דזונגסאר קיינטסה רינפוצ’ה על סרט קולנוע כמטאפורה ללימוד של הבודהה על סמסארה, נירוונה והחיים עצמם.

***

בואו נניח שנולדנו באולם קולנוע. אנחנו לא יודעים שמה שקורה לפנינו הוא רק הקרנה. אנחנו לא יודעים שזה רק סרט, שהאירועים בסרט אינם אמיתיים – שאין להם קיום אמיתי. כל מה שאנחנו רואים על המסך הזה – אהבה, שנאה, אלימות, מתח, ריגושים – הוא למעשה רק התוצר של האור המוקרן דרך הצלולואיד. אבל אף אחד מעולם לא אמר לנו את זה, אז אנחנו פשוט יושבים שם וצופים, ממוקדים בסרט. אם מישהו מנסה למשוך את תשומת ליבנו, אנו אומרים “שתוק!”. גם אם יש לנו משהו חשוב לעשות, אנחנו לא רוצים לעשות את זה. אנחנו שקועים לחלוטין ועיוורים לעובדה שההקרנה הזו חסרת תוחלת לחלוטין.

עכשיו נניח שיש מישהו במושב לידנו שאומר: “תראה, זה רק סרט. זה לא אמיתי. זה לא באמת קורה. זו בעצם רק הקרנה”. יש סיכוי שגם אנחנו נבין שמה שאנחנו רואים הוא למעשה סרט, שהוא לא אמיתי וחסר-מהות.

זה לא אומר שבאופן אוטומטי נקום ונעזוב את אולם הקולנוע. אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו יכולים פשוט להשען לאחור ורק לצפות בסיפור האהבה, במותחן הפשע או בכל דבר אחר. אנו יכולים לחוות את עוצמתו. ואם יש לנו ביטחון שזו רק הקרנה, אז נוכל להריץ אחורה, להריץ קדימה או להקרין את הסרט שוב ​​באופן שבו אנחנו רוצים. ויש לנו אפשרות לעזוב מתי שנרצה, ולחזור במועד אחר כדי לצפות שוב. ברגע שאנחנו בטוחים שנוכל לעזוב בכל עת שנרצה, אולי לא נרגיש מוכרחים לעשות זאת. אנחנו יכולים לבחור לשבת בנוחות ולצפות.

לפעמים חלק מהסרט יכול להציף אותנו רגשית. רגע טרגי עשוי לפגוע בנקודה רגישה שלנו ולגרום לנו להסחף. אבל עכשיו, משהו בלבנן מזכיר לנו שאנחנו יודעים שזה לא אמיתי, שזה לא כזה עניין גדול.

זה מה שמתרגל הדהרמה צריך/ה להבין – שכל הסמסרה, או הנירוונה, היא חסרת מהות או לא אמיתית כמו הסרט ההוא. עד שנראה זאת, יהיה קשה מאוד לדהרמה לשקוע אל תוך תודעתנו. תמיד ניסחף, נתפתה על ידי הזוהר והיופי של העולם הזה, מכל מה שנראה כהצלחה וכישלון. עם זאת, ברגע שנראה, ולו רק לשנייה, כי מופעים אלה אינם אמיתיים, נזכה במידה של ביטחון. זה לא אומר שאנחנו צריכים לנסוע מהר לנפאל או להודו ולהפוך לנזיר או נזירה. אנחנו עדיין יכולים לשמור על עבודתנו, ללבוש חליפה ועניבה וללכת עם התיק שלנו למשרד בכל יום. אנחנו עדיין יכולים להתאהב, להציע לאהובנו פרחים, להחליף טבעות. אבל איפשהו בפנים יש משהו שאומר לנו שכל זה חסר כל מהות.

חשוב מאוד לקבל הצצה כזו. אם יש לנו אפילו הצצה אחת בכל חיינו, אנו יכולים להיות מאושרים במשך שאר הזמן רק על בסיס הזיכרון של אותה הצצה.

אבל, ייתכן שכשמישהו לוחש לנו, “היי! זה רק סרט, ” לא נשמע אותם כי דעתנו מוסחת. אולי בדיוק באותו רגע יש בסרט תאונת דרכים גדולה, או מוזיקה רועשת, אז אנחנו פשוט לא קולטים את המסר. או אולי אנו כן שומעים את ההודעה, אך האגו שלנו מפרש מידע זה באופן שגוי. אנחנו נשארים בתעתוע ומאמינים שיש בכל זאת בסרט משהו מציאותי ואמיתי. מדוע זה קורה? זה קורה בגלל שחסרה לנו זכות (merit, מעלה הנובעת מקארמה טובה). הזכות חשובה מאוד. כמובן שאינטליגנציה, או פראג’נה (Prajna), חשובה. חמלה (Karuna), חשובה. אבל הזכות היא החשובה ביותר. ללא הזכות, אנו כמו קבצן בור ואנאלפבית הזוכה במיליוני דולרים בלוטו אך אינו יודע מה לעשות עם הכסף ומאבד אותם מיד.

אבל נניח שיש לנו קצת זכות ואנחנו באמת קולטים את המסר מהאדם שלוחש לנו. אז, כבודהיסטים, יש לנו אפשרויות שונות. מנקודת מבטו של הבודהיזם של תרוואדה, אנו קמים ועוזבים את אולם הקולנוע, או שאנו עוצמים עיניים, כך שאיננו נסחפים בסרט. שמנו קץ לסבל בצורה כזו. בנקודת המבט של המהאיאנה, אנו מצמצמים את סבלנו באמצעות הבנה שהסרט אינו אמיתי, כי כולו הקרנה המתאפיינת בריקות. אנחנו לא מפסיקים לצפות בסרט, אבל רואים שאין לו קיום מהותי. יתר על כן, אנו מודאגים ממצבם של האחרים בקולנוע. לבסוף, בווג’רייאנה, אנחנו יודעים שזה רק סרט, אנחנו לא הולכים שולל, ואנחנו פשוט נהנים מההצגה. ככל שהסרט מעורר בנו יותר רגש, אנו מעריכים את הכשרון של ההפקה. אנו חולקים את התובנות שלנו עם עמיתינו הצופים, שאנו סומכים עליהם שגם הם מסוגלים להעריך את מה שאנחנו רואים.

אך כדי ליישם זאת בחיים האמיתיים, אנו זקוקים לזכות. בבודהיזם של תרוואדה צוברים זכות באמצעות ויתור. אנו רואים שהסרט גורם לנו לסבול ויש לנו את ההבנה שכדאי להפסיק לצפות בו. במהאיאנה אנו צוברים זכות על ידי חמלה. יש לנו תודעה גדולה ופתוחה שיותר עסוקה בסבלם של אחרים.

מצד שני, תהליך השינוי הזה – מלהיות שקועים בסרט, לראיית הריקות של האירועים בסרט, לדאגה לרווחתם של אחרים בלבד – עשוי להימשך זמן מאוד מאוד ארוך. זו הסיבה שבויג’רייאנה אנו עוברים לנתיב המהיר וצוברים זכות באמצעות התמסרות. אנו סומכים על האדם הלוחש לנו שיש לו הבנה ששחררה אותו לחופשי. לא רק שאנחנו מטמיעים את המידע שהוא נותן לנו, אלא גם מעריכים את החופש הפנימי שלו ואת עומק הווייתו. אנו יודעים שגם לנו יש פוטנציאל לשחרור כזה, וזה גורם לנו להעריך אותו אפילו עוד יותר. ברגע אחד של התמסרות כזו, רק שבריר שנייה, רק מעט התמסרות כזו, גלומה זכות עצומה. אם אנו מתכווננים לאדם הלוחש לנו, הוא עשוי לעזור לנו לגלות בתוכנו את חובב הקולנוע האמיתי. הוא עשוי לגרום לנו לראות כיצד שאר הקהל נאחז בהקרנה, ועד כמה כל זה מיותר.

במקום שנצטרך להשען על המאבק המבולבל שלנו להבין מהי הדרך, אדם זה מביא אותנו להבין מה אנחנו רואים. לאחר מכן אנו הופכים למישהו שיכול לשבת וליהנות מהמופע. ואולי נלחש גם לאחרים.

כשפגשתי את רוב ברבאה לראשונה במרכז הריטריטים גאיה האוס באנגליה שבו הוא שירת כמורה הבית במשך כעשור, הוא עדיין לא היה ידוע כמורה המקורי והמבריק שהיה. כמו מרבית המתרגלות שפגשו אותו, עשיתי זאת בעיקר מפני ש’הוא היה הבחור שהיה שם’. לא ציפיתי ממנו ליותר או לפחות משציפיתי ממורות דהרמה מצוינות שפגשתי לאורך השנים, והנחתי שהוא ילווה וינחה את הריטריט שלי לאורך אותם מסלולים יפים, מועילים וטבעיים של העמקה שהכרתי מתקופות תרגול קודמות. לא נדרשו לו יותר משתיים או שלוש פגישות על מנת לתת את התחושה שמה שמוצע, מבחינת פוטנציאל השחרור שבתרגול, הוא נדיר ויוצא דופן הרבה מעבר למה שציפיתי או שהנחתי שאפשרי. מאז גיליתי שמתרגלות רבות מוצאות חופש ועומק באופן בו רוב הבין את הדהרמה, ובדיוק בו הוא תיווך את ההבנה שלו כך שייתרגם לכדי תרגול חוויה והבנה ממשית ומוטמעת עבור מתרגלות שהדהרמה שלו מדברת אל ליבן.

רוב הציע, כפי שאפשר להתרשם מארבע מאות חמישים ושתיים שיחות מוקלטות בדהרמה-סיד, דהרמה רחבה ומגוונת מאוד. הוא הציע דרכים יצירתיות לעבוד עם רגשות, הבנה ייחודית של טיפוח איכויות יפות וסמאדהי, ועוד. ואולם בבסיס ההבנה הדהרמית שלו עומדת ההנחה ונפרש המסע להבנה של הריקות המוחלטת, היעדר הקיום העצמי, של כל דבר שהוא; הבנה שמתגשמת דרך המושגים פיברוק, דעיכה וצורות הסתכלות. כל דבר אשר אנחנו במגע אתו, כל דבר אשר הוא בתחומי החוויה, מפוברק ונוצר, במידה כזו או אחרת, על ידי התודעה. ההופעה שלו עבורנו תלויה בתודעה. ולא רק האופן בו הוא מופיע, אלא גם מידת הבנייה שלו, האינטנסיביות והמוצקות שלו, ואף עצם ההופעה שלו, תלויה במידת ההיאחזות. עם התרת ההיאחזות מופעי החוויה – מופעים פנימיים כמו השלכות, מחשבות וצורות מנטליות; ומופעים חיצוניים כמו חפצים, מרחב ואפילו זמן – נבנים פחות; החוויות דוהות או דועכות. עם דעיכתן, התפיסה באה במגע עם אופנים מעודנים ונרחבים יותר ויותר של קיום (כך, למשל, הוא מסביר את הגה’אנות, מרחבים שמתאפשרים כחלק מן ההעמקה של הסמאדהי) ואף הולכת אל מעבר ליצירה ולחוויה של כל מופע שהוא.

