייבת להיות מרוסנת, מתורגלת מאד, כמעט מאולפת. לשם כך עליו לוותר על כל סוג של סנטימנטאליות. זהו הויתור על התשוקה למיניה, שעל אודותיו מדברת האמת השלישית, ואני מתרגלת אותו בעבודתי.  כל זה באשר לעמדת המטפל כפי שאני מבינה אותה. אתם וודאי שמים לב – לא אמרתי אהבה, לא אמרתי חמלה. לכך נתייחס מייד, אבל קודם לכן נעבור אל המטופל.כמובן וכידוע, הדרך הראשונה לקשר בין חשיבה בודהיסטית לפסיכותרפיה היא להשתמש במושג שבו אולי מתחילה הדהרמה – סבל. אנשים באים לטיפול משום שהם סובלים. סוגי הסבל המופיעים בקליניקה אינם שונים מאלה המתוארים באמת הראשונה. וגם, שורשי הסבל אינם שונים מן השלישייה המנצחת של שורשי הסבל הבודהיסטים: בורות, חמדנות ושנאה תמיד קשורים בסבל, תמיד נוכחים. וכמו שאומר הבודהא, כך גם בקליניקה: הבורות היא השורש העמוק ביותר של הסבל. צורותיה של הבורות, או של האשליה, הן אינסופיות. כמו שאומר הנדר השני מתוך הארבעה:האשליות הן אינסופיות. אנו נודרים, כך אומר הנדר הזה, לחתוך את כולן.אם להגיד במילה אחת מהי העבודה שלי, אני עוסקת בחיתוך אשליות של אנשים. סיבת הסבל היא תמיד אשליה, ומגוון אשליות מבקרות בקליניקה. אמנה באוזנכם כמה מתוך אינסוף צורות האשליה:האשליה הראשונה: אני מסכן. הוריי לא נתנו לי את מה שהיה עליהם לתת לי.השנייה: אני מיוחד. אין כמוני מעניין/חכם/מקסים/מורכב בעולם כולו.השלישית: מגיע לי.הרביעית: אנשים סביבי אינם מעריכים אותי כראוי.החמישית: אני משתדל, אבל לא הולך לי.השישית: אשתי דורשת ממני דברים לא מציאותיים.השביעית: אי הסדר שבו אני חי הוא תוצאה של נסיבות מצערות.השמינית: יום אחד משהו יקרה.התשיעית: כמה עלובים האנשים הללו שסביבי.העשירית: בעלי הנורא יורד עליי כל הזמן.האחת עשרה: אני נוראה. אוי, כמה אני נוראה.השתים עשרה: איני יכול לעמוד בזה.השלוש עשרה: איני נמשכת אליו. איני נמשך אליה. היא לא הטיפוס שלי.הארבע עשרה: אילו היה לי: בעל אחר; אישה אחרת; אמא אחרת; אבא אחר; כסף; שיער חלק; ביטחון עצמי; עוד ילד; אז הייתי מאושר. אילולא היה בנזוגי קרח, בתזוגי שמנה, אבא שלי קמצן, אמא שלי נוקשה, אז הייתי מאושר.אכן, אל האשליות הללו עליי להתייחס בחמלה. חמלה, כפי שאני מבינה את המושג הזה, מורכבת מסבלנות רבה מצד אחד, ומהבנה, הבנה שכלית בעיקר, מצד שני. אינני עושה שימוש במילה אמפטיה, שכה אהובה על פסיכולוגים. אינני מבינה מהי אמפטיה. אני מבינה מהי בורות, מהי אשליה, וגם יודעת, מניסיוני שלי, עד כמה קשה הדבר, לקבל זאת, שהראייה הסובייקטיבית שלי אינה אלא אשליה. אני יודעת עד כמה קשה הדבר, לוותר על האשליה, ומידיעה זו נובעת הסבלנות שלי. לא משום שאני עצמי ויתרתי על האשליות שלי; אלא משום שלא ויתרתי עדיין.כל פגישה טיפולית אפשר לתאר כך:מגיע אדם לתוך החדר, והוא מצויד בתודעה. התודעה שלו, אפשר לדמות אותה לאותו נהר המופיע בלנקווטארה סוטרה, שבקרקעיתו מונחת פנינה, אבל מימי הנהר סוערים ומעלים חול, והחול אינו מאפשר להבחין בפנינה. זהו משל הפנינה.כך אומר המשל:כדי למצוא את הפנינה, יש להשקיט את הגלים. אם המים סוערים, יהיה קשה למצאה. כשהמים של המדיטציה שקטים, הפנינה תופיע בעצמה. לכן הסוטרה של ההארה השלמה אומרת – חוכמה שאין בה מכשול, בהירה וצלולה, צומחת מתוך תרגול.(Lankavatara Sutra t.16 538c, cited in Bielefeld P. 82).על פי התפיסה הבודהיסטית, חוכמה תלויה במדיטציה משום שמדיטציה עוסקת בהשקטת מי התודעה. קשה להגיד על פסיכותרפיה שהיא עוסקת בהשקטת התודעה, וודאי לא באותו האופן, ובכל זאת המשותף בין מדיטציה לבין פסיכותרפיה הוא סילוק של המכשול המפריע לתודעה להיות שקופה וכך לראות איזו אמת. המילים הללו שבהן אני משתמשת – כולן תובעות דיוק וביקורת: אמת; לראות; –  אבל אני רוצה לסמוך עכשיו על האינטואיציה שלכם, זו שהעולם התרבותי הפוסט מודרניסטי שבו אנו חיים עוד לא תעתע בה לגמרי – האינטואיציה שיודעת מהי אמת ומהו לראות, שמכירה את החוויה הזאת, אולי מהתרגול, אולי ממה שמתרחש לעיתים אחרי התרגול – הנקודה הזאת שבה אתה רואה משהו, רואה משהו בשקט גמור, יודע. כך קורה לעיתים גם בעבודה הטיפולית: המטפל אומר משהו, או במילים של פסיכואנליזה: המטפל נותן פירוש, והמטופל כאילו עוצר, יש רגע שקט, ואז, בדרך כלל, חצי חיוך והוא אומר: “נכון”. ומשהו מהידיעה הזאת שהתרחשה באותו רגע נשאר חי, לעיתים נשאר חי, והוא, כאילו, נותן איזו דחיפה התפתחותית.בדרך כלל אחרי הרגע הזה יש נסיגה. למשל, המטופל חוזר עוד פעם ועוד פעמיים או שלוש ואומר, “היה שם משהו חשוב; מה זה היה”? או, “לא ישנתי כמעט שבוע, אבל לא ברור לי למה”. לפעמים יש ניסיון עיקש למחות את הדבר מעל פני התודעה – לשנות אותו, לנסח אותו אחרת כך שיהיה קל יותר להכיר בו, כל מיני דברים, כל מיני תגובות, לפעמים זה גם נמחק לגמרי. הדרקון הזה, או חזיר הבר, המכונה בשם תודעה, או סובייקט, אינו נכנע בנקל, כידוע, אבל לפעמים הוא נכנע.וכך פעם אחר פעם, מטפטפים המים על הסלע, כמו בתרגול גם בטיפול, מטפטפים, אפשר אם רוצים להשוות גם לעינוי סיני, מטפטפים המים על קירות התודעה, על הסלע המאובן של תודעה שיש לה הטקסט הקבוע של עצמה, מטפטפים והנה חור בסלע. זה עובד. את הדבר שאומר עכשיו אינני יודעת אם אכן השגתי מתוך האימון הבודהיסטי, או שבגלל הדבר הזה שהיה בתוכי, יכולתי לאהוב את התורה הזאת. מה שאני אומרת הוא, שבאופן שמפתיע אותי פעם אחר פעם, המטופלים שלי, כלומר בני אדם, אכן משתמשים בהזדמנות שניתנת להם להתפתח, על אף הקושי הרב הכרוך בדבר לעיתים. כלומר, גם כאשר נדמה הדבר שאי אפשר למטופל להיעזר בי, או שאיני מבינה מה מתרחש אצלו, או גרוע מזה – שאני טועה בהבנתי, במקרים כאלה המטופלים שלי מתקנים אותי ומוסיפים לעשות את עבודתם. ככל שאני עובדת בעבודה טיפולית, כך יותר אני מכבדת את התודעה האנושית. האופן שבו אנשים נכונים להתמודד עם הקושי הרב הכרוך בחקר התודעה שלהם עצמם, שהיא עיקשת ומבולבלת, מרשים אותי. פסיכותרפיה משמעותית היא תהליך האורך זמן רב. יש צורך לפיכך בסבלנות רבה כדי שפירותיו של התהליך הזה יהיו ברורים ועקביים. המדובר מבחינתי בשנים. זמן טוב הוא מבחינתי ארבע שנים, לא פחות. אני יודעת שאמירה כזאת אינה נוחה לאוזניים רבות, אבל כך אומר הניסיון שלי. זה דומה לתרגול מדיטציה: גם כאן המדובר בשנים רבות של תרגול הקודמות להבשלה המלאה של האישיות, לאותה גמישות מלאה, לאותה ראייה נכונה באמת, המתקיימת אצל מתרגל. עד אז המדובר לעיתים קרובות בעבודה קשה. בזה הן דומות מאד, פסיכותרפיה ומדיטציה: נחוץ תרגול רב עד שהכלי נותן לך את מה שהוא יכול לתת – היכרות עמוקה עם עצמך האמיתי – ויחד עם העצמי האמיתי הנובע מתוך התרגול מגיעה גם ידיעה עמוקה של העולם. אני מניחה שעבור חלק מן השומעים הניסוחים הללו הם זרים, לא מובנים. אבל אלה פני הדברים: פסיכותרפיה מאפשרת – לאחר תרגול מעמיק – הכרות עמוקה עם עצמך ועם העולם, וכשה ‘סֶנטֶר’ הזה, המרכז הזה שצומח מתוך ההיכרות עם עצמך, קיים, חופשי האדם לחיות בעולם, להרבות טוב בעולם. כשאין הוא עסוק בעצמו, כשאין הוא טרוד בהבלים שלו עצמו, אז הוא חופשי ושמח, ועושה את שלו, נותן לעולם את מה שיש לו.