EN
EN

איזון הנפש

גיל פרונסדל הוא המורה הראשי של Insight Meditation Center ברדווד סיטי, קליפורניה. הוא מתרגל ויפסנא וזן, באסיה ובארה”ב, מאז 1975. הוא היה נזיר במסורת התהרוואדה בבורמה, ומאוחר יותר הוסמך ככומר זן. הוא בעל תואר דוקטור בלימודי דת מאוניברסיטת סטנפורד, ומחברם של ספרים ומאמרים רבים. 

 

* * *

 

איזון הנפש הינה אחת מאיכויות הלב הנעלות ביותר בתרגול הבודהיסטי. זהו הבסיס לחוכמה ולחופש והמגן של החמלה והאהבה. בעוד יש כאלו הסוברים כי איזון הנפש הינה ניטרליות יבשה או ריחוק קר, איזון נפש בוגר מייצר הוויה קורנת ומלאת חום. הבודהה תיאר תודעה מלאה באיזון הנפש כ”שופעת, מרוממת, חסרת גבולות, ללא איבה וללא כוונות זדון”.

המונח “איזון הנפש”, מתרגם שתי מלים שונות בפאלי בהן השתמש הבודהה. כל אחת מהן מייצגת היבט אחר של איזון הנפש.

 

המילה הנפוצה ביותר בפאלי המתורגמת כאיזון הנפש הינה “אופקהא“, שמשמעותה “לבחון”. היא מתייחסת לאיזון הנפש העולה מכוח ההתבוננות, היכולת לראות בלי להיות שבוי בדבר שבו אנו מתבוננים. כאשר יכולת זו מפותחת היטב היא מייצרת תחושת שלווה עמוקה.

 

אופקהא יכולה גם להתייחס לנינוחות העולה מראיית התמונה הגדולה יותר. בלשון המדוברת, בהודו, השתמשו לעתים במילה במשמעות של “לראות עם אורך רוח”. אנו יכולים להבין זאת כ”ראייה עם הבנה”. לדוגמא, כשאנו יודעים לא לקחת מלים פוגעות באופן אישי, פוחתת הסבירות שנגיב למה שנאמר. במקום זה, אנו נשארים נינוחים או שווי נפש. אופן זה של איזון הנפש מושווה לעתים לאהבתה של סבתא. הסבתא בבירור אוהבת את נכדיה אך, הודות לניסיונה עם ילדיה שלה, יש סבירות נמוכה יותר שהיא תסבך את עצמה בדרמה של חיי נכדיה.

 

המילה השנייה שמתורגמת לעתים קרובות כאיזון הנפש הינה tatramajjhattata, שילוב הבנוי ממילים פשוטות בפאלי. המילה tatra, משמעותה “שַם”, ולעתים היא מתייחסת ל”כל הדברים הללו”. המילה majjha משמעותה “אמצע”, והמילה tata, משמעותה “לעמוד” או “להיות ניצב”. כשכל אלו מתחברים, הביטוי המתקבל הופך ל”לעמוד באמצע של כל זה”. כאופן של איזון הנפש “להיות באמצע” מתייחס לאיזון, להישארות ממורכז באמצע של כל מה שקורה. האיזון הזה מגיע מכוח פנימי או יציבות. הנוכחות החזקה של שלווה פנימית, רווחה, ביטחון, חיות או יושרה, יכולים להחזיק אותנו זקופים, כפי שהזבורית מייצבת את הספינה אל מול רוחות חזקות. ככל שהכוח הפנימי מתפתח, עולה בעקבותיו איזון הנפש.

 

איזון הנפש הינו הגנה מפני “שמונה הרוחות הארציות”: שבח וגינוי, הצלחה וכישלון, עונג וכאב, תהילה ושם רע. לחוש התרוממות רוח מוגזמת, או להיאחז בהצלחה, שבח, תהילה או עונג יכול להיות הכנה לסבל כאשר רוחות החיים משנות כיוון. לדוגמא, הצלחה יכולה להיות נהדרת, אך אם היא מובילה ליהירות, יש לנו יותר מה להפסיד באתגרים עתידיים. שקיעה בדברי שבח יכולה להוביל לגאוותנות. אם נזדהה עם כישלון, אנו עלולים לחוש חסרי יכולת או פגומים. אם נגיב לכל כאב אנו עלולים לבוא לידי ייאוש. אם נבין או נחוש שתחושת הרווחה הפנימית שלנו אינה תלויה בשמונה הרוחות, יש סיכוי גדול יותר שנישאר יציבים בלב הסערה.

 

גישה אחת לפיתוח איזון הנפש הינה טיפוח איכויות התודעה אשר תומכות בה. שבע איכויות תודעתיות תומכות בפיתוח איזון הנפש.

 

הראשונה הינה יושר או יושרה. כאשר אנו חיים ופועלים ביושרה, אנו חשים ביטחון בנוגע לפעולותינו ודברינו ומכאן עולה איזון הנפש של חוסר אשמה. הטקסטים הבודהיסטיים העתיקים מדברים על האפשרות להשתתף בכל התכנסות של אנשים ולחוש חסרי אשמה.

 

התמיכה השנייה באיזון הנפש הינה תחושת הביטחון שבאה מתוך אמון. בעוד כל סוג של אמון יכול לגרום לאיזון נפשי, אמון שמבוסס על חוכמה הינו חזק במיוחד. המילה בפאלי לאמון, סַדְהַא, ניתנת לתרגום גם כשכנוע או ביטחון. אם יש לנו ביטחון, למשל ביכולתנו לעסוק בתרגול רוחני מסוים, הרי שגדלים סיכויינו להתמודד עם אתגריו באיזון הנפש.

 

התמיכה השלישית הינה תודעה מפותחת היטב. כמו שביכולתנו לפתח כוח פיזי, איזון, ויציבות של הגוף בחדר כושר, כך גם ביכולתנו לפתח כוח, איזון ויציבות של התודעה. זה נעשה באמצעות תרגולים המטפחים רוגע, ריכוז ותשומת לב. כשתודעתנו שקטה, קטנים סיכויינו להיסחף עם כל משב של הרוחות הארציות.

 

התמיכה הרביעית הינה תחושה של רווחה (well-being). אנו לא צריכים להשאיר את תחושת הרווחה למזל. בבודהיזם זה נחשב מתאים ומועיל לטפח ולקדם את רווחתנו. לעתים קרובות אנו מתעלמים מהרווחה הזמינה בקלות בחיי היומיום. אפילו להקדיש זמן ליהנות מכוס תה או השקיעה יכולה להיות אימון ברווחה.

 

התמיכה החמישית באיזון הנפש הינה הבנה או חוכמה. חוכמה הינה גורם חשוב בלימוד כיצד לטפח מודעות מקבלת, להיות נוכח בכל דבר שמתרחש בלי שמחשבותינו או ליבנו יתכווצו או יתנגדו. חוכמה יכולה ללמד אותנו להפריד את פעולותיהם של אנשים ממי שהינם. אנו יכולים להסכים או לא להסכים עם פעולותיהם, אבל להישאר מאוזנים ביחסינו עימם. אנו יכולים גם להבין שמחשבותינו  והדחפים שלנו הינם תוצאה של תנאים לא אישיים. בכך שלא ניקח אותם באופן כל כך אישי, גוברים סיכויינו להישאר נינוחים כשהם עולים בנו.

