EN
EN

טכניקת 16 היאנות

לא מעט פעמים נשאלתי בקשר לתפקידם של שלושת החלקים בתרגול בטכניקה של 16 היאנות, שהם קידה קשובה, הליכת מדיטציה וישיבת מדיטציה. ברוב המקרים אנחנו יודעים שמדיטציה מבצעים בישיבה בלבד ואיננו מודעים לטיבם ואיכותם של התרגילים האחרים. בשיחה זו ברצוני להבהיר את חשיבותם ואת תפקידם של שלושת התרגילים לפי הסדר שבו אנחנו מבצעים אותם. אחד התפקידים של הקידה הקשובה, שהיא התרגיל […]

Continue Reading..

תרגול טונגלן

פמה צ’ודרון היא מבכירי המורים לבודהיזם טיבטי במערב. ילידת ניו-יורק, תלמידתו של צ’ונגיאם רינפוצ’ה במשך 15 שנים וממשיכת דרכו, הוסמכה לנזירות מלאה על פי המלצת הקרמפה ה-16 ב-1981. צ’ודרון הדריכה סדנאות, ריטריטים וסמינרים בארה”ב, קנדה וברחבי העולם, והוציאה מגוון ספרים, ביניהם ‘כשהדברים מתפרקים’ ו-‘התחל היכן שאתה נמצא’. היא ניהלה ומלמדת עד היום במנזר גמפו אבי בקייפ ברטון, נובה סקוטיה, קנדה, […]

Continue Reading..

הנחיות לתרגול חמלה

לא רק אחרים הם שכואבים; כל אחד מאתנו גם הוא זקוק לחמלה. חמלה-עצמית היא בסיס הכרחי לכל התפתחות אישית אמיתית. האם אנו נדיבים ומתחשבים כלפי עצמנו? האם אנו לוקחים בחשבון את המועיל לנו בטווח הארוך או רק את הנאות הרגע? האם אנו מגיבים בחמלה אמיתית לקשיים שפוקדים אותנו בחיים?- האם אתם מגיבים באופן חומל כלפי עצמכם?- האם הדיבור הפנימי שלכם חומל?- האם אתם נדיבים עם עצמכם כשאתם טועים, חולים, או נכשלים במשימה?- האם אתם שופטים את עצמכם ביתר חומרה מאשר אתם שופטים חברים?- מה חוסם אתכם מלהגיב כלפי עצמכם באופן חומל?לעתים אמונות ודפוסים ישנים שהטמענו בצעירותנו מתנים את התגובות שלנו לארועי החיים. אלו עשויים לכלול אמונות הנטועות בנו שקושרות את תחושת הערך העצמי שלנו, או המידה בה אנחנו מרגישים אהובים, עם הצלחה, מעמד חברתי, או יכולות אחרות. האם אתם לעתים קשים עם עצמכם מפני שאינכם חשים “טובים מספיק” או ראויים ליחס אוהב?בכדי לטפח חמלה כלפי עצמכם, תחילה שימו לב מה מפריע לזרימה של החמלה. אם תמצאו שם התניות ישנות, מבלי לשפוט את עצמכם על שנפלתם לדפוס ישן, הניחו את תשומת הלב שלכם במכוון בסיטואציה הנוכחית. היפתחו ברכות ובעדינות למציאות הנוכחית. אולי זה יהיה פחות רעיל מאשר לחזור לדפוסים הישנים.נסו להחליף שיפוט-עצמי במחשבות של חמלה עצמית. בכל פעם שתשמעו דיאלוג פנימי שהוא משפיל, החליפו אותו במלים נדיבות, טובות.- הלוואי שאהיה חופשיה מכאב וסבל.- הלוואי שאדע שלווה.- אכפת לי מהכאב שלי.- הלוואי שאהיה שלווה עם עצמי כפי שאני.אולי תראו סבל מתרחש כל יום ויום, אך יש גם יופי שאפשר לראותו. גם בתנאים העלובים ביותר, אנחנו יכולים להתחבר לקלילות, למרחב שסובב אפילו את המצבים המדכאים ביותר – חומה של השמש, ניחוח הרביולי המתבשל, שירה של הרוח בעשב, נדיבותו של איש זר. להוקיר את הפעולות הפשוטות של נדיבות ולהיות ברגע הנוכחי, יכולים לאזן את הנטיה להתדרדר לדכאון.התבוננו והרהרו בתגובה הרגילה שלכם לסבל שלכם.האם אתם מגלים חמלה כלפי עצמכם?באילו אופנים החמלה העצמית שלכם נפגעת?איך ייראו חיינו אם נביא אליהם יותר חמלה כלפי עצמנו?נקודות למדיטציה מודרכת על חמלה-עצמית:1.     בחרו נושא אישי שתוכלו להתמקד בו במדיטציה, כמו בדידות, בגידה, פחד, חוסר בטחון כלכלי, מחלה, יגון…2.     הפנו כלפי עצמכם תגובה רכה ואכפתית ביחס לנושא שבחרתם בו. הרגישו את הלב נוגע בעדינות בנושא. היו מוכנים להכיר בכאב שלכם.3.     היו נוכחים עם הכאב ללא צורך לתקן אותו, להיפטר ממנו, להכחיש אותו, להימנע ממנו, או להסיח את דעתכם ממנו.4.     היו פשוט חיים בתוך החויה הזאת של כאב וקושי אישיים.5.     הרחיבו התודעה לכלול אחרים שאתם מדמיינים שעשויים להיות מושפעים על ידי אתגר דומה.6.     הכלילו את המדיטציה כך שתקיף את כל היצורים שסובלים מהמצב המסוים הזה – כל היצורים שכרגע מרגישים בודדים, עצובים, פוחדים, כואבים. קחו בחשבון אנשים מכל העמים, מכל הגילאים; כללו חיות, ציפורים, דגים, חרקים. כללו אנשים שהכרתם שחשים משהו דומה ואנשים שמעולם לא פגשתם.הכירו באפשרות שאחרים חשים בדיוק כמותכם. אתם לא לבד בכאב שלכם.חמלה, שרות וחסד:חמלה אמיתית מתפשטת מעבר לחמלה-עצמית או להגנת הקבוצה החברתית שלנו; היא השאיפה שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל.האם הלב שלך לפעמים “רוטט” או מתרגש כשאת רואה אחרים סובלים? להיות מודעת לרעד הלב שמתרחש באופן טבעי כשאנחנו “נרגשים” ספונטנית, יכולה להוציא לאור את החמלה שלנו. כשחמלה מתפשטת בתגובה שלנו לסבל , התודעה חופשיה מן הנטיה להגיב באכזריות, קנאה, כעס או התנהגויות מדכאות.חמלה משחררת את התודעה מאכזריות, מרצון להרע, מקנאה, וממצבים לא מועילים שגורמים נזק, ועקב כך מן הקרמה השלילית שנובעת מפעולות שאינן מועילות.התבוננו והרהרו בתגובות שלכם לסבל בעולם – אי צדק חברתי, עוני, עימות, רעב, אכזריות, פחד, חולי, כאב.טפחו תגובה אמפאתית לסבל שאתם עדים לו על ידי איחול טוב לכל יצור סובל שאתם רואים: הלוואי שתהיה חופשי מסבל ומכאב; הלוואי שתדע שלוה.באילו פעולות הייתם רוצים לנקוט בכל יום, כדי להקל על הסבל שאתם עדים לו בתוככי עצמכם, אצל משפחה, חברים, זרים, ובעולם? כיצד אתם יכולים לשרת?

Continue Reading..