אבל נחזור אל התהליך, על אף שנעים מאד לעסוק בפירותיו. התהליך כאמור הוא מפרך, דורש משמעת רצינית – כך במדיטציה וכך בפסיכותרפיה. הוא דורש משמעת רצינית משום שלא מעט פעמים אתה עושה את זה בלי להבין למה אתה עושה את זה או מה בכלל אתה עושה. וזה די קשה, לשבת כך, בטיפול או בתרגול, כשחלק ניכר ממך חש שהסיטואציה זרה לו לחלוטין. מיטיב לבטא זאת מאסטר זן יפני מודרני מזרם סוטו, ואני רוצה להביא מדבריו:הנה מדוע זא זן היא מיוחדת. בזאזן עלינו לכוון בחיוניות אל המטרה של אחזקת התנוחה הנכונה, אך לעולם אל לנו “לפגוע במטרה”. האדם העושה זאזן לעולם אל לו לחשוב האם הוא פוגע במטרה או שמא לא. אם האדם העושה זאזן חושב: “הזאזן שלי משתפר והולך […]”, הרי הוא רק חושב שהזאזן שלו טוב, בעוד שלאמתו של דבר הוא הפך לנפרד מן המציאות של הזאזן שלו. לכן עלינו תמיד לכוון לעשייה נכונה של זאזן, אך לעולם לא לתהות האם מימשנו את המטרה או שמא לא […]כשאתה עושה זאזן, עליך להניח לחישובים שלך ולהתעסקויות שלך באחרים. זאזן הוא רק העצמי ההופך את עצמי לעצמי. זאזן עושה זאזן. זאזן הוא להשליך הרחק את דרך המחשבה המחשבת, זו המניחה כי כל עוד ישנה מטרה, חייב להיות יעד שאליו יש לכוון ולפגוע. אתה רק יושב שם, באמצע הסתירה הזאת, היכן שעל אף שאתה מכוון, בשום אופן לא תוכל לדעת האם פגעת. אתה יושב בתוך ליבה של הסתירה, המגוחכת לחלוטין כשאתה חושב עליה דרך התודעה הקטנה שלך. כאשר אתה עושה סוג זה של זאזן ורק יושב, כמה בלתי מוגדר יכול אתה לחוש! כמה בלתי מסופק או אבוד לחלוטין יכול אתה לחוש!(Uchiyama Kosho, עמוד 26).          עבורי הדברים הללו, המתארים בצורה כה מדויקת את החוויה בזמן התרגול, נכונים גם עבור התהליך הטיפולי. גם בתוך טיפול יכול אתה לחוש בלתי מסופק ואבוד. אתה בא לטיפול ומשהו מתרחש. לעיתים קרובות אינך יכול לתאר את מה שהתרחש, אפילו בינך לבינך אינך יודעת לתאר זאת. ובכל זאת משהו התרחש. אתה מספר משהו על אודות הפגישה האחרונה לבת זוגך, לחבריך, אתה אומר, “הפסיכולוגית שלי אמרה ש…”, ואתה חש בבירור שאיש אינו מבין באמת, שהדברים שאתה אומר מסתלפים כאילו מעצמם. כלומר, לא הנאמר, לא הנעשה, לא יכולים לתאר את החוויה המיוחדת שעברת. האם אין הדבר דומה עד מאד לתרגול? גם כאן, כפי שיודע כל מי שמתרגל, קשה להעביר את החוויה למילים. ובכל זאת, משהו מתרחש, מתרחש מאד; משהו משתנה.אחת השאלות הגדולות המעסיקות פילוסופים ופסיכולוגים היא השאלה על אודות היכולת של אדם לעבור טרנספורמציה, משמע, להשתנות באמת. כך כתב פרופסור בידרמן על אודות עבודת הדוקטור שלי שעסקה בהשוואה בין פסיכואנליזה לבודהיזם:בשתי השקפות העולם הנבדלות הללו מוצגת בחינתה הביקורתית של יכולת הידיעה של האדם כמטלה מרכזית ועיקרית. אבל אין זה בירור תיאורטי בלבד; נקודת השיתוף המושגית של הפסיכואנליזה והבודהיזם היא ידיעה טרנספורמטיבית, הווה אומר, ידיעה האמורה להביא לשינוי הכרתי עמוק באישיותו ובחייו של היודע”.שנים אחדות נחוצות אם כן כדי לייצר אותה ידיעה בלתי ניתנת לניסוח, אותו שינוי הכרתי עמוק באישיותו ובחייו של היודע. מה שניסיתי לומר בראשית דבריי הוא, שזה עובד. זה עובד; אנשים נשארים בטיפול אף שלעיתים אני חשה בשנאתם, בבדידותם מולי, בעלבונם העמוק על מה שאמרתי להם, ואם לא על מה שאמרתי להם, על כך שהם מוסיפים לבוא אליי משך שנים, פעם או פעמיים בשבוע, מסורים כלפיי הרבה יותר ממה שאני מסורה כלפיהם. הם עוברים את המשבר הזה, ואז זזים קדימה. שנים; בשנה הראשונה הטיפול נהדר: לומדים כל הזמן דברים חדשים. לפעמים לא נחמד לשמוע, לפעמים כואב, אבל יש תחושה ברורה של צמיחה. זהו גם הזמן, פחות או יותר, של טיפול קצר מועד, או של שיטות אחרות שעוסקות בריפוי הנפש. אבל זהו מעין ירח דבש, היחסים בין המטפל למטופל עדיין אינם די מורכבים, אינם די עמוקים.אחר כך מתחיל לקרות משהו אחר. למשל, איזה דבר שחשבת שכבר נפטרת ממנו פתאום צץ שוב, ומסתבר שמאום לא השתנה. מבחינתי, כאן מתחיל הטיפול. לעיתים הוא מתחיל במשבר גדול: הסימפטום חזר, והמטופל או אני מצביעים עליו: הנה הוא שוב כאן. המטופל מתרעם: מה אפוא קורה כאן, הרי באתי בגלל הדבר הזה. אם הוא חזר, הרי שלא עשינו מאום. הטיפול הזה, הוא סתם ברבור, סתם יומרה.כמו במדיטציה: אדם הולך לרטריטים. יושב שעות ארוכות, לומד את הכלי, לומד את התודעה. לפעמים קשה לו מאד, אבל התרגול מחלחל אל הדם, ואחרי כמה רטריטים יש הרגשה ברורה שמשהו מתחיל לזוז. אתה נעשה נדיב יותר; שקט יותר; מבולבל פחות. ואז, אתה שוב יוצא לרטריט ונראה כאילו כל מה שלמדת נעלם כלא היה. כאילו עליך להתחיל מהתחלה. המדיטציה קשה לך מאד, וביום הרביעי של הרטריט אינך מבין עוד מה אתה עושה כאן. במילים של מתרגלים: הגעת אל שכבה נוספת של סנקהארה, שוב אתה דורך על אדמת הנפש והיא קשה, יבשה, מתנגדת.בשנתיים הבאות הטיפול כבר מבוסס. אם נשארת אחרי המשבר הזה, סוג חדש של מסירות התפתח. אם ישאל אותך מישהו למה נשארת, ומה קורה עכשיו בטיפול שלך, עדיין לא תוכל להסביר, אפילו תרגיש מטופש לעיתים: במה זה עוזר? לפעמים מתחשק לך לומר שבאמת אינך יודע למה אתה ממשיך. המילים לא מצליחות לכסות את החוויה, אבל הטיפול נעשה חשוב עוד יותר משהיה, עמוק משהיה. המונחים שבהם תיארת בעבר את עולמך, את זהותך, אינם הולמים עוד. המשפטים הללו, שאותם כיניתי בראשית ההרצאה ‘אשליות’ – אינך יכול עוד להשתמש בהם. כבר אינך יכול לומר,  אנשים סביבי אינם מעריכים אותי כראוי, משום שויתרת על אשליית המסכנות שלך.אינך יכול לומר עוד, אני משתדל, אבל לא הולך לי, כי אתה מבין שלא השתדלות היא העניין, אלא המעשה הנכון. אינך יכול להתלונן עוד, אשתי דורשת ממני דברים לא מציאותיים, כי די ברור שהיא דורשת דברים מציאותיים בהחלט, שהתביעות שלה הגיוניות למדיי. אינך יכול לטעון עוד, אי הסדר שבו אני חי הוא תוצאה של נסיבות מצערות, כי הנסיבות ככל שהן מצערות אינן מצדיקות את אי הסדר שלך, ויתרה מזו, בבחינה חוזרת של מצב העניינים, מסתבר שהפכת להיות מסודר. וודאי וודאי שאינך אומר, יום אחד משהו יקרה, משום שהפכת אדם מעשי, ואתה עושה, ומשהו קורה, לפעמים קורה טוב, לפעמים קורה לא טוב, אבל קורה.בצורה פשטנית אני יכולה לומר, שמה שמתרחש בטיפול הוא הבנתו של חוק הקארמה, או במילים אחרות, אדם מבין את הקשר בין מה שמתרחש בתודעתו לבין מה שמתרחש בחייו, ובונה את היכולת להשתמש בתודעה שלו בצורה נבונה. אני אומרת שזה פשטני משום שההבנה של אחריות – המונח הקרוב ביותר למה שמתקרא חוק הקארמה –  לעומקה – היא משהו שאדם מתמודד איתו משך כל חייו ועד מותו, ואולי רק ברגע שלפני המוות מבין אותו עד תומו. יש כמובן הבדלים רבים בין התרגול הבודהיסטי לבין פסיכותרפיה. הם מעסיקים אותי לעיתים ואני יכולה למנות אחדים מהם. אבל הם יחכו להזדמנות אחרת. חשוב יותר להכיר במשותף, משום שהוא חיוני יותר לעולמנו המבולבל. אני מתכוונת שוב לאותו מושג שקודם לכן ציינתי אותו – התפתחות. אני רוצה לסכם את הדברים באמצעות הנדר ההוא שגם אותו הזכרתי, שאותו אומר נזיר זן פעמיים ביום:הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולםהאשליות הן אינסופיות, אנו נודרים לחתוך דרך כולםהלימוד הוא אינסופי, אנו נודרים ללמוד את כולוהדרך הגדולה היא בלתי נתפסת, אנו נודרים להגשימההנה מה שלימדה אותי התורה הבודהיסטית: זמן מועט מאד ניתן לאדם לחיות את חייו במקום המוזר הזה שבו סמסרה ונירוואנה הן אחד. העולם הזה מספק לנו מצד אחד הזדמנויות רבות מספור לסבל ומצד שני הזדמנויות אינספור להתפתחות. מבחינתי אלו שתי האפשרויות: לא סבל לעומת עונג, לא כאב לעומת שמחה, אלא סבל מול התפתחות. התרפקות על סבל מול משמעת ואחריות. אלו בלאו הכי יובילו לחוכמה ושמחה. אלו הם פירותיו של התרגול. אני עושה אותו יום יום בעבודתי, ושוב אני שמחה לומר: זה עובד.  