הדהרמה, רוב מציע, היא סדרה של צורות הסתכלות שמפחיתות היאחזות, וכך מפחיתות את מידת הפיברוק, ומוליכות לעבר חופש מן העול של מה שנתפס. במובן זה תרגולים כמו מיינדפולנס או שלושת המאפיינים, למשל, אינם אמת סופית ואינם מגלים אמת סופית, אלא הם צורת הסתכלות, אופן של תפיסה, שמוליך להפחתת היאחזות, סבל ופיברוק. רוב היה מעודד מתרגלות להעמיק במורד הציר של אי-הפיברוק, ולחוות את היופי, החופש והאצילות של כל תחנה ותחנה על הדרך, ושל המגמה הזו בכללותה. ואולם, הוא היה אומר, ישנו חופש פראי ויוצא דופן אפילו יותר שאפשרי, דרך אופן התרגול הזה.

התרגול של פחות ופחות פיברוק, והראייה החוזרת ונשנית של האופנים בהם פעילות התודעה יוצרת את חוויות המציאות, אף אלו היסודיות ביותר, מלבד היותה משחררת ומרחיבה כשלעצמה, היא גם כלי פדגוגי לראייה של הריקות המוחלטת של כל הדברים. מתוך הראייה שמופעי החוויה נוצרים בתלות בגורמי התודעה, ובהמשך הדרך – אף הראייה שחוויית התודעה עצמה נוצרת בתלות גם היא – רוב עודד את המתרגלות לראות: כל הדברים לא יכולים להתקיים בפני עצמם. בתחילה ניתן לראות שהם תלויים בפעילות התודעה, ואולם, עם תובנה אודות ריקות התודעה – אפילו תלות זו מתגלית כריקה, והמאפיין היסודי ביותר, הדבר היחיד שניתן לומר על כל מופע שהוא – הוא שהוא ריק, נעדר כל קיום עצמי. תובנה זו מסירה את עול הקיום ולפיכך את הפחד הקיומי הבסיסי – מהעצמי ומהעולם הנתפס, ללא תלות במצב מדיטטיבי כזה או אחר.

עם ההבנה המוחלטת של הריקות, המונח צורות הסתכלות משתחרר מהתפקיד שניתן לו עד כה, של שחרור מהיאחזות והפחתת פיברוק, וזוכה לחיות יוצאת דופן. מאחר ודבר אינו אמיתי או לא אמיתי, ניתנת רשות פנימית להתמסר לחוויות ולמופעים שאין להם תוקף כאמיתיים, אך הם אפקטיביים ומשמעותיים עבור הלב והתודעה. על בסיס זה, רוב הציע ווריאציה מערבית של ‘הנעת גלגל שלישית’ (כאשר הראשונה היא הפחתת הפיברוק, והשניה היא הבנת הריקות המשתמעת מכך); מעין בודהיזם טנטרי שמבוסס על החופש והעצמאות של הנפש המערבית, ומאפשר אופנים של קדושה ויופי מתוך המגע עם מה שלא-מיוחסת-לו-אמיתיות, ועדיין ניתן לבוא אתו ביחסים הרי משמעות. הוא פיתח את אופן התרגול הזה יחד עם קת’רין מקגי, והם בחרו לקרוא לו Soulmaking dharma.

רוב נפטר בשחר של יום הווסאק, שנחשב יום הולדתו, התעוררותו ופטירתו של הבודהה.

— דרך התרגול המובילה להבנת הריקות כפי שרוב הציע אותה, מופיעה בספרו ‘ראייה שמשחררת’. הספר תורגם לאחרונה לעברית בדיוק ובמיומנות על ידי קרן שפי, וייצא בקרוב בהוצאת ‘פרדס’.

188

אנשים המונעים על ידי פחד מוצאים מקלט במקומות רבים:

בהרים, ביערות, בחורשות, בעצים ובמקדשים.

189

אך זה אינו מחסה בטוח,

זה אינו מחסה נעלה.

אדם אינו משתחרר מכל הסבל

על ידי פנייה למקום כזה.

190

מי שמוצא מחסה בבודהה, בדהמה ובסנגהה,

רואה באמצעות חוכמה שלמה את ארבע האמיתות האציליות:

191

סבל, היווצרות הסבל, התגברות על הסבל

הדרך האצילית בעלת שמונת האיברים המובילה אל קץ הסבל.

192

זהו אכן מחסה בטוח, זהו מחסה נעלה. אדם משתחרר מכל הסבל על ידי פנייה למקום כזה.

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

* * *

הפעולה של’לקיחת מחסה’ מסמנת את הנקודה בה אדם מחליט לאמץ את הדהרמה כהנחיה העיקרית לאופן ההתנהלות בחייו. משמעות הדבר היא שמערכת יחסיו עם תרגול הדהרמה הבשילה ממעורבות פשוטה למחויבות. על מנת להבין מדוע מחויבות זו מכונה ‘מחסה’, מועיל יהיה לבחון את ההיסטוריה של מנהג זה.

בהודו הטרום-בודהיסטית, משמעותה של ‘לקיחת מחסה’ הייתה הצהרת אמונים לפטרון – אל או אדם – חזקים והסכמה לציית להוראותיו בתקווה לקבל בתמורה הגנה. בשנים הראשונות של הבודהה כמורה, תלמידיו אימצו את המנהג על מנת להביע את אמונם בבודהה, בדהרמה ובסנגהה, אלא שבהקשר הבודהיסטי מנהג זה קיבל משמעות חדשה.

הבודהיזם אינו דת תאיסטית (המאמינה באל/אלים), ולכן אדם הלוקח מחסה במובן הבודהיסטי אינו מבקש מהבודהה כי יתערב אישית על מנת לספק לו הגנה. ועדיין, תורת הבודהה מתמקדת בהבנה שחיי אדם רצופי סכנות, חמדנות, כעס ותעתוע –  לכן המושג ‘מחסה’ הוא חלק מרכזי בדרך התרגול, בכך שהתרגול מכוון להשגת שחרור מסכנות אלו. מכיוון שגם הסכנות וגם השחרור מהן באים, בסופו של דבר, מהתודעה, נדרשות שתי רמות מחסה: מחסה חיצוני, המספק מודלים והנחיות כך שנוכל לזהות אילו איכויות תודעתיות מובילות לסכנה ואילו מובילות לשחרור; ומחסה פנימי, כלומר, אותן האיכויות המובילות לשחרור שאנחנו מפתחים בתודעתנו מתוך חיקוי של המודלים החיצוניים שלנו. ברמה הפנימית נמצא המחסה האמיתי.

מסורת ‘לקיחת המחסה’ עדיין רלוונטית לתרגול שלנו כיום, שכן אנחנו ניצבים בפני אותן סכנות פנימיות שעמדו בפני האנשים בתקופתו של הבודהה. אנחנו עדיין זקוקים להגנה שהם נזקקו לה. לקיחת מחסה במובן הבודהיסטי היא במהותה מעשה של לקיחת מחסה בתורת הקרמה. הדבר דומה למעשה התמסרות בכך שאדם לוקח על עצמו התחייבות לחיות על-פי האמונה שמעשים המבוססים על כוונות מיומנות מובילים לשמחה, בעוד מעשים המבוססים על כוונות לא מיומנות מובילים לסבל; הדבר דומה למעשה של בקשת הגנה בכך שהאדם נותן אמון בכך שהליכה בדרך הדהרמה תמנע ממנו ליפול לצרות הנולדות מקרמה רעה. למצוא מחסה בדרך זו משמעו, בסופו של דבר, למצוא מחסה באיכות של כוונותינו, שם שוכנת תמצית הקרמה.

המחסות החיצוניים בבודהיזם הם הבודהה, הדהרמה והסנגהה – הידועים גם כשלוש אבני החן. הם קרויים ‘אבני-חן’ הן משום שהם יקרי ערך והן משום שבימי קדם האמינו שלאבני חן יש כוחות מגנים. שלוש אבני החן עולות על אבני חן אחרות, שכן אפשר להעמיד למבחן את כוחותיהן, וכוחותיהן מובילים מעבר לכוחותיה של כל אבן-חן פיזית, כל הדרך לשחרור מוחלט מחוסר הוודאות של מחוז הזקנה, החולי והמוות.

הבודהה, במישור החיצוני, מתייחס לסידהתה גוטמה, הנסיך ההודי שוויתר על תאריו המלכותיים, הלך אל היער ומדט, עד אשר התעורר בסופו של דבר. למצוא מחסה בבודהה פירושו, לא לקחת מחסה בו כאדם, אלא בעובדת התעוררותו: לתת אמון באמונה שהוא אכן התעורר אל האמת, שהוא עשה זאת על ידי פיתוח איכויות שגם אנחנו יכולים לפתח, ושהאמיתות אליהן הוא התעורר מספקות את הפרספקטיבה הטובה ביותר דרכה יש לנהוג בחיינו.

הדהרמה, במישור החיצוני, היא דרך התרגול שהבודהה לימד את תלמידיו.  דרך זו, בתורה, נחלקת לשלוש רמות: המילים של תורתו, אופני היישום של תורתו, והשגת התעוררות כתוצאה מכך. חלוקה זו של ‘הדהרמה’ לשלוש רמות היא במהותה מפה, המראה כיצד לקחת את שלושת המחסות ולהופכם לפנימיים: ללמוד את התורה, להשתמש בה על מנת לפתח את אותן איכויות שהבודהה השתמש בהן כדי להשיג התעוררות, ואז להגשים את אותו שחרור מסכנה שהוא מצא באיכות של האלמותי (Deathlessness) שאנו יכולים לגעת בה בתוכנו.