שלושה סוגי חכמה

 בהקשר הבודהיסטי, התפיסה הדיכוטומית בין ידע וחוויה, בין לימוד תיאורטי וחכמה אינטואיטיבית היא ברובה תוצר של התקופה המודרנית. במסורת הבודהיסטית, לימוד הדהמה (הלימוד התיאורטי של תורת הבודהה) מעולם לא נתפס כפעילות אינטלקטואלית המופרדת מחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית.נכון יהיה לומר שיש מסורות בודהיסטיות ששמו דגש רב יותר על לימוד תיאורטי בעוד מסורות אחרות שמו את הלימוד במקום פחות מרכזי. עם זאת, התרגול המדיטטיבי לא היה “אנטי-אינטלקטואלי” כפי שהוא הפך במערב (ואפשר כמובן להבין מדוע זה קרה). הלימוד התיאורטי של הדהמה (בשונה מרוב רובה של הפילוסופיה המערבית) מכוון לחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית: התהוותה, טבעה, העונג והחיסרון שבה, והאפשרות לשחרור התודעה. הלימוד הבודהיסטי נותן לנו כלים לחקור את הגוף והתודעה באופן מעמיק. הוא נותן מפה ברורה של העולם המנטלי, כדי שנוכל לראות עולם פנימי זה באופן ברור יותר בזמן האימון המדיטטיבי.המסורת הבודהיסטית התהרוואדית אף חילקה את הדרך הרוחנית לשלושה נדבכים: “פַּרִיַטי”- השלב התיאורטי של הלימוד, “פַּטיפַּטי”- השלב המעשי הכולל תרגול ואימון מדיטטיבי ו”פַּטיוֵדְהַה”- שלב ההגשמה המוחלטת המבוסס על שני הנדבכים הקודמים.ב- Sangiti Sutta אותה דרשה המלאה ברשימות שונות (שאותה הזכרתי כאן), מחלק הבודהה את החכמה (פַּנְיַא) לשלושה סוגים:”חכמה הנובעת ממחשבה.חכמה הנובעת מהקשבה.חכמה הנובעת מאימון מדיטטיבי”.[1]הדבר הראשון שעולה מתוך רשימה זו, הוא שישנם סוגים שונים של חכמה. המונח פַּנְיַא במסורת הבודהיסטית, אינו מציין “ידע”, כי אם חכמה משחררת. תובנה לגבי טבעם של התופעות, התהוות החוויה והדרך להפסקת אי הנחת, הכאב והסבל. חכמה מסוג זה, כפי שברור מרשימה זו, יכולה לנבוע גם ממחשבה והרהור, גם מלימוד תיאורטי המבוסס על הקשבה למורה, וגם כמובן מתוך האימון המדיטטיבי.מעניין כי “החכמה הנובעת ממחשבה” מופיעה ברשימה זו לפני “החכמה הנובעת מהקשבה”. אני חושבת שנדרש כאן הסבר קצר.בהקשר הבודהיסטי, “חכמה הנובעת ממחשבה” מתייחסת לחכמה הנובעת מתוך מחשבה והרהור אישי.”חכמה הנובעת מהקשבה”, לעומת זאת, מתייחסת באופן ישיר לחכמה המתעוררת ומתגשמת מתוך שמיעה של הדהמה; מתוך הקשבה ולימוד של התורה הבודהיסטית. בהקשר הבודהיסטי, לימוד הדהמה מתוך הקשבה למורה זה או אחר מעוררת השראה רבה ומבססת את התירגול המדיטטיבי. בתקופתו של הבודהה, לא כתבו את התורה, מאחר וזו הייתה תרבות אוראלית. את הדהמה ניתן היה ללמוד רק על ידי שמיעה (suta) ולמידה בעל פה. אם כך, “חכמה הנובעת מתוך הקשבה” היא חכמה המתעוררת ומתממשת מתוך הקשבה ולימוד של מה שמעורר השראה. לימוד שנותן כלים אפקטיביים לשחרור מאי הנחת הכאב והסבל ולפיתוח איכויות הלב.לסיכום, חשוב להבין כי הלימוד בקונטקסט הבודהיסטי אינו לימוד שמטרתו צבירת ידע או “העמסת יתר” על התודעה. הלימוד משתמש בחוויה ובהתנסות האישית על מנת לחקור את הדהמה, ואילו הלימוד התאורטי של הדהמה נועד כדי שנוכל להעמיק את חקירת החוויה וההתנסות. הלימוד הוא אמצעי להעמקת התרגול המדיטטיבי.אני יכולה לומר מניסיוני האישי, שלימוד טקסטים בודהיסטים, כשהמטרה העיקרית והראשית היא לעבור טרנספורמציה תודעתית, משלים את האימון המדיטטיבי ומעמיק אותו. יש משהו מעורר השראה בקריאה ישירה של דברי הבודהה (ומורים אחרים). לימוד הדהמה באופן הזה ובהתכוונות הזו, לימוד המלוּוה באימון מדיטטיבי, מעשיר את התרגול ומפתח את שלושת סוגי החכמה.

Continue Reading..

כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?

דמיינו לכם: צפון הודו, לפני 2,500 שנה. תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האויר מלא צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו. איש לא צעיר בגלימת נזיר, שמקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים, חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם פרושים וסגפנים מכתות שונות, שערם ארוך ומדובלל, חלקם בעלי בתים לובשי קוּרטוֹת לבנות מגוהצות היטב. כולם הגיעו לשמוע וללמוד. אולי להשתחרר. לכולם מבט צמא בעיניים.האיש מדבר.”יום אחד, ישבתי בחורשת גֶ’טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמיימי בעל יופי זוהר שאין כמותו, האיר את חורשת ג’טה כולה וניגש אלי, בירך אותי ונעמד לצידי. אז פנה אלי אותו יצור שמיימי ואמר:”כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?””על ידי כך שלא עצרתי, חבר, ועל ידי כך שלא התאמצתי.””אבל איך ייתכן, אדון יקר, שעל ידי כך שלא עצרת ולא התאמצת, חצית את השיטפון?””כאשר עמדתי מלכת, חבר, שקעתי. כאשר נאבקתי, נסחפתי.””כך, חבר, על ידי כך שלא עצרתי ולא התאמצתי, חציתי את השיטפון.” (תורגם מפאלי על ידי קרן ארבל).מיד לאחר שהבודהה עזב את גופו אל ‘הנירוואנה הסופית’, ארבע מאות שנה תמימות הנזירים והנזירות שיננו בעל פה והעבירו מאחד לשני את כל מה שהבודהה אמר אי פעם. לאחר ארבע מאות השנים עלו הדרשות (‘סוּטות’ בפאלי או ‘סוטרות’ בסנסקריט) על הכתב בסרי-לנקה, ומאז פחות או יותר באותו הנוסח, הן חלק מ”הקאנון הפַּאלי” (יחד עם קובץ כללי הנזירוּת והאבהידהמה – “הדהמה הגבוהה”).לאורך הדורות ניסו פרשנים ממסורות שונות, בהן מסורת התהרוואדה, להתאים את דברי הבודהה למסורת ממנה באו. מה שלא התאים – נדחה כאניגמאטי, פואטי מדי או גרוע מזה: לא פרקטי. כתוצאה מכך סוּטות רבות קיבלו מקום משני ונדחקו לקרן זווית. אלפי שנים של פרשנות כמו הרחיקו את הטעם המיוחד של דברי הבודהה החיים אל תוך עשרות רשימות ותילי תילים של הסברים מפולפלים. רק במאה השנים האחרונות חזרו הסוּטות המקוריות אל חדרי המנזרים, אל הספריות ואל אולמות המדיטציה. משם קצרה הדרך אל הלבבות, אל התודעה המייחלת להפוגה של קבע מאי-הנחת, הכאב והסבל, לשחרור.דרשות הבודהה מכילות אוצרות נפלאים, חידות ופרדוקסים מבלבלים, מתעתעים ומסעירים. איך יכול להיות שהבודהה מדבר בנשימה אחת על “השקפה נכונה” ועל “חוסר השקפה כלל”? איך יתכן שדרים בכפיפה אחת הנחיות מפורטות למדיטציה, גישה של “עשה ואל תעשה”, הצבעה מפורשת לכוון של פיתוח וטיפוח מצבי תודעה מסוימים שנעלים על אחרים, ומנגד תיאור מאתגר של האדם החכם, ש”אינו בוחר, אינו מעדיף… “, “אינו מתכוון ואינו מתכנן דבר”? איך יתכן שחיים יחדיו בשלום גם הצבעה ישירה אל הבלתי ניתן לתיאור במילים, גם תיאור בלתי נתפס של חוויה טרנסדנטית, ולצידם גם פירוט טרחני משהו של המון מצבי תודעה לא מועילים ועשרות רשימות ותתי רשימות? כך הרי קשה לדעת על מה לשים את הדגש, מה לבחור ומה להעדיף…אז איך חוצים שיטפון?ובחזרה לדרשה: איך יתכן שאפשר לחצות שיטפון על ידי כך שלא נתאמץ אבל גם לא נעצור? ולמה מתכוון הבודהה כשהוא מדבר על שיטפון? עיון בטקסטים הקדומים מגלה שכנראה הכוונה היא לכל אותם המצבים שסוחפים את האדם הרחק מהשחרור, ביניהם שטף התגובתיות הבלתי נשלטת שמתגבהת בנו כשאנחנו עומדים נוכח החיים. ואכן, בדרשות אחרות מנה הבודהה ארבעה סוגים של שיטפונות: שיטפון הנאות החושים, שיטפון התשוקה להתהוות, שיטפון הכרוך בהשקפות ושיטפון הבורות.כשמדובר במאמץ – האם מדובר במאמץ-יתר? אולי במאבק? לפי הבודהה כל אלה מובילים להיסחפות. כולנו מכירים את המצבים בהם אנו מפעילים כוח-יתר אל מול מה שמביאה המציאות, מתאמצים מאוד לסגור את הפער בין מה שנדמה לנו שצריך להיות ומה שקורה באמת, נאבקים במערבולות ונסחפים איתן לאי-שם. מספיק שמשהו קורה שלא לפי רוחנו או לפי הציפיות והאג’נדות שלנו, וחייל פנימי בנו מתגייס לקרב. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים בסיפור, מסובכים בו היטב ומזדהים איתו לחלוטין, מלאים עד גדותינו ברגשות קשים ורחוקים מאוד מנקודת ההתחלה. אז מה האלטרנטיבה? המיינד קופץ מייד לאופציה ההפוכה: להפסיק מייד. לעצור. לעמוד על מקומנו. “שב ואל תעשה – עדיף”. אבל גם את האופציה הזו הבודהה שולל. עצירה, אומר הבודהה, מובילה לשקיעה. אולי לדריכה במקום. נראה שיש כאן הזמנה להתבוננות על המקומות בהם אנחנו קופאים על שמרינו, לא מסוגלים להחליט, מנסים לעצור את החיים, לעצור את עצמנו, אולי לעצור אחרים. המקומות בהם אנחנו נלכדים בקורים דביקים של כוחות מנוגדים בתוכנו, ומפחדים לעשות את הצעד המתבקש קדימה. בעצירה כזו חי ובועט אלמנט ההתנגדות והדחייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו שוב בסיפור דומה של מאבק.זה אשר תם בו המאבקאחד הפירושים שלי לאדם עֵר (משוחרר או מואר) הוא “זה אשר תם בו המאבק”. דמיינו מצב שכזה. חיים נטולי מאבק, חשוכי מלחמה. חיים בהם אין כל שימוש במאמץ-יתר, וגם לא בעצירה ובקפיאה על השמרים. איך מתנהלים בחיים כאלה, או יותר נכון – איך מנהלים חיים כאלה אותנו? איך יראה העולם בלי מאבק?המילים של הבודהה מעוררות יותר מכל לשאלות. נראה שהבודהה לא היה מורה מהסוג הנוח, שייתן “פתרונות בית ספר” לכל בעיה ותהייה. נראה שפעמים רבות הוא דווקא העדיף לספק סימני שאלה במקום סימני קריאה. בכל מקרה, התשובה של הבודהה על “איך חוצים שיטפון” נעוצה דווקא במה לא עושים כששיטפון פוגש אותך פתאום. מתוך מה שלא נעשה תצמח הפעולה הנכונה. פעולה שלא מונעת על ידי מאבק: מאמץ-יתר או דחייה, אלא נמצאת באפשרות השלישית המונחת לבטח בין שתיהן.התפלמסויות סביב המילים של הבודהה וכוונותיו המדויקות ממשיכות להסתובב בחלל כשאנחנו יכולים פשוט לגשת למדף הספרים, לפתוח את אחת הסוּטות, ולצלול צלילת עומק הישר אל המילים שנאמרו מתוכו של לב ער. מבט רענן ו”יחף” על המילים המקוריות של הבודהה, ישירות וללא תיווך, עשוי לגעת באותו חלק בתוכנו, שיודע אינטואיטיבית שיש גם בנו את האפשרות האנושית להיות מאושרים. את אותו מבט נדיר ואינטימי אנחנו מוזמנים להישיר בעצמנו אל תוככי הסוּטות.