Continue Reading..

מבט חטוף אל הפסיכולוגיה הבודהיסטית

לימוד בודהיזם הוא לא מטלה אינטלקטואלית יבשה או ניתוח ספקני של איזו דוקטרינה דתית פילוסופית. ההיפך הוא הנכון, כאשר אתה עוסק בלימוד דהרמה ולומד כיצד לעשות מדיטציה, אתה הוא הנושא העיקרי; אתה מעוניין בעיקר בתודעתך שלך, בטבעך האמיתי.בודהיזם הוא שיטה לשליטה בתודעה הבלתי-ממושמעת על מנת להוביל אותה מסבל לאושר. כרגע, לכולנו יש תודעה בלתי ממושמעת, אבל אם נשכיל לפתח הבנה נכונה של טבעה האופייני, שליטה תתלווה אליה באופן טבעי ונוכל לוותר על בורות רגשית ועל הסבל שהיא מביאה באופן אוטומטי.לפיכך, לא חשוב אם אתה אדם מאמין או אדם לא מאמין, דתי או לא דתי, נוצרי, הינדי או מדען, שחור או לבן, מזרחי או מערבי, הדבר שהכי חשוב להכיר הוא התודעה של עצמך ואיך שהיא פועלת.אם אינך מכיר את תודעתך שלך, התפיסות המוטעות שלך ימנעו ממך לראות את המציאות. אפילו תגיד שאתה מקיים דת זו או אחרת, אם תחקור יותר לעומק אתה עלול לגלות שאתה לא נמצא בשום מקום. היה זהיר. שום דת לא מתנגדת לכך שתכיר את הטבע של עצמך, אבל לעתים קרובות מדי אנשים דתיים מעסיקים את עצמם יותר מדי בהיסטוריה, בפילוסופיה או בדוקטרינה של הדת שלהם, ומתעלמים מאיך ומה הם עצמם, מהמצב הנוכחי של קיומם.במקום להשתמש בדת שלהם כדי להשיג את מטרותיה – גאולה, שחרור, חירות פנימית, אושר  ושמחה נצחיים – הם משחקים עם הדת שלהם משחקים אינטלקטואליים כאילו היתה קניינם החומרי.בלי להבין כיצד טבעך הפנימי מתפתח, איזה סיכוי יש לך לגלות את האושר הנצחי? איפה הוא האושר הנצחי? הוא לא בשמים או בג’ונגל; לא תמצא אותו באוויר או מתחת לאדמה. אושר תמידי נמצא בתוכך, בתוך נפשך, הכרתך, תודעתך. לכן חשוב כל כך שתחקור את טבעה של תודעתך שלך.אם התיאוריה הדתית שאתה לומד אינה עוזרת להביא אושר ושמחה לחיי היום-יום שלך, מה הטעם? אפילו אתה אומר “אני מקיים דת זו או אחרת”, תבדוק מה עשית, כיצד נהגת ומה גילית בזמן שאתה חי לפיה.ואל תחשוש לחקור את עצמך בפרטי פרטים. הניסיון האישי שלך הוא טוב. חיוני שתפקפק בכל דבר שאתה עושה, אחרת איך תדע מה אתה עושה? כפי שאני בטוח שאתה כבר יודע, אמונה עיוורת בשום דת לעולם לא תפתור את הבעיות שלך.אנשים רבים הינם עצלים במה שקשור לתרגול הרוחני שלהם. “זה קל, אני הולך לכנסייה כל שבוע. זה מספיק בשבילי”. זאת לא התשובה. מה תכלית הדת שלך? האם אתה מקבל את התשובות שאתה צריך, או שהתרגול שלך הוא פשוט בדיחה? אתה חייב לבדוק.אינני מזלזל בשום אדם, אבל אתה צריך להיות בטוח במה שאתה עושה. האם התרגול שלך מסולף, מוכתם בהזיות, או שהוא מעשי? אם הדרך שבחרת מלמדת אותך לפעול ולכוון את מאמציך בצורה נכונה ומובילה אותך למימוש רוחני כמו אהבה, חמלה ותבונה, ברור שהיא כדאית. אחרת אתה פשוט מבזבז את זמנך.הזיהום המנטלי שמקורו בתפיסות מוטעות מסוכן הרבה יותר מסמים. תפיסות שגויות והתנהגות לקויה משתרשים עמוק בתודעתך, מתעצמים במהלך חייך ומצטרפים לתודעתך במעבר אל חייך הבאים. זה הרבה יותר מסוכן מכל חומר פיזי.כולנו, דתיים ושאינם דתיים, מהמזרח ומהמערב כאחד, רוצים להיות מאושרים. כולם מבקשים אושר, אבל האם אתה מחפש במקום הנכון? יכול להיות שהאושר הוא כאן אבל אתה מחפש שם. ודא שאתה מבקש אושר במקום שבו הוא עשוי להימצא.אנחנו רואים את תורתו  של הבודהה כקרובה יותר לפסיכולוגיה ולפילוסופיה מאשר למה שבדרך כלל נחשב לדת. הרבה אנשים חושבים שדת היא ברובה שאלה של אמונה, אבל אם הפולחן הדתי שלך מבוסס בעיקר על אמונה, לעתים די בשאלה ספקנית אחת של חבר – “מה לעזאזל אתה עושה?” – כדי למוטט אותו לגמרי. “אלוהים אדירים, כל מה שהייתי רגיל לעשות הוא טעות”. לכן, לפני שאתה מקדיש את עצמך לדרך רוחנית מסוימת, ודא שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה.הפסיכולוגיה הבודהיסטית מלמדת שהיצמדות רגשית לעולם החושים מקורה בתחושות פיזיות ומנטליות. חמשת החושים שלך מספקים מידע לתודעתך ובתוך כך יוצרים מגוון תחושות, שכולן ניתנות לסיווג לשלוש קבוצות: נעים, לא נעים וניטרלי. התחושות האלה מתעוררות בתגובה על גירויים פיזיים או מנטליים. כאשר אנו חווים תחושות נעימות נוצרת היצמדות רגשית, וכאשר ההרגשה הנעימה הזאת מתפוגגת נוצרת השתוקקות, התשוקה לחוות אותה שוב. טבעה של התודעה הזאת הוא חוסר סיפוק; היא מפירה את שלוותנו הנפשית משום שטבעה הוא חוסר-מנוחה. כאשר אנחנו חווים תחושות לא נעימות אנחנו באופן אוטומטי לא אוהבים אותן ורוצים להיפטר מהן; סלידה מתעוררת, וגם היא מפירה את שלוות הנפש שלנו. כאשר הרגשתנו ניטרלית אנחנו מתעלמים ממה שקורה ואיננו רוצים לראות את המציאות. וכך, כל תחושה שמתעוררת בחיי היום-יום שלנו, נעימה, לא נעימה או ניטרלית, מערערת אותנו מבחינה רגשית ואין איזון או שלווה בתודעה שלנו.אם כך, בדיקת הרגשות של עצמך בצורה כזאת אינה קשורה כלל לאמונה, נכון? זה לא איזה עניין מהמזרח, מהרי ההימלאיה. זה אתה; זה עניין שלך. אתה לא יכול להפריך את דברי באמירה “אין לי רגשות”. זה לגמרי פשוט, לא?יתר על כן, הרבה מהפעולות השליליות שלנו הן תגובות להרגשה מסוימת. בדוק בעצמך; כשאתה מרגיש נעימות בגלל קשר עם אנשים או עם אובייקטים חושיים אחרים, נתח בדיוק איך אתה מרגיש, מדוע אתה מרגיש נעימות. ההרגשה הנעימה היא לא באובייקט החיצוני, נכון? היא בתודעה שלך. אני בטוח שכולנו נוכל להסכים שההרגשה הנעימה היא לא מחוץ לך. אם כן, מדוע אתה מרגיש כך? אם תערוך ניסויים כאלה תגלה שאושר והנאה, אי-נוחות וסבל ורגשות ניטרליים הם כולם בתוכך. תמצא שבעיקרו של דבר אתה עצמך אחראי לתחושות שאתה חווה ואינך יכול להאשים אחרים במה שאתה מרגיש: “הוא מאמלל אותי; היא מאמללת אותי; הדבר הזה מאמלל אותי”. אתה לא יכול להאשים את החברה בבעיות שלך, אף שזה מה שכולנו עושים, לא כן? זה לא מציאותי.מרגע שאתה מכיר באופן האמיתי שבו הבעיות המנטליות שלך מתפתחות, לעולם לא תאשים יצור חי אחר במה שאתה מרגיש. ההבנה הזאת היא ההתחלה של תקשורת טובה וכבוד לאחרים.בדרך כלל אנחנו לא מודעים; אנחנו פועלים בצורה לא מודעת ובאופן אוטומטי לא מכבדים אחרים ופוגעים בהם. לא אכפת לנו; אנחנו פשוט עושים את זה, וזה הכול.נראה שהרבה אנשים, ואפילו כמה פסיכולוגים, חושבים שאפשר להפסיק את הרגש של השתוקקות-תשוקה בכך שמזינים אותו באובייקט כזה או אחר: אם אתם סובלים משום שבת או בן הזוג עזבו אתכם, בן זוג אחר יפתור את הבעיה. זה בלתי אפשרי. בלי להבין את הטבע האופייני של תחושותיך הנעימות, הלא-נעימות והניטרליות, לעולם לא תגלה את טבען של נטיותיך המנטליות, ובלי לגלות אותו לעולם לא תוכל לשים קץ לבעיות הרגשיות שלך.למשל, לפי הבודהיזם עליך להרגיש חמלה ואהבה לכל היצורים החיים. כיצד תוכל אפילו להרגיש שוויון-נפש כלפי כל היצורים שעה שהתודעה חסרת הדעת והדואליסטית פועלת בעוצמה כה רבה בתוכך? אינך יכול, כי מבחינה רגשית אתה קיצוני מדי. כשאתה מרגיש שמחה משום שתחושה נעימה הופיעה דרך מגע עם אובייקט מסוים, אתה מגזים הגזמה גסה בייחוס תכונות חיוביות לאובייקט הזה ומנפח את רגשותיך ככל שרק תוכל. אבל אתה יודע שהתודעה שלך לא יכולה להישאר במצב המרומם הזה. היא משתנה, חולפת, לכן מובן שעד מהרה אתה שוב צונח ומתרסק. ואז, באופן אוטומטי, התודעה הבלתי-מאוזנת שלך נעשית מדוכאת. אתה חייב להבין בדיוק כמה אנרגיה אתה מבזבז ברדיפה אחר רגשות או במנוסה מהם. אנחנו תמיד קיצוניים מדי; עלינו למצוא את דרך האמצע.אם תסתכל קצת יותר לעומק תמצא גם שרגשות הם האחראים גם לכל הקונפליקט שיש בעולם. משני ילדים שרבים על ממתק עד שתי מעצמות שנלחמות על עצם קיומן. לשם מה הם נלחמים? בשביל הרגשה נעימה. אפילו ילדים שהם צעירים מכדי לדבר יילחמו כי הם רוצים להרגיש מאושרים.דרך מדיטציה אתה יכול בקלות לראות את האמת שבכל זה. מדיטציה חושפת את כל מה שבתודעה שלך; כל הזבל שלך, כל החיוביות שלך; הכול מתגלה דרך מדיטציה. אבל אל תחשוב שמדיטציה פירושה סתם ישיבה על הרצפה בתנוחת לוטוס באפס מעשה. להיות מודע, ער לכל מה שאתה עושה – הליכה, אכילה, שתייה, דיבור – זוהי מדיטציה. ככל שתקדים להבין את זה תמהר להכיר בכך שאתה עצמך אחראי לפעולות שלך, שאתה עצמך אחראי לרגשות השמחה שאתה רוצה בהם ולרגשות האומללות שאינך רוצה בהם, ואיש אינו שולט בך.כאשר רגש נעים מופיע ואז, מטבעו, הוא מתפוגג, וגורם לך להרגיש מתוסכל כי אתה רוצה בו שוב, זה לא נוצר בידי אלוהים, קרישנה, בודהה או כל ישות חיצונית אחרת כלשהי. פעולותיך שלך אחראיות לכך. האין זה קל להבחנה? התודעה החלשה חושבת, “אוי, הוא הגעיל אותי, היא גרמה לי להרגיש זוועה”. זאת פעולתה של התודעה החלשה, תמיד מנסה להאשים מישהו או משהו אחר.למעשה, אני חושב שבדיקת חוויות החיים היומיומיות שלך כדי לראות איך התחושות הפיזיות והמנטליות שלך מתעוררות היא תעסוקה נהדרת. אתה לומד כל הזמן; אין רגע שבו אתה לא לומד. בצורה כזאת, דרך יישום הידע-תבונה של עצמך, תגלה שההתגשמות של שלווה ואושר מתמידים נמצאת בתוכך.למרבה הצער אין לתודעה החלשה הרבה אנרגיה של ידע-תבונה; עליך לטפח את האנרגיה הזאת בתוך התודעה שלך.מדוע הבודהיזם של המהאיאנה מלמד אותנו לפתח שוויון – נפש לכל היצורים בעלי התודעה?לעתים קרובות אנחנו בוחרים רק דבר קטן אחד, אטום קטן אחד, יצור חי יחיד, מתוך מחשבה: “זה האחד בשבילי; הוא הטוב ביותר”. כך אנחנו יוצרים ערכים קיצוניים: אנחנו מגזימים הגזמה גסה בערכו של זה שמוצא חן בעינינו ויוצרים בתוך עצמנו סלידה מכל השאר. זה לא טוב בשבילך, בשביל שלוות הנפש שלך. במקום זה עליך לבחון את ההתנהגות שלך, “למה אני עושה את זה? התודעה האגוצנטרית הלא-מציאותית שלי מזהמת את הכרתי”. ואז, באמצעות מדיטציה על שוויון נפש – כל היצורים החשים הם בדיוק אותו הדבר ברצונם באושר ובאי-רצונם בסבל – תוכל ללמוד להיפטר מהקצוות של היאחזות עצומה לאחד מהם וסלידה עצומה מכל השאר. בצורה כזאת תוכל בקלות לשמור על תודעתך מאוזנת ובריאה. אנשים רבים כבר חוו זאת.לפיכך, הפסיכולוגיה של הבודהה עשויה להיות לך לעזר רב כאשר אתה מנסה להתמודד עם התסכולים שמקלקלים את חיי היום-יום שלך. זכור שכאשר רגשות נעימים מופיעים, תשוקה, השתוקקות והיצמדות מתעוררות בעקבותיהם; כאשר רגשות לא נעימים מופיעים, סלידה ושנאה מופיעות; וכאשר אתה מרגיש ניטרלי, בורות – עיוורון כלפי המציאות – משתלטת על תודעתך.אם דרך התורה הזאת תוכל ללמוד את האמת על האופן שבו רגשותיך מופיעים והאופן שבו אתה מגיב עליהם, חייך ישתפרו רבות ותחווה הרבה שמחה, שלווה ואושר.

