“כאשר נזיר מחפש מקום מבודד:  יער, צילו של עץ, הר, גיא, מערה על צלע גבעה, מקום שריפתן של גופות, חורשה סבוכה, האוויר הפתוח, ערמת קש. בשובו מסבב קיבוץ הנדבות ולאחר שסעד, הוא מתיישב, משכל את רגליו, מחזיק את גופו זקוף ומביא תשומת לב לפנים.

נוטש את החמדנות כלפי לעולם, הוא שוהה עם תודעה ריקה מחמדנות. הוא מטהר את תודעתו  מחמדנות.

נוטש זדון וכעס, הוא שוהה עם תודעה ריקה מזדון, תודעה האוהדת את רווחתם של כל היצורים החיים. הוא מטהר את תודעתו מזדון ומכעס.

נוטש עצלות וקהות, הוא שוהה עם תודעה ריקה מעצלות וקהות. תודעה ערה, ערנית, פתוחה לאור. הוא מטהר את תודעתו מעצלות ומקהות.

נוטש אי שקט ודאגה, הוא שוהה ללא הפרעה, תודעתו שוקטת מבפנים. הוא מטהר את תודעתו מאי שקט ודאגה.

נוטש ספק, משחצה את הספק, הוא שוהה ללא מבוכה או בלבול ביחס לאיכויות המנטליות המיומנות. הוא מטהר את תודעתו  מספק.

נניח שאדם לקח הלוואה ומשקיע אותה בעסקיו. עסקיו מצליחים. הוא משלם את חובותיו הישנים ובידיו יתרה בעבור אשתו. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, לקחתי הלוואה והשקעתי אותה בעסקי. עכשיו כשעסקי הצליחו והחזרתי את חובותיי הישנים, בידי יתרה נוספת בעבור אשתי’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם נופל למשכב: מחלתו רצינית והוא סובל מכאבים. הוא אינו נהנה מארוחותיו וגופו חלש. זמן מה לאחר מכן הוא מחלים. עתה, כשהוא חופשי מהמחלה, הוא נהנה מארוחותיו וגופו חזק. מחשבה מתעוררת בו: ‘לפני כן, הייתי חולה… עתה, השתחררתי מהמחלה, אני נהנה מארוחותיי וגופי חזק’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם כלוא בכלא. זמן מה לאחר מכן, הוא משתחרר מהכלא, בריא ושלם ומבלי שאיבד את רכושו. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, הייתי כלוא בכלא. עתה אני חופשי, בריא ושלם, ולא איבדתי רכוש’. בשל כך  הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם משועבד לאחרים, אינו נתון למרותו שלו ואינו חופשי ללכת לאן שהוא חפץ. זמן מה לאחר מכן, הוא משוחרר מאותה עבדות. כפוף למרותו שלו בלבד, אינו משועבד לאחרים, חופשי, רשאי ללכת לאן שהוא חפץ. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, הייתי עבד… עכשיו אני משוחרר מהעבדות הזאת, נתון למרותי בלבד, איני משועבד לאחרים, חופשי, רשאי ללכת לאן שאני חפץ’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם הנושא כסף וסחורה נוסע בדרך (לא בטוחה) העוברת במחוז מבודד. זמן מה לאחר מכן, הוא יוצא מאותו מחוז מבודד בריא ושלם, ללא אובדן רכוש. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, נשאתי כסף וסחורות ונסעתי בדרך שעברה במחוז מבודד. עכשיו יצאתי מאותו מחוז מבודד בריא ושלם, ללא אובדן רכוש’. בשל כך הוא הוא יזכה לשמחה ויחווה אושר.

באותו אופן, כאשר חמשת המכשולים אינם ננטשים בתוכו, הנזיר חווה זאת כחוב, כמחלה, ככלא, כעבדות, כדרך (לא בטוחה) במחוז מבודד. אבל כאשר חמשת המכשולים ננטשים בתוכו, הנזיר חווה זאת כהיעדר חוב, כבריאות טובה, כשחרור מכלא, כחופש, כדרך בטוחה. בראותו שהם ננטשו בתוכו, הוא נהפך שמח. כשהוא שמח, הוא מתלהב. כשהוא מתלהב, בגופו נוצרת שלווה. כשהוא שליו, הוא רגיש להנאה. חש הנאה, תודעתו הופכת מרוכזת.”

הנזירה אוש’ן (Hai An ,Sister Ocean), הוסמכה לנזירות ב- פלאם וילג (Plum Village) על ידי תיק נאהט האן ב-2016. במקור מאונטריו קנדה, כיום במנזר Blue Cliff שבמדינת ניו יורק.

* * *

ישנו חלק קלאסי בתורת הבודהה שמלמד את חמשת המכשולים (קאמה-צ’נדהא – השתוקקות לעונג חושי; ביאפאדה – התנגדות, סלידה, דחיה, רוע לב; טהינה-מידהה – עייפות, עצלות; אודהצ’ה-קוקוצ’ה – אי-שקט, חוסר מנוחה, חוסר איזון; ויצ’י’קיצ’הא – ספק), ואשר מספק גם הוראות כיצד להתגבר על המכשולים שלנו עצמנו.

שמחתי מאוד כאשר גיליתי את מה שתורת הבודהה מלמדת בנושא חמשת המכשולים, משום שהיא גם מספקת דרכים להתגבר עליהם. המכשולים יכולים להתפרש כמחסומים המונעים השגת שקט, נינוחות ותובנה בעת תרגול מדיטציה, אך אני מוצאת שבאותה קלות הם ישימים גם ביחס לקשיי היום-יום שלנו. מי אינו רוצה בספר הדרכה בהיר, המלמד כיצד להתגבר על קשיים? חשבתי שמצאתי דרך קיצור לאושר, אך ככל שנקפו שנות התרגול שלי מצאתי שהדרך שבה אני מתייחסת למכשולים שלי, על הכרית ובלעדיה, חשובה אף יותר מאשר הטכניקה הנכונה להתגבר עליהם.

ריפוי לעומת אכפתיות

בשיחה שניתנה לאחרונה על ידי אג’אהן ברהם (Ajahn Brahm), בפתיחת הוועידה העולמית העשירית לבודהיזם, הוא השתמש בביטוי “ריפוי לעומת אכפתיות” כדי להדגיש את הדרכים שבהן אנו ניגשים לתרגול מדיטציה. הוא הדגים זאת בסיפור על רופא המתמקד אך ורק בריפוי המטופל, מה שלמעשה מונע את התוצאה הרצויה. בעוד שהתמקדות באכפתיות כלפי המטופל אפשרית תמיד, והיא מבססת מערכת יחסים שהיא בסיס להחלמה אמתית, בין אם המטופל נרפא ובין אם לאו.

כך הדבר גם בתרגול המדיטציה שלנו, לעיתים תכופות אנו רוצים לתקן את עצמנו ולהגיע ישירות להקלה מסבל. אלא שכאשר אנו מתמקדים בריפוי עצמנו אנו עלולים בקלות לאבד את הדרך. זאת, משום שניסיון לתקן את עצמנו מרמז כי אנו מתנגדים למה שאנו חושבים שאינו בסדר בנו. כאשר אנו מתקנים או נלחמים, איננו נוכחים מספיק כדי לדעת באמת מה קורה. עלינו לאפשר לעצמנו, תחילה, לשבת במצב של אי-נוחות, להבין ולהרגיע אותו, במקום רק לנסות לסלק אותו. אך ללא הבנת השורשים של מה שחוסם בהירות, איכות חיים והקלה, סביר שנשגה באבחון מצבנו וננציח את התסמינים שלנו. משום כך אכפתיות, או נוכחות טובת לב, הן מרכיבים חיוניים בהתמרת המכשולים שלנו.

כאשר התחלתי לתרגל מדיטציה, נקטתי בטכניקה שבה ציינתי לעצמי בשקט כל מה שהתעורר בתודעה שלי – גירוד, מחשבה, נשימה, חום, כאב, נשימה, נשימה… כך נוצרה בהירות במה שהתרחש בהתנסות שלי, אשר קודם לכן טבעה בחשיבה בלתי פוסקת. עברו כחמש שנים עד שהבנתי כי בעת ציון כל מה שהתעורר בתודעה גם הזזתי הצידה, אינסטינקטיבית, כל דבר שאינו נעים. אלא שלא יכולתי להכיר בכך עד אותו יום שבו תרגלתי ברטריט ב-Plum Village, ותיק נהאט האן הורה לנו, כפי שהוא עושה תכופות, לאמץ אל ליבנו את רגשותינו העזים כפי שאם מחבקת את בנה הבוכה. הייתה עצבות רבה שנכחה בי וכשציינתי אותה חשתי במשהו אחר –ההזזה הצידה. אז הבנתי שלא חיבקתי כלל את העצבות שלי! רק עשיתי הפסקה לפני שהזזתי אותה הצידה. למרבה המזל, בהירות זו אפשרה לי ללמוד ממש לחבק את העצבות, בגישה פתוחה ועדינה, ולהישאר נוכחת עם התחושות הפיזיות שלה. זו הייתה נקודת מפנה עצומה בתרגול שלי, שאני עדיין לומדת לפתח אותה.

הערכתי את הביטוי של אג’אהן ברהם “ריפוי לעומת אכפתיות” משום שהוא עוזר לדעת גם מה מועיל וגם מה אינו מועיל בתרגול. תודעותנו בהירות לעיתים רחוקות ואנרגיות ההרגלים שלנו עזות. אל מול מכשול – כלומר כל דבר החוסם בהירות, שלווה, איכות חיים ושמחה – השאלה הפשוטה הזאת, “האם זה ריפוי או אכפתיות”? יכולה להאיר את הגישה לתרגול.