Continue Reading..

כמו שפנינה היא תגובת הצדפה לסבל

והנה עובדה. הזחל הופך לפרפר בתהליך מופלא שקורה אלפי פעמים ביום. יום בהיר אחד הזחל נעצר על עמדו, ומתחיל לטוות קורים עדינים סביב עצמו. כשהפקעת מושלמת, הוא מפריש חומר שממיס את עצמו. אם היינו פותחים את הפקעת ברגע זה היינו מגלים נוזל צמיגי ירוק-שחור. מתוך העיסה המשונה הזו מתגבשת חיה אחרת לגמרי, כזו שיש לה כנפיים יפיפיות והיא מעופפת באויר. פרפר. “פשוט הירגעו וביטחו בתהליך” טבע מורה המדיטציה ראם דאס את מטבע הלשון המוכרת. אבל אם זה היה תלוי בנו, היינו כבר בתגובה עצומה של חרדה והתמרדות עוד בשלב הזחל. קודם כל, מה פתאום לעצור? אנחנו לא ממש אוהבים שינויים. תנו לנו להמשיך ולרוץ במירוץ העכברים המשונה לו אנו קוראים “החיים שלנו” ונרגיש שהכל כשורה. דבר שני – להמיס את עצמנו? זה כבר עניין מסוכן. מי לידינו יתקע שנצא מזה בחיים? שנצא מזה טוב? לא, עדיף להישאר זחלים בטוחים שאוכלים עלים כל היום. אבל זהו, שזה לא ממש בידינו. קוראים לזה החיים.כאשר אנחנו מאובחנים כלוקים במחלה קשה, אנחנו נשאבים באחת לאורח חיים שונה מזה שהורגלנו בו, שכולל ביקורים תכופים בבית החולים, המתנות מורטות עצבים לתוצאות של בדיקות, התמודדות עם גופנו המשתנה והכואב, ועם התודעה שלנו שאחוזה באובססיה של מחשבות של אימה וחרדה. מה שהיה מובן מאליו, כמו הליכה למכולת או להסיע את הילדים לחוג, הופך להיות מטלה מאתגרת עד בלתי אפשרית. קשה למצוא את השקט שבפנים כשהתודעה נסערת, כשאנחנו “מיטלטלים בין גן עדן וגיהנום” שנקבעים לפי תשובות הרופאים, וכשאנחנו עומדים מבולבלים מול שלל של תוצאות ונתונים ושפע של עצות סותרות וכולם קשורים ישירות לאיכות חיינו ולאריכות ימינו. עם זאת, דווקא למצב הזה יכולים להיות יתרונות גדולים. זו יכולה להיות הזדמנות פז להתעוררות, כזו שטעונה באנרגיה הגדולה של הפחד מהמוות כמו גם באנרגיה הגדולה של ההשתאות מהחיים. השאלות הגדולות של החיים נעשות דחופות הרבה יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו עם הגב לקיר, מה שגורם לרבים מאיתנו לחוש יותר בחיים מאי פעם ולפיכך לנקוט פעולות ולעשות מעשים שלעולם לא היו חולמים לעשותם קודם לכן. מדיטציה למשל.איזה חתול אנחנו?דון חואן, השאמאן האינדיאני, מספר על שני חתולים שנלקחו להרדמה סופנית. החתול האחד היה מפונק וטוב מזג, והלך ללא מחאה אל סופו. החתול השני, שבאופן פלאי חש בסכנה המתקרבת, נדרך, וברגע המתאים קפץ והשתחרר מהזרועות שהתכוונו להוביל אותו אל מותו. חתול זה נעלם בין הפחים, לחיים של הרפתקאה מסוג אחר מזה שהכיר עד כה וביכר, בהחלטה אינסטינקטיבית, את החיים הלא ידועים כחתול רחוב על פני המוות. נדמה שברגע מסויים, כשאנחנו מקבלים את הבשורה על היותנו חולים במחלה קשה או על מותנו הקרב, אנחנו עשויים להגיב באחת משתי התגובות הללו. במקרה שאנחנו מחליטים לזנק מבין הזרועות הנוחות אל הלא ידוע, עשוי לבעור בנו יצר הסקרנות ומיפוי הטריטוריה הלא מוכרת פתאום, הקרוייה החיים והמוות. זוהי תחילתו של החיפוש, שבמובן מסויים לא מסתיים לעולם.הבודהה לא מצא כל הבדל בין אנשים חולים ובריאים, זקנים וצעירים, נשים או גברים. כולם, אמר, מועדים לסבל, לאי-נחת, לחוסר סיפוק, ולתחושה הבוערת שהחיים הם בעיה שיש לפתור אותה. תחנות קבועות בחיינו מספקות לנו את הסבל הזה: ייסורי הלידה, המחלה, הזיקנה והמוות, אם נזכיר את הראשיים שבהם, כמו גם השהייה במחיצת דברים ואנשים שאנחנו לא מחבבים במיוחד, או הפרידה מאלו שאנחנו דווקא מעדיפים להיות איתם. פעמים רבות אנחנו עומדים מול הניסיון לפתור את סבלנו עם סט ידוע מראש של עקרונות פעולה. נדמה לנו ששליטה, החזקה וארגון בלתי פוסק של פרטי עולמנו באופנו שיתאים לפנטזיה שלנו מהווים את התשובה. אבל הפנטזיה כידוע לעולם אינה מתממשת שכן האושר אינו שורה לנצח בחיינו, גם אם עשינו את כל הדברים הנכונים, סידרנו את חיינו כמו שצריך וענינו על כל רשימת המטלות שנדמה לנו שהוטלו עלינו פעם. באופן פארדוקסאלי, דווקא כל ה”טריקים” שלנו, השליטה, הלחץ המתמיד והתנאים שאנו מציבים לאושרנו הם אלה שמעכבים אותו, מעצימים את סבלנו ועשויים להחריף את מצבנו. המצב נהיה חריף עוד יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו בקטגוריה המבהילה של לוקים במחלה קשה.כאנשים חולים אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מבודדים, מנותקים מקבוצת השווים שלנו או ממשפחתנו, מאבדים באחת את הזהות שלנו ומאמצים ככורח זהות חדשה, זהות של חולה. הזהות הזו מגיעה עם ריטואלים שעד כה היו זרים לנו, עם שפה חדשה ועם קבוצת התייחסות חדשה. אחרי ההלם הראשוני אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מנסים להסתדר איכשהו בפלנטה האחרת וכמהים עד כאב לחזור למצב הקודם. התודעה עסוקה תדיר בגעגוע ובהשוואות למה שהיה בעבר, ומייצרת תסריטים קשים לגבי מה שיקרה בעתיד. בזמנים שכאלו עשויות לעלות שאלות רבות, חלקן מטאפיסיות כמו מהי משמעות החיים, וחלקן פרקטיות, כמו איך להתמודד עם הכאב העז בבטן, עם החרדה הבלתי נסבלת בתור לבדיקה או עם מותנו הצפוי. לפעמים זה עשוי להוביל אותנו לתחושות קשות ומתמשכות של אבל, דיכאון וחוסר מוצא.אז איך מדיטציה יכולה לעזור?”כמו שהפנינה היא תגובת הצדפה לסבל… החול הוא דרך חיים לצדפה. אם אתה רך ועדין ומוכרח לחיות על הקרקע החולית של האוקיינוס, יצירת הפנינים הופכת לצורך”. כך כותבת נעמי רמן בספרה ‘ברכות סבי’.הכאב, כידוע, הוא בלתי נמנע. הסבל, עם זאת, אינו הכרחי. אפשר שבמקום התגובה השכיחה שלנו לסבל, תגובה של פחד, בלבול ומצוקה, שהדיסק שלנו ינגן מוזיקה אחרת לגמרי, נעימות של פתיחות, שלווה, רוחב לב, חמלה והבנה. “החלפת הדיסק” עשויה להיות אפשרית דרך פיתוח התודעה, או אמנות המדיטציה.אחד הדברים הראשונים שעשויים לקרות לנו במדיטציה היא ההבנה שיש בנו יותר ממה שנראה לעין. מה שנראה לעין זה קודם כל הגוף שלנו ואחר כך הזהות שלנו. במדיטציה אנחנו מתבוננים על הנשימה שלנו, כמו גם על הגוף וכאביו, מצבי הרוח המשתנים שלנו, המחשבות שלנו וכל התכנונים לעתיד או זיכרונות העבר כמו אמא רחומה שמתבוננת על ילדה היחיד משחק בצעצועים שלו. פעם הוא משליך את התוף ופעם מחבק את דובון הצעצוע. האמא יושבת בשקט ומתבוננת עליו, ללא שיפוטיות או משוא פנים, בחום ואפילו בידידות. כשאנחנו מתבוננים באופן כזה על המתחולל בנו, גדלים הזמנים בהם התודעה שלנו, שרגילה לקפץ באובססיה בין אובייקטים מנטאליים שונים, עשויה להירגע ולשקוט ואנחנו עשויים להיפתח לשקט שממנו ניתן להתבונן גם על הרעש באיזון ובלב פתוח. ההבנה שהעומס בתוכנו הוא לא אנחנו ואפילו שהגוף הזה שאנחנו רגילים לקרוא לו “שלי” הוא לא בדיוק שלנו מתחילה לחלחל, ועימה הקלה עצומה לגלות שאולי אפילו הזהות החדשה שאימצנו לנו בלית ברירה, זהות החולה, היא לא כל הסיפור שלנו.מה יקרה שםאין לדעת כמובן במה ניתקל ואת מה נפגוש, אבל אנחנו יכולים ללמוד מחדש את האופן בו אנו פוגשים את הדברים. במסורת של הויפאסנה העבודה עם כאב וסבל מערבת חקירה אמיתית של התחושות הקיימות ושל ההשלכות וההזדהויות שלנו, לימוד של התייחסות אחרת לכאב, פיתוח איזון וקבלה, כמו גם היווכחות בשמחה, ברכות, באהבה ובחופש שקיימים בנו, תרופות-נגד לכעס, לטינה, לפחד ולחוסר הביטחון שבנו. אנחנו נפתחים לאפשרות לפתוח את ליבנו לעצמנו ולאחרים, לקושי כמו גם לשמחה, ולמעשה הראדיקלי והאמיץ של התיידדות עם עצמנו. במהלך הקורס אנחנו מבררים יחד נושאים כמו איך ליצור אינטימיות עם עצמנו ועם החוויה, איך למצוא מקלט ברגע ההווה ומנוחה בו ואיך להיות שותפים לחיינו ולא הקורבנות שלהם. חשיבות רבה ניתנת למפגשים בקבוצות קטנות עם המורים, המאפשרים לאוורר את החוויה, לחלוק, להקשיב לאחרים וכן, גם הרבה צחוק והקלה. השיחה בקבוצה עוזרת להקטין את ההכחשה וההימנעות שמוסיפים לסבלנו. מה שמתחיל כבד ונראה בלתי אפשרי, הופך להיות חקירה עומק סקרנית ומשותפת אל תוך נושאים המוכרים לכולנו, ותובנות חדשות עשויות לצוץ לגבי חיינו. בקורס משתתפים גם מטפלים ובני משפחה, ודי מהר אנו עשויים להיווכח שכולנו חולקים את אותם ה”שדים הפנימיים”, את אותן השאלות העמוקות ואת העובדה שכולנו עוברי-אורח במסע המופלא של החיים.

Continue Reading..

על מדיטציה בבית הספר ומעין פנימי נסתר

“מוסף הארץ” בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו “הודו למורה כי טוב”. הכתבה מספרת על “שפת הקשב”, שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.”שפת הקשב” היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד”ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד “המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש”, והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ’רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. “הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית”, אומר ד”ר שיינמן, “אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד”.העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד”ר ריצ’רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. “יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר”, אומר דיווידסון, “כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם”.לדבריה של ד”ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. “למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות”.נתחיל מהסוף: “לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות” – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד”ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן “זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות”. הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] “ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים.”הכוונה ב”תיאוריות הבודהיסטיות” היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים “שוויון נפש” – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ”שלושת הרעלים” (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב”איזון”, אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?סתם

Continue Reading..