Continue Reading..

שבע תכונות שיש לחנך לאורן ילדים

טוב לב והנאההתכונה הראשונה היא טוב לב. יש לעודד ילדים לנהוג בטוב לב השכם והערב, לא רק כלפי בני-אדם כמותם, והאויבים שלהם בכלל זה, אלא גם כלפי בעלי-חיים. התכונה השנייה שיש ללמד אותם היא שמחה או הנאה כשדברים טובים קורים לאחרים. אם מישהו אחר מצא חבר חדש, בית יפה או מכונית חדשה, או שהוא מצליח בעבודה או בעסקים שלו וכדומה, חשוב להרגיש שמחה וליהנות במחשבה “כמה נפלא שלאדם הזה יש דבר כזה”. זה לא אומר שאתה רוצה את הדבר הזה לעצמך, אלא שאתה חושב כמה נפלא שיצור חי אחר מצא אושר. הנאה ממזלם הטוב של אחרים שומרת על נפש שלווה ושמחה. היא יוצרת נפש בריאה וחיים מלאי עליות במקום מורדות. זהו אחד התרגולים, המדיטציות והתובנות הפסיכולוגיות הטובים ביותר של הדהרמה.את שתי העמדות האלה, טוב לב והנאה, אפשר ללמד ילדים בלי צורך להסביר – ובלי צורך שהם יאמינו – שהם יוצרים קרמה טובה. זאת מכיוון שגם מבלי שאומרים להם זאת, הם עדיין יוצרים קרמה טובה. במציאות, כאשר הם נוהגים בטוב לב ובהנאה, מכיוון שהם יוצרים בכך קרמה טובה, היא תביא לחייהם אושר והצלחה. מפעולה אחת של טוב לב או של הנאה יהיו להם אושר והצלחה, לא רק בחיים האלה, אלא במאות אלפי גלגולי חיים, שכן קרמה מתאפיינת בהתפשטות לאורך זמן. הדבר נכון הן לקרמה חיובית, שמביאה תוצאה טובה של אושר, והן לקרמה שלילית, שמביאה תוצאה גרועה של סבל. בכל מקרה התוצאה מתפשטת – מקרמה קטנה אחת, או פעולה אחת קטנה, נחוותתוצאות למאות ואלפי גלגולי חיים. לפיכך, גם אם לא מתאים להסביר את עקרון הקרמה לילדים במסגרת בית-ספר ציבורי למשל, במציאות הם עדיין יוצרים קרמה טובה בכל פעולה של טוב לב והנאה והיא תביא אלפי הצלחות גם בחיים האלה ממש.לדוגמה, אם הם נוהגים בטוב לב, התודעה שלהם תמיד תהיה מאושרת ובריאה. באופן דומה, תודעה שמחה היא תודעה בריאה. כאשר התודעה שמחה, הגוף נעשה בריא, ואפילו הסיכון להתקף לב ולחוליים אחרים שמקורם בכעס ובאנוכיות פוחת בהרבה. למעשה, חוקרים מצאו שאנשים כעוסים הם בסיכון גבוה בהרבה מאנשים סבלנים יותר לקבל התקף לב או שבץ. קראתי פעם בעיתון שיוצא בדלהי מאמר של רופא שבו הוא אומר שלפי ניסיונו התקפי לב נגרמים מדיבור שלילי על אנשים אחרים. אני חושב שיש הרבה ללמוד ממה שהרופא הזה אמר, כי אם תצמיד תווית שלילית למצב חיים, הוא יראה כשלילי. אם אתה רואה את החיים שלך או את המצב של אדם אחר באור שלילי, זה יגרום לך עצב. זה יטריד את נפשך. ובטווח הארוך זה יגרום לחץ דם גבוה שעלול להוביל בסופו של דבר להתקף לב. בקיצור, על ילדיך ליצור קרמה משלהם בכדי לחוות אושר והצלחה. ממש כמו שקבצן ברחוב אינו ניזון מכך שמישהו אוכל מזוןמשובח במסעדת יוקרה, כך ילדך לא יחווה אושר עקב קרמה טובה שנוצרה על ידי הוריו.סבלנותהתכונה השלישית היא סבלנות. סבלנות, ההיפך מכעס, מונעת מילדך לפגוע בעצמו, ושומרת עליו גם מפגיעה באין-ספור יצורים חיים אחרים. לפיכך היא מונעת מילדך יצירת כמות לא תיאמן של קרמה שלילית. כשאדם חדל מלפגוע בעצמו ובאחרים, ובכלל זה בבעלי-חיים, ובמקום זה נוהג בסבלנות, יש לזה השפעה חיובית על חיים עתידיים של המשך התנהגות סבלנית והימנעות מפגיעה באחרים. לפיכך, לא רק בחיים האלה, אלא מגלגול לגלגול ילדך יביא אושר, לא רק לעולם הזה, אלא ליצורים חיים בעולמות אחרים. כל זה בא מהרשמים החיוביים שתרגול סבלנות הטביע בתודעתו בחיים האלה, הנוכחיים. נוסף על כך, גם בחיים האלה הוא או היא יביאו שלווה ואושר למשפחתך, לשכנים ולעולם כולו.כבר קרה פעמים רבות בהיסטוריה של העולם שאנשים בעמדות כוח לא נהגו בסבלנות ובמקום זה הרגו אנשים רבים, ובהם ילדים. תרגול ואימון התודעה לסבלנות עכשיו יסייעו לילדך להימנע מלהפוך לכועס יותר ולהיות סבלני יותר גם בחיים העתידיים. כך, ההשפעה נמשכת לחיים העתידיים, אשר בהם תהיה לבנך או לבתך יותר ויותר סבלנות והם יהיו יותר ויותר זהירים שלא לפגוע ביצורים חיים. התוצאה תהיה שיצורים חיים יקבלו מילדך קודם כל שלווה, ואז הארה.שביעות רצוןהתכונה החשובה הבאה שילדים צריכים לפתח היא שביעות רצון. יש צורך עצום בשביעות רצון ובסיפוק, שכן הבעיה של צעירים כה רבים היא היעדר תכונה זו; מכיוון שהם חסרים שביעות רצון, הם מתדרדרים לסמים והופכים לאנשים שלא מסוגלים לחיות חיים נורמליים, שלא לדבר על חוסר יכולת לתרגל את הדהרמה. כיוון שנכנסו למעגל האכזרי של התמכרות לאלכוהול ולסמים, הם מפסיקים להיות מסוגלים להתמיד בעבודה, ובסופו של דבר הם הורסים לעצמם לגמרי את כל החיים. החיים שלהם הופכים שקועים לחלוטין בבעיות שנים ארוכות, כאילו שקעו בחול טובעני ואינם יכולים לצאת.על-ידי כך שיתרגלו שביעות רצון, לעומת זאת, חייהם יהיו מוגנים מהרגלים רעים שעלולים להרוס ולהשחית את חייהם, כך שלא יהיה ביכולתם לעשות שום דבר מועיל בעבור אחרים, ובמקום זה יגרמו להם צרות רבות.למעשה, בעיות רבות נוצרות בעולם בשל מחסור בשביעות רצון. אפילו אנשים שהפרוטה בכיסם, מיליונרים ומיליארדרים, מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח לאחר שנמצאו מועלים בכספים שלמעשה אין להם שום צורך בהם. לפיכך, שביעות רצון חשובה מאוד לשלוות הנפש שלנו.יכולת לסלוחכאשר מישהו פוגע בך או מתייחס אליך בחוסר כבוד, התגובה הטובה ביותר היא סליחה. היכולת לסלוח היא חשובה ביותר. אם אתה מסוגל לסלוח לאחרים, זה ישכין שלווה בלבך ובלב האדם האחר. תהיה שלווה בתודעתך ובחייך. כך, בזה אחר זה, תוכל להביא שלווה לשאר האנשים שבעולם, ובכלל זה למשפחתך שלך. לעומת זאת, אם לא תוכל להביא שלווה לעולם, תכלית חייך כאדם תרד לטמיון.פעם בארצות-הברית ראיתי בטלוויזיה ריאיון עם אשה שבתה נחטפה, נאנסה ונרצחה. לא נראה לי שהיא היתה בודהיסטית, אבל בריאיון היא אמרה שהיא לא רוצה שהאדם שעשה זאת יוצא להורג; במקום זה היא סלחה לו. גישה זו מפליאה כל כך. אף שהיא לא נראתה בודהיסטית, היא היתה טובת לב במידה שלא תיאמן. בהזדמנות אחרת התראיין אדם שירו בו שש פעמים, וגם הוא אמר שלא היה רוצה להרוג את האדם שירה בו. גם הוא לא היה בודהיסט, ובכל זאת הוא היה כה רב-חסד ולבו היה טוב במידה שלא תיאמן.ענווהכאשר אתה עושה משהו שפוגע באדם אחר – למשל אתה מעליב מישהו או מתכעס על מישהו – עליך להתנצל מייד על טעותך. זה יביא שלווה ללבך ממש כמו ללבו של אותו אדם, והוא או היא לא ישמרו לך טינה. בעוד שעל ידי סליחה אתה עצמך לא שומר טינה לאחר, עם ענווה האחר לא ישמור לך טינה. זאת אחת הדרכים שבהן את יכול להרים תרומה של ממש לשלום העולם.אומץהאחרונה בשבע התכונות האלה, שהן חיוניות בפרט לילדים, היא אומץ. אנשים רבים נוטים לחשוב, “אני חסר סיכוי”, ובכך הם מזלזלים בעצמם. כאילו אין להם שום פוטנציאל, כאילו אין להם שום תכונות טובות. בעזרת אומץ לב יוכל ילדך לבנות בעצמו את עוז-הרוח הנדרש כדי לפתח את התכונות שיאפשרו לו (או לה) להוביל אחרים לאושר.דרך אחת לפתח אומץ היא לחשוב שעם שמונה החירויות ועשרת מיני העושר של הגלגול היקר כאדם, אנחנו יכולים להשיג את שלוש המשמעויות הגדולות (יצירת הסיבות לאושר בחיים עתידיים, שחרור מסמסארה והארה מלאה), לא רק בחיים האלה, אלא שוב ושוב. חשיבה בדרך זו נותנת את האומץ הדרוש כדי להיות מחויב להליכה במסלול רוחני בחיים האלה ממש. אומץ הוא כה חשוב במערב, היכן שיש כל כך הרבה אנשים בדיכאון שחושבים שחייהם חסרי משמעות, ואף מגיעים לידי התאבדות.הסיבה לכך שאני ממליץ על התכונות המסוימות האלה בעבור ילדים היא שהן עשויות לשמש בסיס לחינוך שלהם. הקווים המנחים האלה נותנים מושג ברור על איך לגדל ילדים כך שבמקום לפגוע בעצמם או במשפחתם, הם יוכלו מחיים לחיים להביא תועלת לעולם, לאנשים שסביבם ולמשפחתם. אנשים אחרים יפיקו תועלת ואושר שלא ייאמנו מאדם שמיישם ונוהג על פי הקווים המנחים האלה. אדם זה יוכל להיטיב עד מאוד עם אחרים.