דרך אחרת לעשות זאת היא פשוט לשאול “האם אני מנסה לתקן זאת”? ואם התשובה היא “כן”, הרי שזהו הזמן לשוב לעדינות, לחמלה ולסקרנות. כך נוצר המרחב הנחוץ להיענות במקום תגובה. הגישה הפנימית של אכפתיות מיתרגמת בקלות להתנהגויות החיצוניות שלנו, במיוחד באינטראקציות קשות עם אחרים. הזולת מבחין מתי אני מנסה “לתקן” אותו וגם המילים העדינות ביותר אינן מביאות דבר. אבל אם קודם כל אכפת לי מהיחסים, הכוללים את הרגשות שלי ושל כל שאר האחרים המעורבים במצב, מתברר שקל בהרבה להגיע להבנה ולפתרון. 

אם אתה מתנמנם במהלך התרגול, האם אתה מתעצבן וחושב כיצד לסלק את הנמנום, או שאתה מביא לנמנום סקרנות פתוחה ומנסה להבין מה הוא אומר לך? כאשר התודעה שלך נסערת, האם אתה נוזף בעצמך ומקווה שתוכל למצוא מעט שלווה, או שאתה מחייך אל סערת הנפש וממשיך לבחון אותו? האם אתה יכול לגלות אכפתיות כלפי המכשולים שלך? זהו לב העניין.  

הדרך החוצה נמצאת בפנים

הגישה של האכפתיות אין פירושה פסיביות נוכח קשיים ואי-צדק. היא כן דורשת שנבחן את הגישה והכוונה שלנו לפני שנפעל. תגובתיות נובעת בדרך כלל מחשש להרגיש כאב, אבל תחושת כאב היא בדרך כלל פחות בלתי נעימה מאשר האנרגיה הנדרשת כדי למנוע כאב. כאשר אנו מגיבים, לעיתים רחוקות נשיג את התוצאות הרצויות לנו. זו הסיבה שמערכת היחסים קודמת לכל דבר אחר.  

בקהילה שלי אנחנו אומרים תכופות, “הדרך החוצה נמצאת בפנים”. אחרים עשויים לומר, “מה שאתה מתנגד לו מתמיד”. כל דבר שאנו נמנעים ממנו צפוי להתחזק. כך שהדרך להתגבר על מכשול, כמו סערת נפש, היא להישאר אתו – לחוש את התחושות הפיזיות כשאנו מאפשרים להן להיות שם. אם אנו מדלגים לריפוי לפני שאנו חווים אכפתיות, איננו יכולים להגיע אליו.

קחו עכשיו זמן מה להרהור: מהם המכשולים הצצים בדרך כלל בחיי היום-יום שלכם? כיצד אתם רגילים להגיב להם? האם אתם מזיזים אותם הצידה? האם אתם רואים אותם מעט ואחר כך מזיזים אותם הצידה? האם אתם מנסים לתקן אותם, מכחישים אותם או טובעים בהם? או שאתם מאפשרים להם להיות נוכחים, מקדמים אותם בברכה, ולומדים מהם? האם אי-פעם נכנסתם פנימה כדי לצאת החוצה?

חשבו על סיטואציה קשה אחת בחייכם. כיצד הייתם מרגישים אילו קידמתם קושי זה בברכה ואכפתיות?  מה יכולה להיות התחושה בגוף? איזו שיחה עם עצמכם הייתה מתעוררת? אם אדם אחר מעורב בקושי, אילו מילים היו נאמרות? תנו לעצמכם כמה רגעים לדמיין בפירוט את התגובה שהייתם רוצים שתהיה אפשרית לכם, ללא ביקורת עצמית או האשמה בנוגע להרגלים שלכם. אני בדרך כלל מתחילה בכך שאני מאפשרת לגופי להירגע. כמה מורים גם מדברים על “הישענות פנימה”, משום שבדרך כלל אנחנו נוטים הרחק מהקשיים שלנו. אפילו אם רק נדמיין היענות חדשה לקושי, נוכל לחווט מחדש את הרשתות העצביות של הרגל ותגובה. זו ההתחלה של הליכה פנימה, של אכפתיות, של חיבוק , וזה יכול להיות תרגול טרנספורמטיבי. אבל אל תאמינו לי. נסו זאת בעצמכם, ותיווכחו בכך.

Originally published as “Practicing with the Five Hindrances” in Tricycle: The Buddhist Review (Spring 2004). tricycle.org.

***

חמשת המכשולים הם מצבים מנטליים שליליים שמעכבים את התרגול שלנו ומובילים אותנו לפעולה בלתי מיטיבה. ללא ספק, כולנו חווינו כיצד תשוקה חושית, כעס, עצלות, חוסר מנוחה וספק יכולים להשתלט על התודעה שלנו – שלא לדבר על התרגול שלנו. למצבים מנטליים שליליים אלה יש עוצמה אדירה, ומאד קשה להשתחרר מאחיזתם. בעצם, לפעמים אנו מרגישים הנאה פרוורטית בכניעה להם, מה שמכפיל, כמובן, את הקושי להתגבר עליהם. אנו מטפחים תשוקה לאדם לא ראוי; אנו שוקעים במחשבות אינסופיות בגלל ויכוח עם חבר; אנו מסתפקים בשגרה או במערכת יחסים שכבר לא עובדת; אנו מתלבטים בכפייתיות אפילו בהחלטות הפעוטות ביותר; אנו מרשים לעצמנו להיות טרף לספיקות במקום למוסס אותם.

אחד מיעדי התרגול המדיטטיבי הוא להבין כיצד אנו תומכים במכשולים, ובאמצעות תובנה זו, לפרק אותם. בחלק זה של הגיליון, חמישה מורים עונים לשאלות בקשר לדרכים הנפוצות ביותר בהן באים לידי ביטוי חמשת המכשולים, בחיי היומיום שלנו. באמצעות התבוננות כנה, פעולה מיומנת וחמלה, אנו יכולים להתמיר מכשולים אלה להשתוות נפש מחודשת.

*

המכשול הראשון: תשוקה חושית

שאלות ותשובות עם גרי לרקין

גרי לרקין (Geri Larkin) היא מורת הבית ב-Still Point Zen Buddhist Temple בדטרויט, מישיגן.

***

שאלה: אני תמיד חושק במה שאין לי: חברים, אוכל, אהובים, רכוש חומרי. נראה כאילו לעולם אין לי מה שאני רוצה ברגע מסוים, ושאני תמיד חושב: “מה אם…?” כיצד אני יכול ללמוד לספק את התשוקה הזו באמצעות מה שכן יש לי?

הניסיון שלי הוכיח, מאז ומתמיד, שזו הקלה גדולה להודות בפני עצמי שאני רדופה על ידי תשוקה למשהו. ראשית, אני יכולה להפסיק להתאמץ לנסות להעמיד פנים שאינני רוצה משהו, שבעצם אני כן רוצה. שנית, רוב הזמן משהו שאני חושבת עליו כעל תשוקה משתלטת, הוא לא יותר מרגע של “מחשבה מייחלת”. לעיתים קרובות היכולת לראות את התשוקה שלנו בפשטות, בתור מה שהיא – תשוקה – מאפשרת לנו להרפות ממנה, או לפחות מרפה את אחיזתנו בה.

בפעמים המעטות שזה לא עבד, הודיה או תרגול מטא החזירו לי את שפיותי. במקום להילכד בתשוקה, ממש התחלתי להרכיב רשימה של כל הדברים עליהם אני מודה, החל מהעובדה שבכל פעם שאני נושפת אוויר החוצה, גופי מחזיר שאיפת אוויר פנימה. פתאום אני מבחינה בכל הצבעים השונים בתוך ספל התה שלי, בצליל התרנגולות בחוץ. אני מטלפנת לחבר, אני מוציאה יומן ישן כדי להיזכר בחבר לשעבר. ולפעמים אני מנסה מדיטציה של לב-אוהב, או שרה מזמור, למען כל מי שלכוד במחזוריות המרירה-מתוקה של התשוקה.

שאלה: אני נמצא במערכת יחסים רומנטית מחייבת, אך אני בכל זאת מרגיש תשוקה לאנשים אחרים. כיצד עלי לטפל ברגשות אלה?

קורה שיש תשוקה; זה לא הופך אתכם לאנשים רעים. אנשים הם מושכים. הם מפלרטטים. אנו שוגים בדמיונות. ללא ספק יש יותר מנפש קרובה אחת עבור כל אחד מאתנו. מצד שני, מערכת יחסים יציבה בה שני אנשים יכולים למצוא מקלט זה אצל זה כחברים רוחניים נהדרים, כרעים תומכים, וכנאהבים, היא מערכת ששווה להגן עליה. אך כיצד, לנוכח תשוקה למישהו אחר?

תרופת-נגד עוצמתית היא מיקוד תשומת ליבנו בנאמנות לבן/בת הזוג. במשך חיי הבודהה, אחד מחבריו הטובים ביותר היה המלך פסנאדי, שאשתו מליקה הייתה נאמנה לו לגמרי. כאשר פסנאדי נזרק לכלא, מליקה כיסתה את גופה בדבש כדי לספק לו מזון מחזק. טיפוח בן/בת הזוג הוא הנשק של הלוחם נגד נפילה למערכת יחסים עם האדם הלא נכון (כן, זה כל מי שאינו/אינה בן/בת הזוג שלנו). זה מזכיר לנו עד כמה אנו אוהבים אדם זה שחולק אתנו את מיטתנו וכמה הוא או היא חשובים לנו. הנאמנות שלנו עשויה לקבל צורה של בישול ירקות טריים לארוחת הערב במקום חימום במיקרוגל. או להציע את המיטה במצעים רעננים. או לצאת יחד להליכת ערב. כשמסתכלים על כל פעולה כזו בנפרד, כל אחת היא דבר קטן; במבט רחב, הן שיר אהבה.