פשוט להגיד לא: איך עובדים עם מחשבות שליליות

כמה מילים על טיהור התודעההקאנון הפאלי, אסופת דרשות הבודהה, מלא בהנחיות, הסברים ודרכי עבודה עם הגוף והתודעה, המכוונים לשחרר את האדם המתאמן בהם. האדם הזה הוא אנחנו. ואנחנו “יצורים של התניות”, כלומר – כולנו נמצאים תחת השפעה מתמדת של נסיבות, מגיבים אליהן ומשתנים לפיהן. בשפה פשוטה יותר אפשר לומר שנקצור את מה שנזרע.כשאנחנו מלמדים את תורת הבודהה במערב, ישנה נטייה רווחת להתאים את הדברים לרוח המערבית. רובינו אינם נזירים, וכך הנושאים או הדוגמאות שיעלו יתמקדו לא בחיי הנזורה אלא ביחסים בין האדם למשפחתו, לבני הזוג או למקום העבודה. בדומה, תקופות ארוכות של תרגול בדממה אינן שכיחות אצל רובנו. כך, נשים פחות את הדגש על מצבי תודעה מעודנים אליהם מגיעים על ידי טיפוח ריכוז לאורך זמן ולעומת זאת נדגיש את האפשרות שלנו להשתחרר בחיי היומיום ממש.רובנו במערב סובלים מעודף שיפוטיות, מביקורת עצמית ובאופן כללי מנוקשות וצרות לגבי האופן בו אנו תופסים את עצמנו. כך, בשביל רבים מאיתנו העידוד וההכוונה יהיו לפתח גישה רכה, ידידותית, חומלת ואוהדת כלפי עצמנו וכמובן גם כלפי האחרים. כשאנחנו מפתחים קבלה רדיקאלית כלפי עצמנו וכלפי העולם, היא עוזרת לנו להרפות את אחיזת ה”מעכירים” בנו: תנודות התודעה בתוכנו שגורמות לנו לכאב ולסבל. כך, פיתוח וטיפוח של איכויות הלב הכרחי לחיים חופשיים ופעמים רבות ממוסס דפוסים עקשניים במיוחד. לפעמים זהו החלק הכי קשה בתרגול וטמון בו חופש גדול.עם זאת, כאן אנחנו נדרשים לערנות ולכנות בלתי מתפשרות. האם אנחנו משתמשים בנינוחות וברכות בכדי לחזק דפוס של עצלות או וויתור על מה שחשוב לנו, רק מפני שהוא לא קל? האם אנחנו משחקים לידיהם של דפוסים שלא מיטיבים איתנו, כמו הנטייה לדחות דברים לאחר-כך, לעשות “רק מה שבא לי ברגע זה”, או להיות מותנים על ידי חוסר אנרגיהשהופכת מהר לישנוניות ולפעמים לעיוורון? אורבת כאן הסכנה שהמסר הרדיקלי של הבודהה, שדיבר על שחרור מוחלט של הלב והתודעה, הופך לחלקי ומתפשר לכוון של קצת יותר נוחות ושלווה בחיים, או ל”סמסרה מאיכות טובה יותר”.הבודהה לימד מגוון של כלים בכדי לשחרר את התודעה שהפכה למוגבלת וקצרת-רואי עקב הצמדות. חלק מהכלים הללו אינם כל כך פופולריים במערב, ואנחנו לא מרבים ללמד אותם או לדבר עליהם. מדובר בהנחיות שלא תמיד מתיישבות עם גישה תירגולית רווחת שמעדיפה מסרים רכים ועמומים יותר, ולא רוצה להיות מאותגרת במיוחד. מדובר על הנחיות לטיהור של התודעה. מדובר על השקעת מאמץ ואנרגיה בפעולה הזו. מדובר על תרגול, מתמשך ועקבי, או אם תרצו – התמסרות עמוקה לתרגול, בלי תירוצים.כשהבודהה לימד על “מאמץ נכון”, (סוטרה SN45.8 ) הוא מנה ארבעה סוגים: המאמץ לנטוש את הנטיות השליליות בנו, שמובילות לכאב ולסבל, ( unwholesome), המאמץ שאנו משקיעים על מנת שלא יצוצו שוב אלה שכבר ננטשו, המאמץ לפתח את הדברים החיוביים שעדיין לא קיימים בנו, ואשר מובילים לחופש ולאושר ((wholesome והמאמץ לטפח את אלה החיוביים שכבר קיימים בנו. החיובי, כמו השלילי, מוגדר לפי מערכת היחסים שלנו איתו – מה גורם לנו לסבל ומה משחרר אותנו מהסבל. השלילי מונה בתוכו את אינספור תנועות התודעה שמרחיקות אותנו מהאושר. הבולטות ביניהן: שיפוטיות, ביקורת, כעס, קנאה, ספקנות, ועד לתנועות מעודנות של תפיסת העצמי כנפרד.בסוטרה MN20 (נספח מצורף) הבודהה מלמד איך לעבוד עם מחשבות שליליות. ההנחיות ברורות ולא משאירות מקום לספק – המחשבות השליליות גורמות לסבל מיותר, ועלינו מוטלת המלאכה לנטוש אותן. בסוטרה זו הבודהה מציע מרשם מפורט של “עשי זאת בעצמך” עם הוראות הפעלה פשוטות שמצורפות ודוגמאות שכל אחד יכול להבין. מן הקל אל הכבד, הבודהה הולך ישר על כל הקופה. המטרה, כזכור, היא חופש אמיתי של הלב-תודעה.הדרכים שמציע הבודהה הן יצירתיות. אחת מהן מערבת חקירה של המחשבה השלילית ברגע ההווה ואת ההבנה עד כמה היא מזיקה לנו. אחרת מייעצת להאט את הטייס האוטומטי וכמו לשים מקל בגלגל השליליות, אחת מציעה להסתכל למקום אחר או “לעצום עיניים”, והאחרונה, כשכלו כל הקיצין ושום דבר אחר לא עובד, מייעצת במילותיו של הבודהה – “להצמיד את הלשון לחיך, להתאמץ ולהכניע את המחשבה לארץ, כמו איש חזק שמכניע איש חלש ממנו”.מי שלא הרים גבה עד כאן, שיקום. זה נשמע לא נחמד, דרסטי ואפילו אלים. ואיך זה מתיישב עם תפיסת העולם החומלת, הידידותית, זו שמקבלת הכל ללא תנאי?אפשר לענות על כך בהרבה דרכים. אך די אם אומר שבעצם ההנחיות הללו מצויה חוכמה גדולה וחמלה גדולה.”להימנע מלעשות רע, לעשות טוב, ולטהר את התודעה – זוהי תורתם של הערים”אם תרוץ אלינו ילדה קטנה ומלאת התלהבות ותרצה בכל מאודה שנטעם מעוגת הבוץ שכרגע סיימה להכין עבורינו – הרי שהתגובה שלנו ברורה כאן. בחיוך חביב נודה לה, אולי נתמלא הערכה למאמץ הגדול שהשקיעה, אך אין שום סיכוי (אני מקווה) שנסכים לטעום מעוגת הבוץ שלה, גם אם היא מביעה את מחאתה בקולות רמים, או אפילו נעלבת.בדיוק באותו האופן, כשברור לנו מה מוביל לסבל ומה משחרר אותנו ממנו, ההבנה מובילה לפעולה הנכונה.”אני מלמד אתכם את זה כי זה אפשרי”, אמר הבודהה. “אם זה לא היה אפשרי – לא הייתי מלמד אתכם זאת”.החדשות המעניינות כאן הן שאנחנו אוטונומיים. אנחנו – לא – המחשבות – שלנו. יש בנו את היכולת ואת העוצמה לטהר את התודעה. יש לנו את הסמכות ואת האוטונומיה לעצור את המפולת.