Continue Reading..

הצרכים הרוחניים של העומדים למות

פנדה האוטר הוא המייסד של “קרונה” – הוספיס ומרכז תמיכה לחולים סופניים ומשפחותיהם, בריסביין, אוסטרליה.הקדמהבדיון על הצרכים הרוחניים של העומדים למות מנקודת המבט הבודהיסטית, עלינו לבחון קודם כל כמה נקודות מפתח, שהן:הבנה של פרק הזמן הקצר של החיים וערכם הרב.חשיבה על מה שיכול לעזור לנו ולאחרים ברגע המוות.חשיבה על מה שיקרה אחרי המוות.התפיסה הבודהיסטית של התודעה.הרהורים על המוותכדי להבין כמה החיים קצרים ויקרי-ערך וכיצד להפוך אותם למשמעותיים, אנו צריכים להתבונן בעובדה שהמוות הוא וודאי ושזמן מותנו אינו וודאי. עובדות אלו אולי נראות לנו מובנות מאליהן, אך לעיתים רחוקות אנו עוצרים כדי לבחון את אמיתותן.למשל, כאשר אנו שוקלים את וודאות המוות אנו יכולים להרהר במספר נקודות:1) אין שום דרך אפשרית להימלט מהמוות (איש עדיין לא מצא).2) לחיים יש גבול מוגדר ולא גמיש וכל רגע מקרב אותנו אל סופם.3) המוות בא בחתף ובזמן לא צפוי (ואפילו בעודנו בחיים אנו מקדישים מעט מאוד מהם לתרגול רוחני).כאשר אנו מתבוננים בעובדה שזמן המוות אינו ידוע אנו יכולים להמשיך לחקור זאת בהכירנו כי:1)     משך זמן חיינו אינו ודאי – אנשים צעירים עשויים למות לפני זקנים, בריאים לפני חולים וכו’.2)     יש הרבה סיבות ונסיבות שיכולות להוביל למוות ולעומתן מעט שתומכות בשימור החיים – למעשה אפילו דברים שמשמרים את החיים והופכים אותם לנוחים יכולים להרוג אותנו, כמו אוכל, הבית שלנו, המכונית שלנו. 3)     החולשה והשבריריות של גופנו תורמים לאי הוודאות של חיינו – גופנו יכול לקרוס בקלות עקב מחלה או תאונה.התבוננות בעובדות אלו יכולה לעזור לנו להבין שחיינו קצרים ויקרי-ערך ואין לנו זמן לבזבז. לכן טוב יהיה להזכיר לעצמנו את העובדות האלו בכל יום. זה יכול להועיל מאד כאשר אנו קמים בכל יום בבוקר לומר לעצמנו “היום יכול להיות היום האחרון בחיי, לכן אעשה אותו בעל משמעות ככל שבאפשרותי, בעזרה לאחרים וכו’ “.דבר נוסף שיכול לעזור מאוד הוא לחשוב על איך נגיב אם יבשרו לנו למשל שנותרו לנו רק שלושה או שישה חודשים לחיות, ולשאול את עצמנו שאלות כמו:האם אני מוכן למות?איזה דברים לא סיימתי לעשות?מה אני רוצה לעשות או להשיג בזמן שנשאר לי?האם סדר העדיפויות שלי ישתנה?מה יכול לעזור לי בזמן המוות?או כמו שמישהו אמר, “חיה כל יום כאילו הוא היום האחרון בחייך, ויום אחד אתה תצדק!”נקודה קריטית נוספת לחשיבה היא מה יעזור לנו בזמן המוות. בדיקה של הנושא מגלה כי:1) נכסים ארציים כגון עושר, מעמד או כסף אינם יכולים לעזור לנו.2) קרובינו וחברנו אינם יכולים למנוע את מותנו או להצטרף אלינו.3) אפילו גופנו היקר לא עוזר לנו ואנו נאלצים להשאיר אותו מאחור.כך בסופו של דבר הדבר היחיד שיכול לעזור לנו הוא מצב התודעה שלנו, מצב ההתפתחות המנטלית או הרוחנית. קרמה והתודעהמדוע זה כך? לפי האמונה הבודהיסטית, כל פעולה של הגוף, הדיבור או התודעה משאירה בתודעה חותם עדין בעל פוטנציאל להבשיל כאושר או סבל עתידיים, בהתאם לפעולה – חיובית או שלילית. חותמים אלו נשארים בתודעה עד שהם מבשילים או עד שהם מטוהרים או מנוקים ע”י תרגולים רוחניים. תהליך זה נקרא חוק הקרמה.התודעה עצמה היא חסרת תבנית, צורה, צבע, מין, והיא בעלת יכולת לדעת או להכיר את כל התופעות. הטבע הבסיסי שלה הוא מואר ויודע. לתודעה כמה דרגות שונות – גסה, עדינה ועדינה מאוד. התודעה העדינה מאוד צלולה מאוד ונחווית בדרך כלל רק בזמן המוות או בתרגול מדיטציה מתקדמת. החותמים של פעולותינו מאוחסנים בתודעה העדינה מאוד.מוות, מצב בינים ולידה מחדש  ברגע המוות, הגוף והתודעה עוברים תהליך של פירוק, שבו 25 המרכיבים הפסיכו-פיזייים שבבסיס קיומנו מתמוססים בהדרגה ומאבדים את תיפקודם. תהליך זה של פירוק מלווה בסימנים פנימיים וחיצוניים. התהליך ממשיך גם אחרי שהנשימה מפסיקה, עד שלושה ימים. במשך התהליך התודעה הופכת יותר ויותר מעודנת וצלולה עד שלבסוף היא מגיעה לנקודה של “האור הבהיר של המוות”, נקודה שנאמר עליה שהיא פי תשע יותר בהירה ממצב העירות הרגילה. בנקודה זו התודעה נפרדת מהגוף, כאשר היא לוקחת עימה את כל החותמים העדינים של החיים האלו והקודמים.התודעה המעודנת והרוח העדינה עליה היא נישאת מתעוררות למצב ביניים (בארדו) קיומי שלו גוף מעודן (שאינו פיסי), גוף שיכול לנוע דרך עצמים מוצקים, להגיע לכל מקום באמצעות מחשבה בלבד, וכן הלאה. מצב ביניים זה נמשך עד לשבעה שבועות, כאשר באותו זמן נמצא בדרך כלל מקום מתאים ללידה מחדש. מקום הלידה מחדש נקבע ע”י כוח הקארמה, בעוד מצב הביניים גווע והתודעה נדחפת ללא שליטה לעבר מקום הלידה מחדש. התודעה חודרת אל הביצית המופרית ברגע ההתעברות או סמוך לו והחיים החדשים מתחילים.הגורם המכריע בכל התהליך הוא מצב התודעה בזמן המוות, כי הוא אשר קובע את המצב שאליו אדם ייוולד מחדש. תודעה שקטה רגועה וחדורה במחשבות חיוביות תבשר לידה מחדש שמחה. אם לעומת זאת התודעה במצב של כעס, של תשוקה עזה או של פחד וכו’, זה ייצור נטייה ללידה מחדש חסרת שמחה וירודה.התודעה שעולה בזמן המוות היא לרוב זו שהאדם מורגל אליה. אנשים נוטים למות בהתאמה עם אופיים, למרות שלא תמיד זה נכון. לכן במסורת הבודהיסטית שמים דגש חזק על הצורך להתכונן למוות כבר עכשיו, כיוון שאם נפתח ונרכוש שליטה על התודעה כעת וניצור גורמים חיוביים רבים נזכה בתודעה רגועה תחת שליטה בזמן המוות ונהיה חופשיים מפחד. בעצם כל חיינו הם הכנה למוות, ונאמר שהמאפיין של העוסק ברוחניות הוא העדר כל חרטות בזמן המוות. כפי שחבר שלי אמר לאחרונה כששמע על המושגים הללו, “אולי הגיע הזמן שאתחיל להשקיע לקראת בחינות הגמר!”   הצרכים הרוחניים של הנוטים למותכאשר שוקלים את הצרכים הרוחניים של הנוטים למות, העיקרון הבסיסי שצריך לעמוד בפנינו הוא שיש לעשות ככל שביכולתנו כדי לעזור לאדם למות בתודעה שקטה ורגועה, מלווה במחשבות רוחניות חיוביות. זאת מאחר ומאמינים כי מצבה של התודעה בזמן המוות הוא חיוני ומשחק תפקיד חשוב בקביעה מה שיקרה לאדם לאחר המוות.כך שבין אם אנו רופא או אחות שמקלים על כאבים וסימפטומים מעיקים אחרים ומרגיעים את משפחת החולה, יועץ שמסייע בפתרון קשיים רגשיים, איש דת שמציע סעד רוחני, או מתנדב שמציע את חברתו ותמיכתו לאדם הנוטה למות ולאהוביו, כולנו תורמים באופן משמעותי להשגת תודעה רגועה ושקטה זו. במסגרת העקרון הבסיסי הזה, קיימות מספר דרכים שנוכל למיין אנשים לפיהן ושיעזרו בהגדרת סוג התמיכה הרוחנית שהנוטים למות זקוקים לה:האם הם בהכרה, או חסרי הכרה?