המילה סנגהה, במישור החיצוני, היא בעלת שני מובנים: קונבנציונאלי ואידאלי. במובנה האידאלי, הסנגהה מורכבת מבני האדם, הדיוטות או נזירים, שתרגלו את הדהרמה במידה כזאת שהייתה להם לפחות הצצה לאלמותי. במובן הקונבנציונאלי, הסנגהה מציינת קהילות של נזירים ונזירות שהוסמכו לנזירות. שתי המשמעויות חופפות אך אינן בהכרח זהות. חברים רבים בסנגהה האידאלית אינם נזירים; נזירים ונזירות רבים עדיין לא נגעו באלמותי. כל אלו המוצאים מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה הופכים לחברים באספה (parisa) המרובעת של ההולכים אחרי הבודהה – נזירים, נזירות, גברים הדיוטות, נשים הדיוטות. למרות שהסברה הרווחת היא שכל האנשים המעורבים בתרגול דהרמה הם חברים בסנגהה, אין הדבר כך. רק אלו שהוסמכו לנזירות חברים בסנגהה הקונבנציונאלית; רק אלו שהציצו באלמותי הם חברים בסנגהה האידאלית. אף על פי כן, כל מי שלקח מחסה בשלוש אבני החן, אך אינו משתייך לסנגהה באף אחד משני המובנים של המילה, עדיין נחשב לבודהיסט אמיתי שכן הוא משתייך לאספה (parisa) של ההולכים אחרי הבודהה.

כאשר לוקחים מחסה בסנגהה החיצונית, לוקחים מחסה בשני המובנים של הסנגהה, אלא ששני המובנים מספקים מקלט ברמות שונות. הסנגהה הקונבנציונאלית עזרה לשמר את התורה בחיים במשך מעל ל-2500 שנים. בלעדיה, לעולם לא היינו יכולים ללמוד את מה שהבודהה לימד. עם זאת, לא כל חברי הסנגהה הקונבנציונאלית הם מודל התנהגות מהימן. לכן, כאשר מחפשים הדרכה בנוגע לאופן בו יש להתנהל בחיינו, יש לחפש אחר דוגמאות מתועדות או חיות שסופקו על-ידי חברי הסנגהה האידאלית. ללא הדוגמה שלהם לא היינו יודעים: (1) שהתעוררות זמינה לכול, ולא רק לבודהה; (2) כיצד התעוררות באה לידי ביטוי במציאות.   

במישור הפנימי, בודהה, דהרמה וסנגהה הם איכויות מיומנות שאנו מפתחים בתוכנו בחיקוי המודלים החיצוניים שלנו. למשל, הבודהה היה אדם של חוכמה, טוהר וחמלה. כאשר אנחנו מפתחים את האיכויות הללו, הן יוצרות את המקלט שלנו במישור הפנימי. הבודהה חווה התעוררות באמצעות טיפוח שכנוע פנימי, התמדה, תשומת לב, ריכוז והבחנה. כאשר אנו מפתחים את אותן איכויות עד לנקודה בה תושג גם התעוררות, התעוררות זו היא המחסה האולטימטיבי שלנו. זו הנקודה בה שלושת ההיבטים של שלוש אבני החן הופכים לאחד: מעבר להישג ידם של חמדנות, כעס ותעתוע ולכן, מוגנים לחלוטין.

תיק נהאט האן הוא אחד ממורי הזן היותר מוכרים ומוערכים כיום בעולם. משורר, פעיל שלום וזכויות אדם. נולד במרכז וייטנאם ב- 1926, הצטרף למנזר בגיל 16. ממייסדי תנועת הבודהיזם המעורב. הקים בתחילת שנות השישים את בית הספר לנוער עבור שירות חברתי שהכשיר את תלמידיו לשקם כפרים שהופצצו במלחמת וייטנאם, והיה מועמד לפרס נובל לשלום.

לאחר שנאסרה חזרתו לוייטנאם, תיק נהאט האן מצא מקלט בצרפת, שם הקים את קהילת המדיטציה פלאם וילאג’. במהלך שנות פעילותו הוא לימד, כתב והנחה ריטריטים ברחבי העולם בנושא ‘אומנות החיים בתשומת לב’. הוא פרסם למעלה מ-85 כותרים – ספרים, שירים ותפילות. בשנת 2018, כשבריאותו הדרדרה, הוא ביקש לחזור למנזר הבית שלו בוייטנאם, שם הוא שוהה עד היום.

* * *

הבודהה

הראשונה באבני החן היא הבודהה. כשאנו אומרים, “אני מוצא מחסה בבודהה” עלינו להבין גם ש”הבודהה מוצא מחסה בי”, מכיוון שללא החלק השני, החלק הראשון אינו שלם. הבודהה זקוק לנו כדי שהתעוררות, הבנה ואהבה יהיו דברים ממשיים ולא רק מושגים. הם חייבים להיות דברים אמיתיים שיש להם השפעה אמיתית על החיים. בכל פעם שאני אומר “אני מוצא מחסה בבודהה”, אני שומע “הבודהה מוצא מחסה בי”.

כולנו בודהות, מפני שרק באמצעותנו הבנה ואהבה יכולות להיעשות מוחשיות ואפקטיביות. תיק תהאן ואן* נהרג בעת שסייע לבני אדם אחרים. הוא היה בודהיסט טוב, הוא היה בודהה טוב, מפני שיכול היה לסייע לעשרות אלפי בני אדם, קורבנות המלחמה. בזכותו, התעוררות, הבנה ואהבה היו דברים ממשיים. כך שאנו יכולים לכנות אותו גוף הבודהה, ובסנסקריט בודהה-קאיה (Buddhakaya). כדי שהבודהיזם יהיה ממשי, חייב להיות בודהה-קאיה, התגלמות של פעולה ערה. וָלא, בודהיזם הוא רק מילה. תיק תהאן ואן היה בודהה-קאיה. שקיאמוני היה בודהה-קאיה. כשאנו מגשימים התעוררות, כשאנו מבינים ואוהבים, כל אחד מאיתנו הוא בודהה-קאיה.

הדהרמה

השנייה באבני החן היא הדהרמה. הדהרמה היא מה שלימד הבודהה. היא הדרך של הבנה ואהבה – כיצד להבין, כיצד לאהוב, כיצד להפוך את ההבנה ואת האהבה לדברים ממשיים. לפני שמת אמר הבודהה לתלמידיו, “אנשים יקרים, גופי הפיזי לא יהיה כאן מחר, אבל גוף המורה שלי תמיד יהיה כאן לעזור לכם. אתם יכולים לראות בו את המורה שלכם, מורה שאינו עוזב אתכם לעולם” – זוהי הולדתה של הדהרמה-קאיה (Dharmakaya). גם לדהרמה יש גוף, גוף הלימוד, או גוף הדרך.

כפי שאתם יכולים לראות, משמעות הדהרמה-קאיה פשוטה למדי, אף שאנשים במהאיאנה סיבכו אותה מאוד. דהרמה-קאיה  פירושה רק התורה של הבודהה, הדרך להגשים הבנה ואהבה. לאחר מכן היא נעשתה למשהו כמו הבסיס האונטולוגי של הקיום.

כל דבר שיכול לסייע לכם בהתעוררות יש לו טבע הבודהה. כשאני לבדי וציפור קוראת לי, אני חוזר לעצמי, אני נושם, ואני מחייך, ולפעמים היא חוזרת וקוראת לי. אני מחייך ואומר לציפור, “אני כבר שומע”. לא רק צלילים, גם מראות יכולים להזכיר לכם לחזור לעצמכם האמיתי. בבוקר, כשאתם פותחים את חלונכם ורואים את האור זורם פנימה, אתם יכולים לזהות בו את קולה של הדהרמה, וכך הוא נעשה חלק מהדהרמה-קאיה, מגוף הדרך. זו הסיבה שאנשים ערים רואים את ביטויה של הדהרמה בכל דבר. חלוק אבן, עץ במבוק, בכי תינוק – כל דבר יכול להיות קולה הקורא של הדהרמה. עלינו להתאמן באופן כזה.

הסנגהה

הסנגהה, השלישית באבני החן, היא הקהילה החיה בהרמוניה ובמודעות. סנגהה-קאיה (Sanghakaya) היא מונח חדש בסנסקריט. גם הסנגהה זקוקה לגוף. כשאתם נמצאים עם משפחתכם ואתם מתרגלים חיוך, נשימה, מזהים את גוף הבודהה בכם ובילדיכם, הרי שמשפחתכם נעשית לסנגהה. אם יש לכם פעמון בבית, הפעמון נעשה חלק מהסנגהה-קאיה, מפני שהוא מסייע באימון שלכם. אם יש לכם כרית, גם הכרית נעשית לחלק מהסנגהה-קאיה. דברים רבים עוזרים לנו לתרגל.

האוויר, לנשימה. אם יש פארק או גדת נהר ליד ביתכם, הרי שאתם ברי מזל מפני שאתם יכולים ליהנות מתרגול מדיטציה בהליכה. עליכם לגלות את הסנגהה-קאיה שלכם – הזמינו חבר לבוא ולתרגל איתכם, לתרגל מדיטציית תה, לשבת איתכם, להצטרף אליכם במדיטציית הליכה. כל המאמץ הזה נעשה כדי ליצור לעצמכם סנגהה-קאיה בבית. התרגול קל יותר אם יש לכם סנגהה-קאיה.

שלוש אבני החן ואתם

תרגול בודהיזם או מדיטציה נועדו לעשות אותנו שלווים ושמחים, מבינים ואוהבים. בדרך זו אנו פועלים למען השלווה והשמחה של המשפחה שלנו ושל החברה שלנו. אם נתבונן מקרוב, שלוש אבני החן הן למעשה אחת. שתי אבני החן האחרות תמיד מתקיימות בכל אחת מאבני החן. בבודהה יש בודהיות, יש שם גוף הבודהה. בתוך בודהה יש גוף הדהרמה, שכן ללא גוף הדהרמה הוא לא יכול להיעשות בודהה. בבודהה יש גוף הסנגהה מפני שהוא אכל ארוחת בוקר עם עץ הבודהי, עם העצים האחרים, והציפורים והסביבה.

במרכז המדיטציה יש לנו גוף סנגהה, סנגהה-קאיה, מכיוון שמתרגלים בה את דרך ההבנה והחמלה. ולכן גוף הדהרמה נמצא שם, הדרך, התורה, מצויות שם. אך התורה לא יכולה להיעשות אמיתית ללא החיים והגוף של כל אחד מאיתנו. כך שגם הבודהה-קאיה מצוי שם. אם הבודהה והדהרמה אינם שם, זו אינה סנגהה. בלעדיכם, הבודהה אינו ממשי, הוא רעיון בלבד.