 

אופן נוסף שבו החוכמה תומכת באיזון הנפש הינו בהבנה שאנשים אחראים על החלטותיהם. דבר זה עוזר לנו למצוא איזון נפש לנוכח סבלם של אנשים אחרים. אנו יכולים לאחל עבורם בכל ליבנו את הטוב ביותר, אך להימנע מהטלטלה הקשה הנגרמת מתחושה שגויה של אחריות לרווחתם.

 

אחת הדרכים רבות העוצמה ביותר להשתמש בחוכמה כדי לסייע לאיזון הנפש היא לשים לב מתי איננו באיזון נפש. מודעות כנה לדברים שגורמים לנו להיות לא מאוזנים עוזרת לנו ללמוד כיצד למצוא איזון.

 

התמיכה השישית הינה תובנה, ראייה עמוקה לתוך טבע הדברים כפי שהם. אחת התובנות הבסיסיות ביותר הינה טבע הארעיות. באופנים העמוקים ביותר של תובנה זו, אנו רואים שדברים משתנים כה מהר שאיננו יכולים לאחוז בדבר, ובסופו של דבר התודעה מרפה מהיצמדות. ההרפיה מביאה איזון נפש, ככל שההרפיה והשחרור גדולים יותר, איזון הנפש עמוק יותר.

 

התמיכה האחרונה הינה חופש אשר מגיע כשאנו מתחילים להרפות מנטיותינו התגובתיות. אנו יכולים לקבל טעם של תחושה זו אם נשים לב למקומות בהם היינו פעם תגובתיים, וכעת כבר לא. לדוגמא, נושאים מסוימים שהרגיזו אותנו כשהיינו בני נוער לא מחוללים כל תגובה כעת כשאנו בוגרים. בתרגול הבודהיסטי, אנו עובדים על הרחבת טווח חוויות החיים שבהן אנו חופשיים.

 

שני אופנים אלו של איזון הנפש, זה המגיע מכוח ההתבוננות וזה המגיע מאיזון פנימי, נפגשים בתרגול תשומת הלב. כשתשומת הלב מתחזקת כך מתחזק גם איזון הנפש. אנו יכולים לראות ביתר עצמאות וחופש. ובעת ובעונה אחת איזון הנפש הופך להיות חוזק פנימי השומר עלינו מאוזנים נפשית בתוך כל מה שיש.

 

מתוך הדרשה על ששת בסיסי המגע

בראותך צורות שמענגות את התודעה

ובראותך צורות שאינן מענגות את התודעה

הנח להרגל להשתוקק למה שמענג את התודעה

ואל תזהם את התודעה במחשבה: ׳זה אינו נעים לי׳.

 

בשומעך צלילים צורמים ומפחידים, נעימים ולא נעימים,

אל תהיה מוקסם מהצלילים הנעימים,

הנח לתנועת הסלידה מצלילים שאינם נעימים

ואל תזהם את התודעה במחשבה: ׳זה אינו נעים לי׳.

 

בהריחך ניחוחות שמענגים את התודעה

ובהריחך ריחות לא טובים ולא נעימים,

הנח לדחייה מן הריחות הלא נעימים

ואל תעורר את הרצון לריחות נעימים.

 

באוכלך מאכלים טעימים וערבים לחך

ובאוכלך מפעם לפעם מה שאינו טעים,

אכול בלי להיקשר לטעמים הטעימים

ובלי לפתח התנגדות לטעמים הלא טעימים.

 

כאשר אתה חווה מגע נעים, אל תתמכר לו

כאשר אתה חווה מגע כואב, אל תזדעזע.

שמור על איזון נפשי ביחס לשני סוגי המגע

בלי להימשך לדבר ובלי לסלוד מדבר.

 

כיצד לשמר את התשוקה ולקבל את חיינו במלואם ללא העדפה?

Zenkei Blanche Hartman  – ראש מנזר הזן של סן פרנסיסקו

Geshe Tenzin Wangyal Rinpoche  – ממשיך שושלת של מסורת בון דזוגצ’אן טיבט  

Narayan Helen Liebenson  – מורה במרכז המדיטציה בקיימברידג’ 

 

* * *

 

שאלה: איך לשמר את התשוקה בחיינו ועדיין ליישם את הלימוד על פיו עלינו לקבל את הפנים השונות של החיים באיזון נפש?

 

הלן ליבנסון:

איני חושבת שיש קונפליקט מובנה בין חיים בתשוקה וחיים באיזון נפשי. לא רק שתשוקה ואיזון נפשי  יכולים להתקיים יחדיו, הם אף יכולים לעבוד ביחד בהרמוניה.

כאשר אני משתמשת במילה “תשוקה”, אני מתכוונת למערכת יחסים אוהבת, ולהתמסרות. מדובר על תחושה של חיות וחיוניות פנימית, אהבה ללימוד, ויכולת להתמודד עם קשיים בדרך יצירתית.

 

הקלה על סבל, עיסוק בכל סוג שהוא של אומנות, חיים בעולם הזה עם כל הלב, וגילוי טבעם האמתי של הדברים – כל אלה מחייבים תשוקה, דבקות ומסירות.

 

אתם שואלים על “שימור התשוקה.” אני חושבת שמדובר יותר בשאלה איך לטפח תשוקה נבונה שמבוססת על תשומת לב ואהבה. אם סוג התשוקה שמטפחים נגוע בהיאחזות, חווית החיים תהיה צרה ומוגבלת. כאשר אנחנו נאחזים ברעיון שדברים צריכים להיות בדרך מסוימת המתאימה להעדפותינו האישיות, אנו יוצרים בעיות לאחרים ולעצמנו. בניגוד לכך, אי היאחזות מביאה מרחב והכלה.

 

אין “כך צריך” לגבי איזון נפש. אנו מטפחים איזון נפש כי זה מקל על הסבל בחיים. איזון נפשי משמעותו תגובה למצבים שבהם אנו נתקלים תוך שמירה על איזון פנימי ונינוחות. משמעותו להגיב בחוכמה וחמלה במקום בדחייה והיאחזות. להיות באיזון נפש אינו אומר להיות כנוע, שבע רצון מעצמך, או מנותק. ואין לזה שום קשר לאדישות. הבודהה אמר שאדישות היא האויב הקרוב של איזון נפש, כי אפשר  בקלות רבה לטעות בין השניים, אולם איזון נפש הינו איכות תודעה מאוד שונה. כפי שאמר פעם אחד ממורי המוקדמים טֲארָה טולְקו רינפוצ’ה, משמעותו של איזון נפש היא שהכול “קרוב בצורה שווה” דבר המעיד על אינטימיות עם כל הדברים.

 

אנו מפתחים תשוקה לדימוי כיצד הדברים יכולים להיות, ובאותו הזמן אנו לומדים כיצד להיות באיזון נפש ולא להתנגד לדברים כפי שהם. יש לנו תמיד הפוטנציאל לעודד את הדברים היפים, אם בין שני אנשים, או בין שתי ארצות, או אם הם עולים מעיסוק  באומנות או פשוט מישיבה במדיטציה.

 

התשוקה לתרום ככל יכולתנו היא צורה של אהבה. תשוקה הופכת לבעיה רק כשאנו מנסים לשלוט על התוצאות של מאמצינו. אז, אם אנו מגלים שאחרים לא משתפים פעולה עם החזון שלנו, או אף מתנגדים לו בצורה ישירה, מה שאולי התחיל כתשומת לב, תשוקה ואהבה עלול להפוך לשחיקה, כעס, תסכול, אכזבה, רוגז וקוצר רוח. זו היאחזות, לא אהבה.