הקץ למחשבות זבלבריטריט בן חודש בהודו באפריל האחרון היתה לי הזדמנות להפוך את הרעיון הזה לתרגול מתמשך ורציף. התמלאתי השראה מקריאה בספר על חייה של אישה מופלאה, “עולת-רגל לשלום”, (Peace Pilgrim) שצעדה במשך שלושים שנה בארה”ב למען השלום. ההכנות שלה למסע חייה ארכו חמש-עשרה שנה. אחת מהן היתה התרגול: “בלי מחשבות זבל”. איזה רעיון מרענן. ראמנה מהארשי אמר פעם שכשיש זבל הוא זורק אותו לפח, מבלי לחטט בו או לבדוק ממה בדיוק הוא מורכב. זבל זה זבל, אמר, ומקומו ברור. גם הבודהה סיפר פעם על משהו דומה. כשנתקע בך חץ מורעל, יעץ, פשוט שלפי אותו. עבודת הבירור במקרה זה עלולה לעלות לך בחייך. אולי זה היה הזמן ההודי שנפרש אינסופי מסביבי, ואולי התנאים המיטיבים, אך התפלאתי, בכנות, עד כמה היה קל להתמיד בתרגול הזה ואף להצליח בו.ההבנה הנכונה משחקת כאן תפקיד חשוב. כמו שאושר הוא לא דבר פרטי, כך גם הסבל והשליליות. זה תמיד, במוקדם או במאוחר, יצא החוצה ויעכיר את הסביבה. כשאנחנו מבינים לעומק עד כמה השליליות שבנו פוגעת בנו וגם באחרים, עצם ההבנה הזו משמשת כדלק שמניע אותנו לוותר על השליליות. זהו הרעיון שעומד מאחורי עקרון החמישי והאחרון לפי סוטרה MN20–”פשוט להגיד “לא”.כן, אבל…חיצי הרעל של המחשבות השליליות שלנו משוחים כנראה גם ברעל ההצמדות והבעלות הפרטית. אחרת אין הסבר טוב אחר לקושי ולהתנגדות שמתעוררים באנשים רבים (כולל אני עצמי בעבר) כשהם שומעים על התרגול הזה.ההזדהות עם המחשבות “שלנו” היא די טוטאלית. הבעלות ותחושת הקניין חריפות. לא בקלות נוותר על הרעיונות והדעות שלנו, אחד מהאובייקטים של ההצמדות אותם מנה הבודהה. אולי זה קשור למנגנון ההישרדות של האגו, שמרגיש מאויים שפולשים לו לטריטוריה. “אף אחד לא יגיד לי מה לעשות”, הוא תוקף. “אני רוצה חופש”. וכך אנחנו חוזרים שוב ושוב, כמו בבדיחה חבוטה, לדפוסים המוכרים והבטוחים שלנו. למעשה, עבודה עם המחשבות שלנו היא נתיב מהיר לחופש. זה לא אותו החופש המזויף שמוכר לנו האגו או מערכות הפרסום המשומנות שהתמחו במה שמפעיל אותו, שם בדרך כלל המוטו הוא “החופש לעשות מה שבא לי”. והרי מה שבא לנו לעשות פעמים רבות מדי, ומסיבות רבות מדי, זה בדיוק לרקוד לצלילי החליל של מה שמרחיק אותנו מהאושר, מה-well being – מהטוּבְהִיוּת שלנו.ההתנגדויות שיכולות לעלות בנו סובבות סביב הספק: “אמירת לא היא סוג של הכחשה או הדחקה, ואני הרי רוצה להיות בקשר עם כל הדברים”, או חשש רווח- “אבל מי אהיה בלי המחשבות, הנטיות והדפוסים האלו? הן הרי מי שאני”.אמירות כאלו ואחרות עלו בשפע בקבוצות השונות בהן שוחחנו על התרגול הזה ועל משמעויותיו. מעניין לציין שמזמן לא נתקלתי בכמות כזו של התנגדויות, ולא בכדי. מסתבר שהתנגדות היא לפעמים נייר לקמוס שמדווח שעלינו על משהו מהותי וחשוב: שאולי מצאנו מפתח לפתרון איזושהי חידה. השאלות שעולות ראויות ומעניינות, והדרך היחידה לבדוק אותן היא לנסות. מי שלקח על עצמו בכל זאת את ההרפתקאה הזו של טיהור התודעה רק לשבוע אחד דווח בהפתעה גמורה על הצלחות ועל שינויים לטובה. בדרך כלל היו אלו ראשי המתנגדים… זה הפתיע את כולנו, ושימח אותי במיוחד.אז איך עושים את זה, או – כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?זה הרבה יותר פשוט ממאות המילים שכתבתי על הנושא עד שהגעתם למשפט הזה.ובכל זאת, עוד כמה מילים בכדי לסבר את התודעה ולתת כמה כלים:אפשר לחלק את התנועה של ה”לא, תודה” לשלבים המוכרים של הRAIN: (זיהוי, קבלה, חקירה ואי-הזדהות).כשאנחנו מזהים שליליות בתוכנו, מחשבה ביקורתית על עצמנו או על אחרים, שיפוטיות, כעס וכו’ – עצם הזיהוי כבר עושה את רוב העבודה. זהו שלב חשוב מאוד, משום שרוב השליליות מצליחה להסתוות כאמת, או כ”אני” או “שלי”. כשאנחנו מזהים את הבעיה- עשינו הרבה מאוד. בעצם ניתקנו והפרדנו את עצמנו מהמחשבה. עצם היכולת לזהות מצביע על דרגת חופש חשובה שנפתחה בינינו ובין המחשבה הזו. השלב הבא – שלב הקבלה. כאן אנחנו עוצרים במודע את גלגל השליליות, לא שופטים את המחשבה הזו או מגנים אותה. שלב הקבלה מערב בתוכו גם את החמלה וגם את החוכמה, שני הצדדים של אותה מטבע חסרת עובי.השלב הבא: שלב החקירה. בשלב זה אפשר לחקור ישירות – מה קורה בנו כשמתגנבת לה מחשבה שלילית. אין מדובר בחקירה היסטורית או תוכנית/סיפורית של המחשבה, אלא חקירתה ברגע ההווה – מה היא עושה בנו ממש פיזית. למה התחושה הזו הכי דומה. וגם – איך היא מושלכת החוצה, אל הקרובים לנו ומהן התוצאות וההשלכות שלה. הרבה פעמים זהו השלב שסותם את הגולל על הכניסה החופשית של המחשבות השליליות. עשוי להיווצר בנו סוג של מיאוס מהכאב, שלנו ושל אחרים, שיכול לצבור מומנטום כזה שבעזרתו יוקם הגבול הנכון שימנע השתוללות חופשית של מחשבות מהסוג המזיק. הבודהה דיבר פעמים רבות על hiri (פאלי) – תחושת מיאוס או בושה מיוחדת שמניעה אותנו לפעולה הנכונה.השלב האחרון – שלב אי ההזדהות. כאן אנחנו לא עושים עניין גדול מכל הסיפור. אז עברה המחשבה הזו. אז מה. אנחנו רואים אותה כמשהו חולף כל כך, סוג של אימפולס חשמלי, ומבינים אותה כהתרחשות של הרגע, כפרי של הרבה תנאים, גורמים ונסיבות שהביאו אותנו עד הלום: להוות משכן מארח למחשבה הספציפית הזו.מחשבות שליליות יכולות להגיע מכמה כיוונים. מחשבות רבות הן ביטוי של הרגל שהפך טבע: אנחנו רגילים להביט על העולם דרך משקפיים מסוימות שצבען עכור. כשהמחשבה השלילית: ביקורת, שיפוטיות, האשמות ודומיהן עולה בנו תדירות, כהרגל, כאן המקום לתרגל בנחישות לשים קץ להרגל הזה ואמירת ה”לא” פשוטה כאן יחסית. מחשבות אחרות הן כמו “דלקת כרונית” ויכולות להיות ביטוי של דפוסי הכאב העמוקים שלנו. למשל, אם אנחנו ביישניות, ורגילות שלא לספר על הצרכים שלנו לסביבה ובטח שלא לבקש עליהם מענה, ומתעורר בנו צורך שלא מקבל במה והזדמנות לביטוי, תחושת החוסר הופכת לתסכול שיכול בנקל להפוך לכעס, המופנה כלפי עצמנו או פעמים רבות מושלך החוצה אל האחרים. ההשלכה החוצה יכולה להיות מורגשת – התפרצות זעם למשל, או יכולה להתבטא באופן לא מילולי, כמחשבות שליליות אינטנסיביות על האחר. אם הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כאן המקום לרדת לחקר העניין בצורה דקדקנית יותר ולהשתמש בחקירה על מנת לרפא את הדלקת מן השורש. אם שוב ושוב עולה בנו כעס- כאן המקום לברר מה מניע אותו, מהו הדבר אותו אנחנו חסרות עכשיו ולמה אנחנו זקוקות. קיים סיכוי טוב שברגע שנעשה מקום לתחושת החוסר בתוכנו תתחולל ההתמרה ונעבור מהטחות אשמה אל הבנה וקבלה של הדברים כפי שהם ברגע הנוכחי. משם קצרה הדרך ליכולת שלנו להגיד “לא” בקלות רבה יותר.