בלעדיכם אי-אפשר לתרגל את הדהרמה. צריך שיהיה מישהו שיתרגל את הדהרמה. בלי כל אחד ואחת מכם, הסנגהה לא יכולה להתקיים. זו הסיבה שכשאנו אומרים, “אני מוצא מחסה בבודהה”, אנחנו שומעים גם “הבודהה מוצא מחסה בי”. “אני מוצא מחסה בדהרמה”, אנו שומעים גם “הדהרמה מוצאת מחסה בי”. “אני מוצא מחסה בסנגהה”, אנו שומעים גם “הסנגהה מוצאת מחסה בי”.     

———

* תיק תהאן ואן היה תלמיד של תיק נהאט האן. הוא ניהל בית ספר והנחה אלפי צעירים לפעולות של שיקום כפרים בזמן המלחמה.

אג’אהן אמארו, מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. אג’אהן אמארו, שהוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה, הקים בשנת 1996 את מנזר אבהיאגירי שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן פסאנו, עד קבלת תפקידו הנוכחי. אג’אהן אמארו הוא מחברם של ספרים חשובים רבים, האחרון שבהם הוא “האי – אנתולוגיה של לימודי הבודהה על ניבאנה”. 

* * *

הדרשה הראשונה של הבודהה לאחר שהתעורר, הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, תמיד נוגעת לליבי. היום הזה היה ראשיתה של הסנגהה – קהילת תלמידיו של הבודהה. בפארק הצבאים בבנארס ישבו יחד חצי תריסר נזירים נודדים להקשיב לשיעור הראשון של הבודהה. אחד הנזירים, קונדניה, הבין; הוא ראה את האמת, את הדרך. הרגע הזה היה הפעם הראשונה שבה נמסרה תורתו של הבודהה לאחרים, והתגובה של קונדניה הייתה מיידית: “הייתי רוצה להיות תלמידך“. הקהילה שהתקבצה סביב הבודהה חוללה מאז תמורה בחייהם של מיליוני בני אדם.

אבל מדוע האימון יחד כקהילה חשוב כל כך? קבוצה של אנשים החיים יחד חיים פשוטים, המקפידים על טוב לב ואיפוק – מדוע יש בכך ברכה רבה כל כך? מדוע זה כה חשוב כדי לחולל תמורה בעולם? בכל הנוגע אלי, אלמלא היו לי שותפים לדרך שיסייעו לי בחיי הרוחניים, לא הייתי יכול לפתח איכויות רוחניות ולזכות בהבנה או בשלוות הנפש שיש בחיי כעת.

בשנות ההתבגרות שלי התעניינתי מאוד בדברים מיסטיים. כשסיימתי את התואר האקדמי עזבתי את אנגליה ושמתי פעמיי למזרח, למסע של חיפוש רוחני. עד אותו זמן תמיד הרגשתי שדי לי שאפלס את דרכי הרוחנית באופן אקראי; לא חיפשתי במודע שום סוג של מוסד או קבוצה להשתייך אליהם. למעשה, היו לי רגשות אנטי-ממסדיים חזקים וחשבתי שהאידאל הוא להיות בעל נפש חופשית: “כאשר רומזת לך האהבה, לך אחריה… כאשר היא דוברת, האמן לדבריה”,כפי שניסח  זאת חליל ג’ובראן.

ובכן, “אהבה” הוליכה אותי במסעותיי לכמה מקומות הרסניים – למשל, לפטפוט עליז עם צעירה להוטה בזמן שהחבר החמוש והנזעם שלה מוחזק בידי שלושה מחבריו בחדר הסמוך, או לשתייה עד אובדן חושים ארבעה-חמישה לילות בשבוע כדי לשחרר את הנפש הכבולה תמיד. אף כי התאמצתי לחיות חיים חופשיים ורוחניים – מנסה לפתח טוב לב, ידידות ונדיבות ולהימנע מלגרום נזק – לא נראה שזה סייע לי לפוגג את הבלבול בתודעתי; תמיד הרגשתי לכוד ברשת של אי-ביטחון, מנסה להיות שלם עם עצמי ובה בעת לספק את כל תאוותיי.   

לחיי במחיצת צעירים משכילים מהמעמד הבינוני המחפשים אחר ריגושים, שערכיהם ארציים מאוד וחסרי מטרה, הייתה השפעה שלילית מאוד. הנורא מכול היה שבגיל עשרים כבר הייתי למעשה אלכוהוליסט. ולא רק זאת, יכולתי לראות שכמה מידידיי הידרדרו במהירות להתמכרויות הרסניות אחרות ולא נראָה שהוטרדו מכך ולו במעט. “מסטולים לגמרי”, כך היה מקובל לתאר באהדה את מצבנו – את האירוניה שבביטוי היה אפשר לראות רק בזמן כלשהו אחר כך. בליבי ידעתי שמה שנזקקתי לו יותר מכול היה סביבה שבה אוכל לפתח את הפוטנציאל הטמון בי. יכולתי להבחין שרבות  מהתכונות  הטובות שבי – ובאחרים – אכן בוזבזו, וכי זו הייתה טרגדיה.

מאז ילדותי שאפתי לפייס בין בני אדם, ותמיד הרגשתי נפגע ממי שעוררו מחלוקת. לכן, כשפגשתי את הסנגהה הנזירית בתאילנד, בלטו לעיני מיד ההרמוניה והידידות שהיו בבסיס קיומה של אותה קהילה. פירוש המילה סנגהה הוא “אלהשהם יחד“. מהותה היא התקבצות יחד של בני אדם יחידים החיים זה עם זה “בידידות ובשלום, כמוחלב ומים, מביטים זה בזה בעיניים טובות”. המשיכה הראשונית שלי לסנגהה נבעה מההבנה שהייתה כאן קבוצה של אנשים המבטאים במעשיהם את הרוח של מה שכיבדתי וראיתי כדבר היקר והחשוב ביותר בחיים. היו כאן אנשים שלמדו לחיות זה עם זה בהרמוניה. רוב האחרים שהצטרפו לסנגהה הנזירית התעניינו במדיטציה, חיפשו מורה, או למדו בודהיזם וביקשו להתנסות בחיי נזירים. בשבילי, כל אלה הגיעו רק אחר כך – רוח הקהילה הייתה מה שכמהתי לו באמת.

יופייה של הסנגהה הוא בשהייה בחברת אנשים שותפים לְדרך היכולים לתמוך בנו בחיינו הרוחניים ולעודד אותנו בנוכחותם. כשהתמקמתי ב-Wat Pah Nanachat (מנזר היער הבין-לאומי בתאילנד) , התודעה שלי הייתה מלאה כל הזמן במחשבות שאין להביע אותן במילים – תאוות מזעזעות וחששות. חשבתי, אילו ידעו האחרים מה מתרחש בתודעה שלי הם היו נחרדים. אבל הנזירים הסבירו שהמנזר לא נועד ל”קדושים”, הוא נועד ל”חוטאים”. אילו כבר היינו כולנו טהורים וערים, לא היה כל צורך במקום כזה. מנזר הוא מקום שבו אנו לומדים לראות, ולשנות, את כל אותם הרגלי התודעה שלנו. מה מקורם של הרגלים אלה? אילו מהם טובים, וכיצד נוכל לפתח אותם? אילו מהם אינם מועילים לנו, וכיצד נוכל להרפות מהם?

כשאנחנו חיים בקהילה, מי שתומכים בנו אינם מצפים שנהיה בלא פגמים או בעיות. הם תומכים בנו לא בגלל המחשבות שחולפות בתודעתנו, אלא בשל שאיפותינו לפתח ולהוקיר את הטוב. הסנגהה היא התקבצות יחד של בני אדם המעודדים זה את זה למצוא את הכוח ואת האומץ להמשיך הלאה, להגשים את ההחלטה לשנות את עצמנו. אילולא הייתה לי התמיכה הזאת, הייתי מוותר כבר מזמן. הייתי שותה לשוכרה, או גומר באיזו מאורת סמים בבומביי, או זוחל לפינה קטנה כדי לשכוח את הצרות שלי: אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אני מוותר. כל כך הרבה פעמים עלתה בי ההרגשה הזאת. אך מכיוון שאני חלק מקבוצת אנשים, תחושת הכבוד וההשתייכות לחבריי השותפים לחיפושיי עצרה בעדי: אם אוותר, אני גוזל מאחרים את העידוד להמשיך הלאה. הנחישות שלי מחזקת את נחישותם.

להיות חלק מקבוצה ולבטא מסירות לשאיפה המשותפת – זה מה שמשמש מעצור לחבריה: “לא, אל תוותרו כשהאימון נעשה קשה”. הוויתור על שאיפה מתוך כניעה להרגשה חולפת – אכזבה, רצון, תסכול, ייאוש או סתם שעמום – יהיה טרגי. כשאנו עוצרים כדי להרהר בערכיה של הקהילה אנו נוכחים לדעת שכל מחשבה, כל הרגשה, אינה מוחלטת כפי שהיא נדמית לנו. הסנגהה מטבעה מעצימה בליבנו רגש של כבוד האומר: “אתה יכול להרפות מזה, אינך חייב להאמין בזה, אינך חייב להיענות לזה”.  

כמובן, יש גם זמנים שבהם האדם באמת אינו רוצה להיות חבר בקהילה: אילו לא עמדו בדרכי כל האחרים, אילו לא הייתי צריך להשתתף בעוד פגישה, אילו לא הייתי חייב למלא אחר כל הכללים האלה, הייתי יכול באמת להתמקד באימון שלי. קשה להתמיד ביחס מכבד למוסד ולעמוד בתסכולים שהוא יכול לעורר.

אבל, למעשה, הסנגהה היא דבר שיש לכבד כמוסד וכישות בפני עצמה, ולהוקיר באופן עמוק. ללא הסנגהה והשאיפה המשותפת של חבריה, רבים כל כך מאיתנו היו פשוט שוקעים, נגררים מטה על-ידי התשוקות שלנו, דאגותינו, פחדינו והסחות הדעת שלנו. אותן איכויות טהורות ונאצלות הטמונות בנו היו אובדות או לא מקבלות הזדמנות לבוא לידי ביטוי. התמיכה של הסנגהה היא כמו התמיכה של הים הנושא אותנו מעלה כשהנחישות שלנו נחלשת. אילו היינו כולנו ערים, לא היינו זקוקים לתמיכה הזאת. אך מכיוון שיש עבודה שעלינו לעשות, אנו זקוקים לחברים שיעזרו לנו להמשיך לצוף על פני המים.

טארה בראך (Tara Brach) , Ph.D  ,פסיכולוגית אמריקאית , סופרת ומורה למדיטציה לריפוי רגשי והתעוררות רוחנית. משלבת פסיכולוגיה מערבית בתרגול בודהיסטי, הפניית תשומת לב חומלת במגענו עם העולם הפנימי והחיצוני. ייסדה ומשמשת כמורה בכירה ב- Insight Meditation Community of Washington, D.C.(IMCW), מלמדת ומובילה ריטריטים של מדיטציה בצפון אמריקה ובאירופה. מחברת של שני רבי מכרRadical Acceptance (2003) ,True Refuge (2013).