 

בסופו של דבר אנו מנסים לטפח תשוקה לחיים ולא תשוקה לדברים שבחיים, תשוקה שמרחיבה את ליבנו ואת ההבנה שלנו לגבי מה אפשרי בעולם הזה. תשוקה מסוג זה היא אהבה, לא רק למתי מעט, אלא לכולם. בדרך זו תשוקה ואיזון נפש צועדים יחדיו באהבה ובחוכמה.

 

בלאנש הרטמן: 

 

ה”תשוקה בחיים” הזאת שאתם רוצים לשמר, האם היא שונה מדבקות ומסירות לתרגול של דרך הבודהה למען רווחתם של כל היצורים? האם היא שונה מהערכה עמוקה והכרת תודה מעומק הלב למתנת החיים? האם יש לה קשר לרעיונות של הישג או רווח, או להשגת דבר מה שאתה חושב שאין לך?

 

לפי המילון שלי מקור המילה passion  הינו בפועל הלטיני passus  שמשמעותו “לסבול.”  באנגלית המילה תשוקה(passion) , מתייחסת לרגש רב עוצמה, שיכול להיות חיובי או שלילי, אהבה או שנאה. “איזון נפש” לעומת זאת, פרושה איזון של התודעה. נינוחות, רוגע, שלווה. זה נכון שהדרך הבודהיסטית מעודדת אותנו לטפח את ארבעת הלכי הרוח הנעלים (הברהמה ויהארה, “המשכנים השמימיים”): התכוונות אוהבת, חמלה, שמחה בשמחת האחר ואיזון נפש. איני רואה שטיפוח איזון נפשי פוגע באהבת החיים, או אהבת העולם, או  בשמחה, אולם הוא יכול אולי לרכך את אחיזתנו העזה בהעדפות ודעות ואת הרגשות הכרוכים בהם.

 

המורה שלי סוזוקי רושי, עודד אותנו להעריך את “הדברים כפי שהם”. הוא אמר גם “רק להיות חי זה מספיק”. סיפורי זן רבים מסתיימים בשורת המחץ “רק זה” או “זה רק כך.” הלימוד הזה של קבלת החיים באיזון נפש, או אף בהכרת תודה, הוא לימוד מלא חמלה. האירועים בחיינו יהיו אשר יהיו, תלויים בגורמים ובתנאים בכל רגע נתון. ברור שכוונותינו ופעולותינו בגוף, בדיבור ובמחשבה הינם חלק מהגורמים והתנאים. ביחס לכל מה שעולה אנו חופשיים לבחור, האם להגיב בתשוקה או באיזון נפש.

 

טנזין וונגיאל רינפוצ’ה:

התעוררות אינה מצב של פסיביות או אדישות. איזון נפש משמעותו ראיה דרך עין החוכמה ולא דרך הרגשות השליליים כמו כעס או היאחזות. חשוב להבין שאפשר לחיות חיים באיזון נפש, וגם בהתלהבות, השראה, ולב אוהב.

 

נראה שבמערב אנו מקשרים תשוקה עם רגשות בלתי נשלטים. רגשות דוחפים אותנו לכיוון מה שנראה נוצץ ומבטיח. אבל אפשר להרגיש רגש חזק, או התלהבות עזה, או השראה, מבלי להיות נתון לדחפים רגשיים. עליך לכוון את הרגשות – אתה הנך המקור של הרגש, ואתה גם הנהג. אתה מכוון את הרגש חי ופועל אתו, אבל אתה בשליטה. משמעותה של השתוות הרוח היא שליטה מלאה  ברגשותינו.

 

אמנם אנו נוהגים בדרך כלל לקשר בין שליטה למתח ומאמץ, אולם אין זה כך במקרה זה. אתלט טוב יתפקד בחן ובעוצמה, בלי מתח מיותר. נהג מנוסה ובעל ביטחון ינהג ברכב בשליטה טובה, אבל לא במתח. אם אתה נוהג בצורה משוחררת מידי, וללא התחשבות בתנאי הדרך והיכולות של רכבך, אתה תאבד שליטה ברכב. אבל אם אתה נהג טוב, אתה מתייחס לכל התנאים שמתקיימים מבלי להיות מתוח. הדרישה הבסיסית לשליטה היא פתיחות. אתה פתוח ואתה מודע מתוך אותה פתיחות.

 

בבודהיזם הטיבטי יש אמרה שיצורים סמסאריים נשלטים על ידי הקרמה והרגשות שלהם, בעוד יצורים ערים, אינם כך. אם אנו כנים עם עצמנו איננו יכולים לומר שאנו לא נשלטים על ידי הרגשות שלנו, אבל השאלה עד כמה אנו סובלים תלויה בעד כמה אנו נשלטים על ידי רגשותינו. האם אתה מכוון את הרגשות שלך או האם הרגשות שלך מניעים אותך לכיוונים מסוימים? עם מודעות פתוחה אתה אינך קורבן של תנאים; להיפך, אתה יכול לכוון את האנרגיות הרגשיות שלך, ולכן אתה חופשי לחוות סקרנות, התלהבות, ושמחת חיים.

 

אתה יכול להיות פתוח ולאהוב מישהו מבלי להיאחז. אתה יכול להתלהב ממשהו מבלי להיות כבול על ידי ציפיות לתוצאה מסוימת. לרוע המזל לעיתים קרובות אנשים מתלהבים מתוצאה מדומיינת במקום לחוות שמחה מהרגע הזה כפי שהוא. אתה יכול להיות פשוט נלהב. התלהבות פתוחה! שמחה פתוחה! פתיחות זו היא שהופכת את חווית האהבה לחזקה. אפשר לקרוא לזה תשוקה, אבל הפתיחות היא זו שמבדילה בין אהבה מיטיבה ואהבה שגורמת לנו לסבל. כאשר אתה פתוח יש לך יכולת רבה יותר לכוון את אהבתך ואתה הופך פחות קורבן של כאבי האהבה, כי אם משהו משתבש אתה משחרר אותו בקלות. פתיחות קשורה מאד ביכולת לשחרר. כאשר אתה משחרר אתה מתחבר מחדש עם פתיחות בלתי מותנת ומגלה אהבה, שמחה וחמלה הנובעים באופן טבעי.

 

איזון הנפש שלנו מקורו במודעות הפתוחה עצמה, וכאשר אנו מתחברים עם המקור הזה שוב ושוב, חיינו הם דינמיים וחיוניים – לא פסיביים, משמימים או מנותקים. כל פעם שאתה משחרר את ההיאחזות שלך אתה מתחבר מחדש למודעות פתוחה. זה מה שמוכר כ”דרך”. אנו שבים ומגלים שמקור אהבתנו אינו באדם האחר ושהמקור של התלהבותנו הוא לא בתפקיד זה או בפרויקט זה. זה משחרר אותנו לחוות את החיים במלואם ולאפשר לחיינו להפוך לדרך שלנו.