אם זה לא מצליח, הבודהה הזכיר לנזירות ולנזירים שלמדו אתו שכולנו נחלה, נזדקן ונמות. במקרה אחד הדגיש הבודהה את הנושא על ידי כך שהעלה חיזיון של אישה יפה, וגרם לה להזדקן במופגן לנגד עיני מעריציה. הם הבינו את הנקודה. הכל ארעי, אפילו היופי. אפילו התשוקה.

*

המכשול השני: כעס

שאלות ותשובות עם לאמה פלדן דרולמה

לאמה פלדן דרולמה (Lama Palden Drolma ) היא פסיכותרפיסטית מוסמכת, מורה רוחנית ומאמנת. למדה בודהיזם בהימלאיה עם כמה מהמסטרים הטיבטים הבולטים, כולל קאלו רינפוצ’ה, שהסמיך אותה להיות אחת הלאמות המערביות הראשונות. היא ייסדה את ה-Sukhasiddhi Foundation, מרכז לימודים טיבטי בפיירפקס, קליפורניה.

שאלה: לעיתים קרובות אני מוצא עצמי קרוע בין הדחף להתפרץ על מישהו לבין הניסיון להישאר באיזון נפשי. אני יודע שהאידיאל הוא לא להתפוצץ מכעס, אך לפעמים נראה שזה עדיין הדבר הנכון לעשותו – נראה ש”יהיה לי טוב” להביע כיצד אני מרגיש, באופן ישיר. האם זה נכון, אי פעם, להפגין כעס?

כשאנו כועסים אולי חשוב לנו להראות כיצד אנו מרגישים. אבל האופן בו נעשה זאת הוא חיוני. סתם לפוצץ אנשים אחרים בכעס שלנו, אין זו דרך מיומנת, וזה אינו נדיב. אולי נחשוב, “טוב, הם כאלה אטומים, עלי לצרוח כדי לחדור אליהם.” אבל, קשה לאנשים להבין מה שנאמר להם כשצועקים עליהם, מפני שבאותו רגע כל ההגנות שלהם מגויסות. הם מוסטים על ידי המחשבות התגובתיות שמתרוצצות בראשם באותה מידה בה אנו מוסטים על ידי עוצמת הכעס שלנו.

אם נרשה לעצמנו להירגע לפני שנתייחס למצב, נוכל להרפות מההגנות והכעס של עצמנו. כפי שכולנו ודאי חווינו, אין זה אפשרי לחשוב באופן אובייקטיבי כשאנו נתונים לחסדיהם של רגשות עוצמתיים. אנו זקוקים למרחב כדי לחשוב בבהירות, כדי לראות מה באמת מטריד אותנו, ואז להחליט מה הדבר שאותו אנו באמת רוצים – וצריכים – להעביר. עלינו ליצור את ההזדמנות לחשוב לעומק מה קורה בתוכנו, ולדמיין גם מה האדם השני מרגיש. לאחר שנתנו לעצמנו את המרחק הכל כך חשוב מהמצב, אז אפשר לבטא את מה שאנו רוצים לומר באופן יותר מדויק ויעיל. גם סביר יותר שישמעו אותנו אם נצליח להעביר את המסר שלנו מבלי לעורר את ההגנות של האדם האחר – או של עצמנו.

אפשר להבין את ההרגשה הטובה שמתעוררת מיד אחרי קתרזיס: השלכנו את רגשות הכאב שלנו על מישהו אחר. אך לא עובר זמן רב ואנו מרגישים גרוע יותר, ככל שהתודעה והגוף שלנו מתמלאים שוב ברעל הכעס, הטינה, ואולי גם האשמה והחרטה. אנו עשויים לנסות להתמודד עם הסביבה הרעילה הזאת של רגשות באמצעות עיסוק חוזר בסיפור, שוב ושוב, במוחנו, בשיחות עם החברים שלנו, בניסיון להצדיק את הצד שלנו ולהבטיח את תמיכתם, בתכנון המתקפה הבאה שלנו, אך בסופו של דבר אסטרטגיות הגנתיות אלה כובלות אותנו יותר לסבל. כשאנו מרגישים שיש מישהו ש”מגיע לו” שנתקיף אותו בכעס שלנו, אנו מרשים לעצמנו לפגוע בו כדי למחוק את הפגיעה של עצמנו – אבל גרימת סבל לאחר לעולם אינה מרפאה את הסבל שלנו. 

אנו סובלים מפני שאנחנו לא מבינים את הפתיחות של הטבע האמתי שלנו. זו הבורות שהבודהה לימד שנמצאת בשורש של כל סבל.  הזהר של הטבע האמתי שלנו נוצר על ידי החמלה. הביצורים שאנו בונים סביבנו כדי להצדיק את עמדתנו לא רק שמפרידים בינינו לבין האדם עליו אנו כועסים – הם גם מפרידים אותנו מעצמנו. ככל שאנו מנותקים יותר מהטבע האמתי שלנו, כך אנו סובלים יותר, ופחות סביר שאחרים יקשיבו לנו. אם נקצה לעצמנו זמן לעבור למקום בו אנו יכולים לשהות בפתיחות ובלב-אוהב, הסבל שלנו יקטן. ממקום כזה, כל דבר שנרגיש שעלינו לתקשר יבוטא באופן יעיל יותר.

*

המכשול השלישי: עצלות, לאות ושעמום

שאלות ותשובות עם אג’אהן אמארו

אג’אהן אמארו (Ajahn Amaro), מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה, הקים בשנת 1996 את מנזר אבהיאגירי שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן פסאנו, עד קבלת תפקידו הנוכחי.

***

שאלה: כשיש לי פתאום ערב פנוי אני מנסה בקדחתנות למלא אותו בפעילות ולא לבלות אותו לבד. איך אני יכול ללמוד לבלות ערב מבלי שיש לי דבר “לעשות” – וליהנות ממנו?

תחושת העצמי שלנו מעוצבת באופן רציף על ידי הדברים שאנו עושים והקשרים שלנו עם אחרים. כשאנו מוצאים עצמנו בלי דברים לעשות ובלי אנשים לתקשר אתם, האגו שלנו לא מוצא שום דבר מוכר שיהווה בסיס להגדרתו.

אולם, אנו יכולים להתמיר את הפחד מהריק הזה. שעמום ובדידות תלויים בהשקעה בתחושת העצמי. ובאופן אירוני, ככל שאנו מנסים למצק את דיוקן העצמי באמצעות פעילות, כך אנו יוצרים את התנאים להתעוררות השעמום. אם מבינים את תחושת העצמי, באופן ברור, כריקה, הבדידות הופכת להיות בת-לוויה מוערכת. נסו להשקיט את התודעה, ואז לשאול אותה “מי אני?”  מיד אחרי השאלה ולפני שהרגל החשיבה/יצירת העצמי מצליח לייצר תשובה מילולית, נפתח שם מרווח. חקרו את המרווח הזה וכיצד הוא משנה את החוויה שלכם של עצמיות.

שאלה: לפעמים אני ממשיך להשתתף במשהו רק מפני שנח לי, למרות שאיני מרוויח ממנו דבר: מערכות היחסים שלי, עבודה, אפילו תרגול מדיטציה. האם יש דרך להתמיר תחושות אלה של עצלות ואדישות למשהו חדש ומעניין, או שאלה סימנים לכך שאני ממש בשל לשינוי?

אנו מוצאים מקלט, בקלות, בתוך המוכר מפני שאנו נהנים מתחושת השייכות שהמוכר מביא; אולם, אין זה נבון להתרגל להגיב בשינוי בכל פעם שרגשות אלה מתעוררים. אם רק נצפה את האדישות שלנו במצב חדש, כמו בעטיפת סוכר, לעולם לא נשיג תחושה אמתית של סיפוק.

הבודהה המליץ שכדי שנפיק תועלת מהעיסוקים שלנו עלינו לשאול את עצמנו, “האם לדבר הזה יש עדיין תועלת אמתית לי ולאחרים, כאן ועכשיו, או שאני ממשיך לעשותו רק מתוך הרגל?” אפילו הידיעה הפשוטה הזאת של ההשפעות האמתיות של הפעולות שלנו מספיקה בדרך כלל להנחות אותנו אם להמשיך או לא. אם דרוש שינוי, אנו משנים את מצבנו, בהנחיית תשומת הלב והחוכמה; אם, לעומת זאת, דרושה התמודדות סבלנית, גם היא תתעורר.

שאלה: כשאני עובר תקופה קשה, אני מוצא עצמי, לעיתים קרובות, עושה הכל כדי להימנע ממקור הצרות. אני נוטה להיות אדיש ואפילו רדום. מהיכן אני יכול לקבל את האומץ להתמודד עם הבעיות שלי?

מהסבל, כמובן! אם נוכל פשוט לזהות שדעתנו מוסחת ושזה קורה מפני שאנו נמנעים ממשהו, זו כבר חצי העבודה.

פעילות כפייתית, האשמת האחר, חיפוש מקלט בסמים או באלכוהול, וכניעה לרגשות של קהות חושים במדיטציה הן דרכים אחדות בהן אנו בורחים מהבעיות הפנימיות שלנו. שתי האחרונות נגרמות בדרך כלל על ידי רצון להימנע מלהרגיש, מפני שהתהליך הבלתי נגמר של האשמה-עצמית כל כך כואב.