* * *

כמורה שואלים אותי תכופות: בתרגול הבודהיסטי, מהי משמעות ההסכמה “לקחת מחסה” בבודהה? האם משתמע מכך שעליי לסגוד לבודהה? או להתפלל לבודהה? האם אין זאת העמדת הבודהה כ”אחר” או כסוג של אל?

באופן מסורתי, ישנם שלושה מקומות מחסה בסיסיים בהם נוכל למצוא שלווה וביטחון אמיתיים, מקום מקלט לתודעה וללב המתעורר שלנו, מקום בו תוכל הפגיעות האנושית שלנו לנוח מעט. תחת כנפם, נוכל להתמודד פנים מול פנים, ולהתעורר מטראנס הפחד.

הראשון מבין אלה הוא הבודהה, או הטבע הער שלנו. השני הוא הדהרמה (הדרך) והשלישי הוא הסנגהה (קהילת המתרגלים).

באימון הפורמלי של לקיחת מפלט, אנו חוזרים שלוש פעמים על המשפט: “אני לוקח מחסה בבודהה, אני לוקח מחסה בדהרמה, אני לוקח מחסה בסנגהה”. אולם, למרות שיש נוסחה, אין זה ריטואל ריק או מכני, אלא אימון שכוונתו להרחיב את ההבנה והכוונה שלנו.

עם כל חזרה, אנו מאפשרים לעצמנו להיפתח עמוק יותר ויותר לחוויה החיה שמאחורי המילים, וככל שאנו נפתחים יותר, כך מוביל אותנו האימון להבנה עמוקה יותר של אמונתנו: ככל שאנו נפתחים אל ושוכנים בכל אחד ממקומות המחסה, כך נסמוך יותר על הלב והמודעות שלנו עצמנו. על-ידי לקיחת מחסה אנו לומדים לסמוך על האופן שבו חיינו נפרשים מעצמם.

אפשר לגשת לצעד הראשון באימון הזה, של לקיחת מחסה בבודהה, בכמה מישורים, ואנו יכולים לבחור את האופן שהוא המשמעותי ביותר לאופי המיוחד שלנו. כך למשל, נוכל לקחת מחסה בבודהה ההיסטורי, אותו בן אנוש שהגיע להתעוררות מתחת לעץ הבודהי לפני 2500 שנה.

אין זה אומר שאנו סוגדים לאיש שהתעורר, או מעמידים אותו כ”אחר” או “מוגבה” מאיתנו, אלא שאנו קדים ומכבדים את טבע הבודהה שכבר נמצא בתוכנו. לדוגמא, כשהבודהה נתקל במארה, הוא חש פחד – אותם גרון, חזה ובטן מכווצים בכאב, אותו לב דוהר שכל אחד מאיתנו חווה כשהפחד מכה בליבנו.

על ידי נכונותו לפגוש את הפחד במלוא תשומת ליבו, גילה הבודהה את חוסר הפחד – את המודעות הפתוחה והבהירה המזהה את עליית הפחד ודעיכתו מבלי להתכווץ או להזדהות עימו. לקיחת מחסה באמת של התעוררותו יכולה לתת לנו השראה בדרכנו שלנו לקראת חוסר פחד.

בד בבד, אלה האדוקים מטבעם עשויים לתור אחר ביטחון ומקלט ברוח החיה של תודעתו וליבו הער של הבודהה. בדומה לתפילה לישו או לאם הקדושה, אנו יכולים למצוא מקלט בישות או נוכחות אכפתית לסבלנו.

בלקיחת מחסה ראשון זה, אני לפעמים אומרת, “אני לוקחת מחסה באהוב” ומתמסרת למה שאני חווה כאינסופיותה של חמלה. כשאני חשה פחד, אני מוסרת אותו לאהוב. בכך, איני מנסה להיפטר מהפחד, אלא דווקא נשמטת לתוך מקום מחסה שהינו עצום מספיק בגודלו כדי לשאת את הפחד שלי באהבה.

באופן המהותי ביותר, לקיחת מחסה בבודהה משמעותה לקיחת מחסה בפוטנציאל העצמי שלנו לשחרור. כדי לצאת לדרך רוחנית, אנו צריכים להאמין שיש לתודעתנו ולליבנו את היכולת להתעורר. הכוח האמיתי שיש לסיפורו של הבודהה, אותו כוח ששימר את חיותו בכל המאות הללו, מבוסס על העובדה שהוא מדגים את מה שאפשרי לכל אחד מאיתנו.

אנו מאמינים כל כך בקלות לסיפורים מגבילים על עצמנו ושוכחים שעצם טבענו – טבע הבודהה שלנו – הוא מודע ואוהב. כשאנו לוקחים מחסה בבודהה, אנו לוקחים מחסה באותה יכולת של מודעות שהעירה את סידהרתא תחת עץ הבודהי. גם אנו יכולים להגשים את ברכת השחרור. גם אנו יכולים להיות חסרי פחד.

לאחר שלקחתי מפלט באהוב, אני מסיטה את תשומת ליבי פנימה, באומרי: “אני לוקחת מחסה בלב-תודעה המתעורר הזה”. אני מוותרת על כל רעיון או מחשבה שטבע הבודהה הינו דבר שמעבר או מחוץ למודעות שלי, מביטה אל הערות המולדת של הווייתי, הפתיחות הרכה של ליבי.

כמה דקות קודם לכן הייתי עלולה לחשוב שאני בליל הרגשות והמחשבות החולפים בתודעתי, אולם על ידי לקיחת מחסה במודעות, באופן מכוון, אותה זהות קטנה מתפוגגת, וביחד עימה, טראנס הפחד.

על ידי כך שנכוון את תשומת לבנו אל טבענו העמוק ביותר, על ידי כך שנכבד את מהות ההוויה שלנו, נעשה עבורנו טבע הבודהה יותר ויותר מציאות חיה. אנו לוקחים מחסה באמת של מי שאנחנו.

גיל פרונסדל הוא המורה הראשי של Insight Meditation Center ברדווד סיטי, קליפורניה. הוא מתרגל ויפסנא וזן, באסיה ובארה”ב, מאז 1975. הוא היה נזיר במסורת התהרוואדה בבורמה, ומאוחר יותר הוסמך ככומר זן. הוא בעל תואר דוקטור בלימודי דת מאוניברסיטת סטנפורד, ומחברם של ספרים ומאמרים רבים. 

* * *

לימודי הבודהיזם מדגישים לעיתים קרובות את ההתעוררות כמטרה. אך למעשה, הטרנספורמציה הפנימית הידועה כ”לקיחת מחסה” עשויה להיות לא פחות חשובה מההתעוררות עצמה. “לקיחת מחסה” מתייחסת להחלטה לבסס את חיינו על הליכה בדרך אל השחרור. כאשר אנו לוקחים מחסה, אנו מתייצבים לצד הטוּב והאמת שנובעים מאי היאחזות.

בשפה האנגלית, ישנן שתי משמעויות הקשורות למושג מחסה, שמדגישות את הערך של סַרַנָה המילה הבודהיסטית למחסה. המשמעות הראשונה מתייחסת למקום בו אנשים יכולים למצוא הגנה מסכנה. המשמעות השנייה, מתייחסת לאזור, שבדומה לשמורת טבע, הוקם כדי להגן על שנתפס כבעל ערך, ולתמוך בו. בבודהיזם, לקיחת מחסה, מכילה את שתי המשמעויות הללו: זו דרך להגן על עצמנו מסכנה, וגם שמירה על היקר ביותר והיפה ביותר שבנו.

המנהג של לקיחת מחסה הוא עתיק כמו הבודהיזם עצמו. הוא התחיל עם אלו שהפגישה עם הבודהה שזה עתה התעורר השפיעה עליהם כל כך, שמיד הצהירו על מסירותם לו ולהוראתו (כלומר הדהרמה). הדרך שבה הביעו את מסירותם, הייתה בהצהרה שהם “לוקחים מחסה” בבודהה ובדהרמה. עם חלוף הזמן, כאשר כמה מתלמידיו חוו גם הם התעוררות, הם הפכו לסנגהה – כלומר הקהילה של האנשים הערים. הבודהה, הדהרמה והסנגהה מוכרים יחדיו כ”שלושת המחסות”. אנשים אשר הבינו את הערך שבשלושת המחסות מצהירים על אמונתם באומרם שהם “לוקחים מחסה” בבודהה, בדהרמה ובסנגהה.

לפעמים שלושת המחסות מתייחסים לבודהה ההיסטורי, לדהרמה שהוא לימד ולסנגהה של המתרגלים שהלכו בעקבותיו במשך מאות שנים. אפשר לכנות זאת “המחסה החיצוני” מאחר והוא מתקיים מחוץ לנו. אבל שלושת המחסות מתייחסים גם לאיכויות פנימיות שמעוררות את הבודהה, הדהרמה והסנגהה. מאחר ואלו מצבים פנימיים או יכולות פנימיות שיש לכולנו, אפשר לכנותם “המחסה הפנימי.”   

המחסה החיצוני בבודהה חשוב, מאחר ומעט אנשים מגלים בעצמם את הפוטנציאל לטרנספורמציה רוחנית שקיים בהם. לכן, זה מועיל לראות בבודהה דוגמה למה שיכול להיות אפשרי לכול אחד מאתנו. בנוסף לימודי הדהרמה מגנים עלינו מבחירה בדרך שעלולה לפגוע בחופש ובהתעוררות שלנו, ומצד שני מספקים לנו תרגולים ותורה מועילים ומיטיבים. החיבור לסנגהה מציע לנו דרך ללמוד מאחרים ולקבל תמיכה מאלה שחולקים עמנו את דרך התרגול.   

לקיחת מחסה פנימי בבודהה קוראת ליכולות הפנימיות שלנו ובונה אותן. לקיחת מחסה בבודהה מזהה ומטפחת את היכולת שלנו לחוות את השלווה שבאי-פגיעה ובאי-היאחזות. היא מציבה בפנינו את האפשרות של עקירת הפחד, השנאה, התעתוע והחמדנות, שהם מקורות סבלנו. וכן מראה לנו את יכולתנו לרוחניות בשלה. לקחת מחסה פנימי בבודהה משמעותו, לסמוך על הביטחון בפוטנציאל שלנו להתפתחות רוחנית וטרנספורמציה.