אם בהכרה, אתה יכול לתרגל איתם.אם הם לא בהכרה אתה צריך לתרגל בשבילם.האם לאדם יש דת מוגדרת?אם כן הזכר לו את התרגולים הדתיים שלו.אם לא, עודד אותם לחוות מחשבות חיוביות או הזכר להם את הדברים החיוביים שעשו.לאדם שמחזיק באמונה מסוימת, יעזרו חפצים בעלי משמעות רוחנית כמו מזבח, ספר תפילה, תמונות של המורה הרוחני שלו, או להשמיע מוזיקה רוחנית, להדליק קטורת – כל מה שמזכיר לו את התרגול הרוחני שלו. תעזור גם שיחה על התרגולים הרוחניים שלהם, תפילה משותפת איתם וכולי. כשאדם כבר לא בהכרה, נאמר כי מוטב לצטט באוזנו תפילות, מנטרות וכדומה.אם האדם לא מחזיק באמונה רוחנית, יעזור אם נזכיר להם מעשיים חיוביים שעשו בחייהם, או תכונות חיוביות כמו אהבה, חמלה וטוב לב.חשוב להימנע מפעילויות דתיות שאינן מתאימות או שאינן רצויות על ידי הנוטה למות. מישהו שעומד לצד המיטה ואומר תפילות עלול להיות למטרד, ואני אף חזיתי במקרה של ניסיון לגאולה על ערש דווי שהרגיז מאד את הנוטה למות.      המטרה הבסיסית היא להימנע מחפצים או אנשים שמעוררים היקשרות חזקה או כעס בתודעה של הנוטה למות. מנקודת המבט הרוחנית רצוי להימנע מחשיפה קולנית של רגשות. עלינו להזכיר לעצמנו שתהליך המוות הוא בעל חשיבות רוחנית רבה ואין ברצוננו להפריע את תודעתו של הנוטה למות, הנמצאת במצב מזוכך ומעודן יותר ויותר. עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לאפשר לאדם למות כשתודעתו רגועה, שקטה ושמחה.מדיטציות למען החולים והנוטים למותלאלה הסובלים ממחלה מתקדמת ועדיין נמצאים בהכרה קיימות מספר טכניקות פשוטות של מדיטציה או הדמיה (ויזואליזציה) שיכולות להיות לעזר רב.לאלה שמפחדים או חרדים מהמוות, לימוד או הדרכה בשיטות הרפייה יכולים לעזור מאוד. אני נוהג להשאיר בידם הקלטה של הרפייה מודרכת שהם יכולים להשתמש בה בכל שעות היום והלילה, מתי שהצורך עולה. במצבים מתאימים, מגע, עיסוי, רפלקסולוגיה וטכניקות דומות יכולות גם הן להיות מאוד מרגיעות ומשחררות מתחים, במיוחד כאשר האדם סובל מחסך במגע כתוצאה מהפחדים והמבוכה של האנשים שמבקרים אותו.שיטת מדיטציה פשוטה ויעילה ביותר היא מודעות לנשימה. האדם נעשה מודע לתנועת הנשימה פנימה והחוצה באזור הנחיריים, בשמירה על נשימה טבעית וקלה, מבלי לאלץ נשימה מוגזמת. באותו זמן מאפשרים לכל מחשבה שעולה להשתחרר, וממשיכים בהחזרת המודעות לנשימה. למרות פשטותה, טכניקה זו עשויה להביא למצבי תודעה רגועים מאד ולהקל מתחים וחרדות.כאשר המודעות לנשימה מלווה בציטוט מילים מסוימות, מנטרות או תפילות היא הופכת לעוצמתית ביותר. רק לומר “שחרר…שחרר…” בתיזמון עם השאיפה והנשיפה, יכול להיות מאוד מנחם ומרגיע. אדם בעל אמונה דתית יכול לתרגל תפילה או מנטרה עם הנשימה. למשל, אשה אחת שביקרתי, נזירה קתולית לשעבר, בחרה בתפילה “לא שלי, אלוהים, אלא רצונך הוא שייעשה”. היא קיצרה זאת ע”י חזרה על המילים “לא הרצון שלי” בזמן השאיפה ו”אלא שלך” בזמן הנשיפה. חוזרת שוב ושוב על אותן מילים.יופייה של טכניקה זאת הוא בכך:א. אפשר לתרגל אותה בפרקי זמן קצרים והיא דורשת מעט יכולת ריכוז שבמקרים רבים נפגעת כתוצאה ממחלה ותרופות.ב. היא עוזרת להרגיע את התודעה, ולהפחית את רמת החרדה.ג. היא משתמשת במקלט הרוחני של האדם וגם מחזקת אותו.ד. היא לא דורשת שום עזרים מלבד הנשימה.לאנשים דתיים וגם לאלה שאינם דתיים, מדיטציית ‘ריפוי’ אור לבן יכולה להועיל ולהביא נחמה. האדם מדמיין כדור זוהר של אור לבן מעל לראשו, כאשר האור זורם למטה דרך הגוף, ומסלק את החולי, הכאב, הפחד, והחרדה וממלא את הגוף עם אנרגיה מרפאה של אור. בהתאמה עם אמונתם אנשים יכולים לראות את האור כמשקף את טבעו של ישו, בודהה, או דמות רוחנית אחרת, או שהם יכולים לראות את האור כמקור של אנרגיה אוניברסלית מרפאת.מדיטציה זו מתחברת היטב עם טכניקת המודעות לנשימה, מומלץ לתת לחולה הקלטה של התרגול לשימוש בעת הצורך ביום או בלילה. כאשר האדם קרוב לרגע מותו אפשר לעודד אותו לשחרר ולהתחבר עם האור לתוך הלב של ישו, או בודהה היושב מעל ראשו, או כל מה שמתאים לאמונתו של אדם זה.השימוש בדמיון מודרך או מוזיקה שקטה יכול להיות מנחם ומרגיע ולעזור לאדם להיות רגוע ושקט כאשר המוות מתקרב.אדם שסובל מכאבים יכול להעזר במדיטציית כאבים, טכניקה שבעזרתה האדם חוקר את הכאב לעומק ובפרטים, לעיתים קרובות שימוש בטכניקה זו מוביל להפחתה או להפסקה מוחלטת של הכאב.טכניקת מדיטציה מעמיקה נוספת מערבת שימוש בחולי או בכאב כאמצעי לפיתוח חמלה. לאלה היכולים להשתמש בטכניקה זו התוצאות יכולות להיות מצוינות. מעודדים את האדם הנוטה למות לחשוב “על ידי ההתנסות שלי עם הסרטן/האיידס/ הכאב וכו’, מי יתן וכל שאר היצורים בעולם יהיו משוחררים ממחלות ויזכו בבריאות טובה שמחה וחיים ארוכים”. החולה משתמש בחוליו או בכאבו כדי לפתוח את ליבו לאחרים שנמצאים במצב דומה. אנשים שהשתמשו בטכניקה זו, לעיתים קרובות עברו ממצב של שקיעה באומללותם וכאבם למצב של לב פתוח ושלווה פנימית.טכניקה מתקדמת אף יותר היא מדיטציה על “נתינה ולקיחה עם הנשימה” כפי שמתואר בכתבים בודהיסטים טיבטיים. במדיטציה זו, האדם מדמיין שהוא לוקח על עצמו את כל הסבל של היצורים החיים בדמות של עשן שחור שנכנס עם השאיפה. עם הנשיפה הוא שולח לכל היצורים החיים בריאות, שימחה ואיכויות חיוביות נוספות בצורה של אור לבן, ומדמיין אותם מקבלים את כל שאי פעם רצו. המודט מדמיין סלע שחור של אנוכיות בליבו, וכאשר העשן השחור נשאף פנימה הוא מכה בסלע השחור ומרסק אותו לחלוטין וכך מחסל כל שביב של אנוכיות בתודעה.      שיטה זו היא דרך עמוקה לפיתוח מהיר של חמלה, אבל רק מיעוט של חולים יוכל להשתמש בה. הדרך הרגילה להתקדם במדיטציות אלו היא להתחיל בבעיות קטנות כמו כאב ראש, עייפות וכולי, ואח”כ באופן הדרגתי לאמן את התודעה להתמיר בעיות משמעותיות יותר ויותר.סיכוםהמטרה של כל השיטות האלה היא לעזור למות עם תודעה רגועה, שמחה וחיובית. כל דבר שנעשה כדי להשיג זאת יביא תועלת לאדם, בין אם טיפול אוהב, הקלת כאבים, עיסוי, הנוכחות של משפחה אוהבת, או כל דבר אחר. נאמר שהדבר הטוב ביותר שאנו יכולים להביא לאדם הנוטה למות היא התודעה השקטה והשלווה שלנו עצמנו.בדרך זו נעזור לנוטה למות להפוך את שלב המעבר מחיים אלה לבאים לחלק ומשמעותי ביותר, תוך כדי הבנה של החשיבות הרוחנית החיונית של מעבר זה. שאיפתי היא שחיבור קצר זה עשוי בדרך כלשהיא להיות לעזר לאלו שקוראים אותו ומהרהרים בו, ועל כן גם לחולים והסובלים אשר אתם משרתים.    