איזון נפש נבון

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

 

* * *

 

בכל ערב לפני שאנו מודטים, אנו מזמרים את ארבעת הלכי הרוח הנעלים (הבְּרַהְמָה-וִיהַארָה): התכוונות אוהבת – “הלוואי שכל הישויות החיות יהיו שמחות”; חמלה – “הלוואי ולא יסבלו ממתח וכאב”; שמחה בשמחתם – “הלוואי ולא יאבדו את האושר שמצאו.”

 

ולבסוף באה השתוות הנפש (איזון נפש). במקום להגיד, “כל הישויות החיות יכולות ללכת לעזאזל, זה לא ענייני,” המזמור אומר, “כל הישויות החיות הן הבעלים והיורשים של פעולותיהן.” איך בדיוק המחשבה הזאת קשורה להשתוות הנפש? שימו לב שהיא אחרונה ברשימה. במילים אחרות, אתה מתחיל בטיפוח של התכוונות אוהבת, חמלה ושמחה בשמחת האחר. אבל אז אתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שיכולה להיות לך התכוונות אוהבת כלפי אנשים אבל הם לא שמחים. יכולה להיות בך חמלה כלפיהם ועדיין הם לא משתחררים מסבלם. אתה יכול לשמוח בשמחתם אבל הם ינצלו את זה לרעה. הם מנצלים לרעה את כוחם, הם מנצלים לרעה את עושרם. אתה מתחיל להבין שיש מגבלה למה שאתה יכול לעשות, לא רק למען אחרים אלא גם למען עצמך.

 

במקום הזה נכנסת ההתבוננות על הקרמה. אתה מבין שדברים מסוימים הם תוצאה של קרמה מהעבר ואין ביכולתך לשנות אותם. קרמה של אנשים אחרים מגבילה אותם; הקרמה שלך מגבילה אותך. עליך לחיות באופן מעשי במסגרת אותן המגבלות. אתה יכול למתוח קצת את הקצוות, להרחיב את המעטפת כדי לראות עד כמה אתה יכול לעבוד למען אושרך ואושרם של אחרים, אבל מגיעה הנקודה בה המעטפת מתנגדת. אתה מבין שיש גבול למה שאתה יכול לעשות בכל זמן נתון. יש גבול למה שאתה יכול לעשות עם האנרגיות והכישרון שלך. הגישה הנכונה אם כן, היא לשים בצד את המקומות שבהם אתה לא יכול לעזור או לשנות, כך שתוכל להתמקד במקומות בהם אתה יכול.

 

זה מה שעומד מאחורי המזמור על הקרמה: לאפשר לך תחושה של סדר עדיפויות, להזכיר לך מה חשוב. יש לך מלאי מוגבל של אנרגיה, מלאי קצוב של זמן קצוב בחיים הללו. אתה עוזר היכן שאתה יכול, אבל אם אין ביכולתך לעזור, אין סיבה לדאגה, אין סיבה לסבול בשל כך. אין טעם לבזבז את האנרגיות שלך במקומות בהם אין ביכולתך לשנות, כי האנרגיות שלך מוגבלות. השתוות הנפש היא היכולת לחיות בשלום עם העיקרון של הקרמה כך שתוכל לתפקד בתחום הגבולות שלה ולהשתמש באנרגיות שלך בתבונה. זה חלק מהכוונה באמירה, “כל מה שאתה עושה לטוב או לרע, אתה תהיה היורש של מעשיך.” עליך לקבל את העיקרון של הקרמה אם אתה מתכוון להיות מיומן בשימוש ביכולות שלך.

 

הלימוד על השתוות הנפש אינו מייעץ לאמץ גישה של אדישות קרירה. הוא  מזכיר לך בפשטות מהו סדר העדיפויות שלך, מהן מגבלותיך, ועליך לפעול בתחום של מגבלות אלה. במילים אחרות, אם עולה בעיה שמקורה בקרמה של עברך, אתה מבין שאין בכוחך לשנות זאת. מה שאתה כן יכול לשנות, מה שאתה יכול לעצב זה מה שאתה עושה ברגע זה. אז התמקד בכך.

 

יש פסוק בו הבודהה מדבר על דרכים מיומנות ודרכים שאינן מיומנות ללמד ולחשוב על קרמה. דרך שאינה מיומנת היא לומר שכל אחד שגורם לעוול סופו שיגיע לגיהינום; כל מי שעושה דבר רע הולך לסבול. אתה מסתכל לאחור ומבין שאתה, כמו כל אחד אחר, עשית כמה דברים רעים בחייך: הזמנים בהם פעלת לפי כוונות פחות אצילות ופחות יפות מהכוונות הטובות ביותר שלך. אם תדגור על הטעויות הגדולות שלך, תמצא את עצמך בספירלה שיורדת מטה, מטה, מטה. זה לא עוזר לך בכלל. מה שאתה צריך לעשות זה להזכיר לעצמך שלמרות שיש קרמה מהעבר, יש גם קרמה חדשה, לוח חדש. אתה חופשי לבחור ברגע זה להתנהג במיומנות ככל הניתן. הנח בצד את כל הפעולות הלא מיומנות שעשית בעבר. החלט שאינך מתכוון לבצע אותה שגיאה שנית. והתקדם קדימה. אין זאת שאתה מתכחש לשגיאותיך. אתה מודה בהן. זה לא שאתה אדיש להן. אתה מבין ששגיאה זו שגיאה ושאינך רוצה לחזור עליה.

 

אבל אם אתה דוגר על השגיאות שעשית בעברך, אתה לא משאיר לעצמך את האנרגיה הדרושה להתנהג בצורה מיומנת ברגע הזה. זו שאלה של סדר עדיפויות: על מה אתה הולך למקד את האנרגיות שלך כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר? מטרתה של ההתבוננות שמחברת בין עקרון הקרמה והשתוות הנפש היא להתארגן לפעולה כך שתוכל להתמקד מיד במעשיך ברגע זה.

 

כאן נמצא גרעין האמת. זה הבסיס למבנה של המציאות. כאשר אתה מתמקד בכאן ובעכשיו, אתה לא לכוד בכל ה-“מה היה אם” לגבי העבר: “מה אם הייתי עושה כך? מה אם לא הייתי עושה את זה?” כל ה-“מה אם” לגבי העבר הם בזבוז זמן מסיבי. ה “מה אם” החשוב הוא: “מה אם אתנהג בצורה מיומנת עכשיו?” נסה את זה.

 

בודהיזם אינו מלמד שרירות לב. הוא מתחיל עם רצון טוב. הסתכל על הדרך: זו דרך של עבודה על רווחתך ורווחת הסובבים אותך, דרך לשים קץ לסבל. זהו רצון טוב שיוצא לפעולה בשיא העוצמה. הלימוד של השתוות הנפש נועד לוודא שהרצון הטוב שלך לא ירד מהפסים, לא יכלה את עצמו, לא יבזבז זמן וילך לאיבוד בדרכים צדדיות לא מיומנות.

 

במילים אחרות, הבודהה אינו אומר לך להיות אדיש לגבי הבחירות שלך ברגע הזה, או לומר “למי אכפת מה אני עושה ברגע הזה?” אל לך לחשוב כך. עליך לתת לרצון טוב, חמלה, ושמחה בשמחת אחרים לשלוט על הבחירה שלך איך להתנהג ברגע זה – וברגע זה וברגע זה, בעוד הרגע הזה ממשיך לנוע דרך הזמן. אסור לך להיות אדיש לכך. צריכה להיות תחושה חזקה של השתוקקות, מטרה, ונחישות לגבי עשיית הפעולה המיומנת ביותר שאתה יכול לעשות בכל רגע שאתה מודע לבחירות העומדות בפניך. עליך להכריח את עצמך להיות יותר ויותר מודע במדויק לגבי הבחירות שאתה עושה. זה דורש מאמץ ואנרגיה.