האומץ להתמודד עם השורשים של הבעיות שלנו צומח, בדרך כלל, מתוך ייאוש. אם אנו באמת רוצים להשתחרר מהקשיים שלנו, לליבנו אין דרך אחרת אלא להכיר בעניין המרכזי (גם אם הקפדנו להתעלם ממנו במשך עשרות שנים) ולקבל את הקשר שלו לסבל שאנו חווים.

המקור העיקרי הנוסף לתמיכה, כשליבנו עטוף בתעתוע, הוא זווית הראייה העוזרת של החברים שלנו. לתעתוע יש יכולת ייחודית להסוות עצמו ממי שיצר אותו, ולכן לעיתים קרובות אפשר לזהות אותו רק “מבחוץ”, והזיהוי הזה מעורר את התעוזה הנחוצה לנו כדי להסתכל לאמת בעיניים.

*

המכשול הרביעי: אי-שקט ודאגה

שאלות ותשובות עם מייקל ליבנסון גריידי

מייקל ליבנסון גריידי (Michael Liebenson Grady) היה עד 2015 מורה הבית ב- Cambridge Insight Meditation Center במסצ׳וסטס.

***

שאלה: ברגע שאני נמצא במקום מסוים, או עם אדם מסוים, אני רוצה להיות במקום אחר, או עם מישהו אחר. איך אני יכול ללמוד להיות מרוצה מהמצב הנוכחי שלי?

אנו מותנים לחפש אושר מחוץ לעצמנו. לו רק יכולנו להיות במקום אחר, או עם אדם אחר, אז יכולנו להיות מאושרים – או כך אנו חושבים. התניה זו יוצרת תודעות לא רגועות רבות, הנמצאות בקשר זו עם זו, ודבר זה יוצר, בתורו, ניתוק גדול. עלינו לשים לב למצב התודעה אשר מניע את אי השקט שלנו.

ברגע שאנו מתחילים להרגיש משועממים, אפילו טיפונת, רבים מאתנו מגיבים על ידי הסחת דעתנו באמצעות פעילות – כל פעילות, לא חשוב עד כמה שטותית: אנו מדליקים את הטלוויזיה, מטלפנים לחבר, מדיחים כלים. אולי אפילו מרגישים שאנו מחמיצים משהו טוב יותר ממה שאנו עושים באותו רגע. שתי התגובות האלה נובעות בסופו של דבר מתוך דחייה או מתוך חמדנות. עלינו ללמוד לזהות את הרעב הבלתי ניתן לשובע שלנו לחוויות חדשות. זה לא עוזר אם אנו מתביישים בתשוקות שלנו, אך גם לא עוזר להצדיק אותן או להתכחש לקיומן. במקום זאת, עלינו ללמוד לשהות במצב שלנו כפי שהוא, ולא לברוח ממנו.

ההכרה במצב השעמום ותשומת הלב לאי הנוחות שלנו עוזרים להחזיר את התודעה למה שקורה עכשיו. ללא ספק, עלול להיות קשה להיות מרוצה מהרגע הנוכחי. אבל כשנלמד להיפתח לרגשות שמתחת לאי-השקט, נאפשר קשר משמעותי עם עצמנו ועם האחרים.

שאלה: למרות שכלפי חוץ נסיבות חיי נראות יציבות, בתוכי אני כל הזמן מתלבט בקשר להחלטות שלי, ודואג בקשר למה שעשיתי בעבר ומה עלי לעשות בעתיד. תרגול בישיבה מחזיר אותי לרגע העכשווי, באופן זמני, אך ברגע שאני עוזב את הכרית, הדאגות מציפות אותי שוב. כיצד אני יכול למנוע זאת?

ראשית, עלינו לטפח יחס אוהד יותר כלפי התודעה הדואגת שלנו, ולא להפוך אותה לאויב שלנו. האיכות הבלתי שיפוטית של תרגול תשומת לב מאפשרת לנו להיפתח למצבי תודעה כואבים, כגון חרדה, מבלי לדחות את האנרגיות האלה ומבלי למהר ולנסות לתקן אותן. מתוך גישה זו, אנו יכולים לשאול עצמנו, “כיצד אני יכול לעבוד עם אנרגיית החרדה הזו באופן מיומן שיאפשר לי להבין את טבעה?”

כשאנו ערים לכך שהתודעה עסוקה בדאגה זהו סימן שאנו בדרך הנכונה. אבל חשוב לא לעצור בשלב זה של תשומת לב. האם אנו חשים דחייה או דאגה? האם אנו מגיבים בכך שאנו נופלים למכשולים האחרים של ייאוש, חוסר סבלנות, או ספק-עצמי? באמצעות התרגול – על הכרית או מחוצה לה – אנו יכולים להתחיל לטעום את החופש הפנימי שנוצר כשאנו שומטים את התגובות הרגילות שלנו של היאחזות בהנאה והימנעות מסבל.

אבל לפעמים, אנו כה לכודים בתגובתיות לדאגה שלנו שאיננו מצליחים למצוא את המרחב המנטלי כדי להתבונן בה. בזמנים אלה, אנו יכולים להשתמש באמצעים מיומנים כדי להחזיר את תשומת הלב ליסוד הראשון של תשומת הלב: הגוף. בזמן תרגול בישיבה, מקדו את תשומת הלב שלכם בתחושה שמתעוררת מהמגע עם הכרית או עם הרצפה. דבר זה יעזור להחזיר את התודעה להווה, וליצור רוגע ואיזון פנימי. תרגול זה נשמע כה פשוט – והוא אכן כך! ובכל זאת, להחזיר תשומת לב לגוף ברגעים בהם אנו חווים רגשות קשים – זה הדבר האחרון שהיינו חושבים לעשות. באמצעות אימון, העבודה עם נקודות המגע הופכת להיות משאב נגיש ואמין מאד שיאפשר לנו להיות יותר נוכחים בכל מקום בו אנו נמצאים ובכל תנאי שהוא.

*

המכשול החמישי: ספק

שאלות ותשובות עם שרון זלצברג

שרון זלצברג (Sharon Salzberg) היא מורה מייסדת ב-Insight Meditation Society בבארי, מסצ’וסטס.

***

שאלה: אני מקפיד להתמיד ולשבת כל יום, אך לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי מה יוצא לי מזה, חוץ מזה שאני ממלא את המחויבות שלי וחוץ מהתועלת המשוערת מבילוי זמן בשקט ולבד. כיצד אני יכול להחיות את האמונה שלי בתרגול?

לעיתים קרובות, ספק ואמונה בתרגול המדיטציה שלנו מתעוררים וחולפים כתלות במה אנו משתמשים כמדד להצלחה. הצעד הראשון הוא להתרחק מהערכה בלתי פוסקת של מה שקורה בתרגול שלנו. עלינו להיות מוכנים לרגעי ההתעלות ולרגעי השפל מבלי לאבד את האומץ שלנו. כשהספק מתעורר, נסו לזהותו כספק, ולהבין שזהו מצב שמשתנה כל הזמן.

אם זה לא עוזר, אולי כדאי שתחפשו הבהרה של שיטת המדיטציה בה אתם משתמשים, ואלי לערוך בה שינויים. אל תהססו לשאול מורה או מתרגל אחר. אך ברב המקרים, הספק הוא פשוט סימן תגובתי לחוסר הסבלנות שלנו.

הנה דוגמא בה משתמשים לעתים כדי לתאר תרגול: זה כאילו שאתם חובטים בגרזן  בחתיכת עץ כדי לבקע אותה. אתם חובטים בה 99 פעמים, ושום דבר לא קורה. ואז, בחבטה המאה, העץ נבקע. אבל בחבטה ה-36  לא ממש הרגשתם התעלות.

אין זו רק הפעולה המכנית של חבטה בעץ והחלשת הסיבים שלו שיוצרת את הרגע  ה-100 הקסום, בדיוק כפי שאין זו הפעולה הפיזית של ישיבה על הכרית שמובילה להתעוררות – למרות שפעולות אלה הן בהחלט חיוניות. מצטרפים גם הפתיחות שלנו לאפשרויות, הסבלנות שלנו, המאמץ שלנו, ההומור שלנו, הידע-העצמי שלנו. אלה הם הדברים שאנו באמת מתרגלים, ללא קשר למה שקורה או לא קורה לבעיות שלנו, למצבי הרוח שלנו, לתחושה שלנו של “להיות ברגע הזה”.

שאלה: אני פוגש לעיתים מישהו שנראה, על פני השטח, לגמרי ידידותי, אך משהו בתוכי פשוט לא סומך עליו. ספק זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלי, ולפעמים גורם לפגיעה. מתי כדאי לשים לב לרגשות ספק אלה, ומתי מוטב לשמוט אותם?

חשוב לשים לב לתחושת ספק שמתעוררת במערכת יחסים. אם ננסה לשמוט אותה מיד, אז באופן אוטומטי אנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו. אם תרשו לעצמכם להכיר בספק ולחקור את המרכיבים שלו ללא שיפוטיות, תוכלו לגלות דברים רבים.

אתם עשויים לגלות שבשורש שלו נמצאים עצב, קנאה, תחרותיות, או אולי אפילו הדהודים מתקופה בעבר בה לא סמכתם על האינטואיציה שלכם – עם תוצאות גרועות. בהתבוננות שקטה בספק, אתם עשויים להחליט שבגדול הוא תוצאה של מה שאתם משליכים על האדם האחר, או הרגשות של חוסר ההתאמה שלכם עצמכם, או של הקנאה שלכם.