ישנן מחשבות שברור וקל לנו לתייג אותן כמזיקות לנו, ויש גם מחשבות נסתרות יותר, כמו קפלים בבגד, שלוקח יותר זמן להבחין בהן. לפעמים שורשיהן עמוקים מאוד, בהן אפשר למנות את הנחות היסוד שמנהלות את חיינו. עם האימון והתרגול עולה גם המיומנות. עיקר הקושי הוא בהתחלה. אחר כך – הרגל הופך לטבע, וכמו במחבת קרמי משוכלל שהחליף את המחבט הישן השרוט שלנו, המחשבות השליליות נדבקות פחות ופחות לתודעה.50 דרכים לעזוב את אהובךכמו ששר פול סיימון הנפלא – יש הרבה דרכים לעשות את זה. ובסוף כל הדרכים, יש מקום לתנועה פנימית נוספת, קטנה ומשמעותית מעין כמוה. תנועה שכמו לא מסכימה עם עוול. שאומרת – “שבעתי מזה”. ובכך מונעת את המשך ההזנה של אותו הדפוס. אפשר לומר שמדובר בסוג של עייפות החומר מלהמשיך ולהתגלגל בסמסרה. אנחנו מאבדים עניין ומפסיקים מיידית את תהליך ההקסמות. כאן אין מקום להתעכב. מחשבה, הרי, זה הדבר המהיר ביותר בעולם, כך גילו כבר חכמי הוודות בהודו. אפשר לעבור דרך כל השלבים שמנה הבודהה, תוך שימוש בטכניקות שונות כמו ה RAIN שפרטתי למעלה, אך אם מתאפשר לנו, אפשר ללכת ישר ללב העניין ולהגיד לא. או- “לא תודה”. או – “אין מקום”, או- “לא כרגע”, או כל צירוף מילים יצירתי אחר שעולה בדעתכם שיבהיר את הנקודה. בלי לארח את המחשבות, בלי לבדר אותן, בלי לחקור אותן או לצלול לנבכי התת-מודע המרתק שלנו כדי לברר מניין הגיעו. בשונה מחקירת עומק היסטורית של המחשבה, או מהניסיונות להבין מאיפה צצה או למה דווקא עכשיו, אנחנו פשוט שומטים אותה.מבראשיתבכל פעם שאנחנו נזכרים – אנחנו מתחילים, מבראשית. כלל הזהב הוא – לא באלימות. בלי נזפנות, ביקורת עצמית או שיפוטיות. המחשבה מזוהה על ידי החלק שיודע – ומייד נשמטת. עדיף בחיוך קל. עדיף במתינות. אבל תמיד בנחישות וברצף של המשכיות. הצליל בו אנו אומרים בתוכנו את ה”לא” חשוב מאין כמותו.ואנחנו מתחילים, מבראשית. כמו פגישה מפתיעה עם אדם חדש, או פגישה מפתיעה עוד יותר עם מכר וותיק אחרי שאנחנו השתנינו. לא חשוב כמה פעמים נזפנו בעצמנו על תוכנה של המחשבה שעלתה כרגע. עכשיו אפשר לעשות משהו אחר.באופן הזה אנחנו מעשבים את הגינה שלנו. ומה שנחוץ לנו זה את הרצון לעשב את הגינה, כמה כלי עבודה והתמדה ונחישות. מאמץ נכון, או- “תעזבנו יום – יעזבך יומיים” כמו ששר מאיר אריאל. אולי גם הוא תרגל את זה?וכמה מילים לסיום. בתרגול מהסוג הזה נדמה שאנחנו הולכים בדרך הדרגתית, יחסית, עקב בצד אגודל. מכיוון שאנחנו מושפעים מאוד מגורמים וסיבות, דרך עיקרית וחשובה אל החופש היא דרך טיהור של התודעה מכל מה שמאפיל אותה. עם זאת, החירות עליה דיבר הבודהה אינה מותנית ואינה תלויה בתנאים, נסיבות וסיבות. החירות אינה ניתנת למדידה ולא מתאימה לכללים של טהור או טמא, שלילי או חיובי. החירות הזאת נמצאת מעבר להסברים ולתרגומים שלנו את העולם ואת עצמנו, וגם, פרדוקסאלית, בתוכם. בכל פעם שגלגל השליליות נעצר בתוכנו, הרי שעשינו צעד משמעותי לכוון החירות ובו זמנית אנחנו כבר בתוכה.”המניע האחד שאני מכיר הוא הרצון לחפש את החירות. החירות היא להמריא ולעוף אל האינסוף אשר שם. החירות להעלם, לנסוק, להיות כמו שלהבת הנר, שאף שהיא ניצבת אל נוכח אורם של ביליון הכוכבים, אין אורה שלה נפגם, שכן היא לא התיימרה מעולם להיות יותר מכפי שהיא: שלהבת הנר, ותו לא”. דון חואן. נספח – עבודה עם מחשבות שליליות: סוטרה MN20:הבודהה הציע לנסות שלב אחר שלב, מהקל אל הכבד:1.החלפה: במקום לתת למחשבה השלילית מקום נותנים תשומת לב במקום למחשבה חיובית שכן תומכת בהתעוררות. למשל: מול מחשבת סלידה נוכח אובייקט מסויים אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה על הטבע החולפי והמשתנה תדיר של הדברים. מול מחשבת טינה כלפי יצור חי כלשהו אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה ידידותית, סביב רצון טוב או חמלה. “כמו נגר שמוציא כפיס עץ גס ע”י אחד עדין יותר”.2.הרהור: הבנה והרהור בקשר לסכנה הטמונה באירוח מחשבות מהסוג הזה, שכן הן גורמות לכאב ולסבל קודם כל לנו, ואחר גם לאחרים. “כמו גוויה שתלויה סביב צווארה של צעירה מגונדרת”.3.שכחה ולא לשים אליהן לב: ההזמנה היא להתבונן לכוון אחר או פשוט לעצום עיניים. כלומר – כמו לתת למחשבות לפטפט לנו בתודעה בעוד אנחנו מתבוננים בנשימה. או – במקרה שיש כאב גדול, בגוף או בלב, עדיף להסיט את תשומת הלב מהכאב: לנשימה, לצאת להליכה או לדבר עם מישהו, כלומר: להחליף את המחשבות השליליות בהסחת דעת שיש בה כוונה טובה.4.השקטה של תצורות המחשבה שהעלו את המחשבה הזו: חקירה של הסיבות שהובילו למחשבה. מדובר במעבר למחשבות עדינות ומורכבות יותר, שגורם להשקטה של התודעה. “למה אני רץ? מה אם אלך לאט? למה אני הולך לאט? מה אם אעמוד? למה אני עומד? מה אם אשב? למה אני יושב? מה אם אשכב?” כשאנחנו מתרגלים באופן הזה אנחנו מחליפים תנוחה גסה יותר במעודנת יותר, כך גם בחקירה של המחשבות.5.פשוט להגיד לא – להפגין עוצמה ונחישות גדולה מול מחשבה מזיקה לנו שחוזרת בעיקשות אבל היא למעשה קטנה וחלשה הרבה יותר מאיתנו. כאן המקום פשוט לומר “לא”, או – “לא תודה”, או – “לא כרגע” שוב, ושוב ושוב, בנחישות ובעוצמה. להציב גבולות ברורים, אך כשליבנו נשאר פתוח, ללא שמץ של עויינות, שנאה או דחייה. כשמדובר במחשבה מטרידה במיוחד ואובססיבית הבודהה מציע “להצמיד את הלשון לחיך” ולהמשיך לפעול בנחישות וכמו להכניע את המחשבה הזו ארצה: לא לתת אף פתח למחשבה השלילית להיכנס.