 

פיתוח השתוות הנפש חוסך במשאבים שלך בכך שאתה יכול למקד אותם בנקודה בה הם היעילים ביותר, היכן שבאמת יעשו הבדל. אתה מפתח השתוות נפש בנוגע לדרך רק אחרי שהשגת את המטרה. אפילו השתוות הנפש שאתה מרגיש כאשר השגת את המטרה: ישנה התעלות מעבר לכך, במה שהכתבים מכנים “ללא הַכְוַונָה”. במילים אחרות, אתה מבין שהשתוות הנפש היא בחירה שאתה עושה: אלה הדברים שאתה הולך לשים בצד; אלה הדברים שאתה הולך להתמקד בהם. עליך לאפשר לעצמך לא להתעסק עם הדברים אשר אתה שם בצד. כאשר הדרך הושלמה לבסוף, זו הנקודה בה גם היא נכנסת לממלכה של השתוות הנפש. אתה יכול לשחרר אותה. אל תנסה לכוון כלום, גם לא את האפשרויות של השתוות הנפש. זו הנקודה בה התודעה זוכה בשחרור.

 

אז אתה מפתח השתוות נפש אוניברסלית בקבלך את העקרונות של הקרמה, אבל בישום שלהם לגבי ברירות העבר וההווה אתה זקוק להשתוות נפש סלקטיבית עד לנקודת הסיום של הדרך. בדרך זו, במקום להיות אדיש לחלוטין לכל – מצב שזהה לאדם מת – השתוות הנפש הופכת לכלי חשוב ששומר אותך חי ופעיל, ומבטיחה שכל האנרגיה והפעולות שיש לך להקדיש ברגע הזה מנוצלות בדרך הטובה ביותר. אחרת אתה תמשוך את עצמך מטה ע”י לקיחת יותר מידי אחריויות, יותר מידי דאגות. כאשר זה קורה, לא ניתן להשיג דבר. רק כאשר אתה יכול למקד את האנרגיות שלך תגיע לתוצאות.

 

כאשר אתה מטפח את המדיטציה שלך, נסה להביא את התודעה לריכוז כך שהיא יכולה לשהות במצב של שוויון נפש שממנו אתה ממשיך את העבודה. במילים אחרות, בנקודה זו  יש לך שלווה פנימית לכל דבר, לצד הפיתוח של תובנה. אזי השתוות הנפש גם מגנה עליך בשלב זה.

 

אַגַ’אן פוּאַנג אמר פעם, “אם אין לך השתוות הנפש של ג’האנה, התכוונות אוהבת תגרום לך לסבל,” כי אתה רואה כמה מוגבלת היכולת שלך לעזור לאנשים אחרים. אתה ממשיך להיתקל במגבלות שנוצרו על ידי קארמת העבר שלך בדיוק ברמת היכולת שלך להטיב עמהם בכל רגע. אתה גם עלול להיתקל במגבלות קרמתיות של העבר וההווה שלהם. אם אתה מפתח את השתוות הנפש המתאימה למגבלות אלו, אתה חוסך לעצמך את הסבל הנגרם בגללן. אתה פשוט מזהה אותן ועוקף אותן למקומות שאפשריים לך.  השתוות הנפש היא דרך חשובה להזין אותך בהליכתך בדרך, להעניק לך כוח, להבטיח שההתכוונות האוהבת שלך למענך ולמען האחרים לא תתבזבז ותונחה בדרך הנכונה.

 

אל תחשוב על השתוות הנפש כעל הלך רוח קר וחסר לב. זו פשוט דרך מאוד ריאלית לראות את הדברים. שים לב שבארבעת הלכי הרוח הנעלים, שלושת האחרים מתחילים ב -“הלוואי שכל הישויות החיות יהיו כך, או כך.” אבל כשמגיעים לרביעי, המחשבה היא “כל הישויות החיות הן הבעלים של פעולותיהן.” אין כאן הלוואי, זו רק הצהרה על עובדה. אתה מכיר במציאות, אתה מכיר במגבלות בממלכת הסיבתיות שבה אנו פועלים, ואתה מחליט לעבוד במסגרת המגבלות בדרך היצירתית והיעילה ביותר האפשרית.

 

פעם מישהו כתב ספר על בודהיזם שנקרא הלב הנבון. זה בדיוק מה שארבעת הלכי הרוח הללו מנסים לפתח: לב נבון, תבונה בדרך שבה הלב שלך, הרצון שלך, והמוטיבציה שלך מתפקדים בחייך כך שתפיק מהם את המרב. והשתוות הנפש היא זו שהופכת את התבונה הזו לאפשרית.

איזון נפש – הרביעי מבין ארבעת המשכנים העילאיים

נורמן פישר (Norman Fischer) הוא כומר זן, מורה בכיר שכיהן במשך שנים כאב שותף של מרכז הזן של סן פרנסיסקו,  והמייסד של Everyday Zen Foundation, ארגון שמטרתו לאמץ את לימוד הזן בודהיזם ולהתאימו לתרבות המערבית.

 

***

אני מבקש לדבר על האחרון מבין ארבעת המשכנות הבלתי מוגבלים, אופקהא, או איזון נפש. זו הרביעית מבין הברהמה ויהארה, ומלה זו מתורגמת בדרך כלל כ”שמיימי בלתי מוגבל” או “המשכנות השמימיים”. ארבעת אלה הם שמימיים מפני שהם רגשות אנושיים יפים כל כך – רגשות אנושיים שמימיים. זה שמימי להרגיש אהבה, חמלה, ושמחה עבור אחרים, כך שאלה באמת רגשות שמימיים, רגשות כמו-של-אלוהים.  הם נחשבים למשכנות מפני שמתייחסים אליהם כאל יסודות חזקים, או מקומות, או אזורים, בהם אנו באמת יכולים להביע עמדה, העמדה הנחושה ביותר כיצורי אנוש. מבינים אותם כבלתי מוגבלים, בניגוד לחומרנות ולרגשות  מכאיבים, שהם, מעצם הגדרתם, מוגבלים.

 

תמיד הוקסמתי על ידי ההגדרה באבהידהרמה של דברים חומריים, גשמיים. ההגדרה היא: “זה שניתן לפגוע בו”. כלומר להזיק לו. דבר גשמי, בין אם זה גוף, או אבן, או ענן – אתם יכולים להרוס אותו, לשבור אותו. אתם יכולים לפרק אותו. אך אינכם יכולים לעשות זאת למחשבה. אינכם יכולים לפרק מחשבה או רגש. אבל חומר פיזי הוא כזה שאפשר לפגוע בו, ובמקרה של הגוף, הוא יכול לחלות ובסופו של דבר להתפורר ולהיעלם. לכן, בדרך הטבע, הגשמיות היא מוגבלת. רגשות מכאיבים במהותם מוגבלים, מפני שהם מבוססים על הרעיון של הפרדה ובידוד. קנאה, חמדנות, ייאוש, תשוקה ללא גמול, כעס, תוקפנות ועוד, מבוססים על הביטחון שיש אובייקטים מוגבלים. יש אני, ויש אתה. רגשות אלה לא יכולים להתקיים ללא ההנחה הזו של גבולות. אבל אהבה, שמחה, חמלה ואיזון נפש, בסופו של דבר זורמים מתוך הטבע המוחלט, הריק, הבלתי מוגבל של דברים.  רגשות אלה נתפסים לא רק כרגשות נעימים ונחמדים יותר מאשר הרגשות המכאיבים, אלא כרגשות שזורמים מבסיס שונה לגמרי. הם מעוגנים בהתעוררות, בהבנה הבהירה של מציאות מאוחדת ובלתי מוגבלת. לכן הארבעה האלה הם, מטבעם, בלתי מוגבלים.