המחסה הפנימי בדהרמה ניתן להבנה בכמה דרכים. מפני שאחד מהמאפיינים העיקריים של הדהרמה הוא הימנעות מפגיעה, דרך עוצמתית להישען על המחסה הפנימי היא לקחת על עצמנו, כמחסה שלנו, מחויבות לאי-פגיעה. הדהרמה אינה עיקרון אבסטרקטי או מציאות אבסטרקטית; אלא היא צומחת ממה שאנחנו וממה שאנו עושים. כאשר אנו מקדישים את חיינו לאי-פגיעה, הדהרמה זורמת בחיינו, ומאפשרת לנו לתרגל את הוראת הבודהה ולחיות בהרמוניה.

המחסה הפנימי בסנגהה כולל את יכולתנו לקיים יחסים תומכים בהליכה בנתיב השחרור. זה כולל טוב לב, חביבות, חמלה, ונדיבות כלפי אחרים וכלפי עצמנו. הליכה בדרך של אי-פגיעה והתעוררות אינה תלויה אך ורק במאמצינו לתרגל; היא נתמכת גם ביחסים עם אחרים שמאופיינים ברגשות, מוטיבציות ועמדות מיטיבות. כולנו מסוגלים להיות במצבים אלה, אבל לעיתים קרובות אנו מתעלמים מהם. לקחת מחסה בסנגהה הפנימית משמע להיות בטוחים בטוב הפנימי שלנו גם כשאין הוא גלוי לעין.

הבודהה התייחס לבודהה, לדהרמה ולסנגהה הפנימיים כאשר הוא עודד אנשים לקחת מחסה בעצמם. בימיו האחרונים הוא אמר, “אתם צריכים לחיות כאשר אתם המחסה של עצמכם, ללא אדם אחר כמחסה שלכם. עליכם לחיות עם הדהרמה כמחסה שלכם ללא כל מחסה אחר.” המשפט הראשון מציע שאנשים חייבים לצעוד בדרך התרגול בעצמם. אף אחד אחר אינו יכול לצעוד בעבורם; משמעותו של המשפט השני היא שהדהרמה נמצאת בתוכנו, ביכולות שלנו.

יש אנשים הפונים למחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה כאשר הדברים שעליהם נסמכו אינם תומכים בהם עוד. שינויים בעבודה, בכספים, ביחסים, בבריאות, ובחברה יכולים להיות מלחיצים כאשר הרווחה שלנו תלויה בכך שהם יהיו באופן מסוים. לכן, חיפוש אחרי האושר מחוץ לעצמנו אינו עובד לאורך זמן. הבודהה, הדהרמה והסנגהה אמינים ונמשכים לאורך זמן כאשר אנו מוצאים אותם בתבונה, בשלווה וביחסים של הסכמה עם המציאות הפנימיים שלנו.

הבודהה, הדהרמה והסנגהה יכולים לתמוך בנו בזמנים קשים. הם כוללים ערכים, תרגולים, תובנות, והבנות שלא בלבד שהם מגינים עלינו מהתנהגות הרסנית, אלא עוזרים לנו לחיות בתבונה. הם עוזרים לנו לממש את האיכויות הטובות ביותר שבליבנו.

לקיחת מחסה זו בחירה לכוון את עצמנו על פי מה שהבודהה, הדהרמה והסנגהה מייצגים. זה יכול להיות פשוט כמו להחליט, ” מעכשיו אני מכוון את חיי להיזהר בדיבורי כך שהוא יהיה כן.”  זאת יכולה להיות התחייבות, “אנסה לחיות מבלי להזיק לאחרים.” לאחדים זה יכול להוות שינוי רדיקלי, אפילו מהפכני בדרך חייהם, כשהם מקדישים את עצמם לדרך השחרור, התבונה והחמלה.

יש אנשים שמתייחסים ללקיחת מחסה כאל מחויבות מוצקה, אמיצה, ונלהבת לחיים מבוססים על חופש רוחני וחמלה. זו מחויבות שבו זמנית מעוררת אותנו לפעול בדרכים חדשות, ומעודדת רגיעה עמוקה. אפשר להניח לדברים בלתי נחוצים רבים כאשר אנו סומכים על דרך הדהרמה שתספק לנו תמיכה עמוקה ומשמעותית. לקיחת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה מגנה עלינו מפני סכנות באותה מידה שהיא מזינה את הצמיחה של הדברים היפים ביותר שבתוכנו.  

לאמה טובטן ישה (Thubten Yeshe), 1935-1984. נולד בטיבט והתחנך באוניברסיטת מנזר סרה בלהסה. ב-1959 נמלט מהכיבוש הסיני והמשיך את לימודיו במחנה הפליטים הטיבטי בהודו. ב- 1969, יחד עם תלמידו הראשי, לאמה טובטון זופה רינפוצ’ה, החל ללמד בודהיזם למערביים במנזר קופן ,קטמנדו נפאל, וב-1974 החלו  ללמד דהרמה ברחבי העולם. ב-1975 ייסדו את הקרן לשימור מסורת המהאיאנה (FPMT), ארגון בודהיסטי בינלאומי שמונה היום מעל ל-160 מרכזים ומרכז פעילויות ביותר מ- 30 מדינות.

***

לקיחת מחסה היא הצעד הראשון בדרך הבודהיסטית לחופש פנימי, אך אין זה משהו חדש. נהגנו לקחת מחסה כל חיינו, למרות שזה היה בעיקר בדברים חיצוניים, מתוך תקווה למצוא ביטחון ואושר. יש בינינו שלוקחים מחסה בכסף, ויש שבסמים. אחרים לוקחים מחסה באוכל, בטיפוס בהרים או בחופי הים שטופי שמש. רובנו מחפשים ביטחון במערכת יחסים עם גבר או עם אישה. במשך כל ימי חיינו נסחפנו ממצב אחד למצב הבא אחריו, תמיד מתוך ציפייה לסיפוק מוחלט. המעורבויות שלנו, בזו אחר זו, הציעו אולי הקלה זמנית, לפעמים, אבל למען האמת, חיפוש מחסה בנכסים גשמיים ובהנאות חולפות רק מעמיק את הבלבול שלנו במקום לעצור אותו.

עלינו לקבוע לעצמנו האם החוויות שלנו היו, או לא היו, מיטיבות. כשאנו לוקחים מחסה רק בתחושות וברגשות נעימים, בעיית ההיאחזות רק מחמירה, ואנו מתפכחים בעצב, מפני שאנו מצפים לסיפוק מתמשך ממה שמתברר כהבזקים בלבד של הנאה חולפת. אנו לוקחים מחסה בחשיכה ושוקעים לתוך חשיכה עמוקה יותר.

המחסה הבודהיסטי הוא תהליך של פנייה פנימה שמתחיל בגילוי הפוטנציאל הבלתי מוגבל שלנו כבני אדם. גילוי זה מייצר התלהבות עצומה להתפתחות האנרגיה-החוכמה המולדת שלנו. חוכמה שלמה ומושלמת היא בודהיות. אולי המלה “בודהה” מעלה בנו דימוי מזרחי ורחוק. אבל “בודהה” היא רק מלה, ופירושה תודעה פתוחה לגמרי, “לוטוס פתוח”. כשאנו סוף סוף מגשימים את הפוטנציאל האנושי שבנו ומגיעים לפתיחות השלמה הזאת של התודעה, אנו הופכים לבודהות.

אבל, בתחילת הדרך אנו מרגישים חסרי תקווה, חסרי ישע וחסרי יכולת שיפור עצמי. נראה שבודהה נמצא איפשהו בשמים, לגמרי מחוץ להישג ידנו, ואנחנו לא כלום. אך אין זה נכון; אל לנו להמעיט בערך עצמנו. שקיימוני, הבודהה ההיסטורי, היה פעם אף מבולבל יותר משאנחנו, אך באמצעות גילוי אנרגיית החוכמה החבויה שבו הוא הגיע להתעוררות. ישנם אינספור בודהות, ולכל היצורים החיים יש היכולת הפנימית לאחד את תודעותיהם עם הבהירות שאין בלתה של ההתעוררות.

בימי חייו של בודהה שקיימוני, אנשים רבים הגיעו לתובנה עמוקה וחוו אושר עילאי מופלא רק כתוצאה מכך שראו אותו. למרות ההיעלמות הפיזית שלו לפני זמן רב כל כך, אנו עדיין נהנים מהכוח של חוכמתו וחמלתו. באמצעות טיפוח הכוחות החבויים בנו ופיתוח מתמשך של החוכמה שבנו, גם אנחנו יכולים להועיל לאחרים במידה רבה מאד. לא משנה כמה העולם שסביבנו משתנה והמזל שלנו מתנדנד, העולם הפנימי שלנו יכול להישאר יציב ומאוזן כאשר הוא מחוזק על ידי ההבנה העמוקה הזאת. חוכמה מביאה אושר שלא מכזיב, שלא כמו אותם אובייקטים ארעיים של מחסה, שמביאים רק רגעי הנאה קצרים, מפתים ושאינם חד משמעיים.

שלושת מושאי המחסה הם הבודהה, הדהרמה והסנגהה. לקיחת מחסה בבודהה היא קבלה של ההנחיה מישויות ערות כתרופה היחידה לבלבול ולחוסר הסיפוק בחיינו הנוכחיים. זוהי הדרך היחידה בה אנו יכולים להגשים את היכולת הרדומה שלנו להשגת חירות פנימית. יש שני פנים למחסה: החיצוני והפנימי. מחסה חיצוני פירושו חיפוש הנחיה מבודהות חיים עכשיו, היות שאין אנו מסוגלים להגיע לשחרור ללא מורה. בודהות גם מספקים השראה והם דמויות עילאיות לחיקוי. כשאנו הוגים במצב הער, ההשתקפות שלו בתודעה שלנו ממלאת אותנו בשמחה, ובאנרגיה קורנת. זה מראה שלמרות שבהווה איננו ערים באופן מלא, זרע הבודהיות נמצא בתוך כל אחד מאתנו. מחסה פנימי מכוון לזרע הערות הזה, טבע-הבודהה הפנימי הזה. אנו מבינים, שבסופו של דבר, אנחנו המחסה של עצמנו.

אם אנו משוכנעים שאין לנו תקווה ושאיננו מסוגלים להשתנות, או אם אנו חושבים שאנו כבר מושלמים, אז כמובן שאין שום סיבה ללקיחת מחסה. אך אם אנו בוחנים בכנות את התודעה שלנו, את אורח חיינו ואת דפוס מערכות היחסים שלנו, נוכל לזהות בבירור את המחלה הרוחנית שלנו. בנקודה זו, הישות הערה אליה אנו פונים משמשת, בעצם, כרופא שמאבחן את המחלות שלנו ומחזיר לנו את בריאותנו.