כתוצאה מחקירה זו, אתם עשויים להחליט להתנהג אחרת. או שתחליטו שקיים יסוד מדאיג בהתנהגות האדם האחר שאינכם רוצים להתעלם ממנו. אם מערכת היחסים ביניכם היא כזו שמאפשרת לכם לשתף את רגשותיכם, שווה לנסות לתאר לאדם האחר, במיומנות, את חוסר הנוחות שלכם, ולהקשיב לתגובתו. אם מערכת היחסים שלכם אינה מאפשרת זאת, חשוב שתהיו לפחות ערים לאופן בו הספק שלכם עלול לערפל את הדרך בה אתם מתנהגים אל האדם האחר, כדי שלא תגרמו פגיעה לא הכרחית.

דומיו בורק (Domyo Burk) קיבלה הסמכה של כומר סוטו זן, והיא המורה הראשית של מרכז המדיטציה Bright Way Zen בפורטלנד, אורגון.

***

חמשת המכשולים כפי שהם מוצגים על ידי הבודהה                                          

ראשית, בואו ונשמע ישירות מה נאמר בקנון הפאלי על חמשת המכשולים. להלן ציטוט מהאֲווארַנָה סוטה[1] בתרגומו של טניסארו בהיקהו:

“אמר המבורך: החמישה האלה הם מעצורים, מכשולים שמציפים את התודעה ומחלישים את יכולת ההבחנה. מהם החמישה? ‘תאוות חושים היא מכשול, מעצור שמציף את התודעה ומחליש את יכולת ההבחנה. זדון… עצלות וקהות חושים… אי שקט ודאגה… ספק הוא מכשול, מעצור שמציף את התודעה ומחליש את יכולת ההבחנה…כאשר נזיר לא זנח את חמשת המכשולים הללו… כאשר הוא חסר כוח וחלש ביכולת ההבחנה שלו, אין ביכולתו להבין מה מיטיב עמו, להבין מה מיטיב עם אחרים, להבין מה מיטיב עם שניהם, להגשים דרגה אנושית נעלה, הצטיינות אצילית באמת בידע ובחזון.” 

בסוטה זאת הבודהה ממשיך ומציע אנלוגיה לדרך שבה חמשת המכשולים משפיעים על מאמצי התרגול שלנו:

“נדמיין נהר, זורם במורד ההרים – זורם בעוצמה למרחקים, נושא עמו כל מה שבדרכו – אדם בא וחופר תעלות משני צדי הנהר, שמובילות את המים מהנהר, כך שהזרם במרכז הנהר מתפזר לכל הכיוונים ומתפוגג; הנהר לא יגיע רחוק, הזרם לא יהיה חזק, והוא לא יישא עמו את כל מה שבדרכו.”

באנלוגיה זו של הנהר, זרם המים משול לתודעתנו בזמן מדיטציה. אם האנרגיה של התודעה או תשומת הלב שלנו ממוקדת במדיטציה, יש לנו יותר כוח ויכולת להשיג דממה ותובנה. אם האנרגיה של תודעתנו נמשכת לכל הכיוונים על ידי חמשת המכשולים, ומתפזרת, המדיטציה שלנו תהיה רדודה ולא יעילה.

הגדרת חמשת המכשולים

אכנס ליותר פירוט לגבי כל מכשול מיד, אבל אתחיל בסקירה כללית, מאחר ונדרש הסבר לגבי חלק מהמכשולים. המכשול הראשון, תאוות החושים, נקרא כך כדי להבדילו מתשוקה רוחנית – כלומר, התשוקה לתרגל את הדרך הבודהיסטית ולהתעורר, שהיא בעצם עזר ולא מכשול. תאוות חושים כוללת, כמובן, את המשיכה שלנו להנאות פיזיות כולל מין, אוכל, נוחות וכדומה. זו הסיבה לכך שהמכשול הזה מתורגם לתאוות החושים. אולם תרגום זה נתפס כהנאה פיזית בעוד שבבודהיזם התודעה נחשבת כחוש השישי שלנו (קולטת מחשבות ורגשות). לכן, תאוות חושים כוללת עצמים וחוויות שמעניקים לנו הנאה שכלית או רגשית, כמו הישג, סטטוס, או התייחסות חיובית מאחרים.

המכשול השני, זדון, הוא סלידה מכל סוג, מרוגז קל עד לכעס, עלבון או שנאה. כולנו יודעים עד כמה המכשול הזה יכול לטלטל לפעמים.

המכשול השלישי הוא עצלות וקהות חושים. השם של המכשול מורכב משתי מילים עם מקף ביניהן מפני שהמושג המקורי בפאלי הוא מילה מורכבת “טְהינָה-מִידְהָה” כאשר טהינה משמעותה עצלות ומידהה משמעותה קהות חושים. עצלות מתייחסת לחוסר רצוננו לפעול וקהות חושים מתייחסת לרפיון של התודעה והגוף הנובעים מכך. שתי התופעות האלה נצפות תמיד יחדיו ומזינות זו את זו (עצלות מובילה לקהות חושים וקהות חושים מובילה להגברה של העצלות). אפשר להתייחס למכשול השלישי כאל עצלות והתוצאות שלה.     

המכשול הרביעי גם הוא צירוף: אי שקט ודאגה, “אוּדְהַצָ’ה-קוּקוּצָ’ה“. הכוונה למצב בו התודעה מחפשת ללא הרף פתרונות לבעיותינו, או הקלה מסבלנו – גם אם סבלנו פעוט, כמו חוסר הנוחות שאנו מרגישים כאשר אנו משועממים. אודהצ’ה, או אי שקט, קשורה לאחיזה מנטלית בדברים שעשויים להביא לסיפוק, גם אם מדובר בסיפוק רגעי (כמו הפסקה סתמית של שעמום). המונח מתאר את מה שמודטים מכנים לעיתים קרובות “תודעת קוף”, כיוון שהתחושה היא שהתודעה מדלגת  דרך יער של מחשבות, נאחזת רגע אחד במחשבה זו ובמשנהו באחרת. החלק השני של המכשול, קוקוצ’ה, או דאגה, יכול להתפרש גם כחרטה וייסורי מצפון וקשור בהתמקדות במעשינו בעבר ובהשפעתם על ההווה, או  באופן  שמעשינו בהווה עשויים להשפיע על עתידנו. בעצם, הצירוף של אי שקט ודאגה הוא ההרגל שלנו לעסוק בפעילות מנטלית ממוקדת בעצמי בכל פעם שאיננו עסוקים במטלה כלשהיא או נהנים. בפסיכולוגיה המודרנית מצב זה מכונה “ברירת המחדל” שלנו.

המכשול החמישי הוא אי ודאות, או ספק. זה איננו ספק בריא, שמניע אותך לשאול שאלות ולחקור דברים כדי להבהיר אותם לעצמך. מדובר בספק עקשן ומחליש, במיוחד ספק בנוגע לתרגול שאתה עסוק בו וליכולתך לבצע אותו. למשל, אם אתה מודט אתה עלול להטיל ספק ביעילותה של שיטת המדיטציה שאתה מתרגל ולתהות האם יש שיטה טובה יותר. אתה יכול להטיל ספק במורה שלך, בסנגהה או בבודהיזם בכלל. אתה עלול לתהות האם יש לך היכולת לתרגל, או אפילו להיות אדם טוב. המפתח לזיהוי ספקות מסוג זה כמכשול הוא כאשר אתה חושב בסתר שאתה יודע את התשובות לשאלות שהם מעלים, והתשובות הן שליליות           (התרגול/המורה/הסנגהה/הדרך אינם עובדים בשבילי, או איני מסוגל להתמודד עם זה). זו לא חקירה בראש פתוח, היא טומנת בחובה ספק שמשאיר אותך מתחבט בחוסר וודאות.

מטאפורות ססגוניות לחמשת המכשולים

ישנן שתי מטאפורות ססגוניות בקאנון הפאלי, שיכולות לחדד את ההבנה של חמשת המכשולים וההקשרים שלהם. הראשונה, סַנְגַרַאבו סוטה[2] משווה את התרגול שלנו ואת המדיטציה לניסיון לראות את השתקפותנו על פני המים בדלי. כאשר אנו שבויים בתאוות חושים, המים כמו הופכים לעכורים מצבעים או מחומרים אחרים; כאשר אנו שבויים בזדון, זה כמו מים רותחים. כאשר אנו שבויים בעצלות וקהות חושים, זה כמו מים המכוסים באצות וברפש. כאשר אנו שרויים באי שקט ובדאגה,  זה כמו פני המים כשהרוח יוצרת בהם אדוות. לבסוף, כאשר אנו לכודים בספק זה כמו מים עכורים מערבוב ויותר והדלי כולו חבוי בחשיכה.

הסֶמַאנְיַפאלָה סוטה[3] מציעה גם היא מטפורות צבעוניות לחמשת המכשולים. להיות בהשפעת תאוות חושים דומה להנאה מדברים תוך כדי צבירה של חוב – שתצטרך לשלם מאוחר יותר, עם ריבית, ולעיתים קרובות עם סוג מסוים של סבל. כניעה לזדון זה כמו להיות חולה; כמו שאדם חולה אינו יכול ליהנות מרווחה פיסית ומבריאות טובה, כך אדם כועס אינו יכול ליהנות מרווחה רוחנית ומשמחה. 

בהשפעת עצלות וקהות חושים, אנו דומים למי שתקוע בבית כלא חשוך וסגור. בהשפעת אי שקט  ודאגה אנו דומים לעבד, נתון כול העת למרותו של מישהו אחר (כמובן שאין “מישהו אחר” אבל כאשר התודעה חשה ללא שליטה, האנלוגיה מתאימה). בהשפעת אי ודאות וספקנות אנו דומים למי שאיבד את דרכו במדבר ואין בידו מפה.