Continue Reading..

הבודהא שלי כן חיבק

רבים מאיתנו מגיעים למסע הרוחני בעקבות כאב. פעמים רבות כאב וסבל הם פעמון ההשכמה שמעיר אותנו מקיום חצי ישנוני, ממצב הטייס האוטומטי שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן, אל ראייה אחרת של הדברים. פצועים, המומים ונדחפים על ידי כוח טמיר, אנחנו מוצאים את עצמנו מחזרים על פתחן של תורות רוחניות. אדם חכם אחד אמר פעם שהמסע הרוחני הוא מסע אינסופי ממה שנדמה לנו שאנחנו אל מה שאנחנו באמת.עבור רבים מאיתנו, כאמור, המסע הזה מתחיל וגם עובר דרך כאב וסבל.  למזלנו, זה לא כל הסיפור.לפני זמן מה נפגשתי עם חברה ותיקה, מתרגלת ויפאסאנה שמאחורי הקילומטרז’ מכובד של ישיבה על הכרית, ריטריטים ארוכים והרבה שנות כמיהה אמיתית לשחרור.כשהתקרבתי לחבק אותה לשלום אחרי פרידה ארוכה, היא נרתעה קצת,והודיעה לי שאנחנו לא צריכות את המגע הפיזי בינינו יותר. זה גורם מפריע, הסבירה, שעלול ליצור סערות מיותרות בתודעה. במהלך השיחה הערה שהתפתחה בנושא היא העירה, שהיא לא מאמינה שהבודהא חיבק אנשים. ואני מיד אמרתי:הבודהא שלי כן חיבק.תילי תילים של פירושים נכתבו על דברי הבודהא. שמונים שנות חיים, מתוכן ארבעים וחמש שנים של הוראה, נפרשות בצבעוניות על פני כרכים שלמים.גם מבלי להיכנס לפרשנויות, ברור שהנסיך ההודי גאוטמה, שזכה להארה בגיל 35, ידע לפני וגם אחרי הארתו חיים סוערים ובהחלט לא נטולי כאב פיזי ונפשי.הזמנים ההם הביאו התמודדויות חדשות מדי יום: פרידות מאנשים יקרים, מוות של אהובים,התמרדויות של נזירים ושסע בקהילה הרוחנית (הסנגהה), ניסיונות להכפשת שמו ברבים,גסיסה כואבת ועוד כהנה וכהנה. כאב – כן, בהחלט. ועם זאת – הבודהא היה משוחרר. איך יתכן?זה בסדר להשתוקק, כל עוד לא נקשרים להשתוקקותאחד הנושאים המרכזיים עליהם חזר הבודהא שוב ושוב בתורתו הוא נושא האי-היצמדות. הוא הזהיר מפני תאוות החושים והמליץ לשמור על דלתות החושים מוגנות.כאמור, פרשנויות לרוב נכתבו על דבריו של הבודהא, ומסורות שונות פירשו ומפרשות נושאים אלו עד עצם היום הזה. סמנים ימניים של הבודהיזם מפרשים הגנה על דלתות החושים כהתנזרות מוחלטת מכל הנאה חושית שהיא: בכל הנאה טמונה מלכודת, יסבירו,שכן היא מייצרת השתוקקות, שמובילה להיצמדות ולסבל.אחרים מפרשים הגנה על דלתות החושים כמודעות בכל רגע ורגע לתהליכים המתחוללים בקרבנו. מודעות זו עצמה משמשת כהגנה בפני התשוקה. אחרים אפילו יאמרו, שזה בסדר להשתוקק, כל עוד אנחנו לא נקשרים להשתוקקות.הפחד מליפול בפח ההשתוקקות יכול להוביל פעמים רבות בכיוון ההפוך משחרור. הפחד הזה, עשוי לגרום לנו לחיות חיים קטנים, סטריליים ומהודקים, אותם נבלה בחשש מפני חוויות רגשיות או חושיות, מפני התאהבות שתגרום לנו לאבד את שלוות הנפש, מפני טעמו המתוק של מעדן שיגרום לנו לחשוק בו שוב ושוב, מפני הנאה משקיעה יפהפייה, כי היא הרי בת חלוף או מפני חיבוק, כי מי יודע לאן הוא יוביל. הפחד הזה עלול להשאיר אותנו מאובנים וקפואים.הבודהא הזהיר מפני הבנה לא נכונה של הדהרמה, התורה, שמסוכנת כמו אחיזת נחש ארסי בזנבו. והסכנה המאוד מוחשית כאן היאלהפוך מנוכרים לעצמנו ולאחרים. זוהי הליכה בכיוון ההפוך משחרור – במקום למוסס את הגבולות והחומות, אנו מציבים אותם. במקום לחוש את החיבור שבינינו לבין כל הדברים בעולם, חיבור שנובע מתוך הבנה ואהבה, אנו עשויים לחוש נפרדים, מובדלים,מבודדים.צידה לדרך במסע פנימהצ’וגיאם טרונגפה, אחד המורים הטיבטים הגדולים שלימדו במערב, אמר פעם שהמסע הרוחני הוא “עלבון אחרי עלבון”. ובאמת, מי שישב עם עצמו כמה רגעים קצרים בניסיון לאלף את התודעה להתרכז בנשימה, טעם ודאי מקצת מטעמו של העלבון הזה. וזוהי רק ההתחלה. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן פנימה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו מונעים על ידי שדונים פנימיים שבהחלט לא מחמיאים לדימוי העצמי שלנו: קנאה, פחד, צרות עין,שנאה, קמצנות והרשימה עוד ארוכה. אנו נוכחים לדעת עד כמה הכוחות האלו שולטים בחיינו, הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב. הנתיב הראשון הנכנס אל מעבה היער שלהתודעה הוא הפגישה עם מצבי התודעה האלו. אם לא נכיר אותם וניפגש איתם, איך נוכל להשתחרר מהם? המוכנות להתבוננות נכוחה, התבוננות לא שיפוטית ולא מוטית, היא אמנות בפני עצמה, ואינה דבר של מה בכך. נדרש המון אומץ כדי “להסתכל לנמר בעיניים”.יש רגעים שנחרטים בבהירות בזיכרון, מהסוג שמשנה את מפת פני הדברים לעד. רגע אחד כזה הולך איתי עד היום. בעיצומו של ריטריט ויפאסאנה בו השתתפתי לפני שנים, אחרי ימים שלמים של ניסיונות נואשים להימלט ממסיבת האימה שערכה לי נשמתי, נפגשתי.התכוונתי לכתוב: נשברתי, אבל האמת היא שזו היתה פגישה, מהסוג שדון חואן מכנה: “פגישה עם הדעת”.חיים שלמים של מאבק עתיר אנרגיה שהושקעו בניסיונות עצומים לא לראות מה באמת יש שם בפנים, הביאו אותי אל הקיר, שהתרומם בשבילי בערך באמצע הקורס. ההתבוננות האינטנסיבית בכל מה שעולה בגוף ובראש, השקט והמרחב המוגן, התרגול הרציף והתודעה שהלכה ושקטה הכינו את הקרקע לפגישה הזאת. אחרי כמה ימים כבר הרגשתי קרוב מדי על עורפי את נשימתם של השדונים שניסיתי להתחמק מהם כל חיי. די מבועתת המשכתי לרוץ במעגלים פנימיים, עד הקיר המבורך. הקיר הזה עבורי היה לא אחר מאשר רגע אחד צלול של הכרה שאני בעצם בורחת כל חיי. רגע אחד של בהירות, שהמנוסה הזאת היא חסרת תוחלת והיא עיקרו של הסבל. רגע אחד של ידיעה, שאני לא רוצה לבלות את שארית חייב הימלטות. רגע אחד של ויתור על דפוס מאוד עמוק, אולי אינסטינקטיבי, של התנגדות ודחייה. רגע אחד קצרצר, שנמשך כמו הנצח, שהביא אותי להסתובב ולהסתכל על “הקטסטרופה השלמה”, במילותיו של זורבה היווני. בקיצור, על החיים שלי.הסוף, ידוע מראש לאלו המנוסים בכגון אלה. כמו במטה קסמים, ההתבוננות הישירה ממוססת את שדוני השלג האלה, שמתגלים ככאלו שהכי זקוקים לחמלתנו.וכאן נכנס חיבוק הבודהא, שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר. בקיצור, בלי אהבה אנחנו אבודיםMETTA, האיכות של הלב שנפתח לאהבה, היא אחד מארבעת מצבי התודעה הגבוהים, אותם לימד הבודהא לפתח ולטפח. זה לא רק אפשרי, זוהי גם זכותנו המולדת כבני אנוש.כשאנחנו ניצבים המומים מול השדים שבפנים, מגן משמעותי שיכול לעזור לנו לחצות את ליל האופל של הנשמה, הוא האהבה. מניסיוני אני, וממפגשים עם מתרגלים רבים, לרובנו יש מעט מדי מזה. אנחנו מהירים לשפוט, לגנות ולהוקיע, בראש ובראשונה את עצמנו, ואנו גם לא נוטים לפקפק באמיתות התפיסות שלנו. אנחנו השוטר, הקטיגור, השופט והתליין במשפט השדה הקצר שלנו. בקיצור, די ברור שבלי אהבה אנחנו אבודים. הוויפאסאנה, שפירושה ראייה לעומק או מאחורי הדברים, ההתבוננות החודרת וחסרת הפניות על הדברים כפי שהם, זקוקה לאחותה, האהבה. למעשה, הן אינן נפרדות. ראייה נכוחה, אמיתית, ללא מסכים ומסכות, היא אקט של אהבה. האהבה משמשת כגורם מאזן ומרחיב כנגד תפיסותינו השליליות, או השגויות, וגם מהווה גשר שנושא אותנו מן היחסי אלה מוחלט.השאלה הראויה להישאל בכל צעד על הדרך הרוחנית היא: “איפה האהבה”.המגדלור שלנו מצביע לכיוון של אחדות, חיבור, אחווה, פתיחה של הלב. אם אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר נפרדים, מנותקים, מנוכרים, זה הזמן לבחון שוב את התרגול שלנו,לבחון שוב את החיים שלנו.אפשר להרגיש את כל מנעד הרגשות האנושיים, כולל כאב, ועדיין להיות במקום של שלווה וחמלה, של הבנה עמוקה, של אהבה. הרעיון הוא לאלעבור את החיים תוך הימנעות מבוהלת ממה שהחיים מזמנים לפתחנו, נצמדים חזק לשלוות הנפש שלנו, אלא להיות עם כל מה שעולה, בפיכחון, בחוכמה, באהבה. למצוא את השחרור בכלרגע ורגע, בכל סיטואציה, בכל רגש. ואז, השד פתאום אינו נורא כל כך, ואולי גם אינו מבקר לעתים תכופות כל כך.  ההימלטות מפני כל מה שמסב לנו סבל, מהווה סבל בפני עצמה.כשאנחנו מפסיקים את המנוסה, מתוך ידיעה והבנה, משתרר שקט גדול. אנחנו יכולים סופסוף לנוח במרכזם של הדברים, כפי שהם.הבודהא היה ידוע כמורה גדול, שידע לכווןו לתת לכל אחת ואחד בדיוק את מה שנדרש עבורם בדרכם אל השחרור. בין כל האנשים שעברו אצלו, רבים ורבות מהם באו בעקבות כאב גדול, כאז כן היום.לפעמים, כשנגמרות המילים, והכאב גדול מכדי להכיל, הדבר הכי נכון ונדרש הוא חיבוק: ביטוי מיידי ומוחשי של METTA  בעולם, הצהרה פיזית של חום, אכפתיות, שותפות, עידוד ותמיכה בדרך, ובעיקר -אהבה. אני מרגישה את חיבוק הבודהא עד היום. הבודהא שלי כן חיבק. http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/054/260.html

Continue Reading..

על נזירים ובעלי בית

אילן לוטנברג לומד ומתרגל שנים רבות את הדרך הבודהיסטית במסורות השונות. הוא מלמד בודהיזם ומדיטציה, מתרגם ספרים בנושאים בודהיסטיים, ממקימי אתר “בודהיזם בישראל”, מעורכי כתב העת המקוון של “בודהיזם בישראל”, ומיוזמי תכנית “שבילים רבים דהרמה אחת”.אילן מלמד ומלווה מנחים בפרויקט “מדיטציה אחד על אחד”, המציע הנחיה אישית וליווי בתרגול מדיטציה למתמודדים עם סרטן ומחלות מאיימות חיים. *** כל מי שיצא […]

Continue Reading..