התרופה שרושם לנו הבודהה היא הדהרמה. דהרמה היא חוכמה: החוכמה שמבינה את טבענו האמתי וחושפת את הכוח לשחרור עצמי החבוי בנו. לקיחת מחסה בדהרמה פירושה שימוש בחוכמה זו עכשיו. זה מה שישקם את תחושת הכבוד האנושי, שעד כה הייתה מעורפלת, ויגרום לנו להרגיש שאחרי הכול, אנו יכולים לעשות משהו חיובי בנוגע לעצמנו. אלה שלוקחים מחסה באופן עמוק לעולם אינם מרגישים אבודים או מיואשים. המקלט משחרר אותנו ממצבים מנטליים מדוכאים כאלה. ככל שהכבוד העצמי שלנו והביטחון העצמי גדלים, היחסים שלנו עם אחרים משתפרים. כשאנו מגלים את החוזק הפנימי שלנו אנו גם מזהים את טבע-הבודהה באחרים ומכבדים אותו.

הדהרמה פירושה הבנת המציאות. מדיטציה ותפילה אינן דהרמה; הן רק כלים כדי להגיע לחוכמה הפנימית הזו. גם אם נעשה מדיטציה כל היום, אך לגמרי לא נבין את הדהרמה, נשיג מעט מאוד. גם הטקסטים הדתיים אינם דהרמה; הם רק ספרים על הדהרמה, אמצעים להעברת מידע על הדהרמה. דהרמה אמתית, או דת, היא חוויה אישית שעל כל אחד מאתנו לעורר בתוכו, בעצמו. יש פעמון דהרמה בכל אחד מאתנו ועלינו להשתמש בו כדי להעיר ולהפעיל את החוכמה הרדומה שלנו. בדרך כלל התודעה שלנו עסוקה במלואה במחשבות עבשות, לא מועילות וחוזרות על עצמן: נאחזות בדמיונות ומייצרות כעס, קנאה או ייאוש כשהן מתחמקות מאתנו. תרגול הדהרמה פירושו לצלצל בפעמון החוכמה הפנימית שלנו, להיות ערני כל הזמן ולנקות את הפסולת שנצמדת לתודעה שלנו, את ההיאחזויות וההתמכרויות שרודפות את החלומות בהקיץ שלנו. בהפיכת כול זה לתרגול יומי, אנו בעצמנו יכולים להפוך לדהרמה; כל האנרגיה שלנו הופכת לחוכמת דהרמה. ואז אנו באמת לוקחים מחסה, ומאפשרים לדהרמה הפנימית לבדה לווסת את חיינו.

המושא השלישי למחסה הוא הסנגהה. הסנגהה מורכבת מאלה שניחנו בחוכמה. הם כמו האחיות הרחמניות והחברים שעוזרים לנו להחלים ממחלה. סנגהה אינה רק אלה שעוטים גלימות אדומות או צהובות, אלא גם אותם חברים שמשפיעים עלינו לטובה. חברים רוחניים אלה ממריצים אותנו ומעוררים בנו השראה, ולכן יש להבדיל ביניהם לבין החברים הרגילים שמעכבים אותנו. למשל, לקורס המדיטציה הנוכחי כל אחד מגיע מרקע שונה ועם ראייה שונה. אבל פתחנו את ליבנו זה לזה ושיתפנו בחוויות מאד עמוקות. יכול להיות שנרגיש חמימות רבה יותר כלפי החברים שהכרנו כאן מאשר כלפי חברים ותיקים יותר בבית. ולמה זה כך? כי אנו מרגישים תחושה של אחדות: הגבנו יחד ליופי של חוכמת הדהרמה.

חברים רוחניים אמתיים תומכים זה בזה בתרגול שלהם ומקדמים זה את הצמיחה של זה בידע ובמודעות. אנו זקוקים לתמיכה, כי אנו מושפעים כל כך בקלות על ידי הסביבה שלנו ועל ידי האנשים שמקיפים אותנו. נניח שאני שתיין כבד והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולוותר על ההרגל הזה. ואז חבר יאמר, “כמה חם היום! הבה נלך לשתות משהו.” אז אני הולך אתו באותו יום, ושוב ביום למחרת, ובמהרה אני מוצא עצמי שוב באותו בור.

יותר מזה, בחברויות רגילות אנו מבלבלים, לעיתים קרובות, בין היאחזות לחיבה. למשל, החבר שלי עשוי להראות את חיבתו אלי בכך שיציע שנצא לערב של שתייה ביחד. אם אסרב, הוא עלול לחשוב שאינני חברותי וירגיש דחוי, אז אני מוותר. כך חברים יכולים להכשיל אותנו. הוא לא השתמש באיומים או בכוח, אבל בהפגנת סוג החיבה שמורכב רק מהיאחזות ומהיצמדות, הוא הוביל אותי למצב שהייתי מעדיף להימנע ממנו. לכן חיוני שנפתח את עין-החכמה שמבחינה בין אהבה אמתית לבין היאחזות גרידא ויכולה לראות את ההבדל בין מה שמיטיב אתנו לבין מה שמזיק לנו. עלינו לסמוך לגמרי על חוכמה זו, ולא על התגובות הרגשיות המשתנות כל הזמן.

אני יכול לראות בבירור את חשיבותם של חברים רוחניים כשאני מבקר את התלמידים שלי בכל העולם. כאשר הם נמצאים בין חברים בסביבה תומכת של קורס למדיטציה, הם שמחים ומתלהבים. אך אחרי שהם עוזבים ומנסים לתרגל בעצמם, האנרגיה שלהם נמוגה לאיטה, וכשאני רואה אותם בפעם הבאה הם שוב בדיכאון. זה מראה את הצורך שלנו בהשפעות מחזקות, שגורמות לאנרגיות שלנו לזרום בערוצים הנכונים. כל מי שמספק השפעה כזו – אנשי מזרח או אנשי מערב, לבנים או שחורים, גברים או נשים – שייכים לסנגהה האמתית.

צריך להיות כבר ברור שהדחף לקחת מחסה מתעורר מראיית הצורך לפתח את התודעה שלנו ולטפח את החוכמה שלנו. להיות בודהיסט זוהי חוויה פנימית ולאו דווקא משהו שניתן למדוד באמצעות התנהגות חיצונית. לעיתים קרובות אני פוגש אנשים שאינם מחזיקים בהשקפה דתית או פילוסופית מסוימת, אבל, בדרכם השקטה והפשוטה, לוקחים מחסה בחוכמה. הם רגישים לצרכים של עצמם ושל אחרים, ומנסים לתת משמעות לחייהם באמצעות התפתחות עצמית ועזרה לאחרים. לדעתי, אנשים כאלה הם בודהיסטים, למרות שאולי הם מעולם לא שמעו על הבודהה שקיימוני או על הדהרמה שלו.

לקחת מחסה זה לא קשה, אך תהיה זו טעות לחשוב שניתן לשבת באופן פסיבי ולתת לבודהה, לדהרמה ולסנגהה לעשות את העבודה בעבורנו. הבודהה אמר, “אתם אחראים על הבלבול של עצמכם ואתם אחראים על השחרור של עצמכם.” מה שמציל אותנו מבלבול היא החוכמה שלנו. אם אנו לוקחים מחסה תוך הבנה מלאה של המשמעות של שלושת מושאי המחסה, החוכמה שלנו תצמח ומעצמה תמלא אותנו בנחישות אנרגטית ללכת בדרך לשחרור.

משלקחנו מחסה באופן רשמי, אנו לוקחים על עצמנו אחריות מסוימת על ההתנהגות שלנו. עלינו להתבונן בתודעה שלנו ולבחון את התהליכים הפנימיים של פעולה ושל תגובה. “מה עושה התודעה שלי כעת? איזה דחף מתעורר? כשאני פועל כך, מה התוצאה?” למשל, עלינו להתבונן כיצד אחרים מגיבים כשאנו אומרים מלים ריקות, שלא לצורך, או כשאנו מדברים מבלי להבין מה שאנו אומרים. למלים יש כוח רב. גם לתקשורת גופנית יש השפעה גדולה על אחרים; היציבה שלנו, התנועות שלנו והבעות הפנים שלנו משאירים רושם עמוק על התודעות של אנשים אחרים. היות ורוב הבעיות שלנו קשורות באנשים אחרים, חשוב להיות ערניים להתנהגותנו ולהימנע מלפגוע במישהו.

התהליך הזה של פעולה ותגובה נקרא קרמה. קרמה יכולה להיתפס כמונח פילוסופי טכני, אבל היא אינה אלא החוויה האישית שלנו. היא אומרת לנו לאילו תוצאות עלינו לצפות ממעשינו, ויש לה תפקיד חיוני בתרגול רוחני. אנו רוצים לעשות מדיטציה ולפתח חוכמה, אך אם לא ננסה לשלוט בהתנהגות שלנו ובתודעה המפוזרת והמוטרדת שלנו, לא נגיע רחוק. בשל כך אנו אומרים, “שמור על הקרמה שלך.” עלינו לפעול בחוכמה מבחינה כדי ליצור את התנאים הפנימיים הטובים ביותר להשגת המטרות שלנו.

לסיכום: בודהה הוא התודעה הפתוחה לגמרי, המצב שמעבר לבלבול;  הדהרמה היא הדרך של החוכמה שמובילה למצב הזה; והסנגהה מורכבת מאלה שניחנו בחוכמה ויכולים לעזור לנו בדרך. חוסר הסיפוק המתמיד בחיינו הוא זה שדוחף אותנו לקחת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה. אנו מבינים שהיאחזות  בחלומות בהקיץ וברכוש גשמי מעולם לא גרמו לנו שמחה שמחזיקה מעמד. לכן, כדי שניפטר מאי-הסיפוק הזה ונזכה בהבנה של המציאות, אנו לוקחים מחסה בחוכמה: הדרך לחירות פנימית.

אך עליכם להיזהר שלא להגזים בראיית בעיותיכם וגם לא לקחת מחסה בעבור עצמכם בלבד. זכרו שכל היצורים כולם מבולבלים ולא מאושרים. לכן, בכל פעם שאתם לוקחים מחסה, דמיינו את אימכם ואת אביכם לצדכם, את חבריכם ואת קרוביכם מאחוריכם, אלה שמעצבנים אתכם לפניכם, ואת כל היצורים האחרים מסביבכם.  ואז חשבו, עם חמלה והתכוונות אוהבת, “כל היצורים החיים ביקום, כולל אני, חיים בבלבול מזמן שאין לו התחלה, לוקחים מחסה בדברים לא אמתיים ונתקלים כל הזמן במכשולים. כעת יש לי הזדמנות לפתח את היכולת האנושית שלי ולהתאחד עם הידע הבלתי מוגבל של התודעה הפתוחה לגמרי. במקום להקשיב לתודעה הנצמדת והמבולבלת שלי, אקשיב לחוכמה; זו הדרך היחידה לשחרר את עצמי ואת כל שאר היצורים. מסיבה זאת אקח מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה.”