החשיבות של נטישת המכשולים

אפשר להבין, בהינתן התיאור של חמשת המכשולים, מדוע חשוב למצוא דרך להשתחרר מהם על כרית המדיטציה ומעבר לה. טניסארו בהיקהו, בספרוWings to Awakening מרחיב בהסברים:      

“חייבים לנטוש את המכשולים האלה כי הם מתפקדים כשלבי ביניים של שלושת השורשים של חוסר מיומנות. תאוות חושים היא צורה של חמדנות; זדון הוא צורה של סלידה; ושאר שלושת המכשולים הם צורה של אשליה. כל החמישה, בדרכיהם השונות, חוסמים את הריכוז ומחלישים את יכולת ההבחנה בכך שהם מקשים על ההבנה של מה שמועיל לאדם בעצמו, לאחרים או לשניהם”.

טניסארו מוסיף ומציין שהנזק העיקרי מהמכשולים הוא “שכאשר אדם נתון להם, הם פוגעים ביכולתו לזהות שהם בעצם אינם מיטיבים”. במילים אחרות, לכל אחד מהמכשולים יש תכונה משכרת של הנצחה עצמית. כאשר אנו שבויים בתאוות חושים, אנו נוטים להיות משוכנעים שהאובייקט של התאווה שלנו יעניק לנו את האושר שאנו מחפשים ושעלינו לחשוב על כך ברגע הזה. כאשר אנו שטופים בזדון, נראה לנו כשטות גמורה להניח לזה ולהפוך את עצמנו לפגיעים. כאשר אנו מרגישים עצלות וישנוניות, כל מה שאנו רוצים לעשות הוא להיכנע לדחף להרפות או להירדם. אין סוף למחשבות ולדאגות לעצמנו שהתודעה מסוגלת לייצר, ויש בכולן משהו משכנע.

אם אנו נקלעים לדרך של ספק, כל השקפת עולמנו יכולה להיצבע בחשד המתגנב שמרמים אותנו (או שעומדים לרמות אותנו). הניסיונות שלנו להשתחרר מהמכשולים משנים את חיי התרגול שלנו. לפי התיאור הבודהיסטי הקלאסי של הדרך, אחד הפירות של התעוררות הוא ראיה שחודרת את האשליה של “אני, עצמי ושלי.” לפי התאוריה, לכול הפחות, כאשר אנו ערים לחלוטין, אנו משתחררים מהמכשולים באופן מוחלט וקבוע. הדבר המצער הוא שאם לא נשיג רמה מסוימת של שחרור מהמכשולים לפני שנזכה להתעוררות, לעולם לא נזכה להתעורר. כך שבינתיים אנו מתמודדים עמם כמיטב יכולתנו.

תרגול תשומת לב למכשולים

מה הבודהיזם מלמד אותנו על הדרך להתמודד עם המכשולים? אני רואה חשיבות גדולה בכך שהבודהה דיבר על נטישה של המכשולים. אני לא בטוחה לגבי המינוח בפאלי שבו הוא השתמש, אבל המונח מתורגם באופן עקבי ל”נטישה” ולא “התגברות”. השימוש במילה “נטישה” מרמז על ההרגל שלנו למעשה לבחור, או לדבוק במכשולים. המכשולים אינם כוחות נפרדים שעלינו להיאבק בהם, למרות שכך אנו מרגישים לפעמים. כדי להשתחרר מהמכשולים כל מה שעלינו לעשות הוא לזהות שהם קיימים, להבין איך הם מכשילים אותנו, ולהבין איזה בחירות אנחנו יכולים לעשות כדי שהמכשולים יעלו פחות או יפסיקו לעלות, ולהוציא לפועל את הבחירות האלו. כמובן שקל לדבר וקשה לעשות. באופן בסיסי אנו עובדים עם המכשולים בעזרת תרגול תשומת לב.

דיברתי על תשומת לב באריכות בשיחה אחרת, על ארבעת היסודות של תשומת הלב. אבל בקיצור, תשומת לב היא יכולת של התודעה שמאפשרת לנו לזכור משהו, להפנות את תשומת ליבנו אליו בצורה רצונית, ולשמור על האובייקט הזה בתודעה. אפשר להשוות תשומת לב לציפור על העץ שאתה רוצה לראות אותה היטב, ואחרי שאתה מצליח לראות את הציפור במשקפת שלך אתה מתמקד בה למשך זמן המספיק לצפייה ראויה. על ידי תרגול של תשומת לב לחמשת המכשולים  אנו לומדים עליהם יותר ויותר עם הזמן, עד שבסופו של דבר אנו מוצאים את הדרך להיות יותר משוחררים מהם.

התהליך הזה מתואר בסטיפטהאנה סוטה, או הדרשה על ביסוס תשומת הלב, וכך מסביר הבודהה: “ואיך נזיר שרוי בהתבוננות בתופעות [מנטליות] כתופעות מנטליות ביחס לחמשת המכשולים? במקרה זה, כאשר נזיר מבחין בהשתוקקות להנאות החושים, הוא יודע: ‘יש בי השתוקקות להנאות החושים’. כאשר אינו מבחין בהשתוקקות להנאות החושים, הוא יודע: ‘אין בי השתוקקות להנאות החושים’. הוא גם יודע כיצד מופיעה השתוקקות להנאות החושים שלא הייתה קודם לכן. הוא גם יודע איך ננטשת השתוקקות להנאות החושים שהופיעה כעת והוא גם יודע כיצד השתוקקות להנאות החושים שננטשה עכשיו לא תשוב ותופיע בעתיד.” (אותה תבנית חוזרת על עצמה במקרה של זדון ושאר המכשולים).

כאשר אנו מתרגלים תשומת לב לחמשת המכשולים, אנו מביטים פנימה באופן אקטיבי כדי לבחון את החוויה הישירה שלנו. אנו יכולים להשתמש במה ששמענו או קראנו כמורי דרך אבל בסופו של דבר עלינו להבחין באופן מדויק:

“ישבתי כאן ומדטתי, וכאשר הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את הגינה שלי, התחלתי לחשוב כמה נהדר יהיה כאשר הכול יסתיים ויראה נפלא. אחר כך שקעתי במחשבות על גינון – זה חייב להיות מה שהבודהה כינה תאוות חושים.” או, “קראתי את החדשות לפני שמדטתי ועכשיו כל מה שאני יכול לחשוב עליו בזמן הישיבה הוא כמה אני כועס על מה שקורה. אני מניח שאני צריך לשים לב כיצד הכעס מתבטא בתודעה ובגוף שלי, ולהיות מודע לכך שמדובר בזדון.”

במשך הזמן, אנו שמים לב למה שהסוטות מכנות “תזונה” לחמשת המכשולים – דברים שאנו עושים, או מתענגים עליהם, או חושבים עליהם, שגורמים למכשולים להתעצם. אם כך, הדבר הראשון שאנו יכולים ללמוד בעזרת “תשומת לב”, הוא איך לשנות  את התנהגותנו (לא למדוט ליד חלון שמשקיף לגן, לא לצפות בחדשות רגע לפני שמודטים) כדי להקטין את ההשפעה שיש למכשולים על התרגול שלנו. אנו גם מבחינים שאנו יכולים להזין את המכשולים בזמן המדיטציה בהפניית תשומת ליבנו למושא שהם מצביעים עליו.

הסוטות מכנות את המצב הזה “תשומת לב לא מתאימה” כאשר, לדוגמה, אתה מתמקד במושא של תאוות החושים שלך ומגביר את התאווה, או במושא הזדון שלך ומגביר את הטינה שאתה רוחש אליו. תשומת לב מתאימה, מצד שני, היא כיוון תשומת הלב לחוויית המכשול עצמו וההבחנה, “הו, זדון נוכח בי.” ברגע ש “משקפות תשומת הלב”  מכוונות אל ההתנסות הישירה שלנו במקום לחצר האחורית של השכן המעצבן, היחס שלנו למכשול משתנה. אנו לא לכודים בו לחלוטין, ולפחות איננו מזינים אותו.

זיהוי והכרה בנוכחות של מכשול בתוכך אינם שלב שרצוי למהר ולעבור. אם אנו ממהרים יותר מידי לדחות או לנסות לתקן את המכשול, אנו עלולים לא להבין באופן מלא מה קורה. זה כמו לאתר בעיה במבט חטוף דרך המשקפות שלנו, ומיד לזרוק אותן ולמהר לתקן את הבעיות לפני שאנו מבינים היכן הבעיה, מה גרם לה, ומהי הדרך הנכונה להמשיך. ישנם מורים המרחיקים לכת ומציעים לאמץ התנסויות פנימיות שליליות כמו המכשולים – ומדגישים את הצורך לקחת את הזמן, ולהתקדם בגישה מעשית שמקבלת את המציאות של הרגע הזה. 

נטישה של המכשולים – שתי גישות בסיסיות

אחרי שהקדשת זמן להכיר בתשומת לב את המכשולים שלך, מה אז? כאשר אנו מזהים מכשול, מה אנו יכולים לעשות? ברמה מסוימת אנו מבינים את זה בעצמנו דרך ניסוי וטעיה, בשילוב עם תשומת לב מדוקדקת. כמו שנאמר בסטיפטהאנה סוטה, בנקודה מסוימת יש התחוללות של אירועים ואנו מתבוננים, “תראו איך חוסר מנוחה לא עלה כאשר עשיתי (או חשבתי) כך.”