Continue Reading..

האדמה הפורייה של הסנגהה

לפני 2,500 שנה, שקיאמוני בודהה הצהיר שהבודהה הבא ייקרא “מייטרי”, “הבודהה של האהבה”. אני חושב שבודהה מייטרי יהיה קהילה ולא רק אדם פרטי. קהילה טובה נחוצה כדי לעזור לנו לעמוד בפני הדרכים השליליות של זמננו. חיים תוך תשומת לב מגנים עלינו ועוזרים לנו ללכת בדרך השלום. עם תמיכת חברינו לתירגול, יש סיכוי לשלום.אם יש לך סנגהה תומכת, יקל עליך להזין את הבודהיצ’יטה שלך, את זרעי ההארה. אם אין לך אף אחד אשר מבין אותך, אשר מעודד אותך בתרגול של חיי הדהרמה, הרצון שלך לתרגל עלול לקמול. הסנגהה שלך – משפחה, חברים, ועמיתים לתרגול – היא הקרקע, ואתה הזרע. לא משנה כמה נמרץ הוא הזרע, אם האדמה אינה מספקת הזנה, הזרע שלך ימות. סנגהה טובה היא חיונית לתרגול. בבקשה מצא סנגהה טובה, או סייע ביצירה של סנגהה כזו.בודהה, דהרמה וסנגהה הם שלושה יהלומים יקרי ערך בבודהיזם, והחשוב שבהם הוא הסנגהה. הסנגהה מכילה את הבודהה והדהרמה. מורה טוב הוא חשוב, אבל אחיות ואחים לתרגול הם המרכיב העיקרי להצלחה. אינך יכול להשיג הארה על ידי נעילת עצמך בחדר. טרנספורמציה היא אפשרית רק כאשר אתה במגע. כאשר אתה נוגע באדמה, אתה יכול להרגיש את יציבות האדמה ולהרגיש בטוח. כאשר אתה מבחין ביציבות אור השמש, האויר והעצים, אתה יודע שאתה יכול לסמוך על השמש שתזרח מדי יום, ועל האויר והעצים שיהיו שם. כאשר אתה בונה בית, אתה בונה אותו על קרקע מוצקה. עליך לבחור חברים לתרגול שהם יציבים, שאתה יכול לסמוך עליהם.מציאת מחסה בסנגהה משמעותה שאתה שם את אמונך בקהילה של חברים רציניים אשר מתרגלים תשומת לב ביחד. אינך צריך לתרגל באופן אינטנסיבי – עצם היותך בסנגהה בה אנשים הם שמחים, חיים עמוקות את הרגעים של ימיהם, היא מספיקה. הדרך בה כל אחד מהאנשים יושב, הולך, אוכל, עובד ומחייך, היא מקור להשראה, והטרנספורמציה קורית ללא מאמץ. אם אדם מוטרד מושם בסנגהה טובה, עצם היותו בה מספיקה בכדי להביא לטרנספורמציה. אני מקווה שקהילות של תרגול במערב יארגנו את עצמן כמשפחות. בסנגהות אסייתיות אנו פונים זה לזה כ”אח לדהרמה”, “אחות לדהרמה”, “דודה לדהרמה”, או “דוד לדהרמה”, ואנו קוראים למורה שלנו “אב דהרמה” או “אם דהרמה”. קהילת תרגול זקוקה לסוג זה של אחווה משפחתית כדי להזין את התרגול.אם יש לך סנגהה שהיא שמחה, מלאת חיים בשאיפתה לתרגל ולעזור, אתה תבשיל כבודהיסאטווה. אני תמיד מספר לנזירים, לנזירות ולמתרגלים החילוניים בפלאם ווילאג’ שאם הם רוצים להצליח בתרגול, הם צריכים למצוא דרכים לחיות בהרמוניה זה עם זה, אפילו עם אלה שהם קשים ומורכבים. אם הם אינם מצליחים בסנגהה, איך יצליחו מחוצה לה? להפוך לנזיר או לנזירה אינו רק דבר שבין תלמיד ומורה. זה כולל את כולם. להשיג “כן” מכל אחד ואחת בסנגהה הוא חותם דהרמה אמיתי.