ואז העלו בעיני רוחכם את בודהה שקיימוני: אור לבן קורן מכתר ראשו, אור אדום מגרונו ואור כחול מליבו. אתם יכולים להעלות בעיני רוחכם, במקומו, את המורה הרוחני שלכם מושא עיקרי למחסה, או, אם זה טבעי לכם יותר, את ישו או מדריך רוחני אחר שאתם מוקירים כמי שהתגבר על כל תעתוע. יש להעלות בעיני רוחכם את מושא המחסה שלכם בצורה עדינה ואוהבת, כשהוא מקרין את שלושת הצבעים. קרני אור אלה זורמות לתוככם ולתוך כל היצורים שמסביבכם, ומטהרות את כל האנרגיה השלילית, במיוחד את הייאוש ואת ההמעטה בערך העצמי.

בנקודה זו עשויה להתעורר שאלה. “אם לקיחת מחסה היא עניין של לסמוך על החוכמה הפנימית של עצמך, מדוע יש לנו טקס רשמי של לקיחת מחסה? מדוע נדרש טקס זה?” התשובה היא שזה מזכיר לנו עד כמה חשוב הוא רגע לקיחת המחסה: הוא מציין את ההגעה שלנו לתובנה חיונית בנוגע לטבע של עצמנו. כל כך הרבה פעמים בעבר חיפשנו ביטחון בשטויות אבל כעת גילינו את היכולת הפנימית שלנו להגשים את הגורל הנעלה ביותר: שחרור מלא מסבל. אנו נחושים מרגע זה ואילך במקום לקחת מחסה בתעתועים חולפים, ניקח מחסה באנרגיית-החוכמה הטהורה והבהירה שלנו, ונצא לדרך לשחרור. המעשה הטקסי של לקיחת מחסה מחזק את הנחישות שלנו.

“כאשר סירות הפליטים הווייטנאמים המלאות עד אפס מקום נתקלו בסערות או בפיראטים, אם כול אחד היה נכנס לפאניקה, כולם היו אבודים. אבל אם אפילו אדם אחד בסירה נשאר רגוע וממוקד, זה הספיק. זה הראה את הדרך לכול אחד לשרוד”. 

תיק נהאט האן

כאשר שמעתי בחודש ינואר לראשונה על וירוס הקורונה, ידעתי שעליי לפנות אל איזון הנפש שלי. איזון נפשי הוא השתוות התודעה, והוא נחשב על ידי בודהיסטים כאחד מארבעת הברהמה-ויהארה (הלכי הרוח הנעלים, או המשכנים שאין להם שיעור). האיזון הנפשי מאפשר לנו להישאר דרוכים לנוכח סכנה ושלווים גם יחד – ובעלי יישוב דעת בעיצומו של מצב חירום – והכול תוך שמירה על יציבות.

איזון נפשי אין פירושו אדישות. איזון נפשי של תשומת לב מושתת על אכפתיות. רק כאשר ליבי פתוח ונוכח עם הסבל שבתוכי ומסביבי, אני יכול להיות מעורב בפעילות רבת-משמעות ורחומה. כיוון שאדם יכול להיות נשא של וירוס קורונה אך ללא התסמינים שלו, הרי לאחר שעשיתי כול שביכולתי כדי להישאר בטוח מפני הווירוס, אני שמח לדעת שאינני משמש אותו כדי להדביק אחרים.

איזון נפשי פירושו כוליות. מעניין לציין כי אין מדובר במגפה (אפידמיה) שאנו מתמודדים איתה, אלא במגפה עולמית (פאנדמיה). משמעות מקורה היווני של המילה פאנדמיה היא “שייכת לכול האנשים, ציבורית, משותפת”. חיוני שלא נאפשר למגפה עולמית זו לשבור או לרסק את מה שמשותף בינינו. העובדה שכולנו יכולנו, בסופו של דבר, ללקות בווירוס הקורונה, היא התזכורת המוזרה מכול אך גם המציאותית מאוד לכך שכולנו עשויים מקשה אחת.   

כוליות האיזון הנפשי פירושה לאמץ אל ליבנו את הכאב שלנו ואת השמחה שלנו כמקשה אחת. פירושה גם להכיר במכשולים ובפריצוֹת דרך. בו בזמן שאני מקווה לפריצות דרך, ברצוני להצביע על שלושה מכשולים משותפים הנמצאים בדרכנו. עם תשומת לב אנו יכולים לעצור, לנשום ולחייך אל עצמנו, לפני שאנרגיות הרגלי ההכחשה, הכעס והפחד שלנו ״יחטפו״ את תשומת הלב שלנו.

זו מגמה רווחת להיסגר, לאבד תחושה ולהתעלם מנוכחותו של כול קוף גורילה ענק הנמצא בחדר. למגמה המתעתעת שלנו להתעלם ישנם שני בני דודים רעילים: כעס ופחד. נחוץ להיות מודע לכעס, כדי שלא נפעל בעיוורון בגלל הדחפים האוטומטיים שלו. אם היו לי כרטיסים לפסטיבל SXSW השנה באוסטין, שבוטל עתה, ייתכן שהייתי חש מבואס בגלל שהוא בוטל, דוחק הצידה את האכזבה שלי ואחר כך מוציא את התוקפנות הקלה שלי על עובר אורח תמים. יתר על כן, גם אנשים אחרים קרובים עכשיו לקצה, ועל כן הכעס שלי יכול לעורר בקלות את כעסם. למשל מחסומי דרכים: במקום לצפור בצופר המכונית ולהתחיל שרשרת תגובות אני יכול להשתהות, לנשום, ולחייך כלפי האינסטינקט הטבעי שלי, זה של האחרים, להימנע מלצפור בחזרה, ולהישאר במצב של איזון נפשי.

נפוצה במידה שווה היא הסכנה השלישית, הפחד. בזמנים כאלה עלינו להיזהר ולא לפחד. כמי שנמצא בשנות ה-70 לחייו, אני בקבוצת הסיכון להידבקות בווירוס הקורונה. טבעי שפחדתי מייד כשלמדתי על כך. אך כשפגשתי את הפחד שלי עם תשומת לב והבנתי במה מדובר, ידעתי שהיה עליי להכיר, לקבל, לחבק ולהניח לפחד שלי, או שהוא יכַלֶה אותי.

מעניין להבין פחד באמצעות מדע אבולוציוני. פחד הוא אזהרה של הטבע מפני סכנה, אך הוא פועל אחרת על בני אדם מאשר על מינים אחרים. איילה יכולה לזנק למצב של פחד, מנוסה או לחימה, ולריצה מיידית. בין אם היא חשה בפומה הרצה אחריה, או שרק שמעה צליל של זרד נשבר – ברגע שהאיילה מרגישה בטוחה היא מתנערת, האדרנלין בדמה נעלם והיא ממשיכה בהתנהגותה השמחה. יש כאן לקח שבני האדם עדיין לומדים. עורקינו ממשיכים לשאוב את כימיית הפחד, זמן רב לאחר שכול גורם כלשהו לפחד כבר אינו נמצא פיזית שם; מבחינה מנטלית, אנחנו מחיים אותו. זו סיבה נוספת לתרגל תשומת לב.    

אנא, קחו בחשבון גם כיצד הפאנדמיה פרצה בזמן שכול אחד יכול לגלוש באינטרנט ולקרוא מאמרים המבטאים עשרות זוויות ראייה. כאשר אתם מוצפים בכלי תקשורת הסוחרים בפחד, אתם יכולים לתרגל מעורבות ולשאול את עצמכם: “האם אני בטוח? האם אני מגיב למשהו שחוויתי על בשרי? או שאני חושב שישנו נחש על הכביש, כאשר באמת זהו מקל בלבד?” 

כדי להגמיש את שריר תשומת הלב שלכם, אתם יכולים לנסות תרגול קצר זה. דמיינו לרגע את וירוס הקורונה המוכר עתה. כאשר אתם רואים אותו, מה עולה בתודעתכם? שימו לב אם גופכם מאותת פחד. אם כן, היכן גופכם מבטא זאת? האם נשימתכם שטחית? הלב מדלג על פעימה? האם ישנן תחושות מעקצצות? דקירה של קור? כיוון שגופנו הוא לעיתים קרובות המגיב הראשון למצב של קושי רגשי, ננהג בחוכמה אם נבחין, נקבל ונבין דפוסי גוף אלה לפני שהם יתפשטו.

המשורר הפרסי הגדול חאפיז כתב: “הפחד הוא החדר הזול ביותר בבית. הייתי רוצה שתגור בתנאים טובים יותר”. הוא מזכיר לנו שבמלון הגדול של החיים, הפחד הוא חדר שחלונותיו ניבטים לקיר אטום. אנו ראויים לנוף טוב יותר: העולם הרחב המשתרע מעבר לחלונותינו. כדי להרגיע פחד, אנחנו יכולים לטפח את ניגודו: אמון. כאשר אנו נותנים אמון בכוחנו הטבוע בנו ובטבענו הטוב הבסיסי, ובאלה של הסובבים אותנו, אנו יודעים אז שאנחנו יכולים לשרוד בסערה הזאת. אנו יכולים להרוות את אומץ הלב שלנו ולחדש את החזון שלנו בבאר זו של אמון.

בזמנים קודרים אלה, טוב להיות מרוצה ולאזן את החשכה עם אור. אתם יכולים להשתהות, לנשום, ולחייך אל כול הסיבות לשמחה המצויות בקצות אצבעותיכם. עיניים היכולות לראות את השמים הכחולים. אמא אדמה מתחת לרגליכם. שפע הצמחייה הירוקה, וניצני האביב הפורחים. אתם יכולים אפילו לאמץ יציבה של אצילות שקטה ורגועה, להיות מודעים כאשר אתם נושפים ושואפים כמה פעמים. בעת השאיפה, אמרו לעצמכם: “שאיפה, אני מרפא את עצמי”. בעת הנשיפה, אמרו לעצמכם: “נשיפה, אני מרפא אחרים”. חזרו על כך ככול שנדרש.

הלוואי וזה יועיל.