 

אני אומר זאת בקשר לרביעי, איזון נפש, כי יש לו מקום מיוחד בתוך רשימת הארבעה. אם אתם זוכרים כשתרגלנו התכוונות אוהבת, שמחה אוהדת להצלחתם של אחרים, וחמלה, היו הבדלים קטנים בין התרגולים, אך באופן טיפוסי תמיד התחלנו עם עצמנו. ואז, הבא בתור, אדם שבאמת הערכנו וחיבבנו, ואחר כך אדם ניטרלי או אנשים ניטרליים, ומשם עברנו לכל היצורים, ללא הגבלה. ואז עברנו לאדם עוין. לבסוף, תמיד, חזרנו לריקות ולנוכחות פשוטה. זו הייתה הדרך בה תרגלנו את המדיטציות האלה. אז איזון הנפש נבנה, בעצם, בתוך שלושת התרגולים האחרים. איזון נפש הוא חלק מלב-אוהב, מחמלה, משמחה-אוהדת. כשאתם מגיעים לפיתוח כל הרגשות האחרים באופן מלא ובלתי מוגבל, אתם תמיד מגיעים לאיזון נפש-לב-אוהב, איזון נפש-חמלה. איזון נפש רומז על שוויון – לא להעדיף או לדחות דבר, פשוט להתבונן בכל באופן שווה.

 

זה תמיד משהו מעבר, שאיפה, ולא משהו שאנו יכולים לטעון שהשגנו. אבל אנו מתרגלים צעד צעד, מרחיבים את עצמנו עם האמונה שאפשר להגיע לשם, לא בדרך אידיאליסטית, אלא בדרך מעשית ומחוברת לחיים. באמת אפשר שיהיה איזון נפש. אך זה לוקח זמן, ועלינו לתרגל בהתמדה, ולהרחיב אותו צעד אחר צעד. כולנו שמנו לב, אני חושב, תוך כדי תרגול, שהיה הרבה יותר קל להרגיש אהבה, שמחה וחמלה כלפי אנשים קרובים לנו שאותם אנו מחבבים ומעריכים, מאשר היה להרגיש רגשות אלה כלפי אנשים איתם יש לנו בעיות.

 

אולי גם שמתם לב – ואולי אין זה נכון לכולם – שהרבה יותר קל להרגיש רגשות חיוביים כלפי אנשים שאנו מחבבים ואוהבים, מאשר כלפי עצמנו. נראה שזה לא אמור להיות כך, אבל זה מה שקורה לעיתים קרובות. אולי אפילו קל יותר להרגיש חמלה, לב-אוהב, שמחה-אוהדת כלפי כל היצורים מאשר כלפי עצמכם. אבל אם תשאירו את עצמכם בחוץ, לא תוכלו לומר שזה באמת איזון נפש, מפני שעדיין תהיה שם היצמדות לעצמי. כשתרגול התכוונות אוהבת, שמחה-אוהדת וחמלה מפותח לדרגה של איזון נפש, או שוויון, וכשאתם יכולים לאהוב בחמימות ובאופן שווה את כל היצורים, אפילו את האויב, אפילו את עצמכם, אז אתם מתרגלים איזון נפש.

 

אז, במובן מסוים, אפשר לומר שאיזון נפש אינו תרגול רביעי, או תרגול שונה. הוא הפיתוח השלם של שלושת התרגולים האחרים. אולם, שימו לב, שהאויב הקרוב ביותר של איזון נפש הוא אדישות מטופשת, או סוג של ניטרליות. אנשים רבים חושבים על איזון נפש כעל סוג של ניטרליות פושרת. אך הוא אינו ניטרלי. זו התייחסות פעילה, אוהבת, בעיניים-פקוחות-לרווחה, לכל היצורים, באופן שווה. יותר מכך, איזון נפש הוא רגש חזק שמתרחב אפילו מעבר ליחסינו עם יצורים אחרים. הוא מתרחב ליכולת שלנו להרגיש איזון נפש בכל התנאים שמתעוררים בחיינו. בכל מה שנפגוש, גם אם נהיה במצבים מאתגרים מאד, תהיה לנו גישה מאוזנת, רגועה וחמה זו.

 

יש שתי מלים בפאלי לאיזון נפש, ושתיהן מביעות צדדים של מה שאני מדבר עליו. המלה בה השתמשתי קודם, אופקהא, פירושה המילולי הוא “להתבונן, לבדוק”. זה מעניין. השורש המילולי של איזון נפש הוא “לבדוק”. אני חושב שמשתמע מכך הצורך להיות שקול וזהיר, להיות מסוגל לראות את כל התמונה בשלמותה. לראות את כל המציאות במדויק. לראות את הטבע הבלתי מופרד, המחובר, של חיינו.

 

האויב הרחוק של אופקהא הוא היאחזות או דחייה. במלים אחרות, ראייה חלקית. לא לראות את הכל, אלא לראות רק חלקים. הרגשה חלקית. להרגיש כלפי אלה שכאן, אך לא להרגיש כלפי האחרים ששם. לראות מישהו כאן באור חיובי, ולא לראות אחרים שם. איזון נפש הינו חסר פניות. הוא רואה ומרגיש באופן שלם, לא באופן חלקי. ראייה והרגשה של חלקים היא מקוטעת. מבודדת. כואבת. מאוד כואבת. אולי לא מרגישים את הכאב מיד, אך בסופו של דבר זה כואב. לראות ולהרגיש את הכל זה רגוע ושלו ומאוזן. אז לאיזון נפש יש הטעם הזה; יש לו הגוון הזה של הרגשה. היא אינה נסערת. היא רגועה, אך אין זה רוגע שמבוסס על התעלמות או על הימנעות ממשהו. יהיו כלולים בו אהבה או צער או כאב, אך עם הרגשה של רוגע ושל הבנה, שמחזיקה ברגשות אלה באופן מאוזן. כך שתמיד יש קצת אושר בקבלת תנאים בסבלנות.

 

מלה נוספת בפאלי, שמתורגמת לעיתים קרובות כאיזון הנפש, היא tatramajjhattata, מלה יותר מעורפלת, אך גם היא מתורגמת כאיזון הנפש. המלה tatra פירושה “שם”. maja פירושה “אמצע” כמו במג’הימה ניקאיה – הדרשות באורך בינוני. tata  זהה לטטהאגטה. בפאלי פירושה “לעמוד”. בבודהיזם המהאיאני פירושה “להתקיים או להיות במובן הטהור או השלם”. להופיע ביושרה מלאה. כך שפירושו של איזון נפש יהיה “להיות נוכח באופן מלא, לחיות באופן מלא, ממש באמצע הדברים”. להביע עמדה ממש באמצע הדברים, כך שאי אפשר למשוך או לדחוף אתכם לצד זה או אחר.