אולם, איננו חייבים לחכות להתחוללות מקרית חיובית. הבודהיזם הקלאסי מציע שתי גישות מרכזיות לנטישה של המכשולים ולו לזמן קצר: 1) הכוונה מחדש של המחשבות 2) הרהור בהשלכות השליליות של אי נטישת המכשול.

אתן כאן כמה דוגמאות לכל אחת משתי הגישות. תחילה, הכוונה מחדש של המחשבות. בסוטות ובפרשנויות, ישנה המלצה למקרה שאתה נלכד בשנאה כלפי מישהו, להתמקד בתכונות הטובות שלו, או לתרגל מטא למענו (לאחל לו טוב). אם אתה מרגיש מנומנם, עליך לשנות את הגישה שלך לתרגול המדיטציה למשהו מרענן ומחייה (למשל להרהר בארעיות, במקום להשקיט את התודעה) אם אתה מוצף בתאוות חושים למישהו, אתה הוגה בצדדים המכוערים של הגוף האנושי או אפילו מודט על גופות. הבודהיזם מציע סוגים שונים של תרגילים ושיטות לנטרול או להכוונה מחדש של הרגלים שליליים של הגוף, הדיבור או התודעה.

הגישה הבסיסית השנייה לנטישת המכשולים היא הרהור בהשלכות השליליות של אי נטישת המכשולים. לדוגמא, אתה יכול להתבונן איך השתקעות במכשול מבזבזת את זמן המדיטציה שלך, או גורמת ללחץ הדם שלך לעלות. אתה יכול להרהר, כפי שמומלץ בכתבים בודהיסטים, על איך כעס גורם לך להראות מכוער ודוחה, וזה רק ישמח את אויביך. אתה יכול להתבונן בתשומת לב, לאורך זמן, ולהבחין איך משהו שאתה דואג ודואג לגביו לעולם לא קורה. גישה זו היא מעין שכנוע עצמי לנטוש את המכשול.

הדרך שבה תיארתי את שתי הגישות הללו להתמודדות עם המכשולים מציגה אותם בצורה הקלאסית, מה שאני מכנה תרגול מאמץ מכוון. אפשר להשיג את אותה מטרה בתרגול של שמיטה כמו זאזן. בזאזן, במקום לכוון מחדש את התודעה לאובייקט של מדיטציה שנבחר כנוגדן למכשול, אתה פשוט חוזר לפעולה הפיסית של הישיבה. כל מה שאתה אמור לעשות ברגע של זאזן הוא לשבת. בהקשר זה, חלומות בהקיץ על הנאה, מושאים של כעס, ישנוניות, חוסר מנוחה, סיבות לדאגה, והפרעות כמו ספק, הם רק תופעות מנטליות. להילחם בהם יגרום להם להראות יותר אמתיים. אפשר לראות את התרגול של שמיטה כנטישה ישירה של המכשולים שוב ושוב, ותוך כדי התהליך הפחתה של ההזדהות עמהם. המכשול היחיד שאי אפשר לקבלו בפשטות בתרגול של הנחה הוא עצלות, שהיא חוסר רצון להקדיש מאמץ. כאשר אתה מבחין בעצלות, אתה מגייס נחישות ואנרגיה כמיטב יכולתך ו… מתמסר בשלמות ככל שמתאפשר לפעולה הפיזית של הישיבה. (זה לא פשוט, כי באופן טבעי אנו משתעממים ונוטים חזרה לעצלות!)

אפילו אם אתה מתרגל שמיטה באופן קבוע, מידי פעם אתה עלול לחוות מכשול בצורה מאוד עוצמתית וחוזרת על עצמה שכדאי יהיה להפעיל גישות של מאמץ מכוון כדי להפחית את עוצמת המכשול או לנטוש אותו. יכול להיות שיעזור לתייג את המכשול, כי זה יכול לסייע לך במציאת דרך מיומנת יותר להתייחס אליו.        

רגשות אנושיים טבעיים מול מכשולים

ישנם לימודים בודהיסטים שעלולים להיות בלתי מובנים או מיושמים באופן שאינו נכון, ולדעתי חמשת המכשולים יכולים להיות כאלה. לכן אני רוצה להיות ברורה. למרות שחמשת המכשולים נראים כשליליים בבודהיזם, הם אויבים קרובים של תגובות אנושיות טבעיות ומקובלות לעולם. כדי להדגים את הנקודה, הנה רשימה של פעולות מיטיבות והמכשול המתאים להם:

הערכה מיטיבה של הנאות ארציות: אנו נהנים מחוויות פיסיות רגשיות ומנטליות עם תחושה של הכרת תודה, מבלי להיאחז בהן או לצפות מהן לגרום לנו לאושר נצחי.

המכשול של הנאת החושים: אנו מתמקדים בהשגה או במימוש של הנאה מסוימת, תוך כדי התעלמות מכמעט כל דבר אחר, בדרך כלל עם הערכה מוגזמת עד כמה נפלא יהיה כאשר נממש את תשוקתנו.

שימוש מיטיב בתבונה ובחמלה כדי לשמור על גבולות מתאימים ולהגן על מה שראוי להגנה: אנו מאפשרים לכעס לעלות ולהעלם במהירות, מתייחסים לכך כסימן להבחנה במשהו שזקוק להגנה, אבל לא בהכרח מאמינים לזה. אנו מגיבים בצורה המיומנת ביותר שאנו יכולים, בלי להישען על אשמה. 

המכשול של זדון: אנו לכודים בתחושה עזה במיוחד של נפרדות בין העצמי לאחר, ושואפים לחזק את עצמנו באמצעות האשמה של האחר וביקורת עליו – שוב ושוב ושוב.

דאגה מיטיבה לעצמנו: אנו מקצים לעצמנו זמן למנוחה ומנסים לאזן בין עבודה ובילוי, מאמץ והרפיה, שאפתנות וקבלה, אבל מבלי להיאחז יותר מידי בתנאים מסוימים.  

המכשול של עצלות וקהות חושים: אנו מוותרים על כל שאיפה ומאמץ לטובת הנוחות הפיסית שלנו, מאפשרים לקהות של התודעה והגוף להמשיך ולחבל ברצוננו לעשות מאמץ, וכך אנו יוצרים מעגל זדוני.

פתרון בעיות מיטיב וחשיבה יצירתית: בתזמונים מתאימים, אנו בוחרים להשתמש ביכולת ההבחנה של תודעתנו להגות בעבר ובהווה, ולבנות תכניות לעתיד.

המכשול של חוסר מנוחה ודאגה: בתזמונים לא מתאימים – כלומר, כאשר אנו מחויבים לעשות משהו אחר, כמו למשל מדיטציה, לימוד, עבודה, או להיות עם אחרים – אנו משתקעים במחשבות על עצמנו, באופן כפייתי, או נמנעים מהתמודדות עם ההווה וחולמים בהקיץ על דברים לא רלבנטיים.

ספק וחקירה מיטיבים: בראש פתוח אנו חוקרים תורות ותרגולים כדי לוודא שהם נכונים לנו – כשאנו פועלים מתוך אמון תוך כדי התהליך.

המכשול של ספק: משותקים כתוצאה מפחד של העצמי – לשגות, להיראות טועה, להיות מנוצל, לעשות צחוק מעצמי, או להחמיץ משהו טוב יותר במקום אחר – איננו מסוגלים להקדיש את עצמנו לדרך או לתרגול כלשהם במשך זמן מספיק להשגת התקדמות.

לסיכום, פעולות מיטיבות או מיומנות מאופיינות בפרספקטיבה רחבה ופעולה מתוך חופש בחירה מודע. מכשולים מאופיינים בזווית ראיה צרה מרוכזת בעצמי, ומונעים מכוח הרגל לא בדוק או כפייתיות.

הערה על מעקף רוחני 

לסיום, תורות על התגברות, נטישה, או הרפיה, תמיד מעלות שאלות חשובות על מעקף רוחני, כלומר שימוש בדרך הרוחנית כדי להתחמק מהתמודדות עם הרגשות, הבעיות והאחריויות שלנו. האם אין מצבים שבהם עלינו לשים לב לתשוקות, לכעס, לסלידה לחוסר האנרגיה, לדאגה או לחוסר הוודאות שלנו? לפעמים רגשות אלה מתריעים  בפנינו על עניינים חשובים בחיינו שעלינו להתייחס אליהם או לטפל בהם. אם אנו מתרגלים הנחה, שינוי כיוון, שימוש בנוגדנים והרחקה של עצמנו בעזרת תשומת לב, האם אין אנו מסתכנים במעקף רוחני? או מפספסים את החיים? 

התשובה היא כן, אנו מסתכנים במעקף רוחני ובפספוס של החיים – אבל רק אם כלל התרגול שלנו אינו מאוזן. אנו מעדיפים נטישה של המכשולים כאשר אנו מתרגלים סמאדהי, או שקיטה של התודעה והגוף. כפי שהזכרתי בשיחה קודמת – סמאדהי הוא רק חצי מהתרגול. החצי השני הוא יחסיים קרמתיים – לדאוג לחיינו, שבהחלט כולל התמודדות עם רגשות, בעיות, ואחריויות. זו הסיבה שהבודהה הציג את הדרך האצילה כפולת השמונה באופן שהציג; חלק מהיבטים של הדרך נוגעים בתשומת לב, במדיטציה, ובטיפוח תובנה, אבל שלושה אחרים מתמקדים ביחסים קרמתיים (פעולה, דיבור ופרנסה נכונים).