Continue Reading..

סנגהה במערב

במהלך השנים שבהן התפתח הבודהיזם, הרעיון והחוויה של הסנגהה ביססו את עצמם בתרבויות ובנסיבות שונות. בתקופת הבודהה, הסנגהה היתה Arya Sangha – כלומר אסיפת הנאצלים, הערים – אלו שהלכו אחרי הבודהה בחיים הקדושים והשיגו שחרור. כפי שתיארה הנזירה סאמה:עברו עשרים וחמש שניםמאז שיצאתי מהביתולא היה לי רגע אחד של שלווה.לא היתה לי שלווהמכיוון שלא הכרתי את תודעתי שלי.סיימתי עם ההשתוקקות.מה שלימד הבודהה התממש.זהו היום השביעימאז שההשתוקקות שלי מתה. הסנגהה של הבודהה היתה למעשה מהפכנית מכיוון שהיא היתה פתוחה לכולם. ההיררכיה שלה היתה מבוססת על זמן ההגעה אליה ועל הישגים רוחניים, לא על לידה או על מעמד (קסטה). הסנגהה הפכה מהפכנית עוד יותר כאשר הבודהה, לאחר ויכוחים ודיונים רבים, קיבל נשים לסנגהה שלו – גם נשים החלו להפוך לנזירות בעלות הסמכה מלאה. הרעיון של הסנגהה הפך להיות מכליל עוד יותר, כאשר הסנגהה יוצגה על ידי האסיפה הגדולה שכללה נזירים, נזירות ואנשים ונשים שלא הוסמכו לנזירות.כשהבודהיזם מגיע למערב, איזה סוג של סנגהה אנו יכולים למצוא? קיים המודל המסורתי עם נזירים ונזירות, כמו באמרוואטי באנגליה, שם שוררים כללי הווינאיה (כללי המוסר) המחמירים של הנזירים והנזירות ברוח מסורת התְהֶרַוַאדַה של תאילנד. בצרפת, תוכלו למצוא גם מנזרים גדולים של נזירים ונזירות מערביים שמנהלים ריטריטים ארוכים על פי המסורת הטיבטית, כגון דהנגפו קונדרל לינג ב-לה בוסט שבאזור אוברן, או שתוכלו להשתתף במסלולי לימוד כמו זה שמציע מנזר נאלאנדה ליד לאבור. תיק נהאת האן מפתח ב-פלאם ווילאג’מודל מסורתי של סנגהה עם נזירים ונזירות כשהוא מנסה בו בזמן ליצור מודל עבור אנשים שלא יכולים להפוך לפרושים ומגדלים ילדים. היתרון במודל מסורתי הינו שהוא היררכי, יש לו מנהיג רוחני ותחושה חזקה של משמעת. הוא עשוי להקשות על השתלבותם של אנשים מסוימים, אבל עבור רוב האנשים הוא מספק תמיכה גדולה ותחושת כיוון.באנגליה תוכלו למצוא את מסדר ה-Friends of the Western Buddhism Order, אשר מנסה ליצור סוג שונה של סנגהה – דרך ביניים בין נזירות לאורח חיים לא נזירי. קיימות רמות שונות של מחויבות. ההיררכיה עדיין נוכחת בהחלט, עם המנהיג הרוחני והמייסד של המסדר בראש והמורים הבכירים מעט מתחתיו. המסדר גם מתנסה בקהילות של בני אותו המין. זאת למרות שלאחרונה הוא מגלה שחשוב גם למצוא מקום עבור המשפחה. המסדר יצר קהילות של “אורח חיים נכון” , שסביבן נוצרת תחושת סנגהה שבה אנשים חיים, עובדים ומתרגלים יחד.מספר קהילות בודהיסטיות במערב ניסו להתבסס על מודל של קונצנזוס ללא היררכיה וללא מנהיג. אני עצמי חייתי בקהילה כזו באנגליה במשך זמן מסוים. זהו מודל מושך מאוד עבור אנשים מערביים. אך הוא גם קשה מאוד מכיוון שאיננו מגיעים מתרבות שמאמנת אותנו לחיות ביחד. אנו מדורבנים ללא הרף להתאמץ, להתחרות, למצוא את דרכנו, להיות חופשיים. כאשר אנו מוצאים את עצמנו נדרשים לחלוק, להכיל ולהבין אחרים, כאשר אנו עצמנו הסמכות האחרונה בתור, הדבר קשה מאוד. אנו מתחילים עם כוונות טובות מאוד, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. בתוך זמן קצר אנו הופכים עצבניים ונרגזים.מסיבה זו, אני חש שחיים בקהילה של הסכמה הדדית צריכים להיתפס כתרגול וכאימון, רגע אחרי רגע. סנגהה או קהילה נתפסים לעיתים קרובות כמפלט וכתמיכה, אבל היא יכולה להיות כזו רק אם חברי הסנגהה מממשים ומתרגלים את לימודי החוכמה והחמלה בכל הפעולות והמפגשים שלהם. כבני אדם רגילים, כל אחד מאתנו יכול לעשות שגיאות, לכן כאשר אנו חיים בקהילה עלינו לכבד את היתרונות ואת החולשות של כל אחד. אם נתמיד, קיימים רגעים יפים שבהם הרמוניה נולדת מתוך אהבה והבנה, היפתחות והרפיית האחיזה מבשילים לאורך הזמן.באמריקה מתבצעים שני ניסיונות מעניינים מנקודת המבט של בניית סנגהה וחיים בסנגהה. ארגון ה-Buddhist Peace Fellowship פיתח את BASE – Buddhist Alliance for Social Engagement – בכדי ליצור דרך להעמיק את התרגול ולחיות חיים של מעורבות ושל התמרה בתוך קהילה. תוכנית זו, שהמשתתפים בה אינם חיים ביחד במסגרתה, מספקת מבנה מבוסס קהילה המאפשר למשתתפים לעסוק ששה חודשים בעבודה חברתית כלשהי המשולבת בתרגול ובאימון בודהיסטי. BASE מתבסס על קהילה עם מטרה משותפת הנפגשת באופן סדיר כדי לקיים דיונים, ללמוד ולתרגל יחדיו. הדבר שלגביו העירו רוב האנשים בתום התוכנית הראשונה של ששה החודשים היה שחוויה זו העמיקה את תחושת הקהילה ומערכת היחסים ושנוצרה סנגהה אמתית לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם עם האנשים שאותם הם שירתו. כפי שאמרה אישה אחת שקיבלה עזרה, “תודה רבה לכם שליוויתם אותי; זה היה כזה לוקסוס. לפחות הבודהיסטים דואגים לי!”. האנשים המעורבים המשיכו להיפגש אחרי המועדים שהוקצבו להם, מכיוון שהם גילו שהדבר כל כך מתגמל. כפי שאחד מהם אמר, “עבורי, קבוצת BASE סיפקה סוג מיוחד של בית, שבו יכולתי להתנסות בדרכים חדשות של התייחסות לאחרים. זו היתה עבודה קשה, מבולגנת ונהדרת. זה המריץ אותי לפתח כבוד עמוק יותר להבדלים, מה שללא ספק היה בלב-ליבן של האהבה ושל התמיכה שחלקנו”.הפרויקט השני קיים בניו מקסיקו. הוא נקרא Jubilados – השמחים. הוא החל ב-1997 כמאמץ ליצור סנגהה של מגורים עבור אנשים מבוגרים על יסוד שלושה ערכים: תרגול מדיטטיבי, שירות לקהילה וכבוד לסביבה. ארגון זה רכש חווה בשטח של כ-60 דונם ליד סנטה פה, חווה שתשמש קהילה שעלותה נמוכה, אשר מבוססת על שכירות. הקהילה מיועדת ליותר מ-120 איש, שני שלישים מתוכם מעל גיל 60. כעת הם מטפחים יצירה של קהילה ללא מגורים עבור אנשים מבוגרים הנפגשים באופן סדיר כדי לעסוק בתרגול רוחני, ביוגה ובדיונים על הזדקנותם והליכתם אל עבר המוות.סנגהה היא אבן החן השלישית ומחסה בדרך הבודהיסטית. במערב קיימות הזדמנויות רבות לטפח ולפתח את אבן החן הזו בסביבה מודרנית. אנו יכולים ללמוד מכל המודלים השונים שאנו יכולים למצוא, ממודלים מסורתיים והיררכיים או ממודלים יותר מודרניים ומבוססי קונצנזוס. כל מודל ילמד אותנו ויתמוך בנו באופן שונה. זהו היבט חשוב מאוד של התרגול אשר אנשי המערב המגיעים אל הבודהיזם אינם יכולים להתעלם ממנו. זה מעורר השראה שאנשים מגלים יצירתיות במציאת דרכים חדשות ליצירה של קהילות בעלות משמעות.

Continue Reading..
שתפו
שתפו