 

איזון נפש, אם כן, הוא מיסודו נדיב, מהימן ותומך בכל מציאות, מבלי לקחת צד. הוא באמצע. הוא עומד באמצע הדברים – לא בצד אחד. שוב, אין זה אומר ניטרליות מטופשת, כי למעשה עמידה באמצע המציאות, באמצע החיים שלנו, זה המקום היחיד בו אתם יכולים לעמוד ולשמור על יושרה מלאה. אחרת, תהיו מוטים; תהיו בלתי מאוזנים; ולכן, תהיו פגיעים. בסופו של דבר תסבלו ותגרמו סבל לאחרים.

 

כעת הרשו לי לקחת צעד אחורה ולומר משהו שקשור לכל מה שדיברנו בחודש זה. הלימוד של ארבעת המשכנים העילאיים ניתן בשני הקשרים שונים, בבודהיזם התהראוואדי וגם בבודהיזם המהאיאני. אני יודע שבמקרה שלי – ואני חושש שזה נכון עבור רובנו – אנו חושבים שזה לימוד של הבודהיזם התהראוואדי מפני שאנו שומעים אותו בעיקר מתנועת הוויפסנא האמריקאית או ממורים ומנזירים תהראוואדיים. אבל זהו אותו לימוד, ויש לו גם זווית ראייה מהאיאנית.

 

בבודהיזם התהראוואדי יש דיון די מפורט על ארבעת המשכנים העילאיים, וכאן המוקד הוא ארבעת המשכנים העילאיים כבסיס לתרגול ריכוז. הנקודה העיקרית בבודהיזם התהראוואדי היא להגיע ליעד של חופש, או של נירוואנה. כדי להשיג חופש או נירוואנה עלינו לשחרר את הרגשות המכאיבים שלנו ואת התפיסות האומללות שלנו, לא רק באופן מודע, אלא גם באופן בלתי מודע. יכול להיות שקל לוותר עליהם באופן מודע; אך בהשוואה לוויתור בלתי מודע עליהם, במקומות בהם אפילו איננו יודעים שהם קיימים אצלנו – עליכם לפתח את ארבעת המשכנים העילאיים כתרגול ריכוז. כדי שיהיה לנו חופש, עלינו לטהר עצמנו ברמות של הבלתי מודע, וריכוז הוא הדבר היחיד שיחדור עמוק מספיק לרמות הבלתי מודעות של הלב.

 

לכן, זוהי הסיבה שכאשר תרגלנו דברים אלה בשבועות האחרונים, התחלנו עם משפטים ועם כוונות אותם אמרנו שוב ושוב. ואז אמרתי לשכוח את המלים ופשוט לתרגל את ההרגשה חסרת השם הזו כתחושה פיזית בתוך הנשימה. אמרתי לכם לשכוח מלאחל לאנשים התכוונות אוהבת ופשוט להרגיש את האהבה בנשימה. הרגשת אהבה בתוך הנשימה היא בשלב בו אתם מפתחים ריכוז. ריכוז אינו מתפתח באמצעות שפה מכוונת; הוא מתפתח באמצעות תרגול גופני מידי.

העניין הוא שבאמצעות ריכוז עמוק, באמצעות ארבעת המשכנים העילאיים, בסופו של דבר אנו נטהר עצמנו מכל הרגשות שנובעים מהיאחזות בעצמי. ואז יהיו לנו רגשות חיוביים, בלתי מוגבלים לכל היצורים. ואז – וזו הסיבה שאני מציין את כל זה – השלב האחרון של התפתחות זו יהיה שאנו נפתח איזון נפש. בדרך כלל קיים צל של הטיה בהתכוונות אוהבת, בחמלה ובשמחה אוהדת. זה כאילו מובנה בתוך תרגולים אלה, עד שמגיעים לקצה בו אין הטיה. כך שאיזון נפש הוא המטאטא האחרון שמטאטא את אחרוני השרידים של היאחזות או של חיבה, במובן השלילי של חיבה כהיצמדות או כהיאחזות. לכן אנו מפתחים את תרגולי הריכוז האלה כדרך לטאטא את ליבנו.

 

היום למדתי זאת בויסודהימגה (“דרך הטיהור”), הספר הגדול של התרגול הבודהיסטי התהראוואדי. ארבעת המשכנים העילאיים נחשבים היררכיה של שלבי ריכוז. כל אחד מהם הוא מזוקק יותר ומעודן יותר מהקודם לו. כל אחד מוביל אתכם, צעד-צעד, לתוך מה שנקרא ארבעת מצבי הריכוז חסרי הצורה, שלבי הריכוז העמוקים ביותר – תרגולי המדיטציה האולטימטיביים. כך כשאתם מגיעים באמת לריכוז על התכוונות אוהבת, זה מביא לריכוז שנקרא יופי. אתם רואים את יופי העולם. האופן בו זה עובד הוא, שלאחר התרוממות הרוח הראשונית, אתם מתחילים להבחין במגרעות שבמצב הריכוז הזה, ואז אתם עוברים למצב הבא המטהר מגרעות אלה. המצב הבא, במערכת זו, הוא החמלה. כשאתם מרוכזים בחמלה, זה מביא את הריכוז במרחב ללא גבולות, מפני שמה שחסר גבולות הולך מעבר ליפה אל הכביר. אבל אז אתם מרגישים, לאחר ההתרגשות הראשונית, את המגבלות שבחוסר הגבולות. יש בסיס כלשהו להיאחזות, אז אתם עוברים לשמחה-אוהדת, שמביאה את הריכוז של התודעה חסרת הגבולות. זה כבר יותר עמוק ומעודן מאשר שלב חוסר הגבולות, מפני שלמרחב יש פנים וחוץ, יש כאן ושם, אבל תודעה טהורה מנפצת הבחנות אלה. כך שזה מרמז שאיכשהו השמחה בשמחתם של אחרים היא רגש בעל פוטנציאל רב יותר לטוהר מאשר שני הקודמים. ואז אתם סוף סוף מתקדמים לאיזון הנפש, דבר שמביא עמו את הריכוז בריקות או בריק, שהם מעבר לתודעה. בריקות אין עצמי, אין אחר, אין תודעה, אין סבל, ואין הקלה בסבל. כפי שסוטרת הלב אומרת, הכול ריק, ולכן אין פחדים, אין צרות. אלה הם השלבים לפיתוח הריכוז בבודהיזם התהראוואדי, והאופן בו הם מתיישבים עם ארבעת המשכנים העילאיים.