אם אין אני לי

אלן וואטס אהב לומר שהאגו אינו יותר מאבסטרקציה, כלומר יציר השכל בלבד, ושיש לו קיום לא יותר מאשר לקילומטר או לשעה: הוא שימושי מאוד ככלי, אבל חף לחלוטין ממשות כלשהי מחוץ לגבולות התודעה האנושית. העובדה שאנחנו תופסים את האגו שלנו בצורה קונקרטית הרבה יותר, לדבריו, היא זו שמסבכת לנו את החיים ומובילה אותנו לקיום רב תסכולים ומתח. מבחינתו של וואטס הדבר דומה לניסיון שלנו ללכת על קו המשווה מתוך אמונה שהוא קיים כחפץ ממשי – ניסיון שחייב להיגמר בעוגמת נפש ספוגת מי-ים.עד כאן תובנה רוחנית בסיסית שכבר הבודהה דיבר בה ושלנו, ותיקי הניו-אייג’ על ספיחיו ולווייניו, כבר נמאס לשמוע שכמותה. כי אם האגו הוא אכן רק סוג של מושג שהמצאנו, למה הוא מרגיש כל כך אמיתי? ואם הוא רק רעיון או כלי, אז למה קשה לנו כל כך להרפות ממנו אם וכאשר אנחנו שומעים מפי איזה בודהיסט חובב שאכן כך? שהרי לא יעזור כמה פעמים נתבשר ברוב טקס ש”בעצם אין אני” או ש”האגו הוא אשליה”, עדיין יראה (וירגיש) לנו המרכז הזה שבתוכנו, מרכז הפיקוד והבקרה, מרכז הרצונות והיוזמה, כדבר הכי אמיתי בעולם, כמשהו שמוצק ממנו אין ושגם הכרחי ממנו קשה למצוא.ברור שאם האגו הוא אכן רעיון מועיל ותו לא, הבעיה אינה הוא עצמו. הבעיה היא דרך הפעולה של התודעה שלנו, שמאפשרת לנו להתייחס לרעיון שכזה ברצינות תהומית ולתפוס את עצמנו כישויות אחידות ומוצקות הרבה יותר משאנחנו באמת. ודאי שלא נסגור במאמרון אחד את ענייני האגו וגרורותיו, אבל הייתי רוצה להצביע על תכונה מעניינת שיש לתודעתינו החדה, תכונה שמשמשת אותנו היטב כאשר אנחנו מנסים להבין את עולמנו. זו אחת התכונות שמאפשרות לנו to make sense מהעולם, והביטוי הזה באנגלית הוא קולע במיוחד שכן אכן מדובר בעשייה, ביצירה של סדר מתוך הכאוס שפוקד את דלתות חושינו.זהירות נחשמה שקורה לנו, כמעט בעל כורחנו, כאשר אנחנו מתבוננים בציורים שנראים חסרי פשר, הוא שאנחנו יוצרים לעצמנו מובן מתוך הנתונים האופטיים שנחשפים לפנינו, מובן שהוא מעל ומעבר למה שהנתונים עצמם מדווחים. בשפת פסיכולוגיית הגשטאלט נקראת הפעולה הזו “ראיפיקציה”, כלומר חיפְצוּן: יצירת חפצים. אנחנו יוצרים לעצמנו, מתוך הנתונים שיש לנו, צורות ודברים שאינם באמת שם, רק כדי שנוכל להרגיש שאנחנו מבינים את העולם. במילים אחרות, אנחנו יוצרים צורות איפה שאין צורות, יוצרים דברים היכן שאין דברים, הכל מתוך מאמץ אוטומטי של המוח שלנו להסביר לעצמו (כלומר לנו) את המציאות בצורה שתהיה קלה להבנה ומוכרת.והדגש כאן הוא על המוכר, כלומר על מה שכבר ראינו, שאותו אנחנו משליכים על מה שאנחנו רואים עכשיו, וכך מנסים לבנות לעצמנו מציאות נוחה. המוח מכתיב לנו מה לראות, ולא העיניים. אנחנו למעשה חושבים את העולם.אדם מחפש מעשומתולא רק בתרשימים וצורות אפשר לראות את נפלאות התבונה. גם בתהליכים מוכרים הרבה יותר הדבר מתרחש: האמת היא שקשה לאמהין שאחננו מציליחם לקרוא את זה, משום שהואתייות כובמן למרגי מבבללות, אבל מבסתר שאין לנו כעמט ביעה לבהין מה כתוב. זאת משום שלא מנשה בצעם מה סדר התואוית במליה, הדבר הייחד שחשוב הוא שהאתווית הרשואנות והארחנוות יהיו במוקם הנוכן, ואת השאר כבר ארפש לחנש ללא קשוי מחויד. זה קרוה מנפי שהמוח האשנוי מלימא לא קורא כל אות בדודת, אלא את המליה בשמולתה. המוח מחנש את המליה מתוך תנבית שיש לו מהזרוכן, אותה הוא משילך על הנותינם שהוא רואה. אשפר למור שכך, למשעה, בחיי היום-יום, אחננו מחנשים את העלום כולו.האם קראנו או לא קראנו את מה שכתוב בפסקה האחרונה? למען האמת, לא קראנו. ניחשנו את מה שכתוב, או יותר נכון: ניחשנו את מה שצריך היה להיות כתוב. את מה שכתוב לא קראנו מהסיבה הפשוטה שמה שכתוב חסר כל משמעות בשבילינו. ולמשהו חסר משמעות אנחנו לא מתייחסים, או אם אנחנו מחוייבים להתייחס אליו, אנחנו נותנים לו משמעות. אני זוכר היטב איך בטיולים בהודו הייתי מקשיב לשיחות שלמות בהינדי ו”שומע” מילים בעברית, לפעמים אפילו משפטים שלמים, ש”אמרו” המשוחחים אחד לשני. המיינד העקשן והיהיר שלי פשוט לא היה מוכן למצב בו הוא לא מבין שום דבר.המוח, אם כן, משליך משמעות על המציאות, משליך סדר על הכאוס. כאשר הארץ היא תוהו ובוהו, המוח מבדיל בין חושך לאור. ויהי אור. ככל שמדובר בעולם שמקיף אותנו, אנחנו פשוט לא ניתן לו להישאר בחוסר-סדר. נסדר אותו, ותוך כך נסדר קצת גם את עצמנו, במובן הפחות חיובי של המילה, שכן כמובן שבכך שנטיל על המציאות את התבניות שיש לנו מן המוכן, ניפגש פעמים רבות בעיקר עם העבר, ולא נגיע למגע אמיתי עם המציאות המשתנה תמיד. “האדם מחפש משמעות”? הוא דואג גם למצוא אותה, ואם צריך, הוא גם ייצר אותה.בוראים את האניאבל האם אותם תהליכי ראיפיקציה שאנחנו מעוללים לעולם, תקפים גם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, אל תוך עצמנו? האם רק כאשר זורמים אלינו קלטי חושים הבאים מן החוץ אנחנו דואגים לסדר אותם מהר ולבנות מהם מגדלים של תוכן, או שגם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, כלומר חשים ומודעים לזרם התודעה, הכולל מחשבות, זיכרונות, רצונות, תקוות, רגשות וכיוצא באלו – האם גם לכל אלה אנחנו דואגים לתת משמעות שהיא מעבר למה שקיים בהם?אני לא רוצה להתעכב כאן על משמעות שאנחנו נותנים או לא נותנים לישויות תודעתיות ספציפיות (מחקרים שונים העידו, למשל, על כך שאנחנו נוטים לקטלג רגשות מיד עם התעוררותן, ולמעשה יוצרים את אופי הרגש בעצמנו, ולא מקבלים אותו מן המוכן כפי שניתן לחשוב). אני רוצה להציע שככל שמדובר בחיי התודעה שלנו אנחנו יוצרים משמעות ברובד מקיף הרבה יותר: אנחנו בעצם יוצרים את עצמנו.ייתכן שכפי שאנחנו “בוראים” צורות ודברים מתוך הנתונים הבסיסיים של המציאות החיצונית, דברים שהעולם בעירומו לאו דווקא מגיש לנו, כך אנחנו גם יוצרים דברים מתוך המציאות הפנימית שלנו, מגבשים דברים מתוך המציאות התודעתית שלנו. ולא סתם דברים, אלא דבר אחד יחיד ומיוחד: אנחנו יוצרים את האני שלנו.בדיוק כפי שאנחנו מחברים בין צורות מעוקלות ויוצרים נחש, אנחנו מחברים בין המחשבות השונות שלנו (והרגשות, והרצונות וכו’) ויוצרים את ה-נחש, את נחש גן עדן הפרטי שלנו, את האגו. בדיוק כפי שאנחנו כופים משמעות על מילות הג’יבריש שבפסקה הנ”ל ויוצרים מילים שלמות והגונות, אנחנו כופים אחדות וסדר על זרם התודעה שלנו ולשים אותו לכדי ישות אחת מתמשכת, רקמה אנושית אחת חיה, שהיא היא, לכאורה, המוקד והמקור של אותן מחשבות ורצונות וכל שאר הניסים והנפלאות שמשייטים בבליל חסר סדר בתוך ההכרה שלנו.שוב: כמו שחיברנו נתונים ראשוניים ופשוטים מאוד והבנו מהם יותר ממה שהם התכוונו לומר, כך גם מהנתונים הבסיסיים של התודעה שלנו אנחנו בונים שלם שהוא גדול מסכום חלקיו: מאוסף של מחשבות ורצונות ורגשות אנחנו יוצרים מרכז מתמשך, יציב ואוטונומי של זהות ופעולה. למה אנחנו עושים את זה? אולי לשם הישרדות, אולי סתם כתקלה תודעתית. אבל כנראה שאנחנו, כולנו, עושים את זה, ואפילו מתמידים בכך כל רגע ורגע מחדש.אגו זה כיףכל זה לא היה נורא כל כך אלמלא, כפי שאמרו אי אילו מורים רוחניים במרוצת אלפי השנים האחרונות, כל העניין האובססיבי הזה ביצירת זהות יציבה ומאוחדת גורם לנו לא מעט סבל. כאשר אנחנו סובבים סביב האגו, מתעקשים אותם מורים רוחניים, אנחנו חיים חיים לא רק של זיוף, אלא של חוסר נוחות כרוני. למה, אם כן, אנחנו מתעקשים לא להתעורר מחלום הבלהות הזה?כאן הייתי רוצה דווקא לסטות מהקו האידיאולוגי הנפוץ כל כך. משום מה נראה לי, שאם האגו היה גם אשלייה אחת גדולה, וגם מקור הסבל וחוסר הסיפוק, הרי שברגע שהיינו שומעים על כך היינו מיד מתפקחים ובועטים אותו לכל הרוחות. שכן כאשר אני מתבשר שחלום רע שחלמתי אינו אלא חלום, אני לא נזקק לשכנועים רבים כדי להשליך מעלי את המועקה שהוא גרם לי ולהירגע. מדוע, אם כן, כל כך קשה לי להתפקח מהסיוט של האגו?הסיבה לדעתי פשוטה: האגו, גם אם לפעמים יכול להיות חלום בלהות, הרבה פעמים דווקא מייצר בשבילנו גן של שושנים. להיות בעל אגו, רבותי, זה גם תענוג לא קטן: גאווה, האושר שבמימוש של רצון, העונג המיני (של הכיבוש), תקוות, חלומות, העונג שבאופוריה, ההנאה שבהגשמה של משאלות לב וכמובן שמחת הניצחון – כל אלו מתאפשרים בחיינו מפני שאנחנו תופסים את עצמנו כאינדבידואלים, ואלו הנאות גדולות מאוד. אם לא היינו רואים את עצמנו כפרטים הנפרדים מהכלל ומהאחרים, לא היינו שמחים כאשר היינו מקבלים ממישהו משהו, או כאשר היינו מנצחים אותו או אותה בתחרות. אז גם לא היינו מרגישים את ניפוח החזה של הגאווה, ולא את האושר שבמימוש תשוקה. תחום שלם של מני הנאות ותענוגות קיים ואפשרי בשבילנו רק משום שאנחנו תופסים את עצמנו כנבדלים מהסביבה, ואוטונומיים.אכן, אם האגו היה מביא רק סבל השחרור ממנו היה מתבקש, ונפוץ, הרבה יותר. אבל הוא מביא גם הנאות רבות, ועד כדי כך גדולות שהן ממכרות אותנו אליהן. הבעיה היא שבאותו גן של שושנים מרובים הקוצים: ההנאות של האגו הן כולן זמניות, והן גם תלויות לחלוטין בניגודן. אם אני שמח מניצחון, אהיה עצוב מהפסד. אם אני גאה ממעמדי, אהיה מדוכא כאשר הוא ישתנה. לא ייתכן אחרת: שמחה מתוצאה אחת יכולה להתקיים רק כנגטיב של עצב מתוצאה הופכית לה. העונג שבא מהאגו הוא תמיד חולף ותמיד מתחלף: הוא מותנה לחלוטין במערכת של קוטביות, בדיוק כפי שכדי שיהיה למעלה חייב להיות למטה וכדי שיהיה צפון חייב להיות דרום. אין הר ללא עמק לצידו.האם יש מציאות אחרת?נותרה רק שאלה אחת אם כן, שהיא אולי השאלה החשובה ביותר בכלל: אם שמחות האגו מביאות איתן בהכרח את יגוניו, ואם נבין (במהרה בימינו) שהוא אכן חסר מהות וממשות, האם נישאר אז ללא יגון, אך גם ללא שמחה? האם יהיה זה סופם של חיי הרגש שלנו, ונהיה נידונים לחיים של בהייה אדישה בחלל, משל היינו פרה ריקת עיניים?השאלה היא בעצם האם יש משהו שהוא מעבר לאגו, משהו גדול יותר, שהוא אנחנו עוד הרבה יותר מאשר האגו, שהוא כבר עכשיו אנחנו, אלא שההיאחזות באגו לא נותנת לנו להבחין בכך. השאלה הזו שואלת אם יש מציאות שהיא אמיתית יותר מאשר הקיום שלנו כפרטים בודדים הנפרדים מסביבתנו והעומדים מול העולם. כי אם יש מציאות כזו, היא מה שיאפשר לנו לא רק לחיות חיים יותר אמיתיים כאשר נכיר בה ו”נחזור אליה” (חיים שסוף סוף ישתמשו באגו כרעיון מועיל, ככלי, אבל יתגברו על ההתמכרות אליו) אלא גם לשמוח שמחות שהן מעל ומעבר לאגו, לחוות אושר שאינו מותנה בנסיבות הזמניות, שאינו תלוי בשום ניצחון או הישג.נדמה לי שיש מציאות כזו.www.nrg.co.il/online/15/ART1/483/923.html

Continue Reading..
שתפו
שתפו