 

בבודהיזם המהאיאני היעד איננו שחרור או נירוואנה. היעד הוא – ויש כאלה שיתווכחו עם זה – בודהיצ’יטה, הנדר לתרגל ללא סוף לטובת האחרים. זהו למעשה לב ליבה של המחויבות בתרגול המהאיאני. כך שאין אנו מחפשים חופש ושחרור בעבור עצמנו. אנו באמת חושבים שזהו יעד מוגבל. במקום זאת, אנו שואפים שתהיה לנו הרגשה של השתוקקות לרצון לתרגל. יש בזה כל מיני הטבות לעצמנו, כמובן, אך הנקודה כאן היא שנוכל להיות מיטיבים לאחרים. במובן מסוים, בבודהיזם המהאיאני לא רואים את ארבעת המשכנים העילאיים כאמצעי להשגת מטרה, אלא כמטרה בפני עצמם. לכן בבודהיזם המהאיאני הדיון בארבעת המשכנים העילאיים לא מתמקד יותר מדי בתרגול ריכוז. במקום זאת, הוא מתמקד בנדר לאהוב אחרים באופן שווה וללא תנאי, תוך הכרה – ועל כך חוזרים תמיד שוב ושוב – שהדבר אפשרי רק באמצעות אימוץ והבנה של טבע העצמי וטבע האחר כריק; כלומר, ריק במובן של התהוות גומלין רדיקלית. כך שבמציאות אין אני ואין אחר. אין דברים, אפילו. אין סבל. יש רק אהבה. אתם תבינו, שמאז ומתמיד, העולם הזה היה אהבה, וכך הוא בהווה, רק אהבה. וכך חמלה, טוב לב ותובנה הופכים לאותו הדבר.

הזן מכיל בתוכו, במידה רבה, את שתי נקודות הראות האלה. בדיון שלנו החודש, אני ערבבתי והתאמתי את הלימוד, והנחתי הכול בסוג אחד של תרכובת זן. כמובן, ספרות הזן הטיפוסית אינה עושה זאת, מפני שבאופן מסורתי אין היא מביאה לימוד ישיר של הדברים האלה. הרעיון הוא שכשתרגול הזן נולד ההנחה הייתה שאנשים הכירו את הלימוד הזה ותרגלו אותו.

 

כך שהלימוד של איזון הנפש תמיד מובלע בזן, אך כמעט לא תשמעו על זה בזן הקלאסי. בזן יש ללימוד זה תוספת ובה אזהרה שקשורה בהטלת ספק בשפה, כדי לא להילכד במלכודות תפיסתיות. כי אפילו לימוד מיטיב כגון ארבעת המשכנים העילאיים עלול להפוך למלכודת ברגע שהופכים אותו לשגרה, כשאנו מאבדים את תודעת המתחיל שלנו והופכים אותם לעוד דבר, שאנו אמורים לעשותו. נכון? כולנו יודעים כיצד אנו מסוגלים לעשות זאת. אנו עושים זאת כל הזמן. אפשר לקחת כל דבר ולהפוך אותו למשהו מדכא שאנו עושים לעצמנו. הזן תמיד מזהיר אותנו מזה. בזן הרעיון הוא שתראו את העיקר שבלימוד, ולא תיתקעו על תפיסות ועל מלים. שתקבלו את העיקר שהתפיסות והמלים מצביעות עליו.

חסד: האמנות המהפכנית של האושר

בספר זה מובא התרגול הבודהיסטי של תכונת החסד, כ”נתיב יעיל ביותר לפתיחת ההכרה והלב. טמונים בו זרעים לאושר עמוק, לתחושה פנימית טובה, ולריפוי לעצמנו ולכל היצורים, אנושיים ואחרים, מופלאים כולם, שעמם אנו חולקים את הפלנטה החיה והשברירית הזו”

טוב ורע ומעבר להם – הקרמה בלימוד הבודהיסטי

חוק הסיבה והתוצאה (חוק הקרמה) הינו אחד הלימודים העמוקים ביותר, ויחד עם זאת, המעשיים ביותר שלימד הבודהה.
זהו אחד מהעקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר אשר מעצבים את התנהלות מערכות היחסים שלנו ואת אופיין של התחושות, הרגשות, המחשבות, ההשקפות והדעות שמנהלות את חיינו וקובעות את איכותם.
חוק הסיבה והתוצאה מצביע על ההשלכות הבלתי נמנעות שיש לכל פעולה שלנו, עלינו ועל הסובבים אותנו, בהתאם לכוונה שעמדה מאחוריה, בין היינו מודעים לכך ובין אם לא.
עם זאת, ההתייחסות לחוק זה מקורה לא פעם במידע חלקי ופגום, שעלול להביא לאי הבנות אשר מונעות מאתנו להיעזר בו ככלי מועיל ומיטיב בחיינו ובחיי הסובבים אותנו.
זהו ספר מעמיק והראשון מסוגו בנושא זה, שיצא לאור בשפה העברית ומהווה מקור בר סמכא להיכרות, ללימוד ולהעמקת ההבנה של נושא חשוב זה. הספר בתרגומם של שרית שץ ואבי פאר, מלווה בהקדמה מאת פרופ’ יעקב רז.
פ.א פאיוטו הנו נזיר בודהיסטי תאילנדי המוכר היטב ברחבי העולם הבודהיסטי והעולם המערבי. מאז תחילת שנות ה-70, נחשב פאיוטו כאחד מהמלומדים הבולטים והמבריקים ביותר בהיסטוריה הבודהיסטית של תקופתנו והוא זוכה פרס אונסק”ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו”ם) לחינוך לשלום.
ספר זה הינו פרק מתוך החיבור המונומנטלי “בודהה-דהמּה” מאת המכובד פ.א פאיוטו,המהווה יצירה מיוחדת ונדירה, שנחשבת על-ידי רבים לפסגת היצירה האינטלקטואלית בעולם הבודהיסטי בזמננו ויש המשווים אותו אל “דרך הטיהור” (Visuddhi-magga), החיבור המכונן של בודההגהוסה (Buddhaghosa), במסורת התהרוואדה, שנכתב בסרי לנקה במאה החמישית לספירה.

תרגום, עריכת ועיצוב הספר נעשו בהתנדבות על ידי צוות “בודהיזם בישראל”. התשלום עבור הספר נועד לאפשר הפקת ספרים נוספים ולסייע במימון הוצאות התפעול השוטף של “בודהיזם בישראל”.

אסופת מאמרים 9

באסופת מאמרים זו תמצאו מאמרים שהתפרסמו בכתב העת, בנושאים:

  • נשים בבודהיזם
  • חברות ראויה
  • ארעיות
  • כאב
  • ויתור

 

תרגום, עריכת ועיצוב הספר נעשו בהתנדבות על ידי צוות “בודהיזם בישראל”. התשלום עבור הספר נועד לאפשר הפקת ספרים נוספים ולסייע במימון הוצאות התפעול השוטף של “בודהיזם בישראל”.

אסופת מאמרים 1

באסופת מאמרים זו תמצאו מאמרים שהתפרסמו בכתב העת, בנושאים:

  • תרגול מדיטציה
  • מֶטַּה
  • רגשות מטרידים
  • דוקהה
  • קרמה

תרגום, עריכת ועיצוב הספר נעשו בהתנדבות על ידי צוות “בודהיזם בישראל”. התשלום עבור הספר נועד לאפשר הפקת ספרים נוספים ולסייע במימון הוצאות התפעול השוטף של “בודהיזם בישראל”.

אסופת מאמרים 2

באסופת מאמרים זו תמצאו מאמרים שהתפרסמו בכתב העת, בנושאים:

  • מוות
  • מערכות יחסים
  • פסיכותרפיה ובודהיזם
  • ריקוּת
  • מוסר

תרגום, עריכת ועיצוב הספר נעשו בהתנדבות על ידי צוות “בודהיזם בישראל”. התשלום עבור הספר נועד לאפשר הפקת ספרים נוספים ולסייע במימון הוצאות התפעול השוטף של “בודהיזם בישראל”.

שתפו
שתפו