בשיחה קודמת תיארתי בפרוט  כיצד לאזן את התרגול בהקשר של עוצמת הסמאדהי ויחסיים קרמתיים, אבל לסיכום, יש זמן לשבת ולהרפות מכל התעסקות ברגשות, בבעיות ובאחריויות, כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלך, להשקיט את תודעתך ואת ליבך, ולרענן את בהירותך ואת מטרתך. ואז יגיע הזמן לפנות אל הרגשות, הבעיות והאחריויות שלך עם הבהירות המחודשת, ולשאול את עצמך מה התגובה הטובה ביותר. מידי פעם אנו יכולים לבצע את תרגול הפנייה הזה על כרית המדיטציה, אבל רצוי שזה מה שנעשה רוב הזמן במהלך חיינו היום-יומיים.   

[3] Samaññaphala Sutta: The Fruits of the Contemplative Life (DN 2)

[1] “Avarana Sutta: Obstacles” (AN 5.51)

[2] “Sangaravo Sutta: Sangarava” (SN 46.55)

גיל פרונסדל הוא המורה הראשי של Insight Meditation Center ברדווד סיטי, קליפורניה. הוא מתרגל ויפסנא וזן, באסיה ובארה”ב, מאז 1975. הוא היה נזיר במסורת התהרוואדה בבורמה, ומאוחר יותר הוסמך ככומר זן. הוא בעל תואר דוקטור בלימודי דת מאוניברסיטת סטנפורד, ומחברם של ספרים ומאמרים רבים. 

* * *

איזון הנפש הינה אחת מאיכויות הלב הנעלות ביותר בתרגול הבודהיסטי. זהו הבסיס לחוכמה ולחופש והמגן של החמלה והאהבה. בעוד יש כאלו הסוברים כי איזון הנפש הינה ניטרליות יבשה או ריחוק קר, איזון נפש בוגר מייצר הוויה קורנת ומלאת חום. הבודהה תיאר תודעה מלאה באיזון הנפש כ”שופעת, מרוממת, חסרת גבולות, ללא איבה וללא כוונות זדון”.

המונח “איזון הנפש”, מתרגם שתי מלים שונות בפאלי בהן השתמש הבודהה. כל אחת מהן מייצגת היבט אחר של איזון הנפש.

המילה הנפוצה ביותר בפאלי המתורגמת כאיזון הנפש הינה “אופקהא“, שמשמעותה “לבחון”. היא מתייחסת לאיזון הנפש העולה מכוח ההתבוננות, היכולת לראות בלי להיות שבוי בדבר שבו אנו מתבוננים. כאשר יכולת זו מפותחת היטב היא מייצרת תחושת שלווה עמוקה.

אופקהא יכולה גם להתייחס לנינוחות העולה מראיית התמונה הגדולה יותר. בלשון המדוברת, בהודו, השתמשו לעתים במילה במשמעות של “לראות עם אורך רוח”. אנו יכולים להבין זאת כ”ראייה עם הבנה”. לדוגמא, כשאנו יודעים לא לקחת מלים פוגעות באופן אישי, פוחתת הסבירות שנגיב למה שנאמר. במקום זה, אנו נשארים נינוחים או שווי נפש. אופן זה של איזון הנפש מושווה לעתים לאהבתה של סבתא. הסבתא בבירור אוהבת את נכדיה אך, הודות לניסיונה עם ילדיה שלה, יש סבירות נמוכה יותר שהיא תסבך את עצמה בדרמה של חיי נכדיה.

המילה השנייה שמתורגמת לעתים קרובות כאיזון הנפש הינה tatramajjhattata, שילוב הבנוי ממילים פשוטות בפאלי. המילה tatra, משמעותה “שַם”, ולעתים היא מתייחסת ל”כל הדברים הללו”. המילה majjha משמעותה “אמצע”, והמילה tata, משמעותה “לעמוד” או “להיות ניצב”. כשכל אלו מתחברים, הביטוי המתקבל הופך ל”לעמוד באמצע של כל זה”. כאופן של איזון הנפש “להיות באמצע” מתייחס לאיזון, להישארות ממורכז באמצע של כל מה שקורה. האיזון הזה מגיע מכוח פנימי או יציבות. הנוכחות החזקה של שלווה פנימית, רווחה, ביטחון, חיות או יושרה, יכולים להחזיק אותנו זקופים, כפי שהזבורית מייצבת את הספינה אל מול רוחות חזקות. ככל שהכוח הפנימי מתפתח, עולה בעקבותיו איזון הנפש.

איזון הנפש הינו הגנה מפני “שמונה הרוחות הארציות”: שבח וגינוי, הצלחה וכישלון, עונג וכאב, תהילה ושם רע. לחוש התרוממות רוח מוגזמת, או להיאחז בהצלחה, שבח, תהילה או עונג יכול להיות הכנה לסבל כאשר רוחות החיים משנות כיוון. לדוגמא, הצלחה יכולה להיות נהדרת, אך אם היא מובילה ליהירות, יש לנו יותר מה להפסיד באתגרים עתידיים. שקיעה בדברי שבח יכולה להוביל לגאוותנות. אם נזדהה עם כישלון, אנו עלולים לחוש חסרי יכולת או פגומים. אם נגיב לכל כאב אנו עלולים לבוא לידי ייאוש. אם נבין או נחוש שתחושת הרווחה הפנימית שלנו אינה תלויה בשמונה הרוחות, יש סיכוי גדול יותר שנישאר יציבים בלב הסערה.

גישה אחת לפיתוח איזון הנפש הינה טיפוח איכויות התודעה אשר תומכות בה. שבע איכויות תודעתיות תומכות בפיתוח איזון הנפש.

הראשונה הינה יושר או יושרה. כאשר אנו חיים ופועלים ביושרה, אנו חשים ביטחון בנוגע לפעולותינו ודברינו ומכאן עולה איזון הנפש של חוסר אשמה. הטקסטים הבודהיסטיים העתיקים מדברים על האפשרות להשתתף בכל התכנסות של אנשים ולחוש חסרי אשמה.

התמיכה השנייה באיזון הנפש הינה תחושת הביטחון שבאה מתוך אמון. בעוד כל סוג של אמון יכול לגרום לאיזון נפשי, אמון שמבוסס על חוכמה הינו חזק במיוחד. המילה בפאלי לאמון, סַדְהַא, ניתנת לתרגום גם כשכנוע או ביטחון. אם יש לנו ביטחון, למשל ביכולתנו לעסוק בתרגול רוחני מסוים, הרי שגדלים סיכויינו להתמודד עם אתגריו באיזון הנפש.

התמיכה השלישית הינה תודעה מפותחת היטב. כמו שביכולתנו לפתח כוח פיזי, איזון, ויציבות של הגוף בחדר כושר, כך גם ביכולתנו לפתח כוח, איזון ויציבות של התודעה. זה נעשה באמצעות תרגולים המטפחים רוגע, ריכוז ותשומת לב. כשתודעתנו שקטה, קטנים סיכויינו להיסחף עם כל משב של הרוחות הארציות.

התמיכה הרביעית הינה תחושה של רווחה (well-being). אנו לא צריכים להשאיר את תחושת הרווחה למזל. בבודהיזם זה נחשב מתאים ומועיל לטפח ולקדם את רווחתנו. לעתים קרובות אנו מתעלמים מהרווחה הזמינה בקלות בחיי היומיום. אפילו להקדיש זמן ליהנות מכוס תה או השקיעה יכולה להיות אימון ברווחה.

התמיכה החמישית באיזון הנפש הינה הבנה או חוכמה. חוכמה הינה גורם חשוב בלימוד כיצד לטפח מודעות מקבלת, להיות נוכח בכל דבר שמתרחש בלי שמחשבותינו או ליבנו יתכווצו או יתנגדו. חוכמה יכולה ללמד אותנו להפריד את פעולותיהם של אנשים ממי שהינם. אנו יכולים להסכים או לא להסכים עם פעולותיהם, אבל להישאר מאוזנים ביחסינו עימם. אנו יכולים גם להבין שמחשבותינו  והדחפים שלנו הינם תוצאה של תנאים לא אישיים. בכך שלא ניקח אותם באופן כל כך אישי, גוברים סיכויינו להישאר נינוחים כשהם עולים בנו.

אופן נוסף שבו החוכמה תומכת באיזון הנפש הינו בהבנה שאנשים אחראים על החלטותיהם. דבר זה עוזר לנו למצוא איזון נפש לנוכח סבלם של אנשים אחרים. אנו יכולים לאחל עבורם בכל ליבנו את הטוב ביותר, אך להימנע מהטלטלה הקשה הנגרמת מתחושה שגויה של אחריות לרווחתם.

אחת הדרכים רבות העוצמה ביותר להשתמש בחוכמה כדי לסייע לאיזון הנפש היא לשים לב מתי איננו באיזון נפש. מודעות כנה לדברים שגורמים לנו להיות לא מאוזנים עוזרת לנו ללמוד כיצד למצוא איזון.

התמיכה השישית הינה תובנה, ראייה עמוקה לתוך טבע הדברים כפי שהם. אחת התובנות הבסיסיות ביותר הינה טבע הארעיות. באופנים העמוקים ביותר של תובנה זו, אנו רואים שדברים משתנים כה מהר שאיננו יכולים לאחוז בדבר, ובסופו של דבר התודעה מרפה מהיצמדות. ההרפיה מביאה איזון נפש, ככל שההרפיה והשחרור גדולים יותר, איזון הנפש עמוק יותר.

התמיכה האחרונה הינה חופש אשר מגיע כשאנו מתחילים להרפות מנטיותינו התגובתיות. אנו יכולים לקבל טעם של תחושה זו אם נשים לב למקומות בהם היינו פעם תגובתיים, וכעת כבר לא. לדוגמא, נושאים מסוימים שהרגיזו אותנו כשהיינו בני נוער לא מחוללים כל תגובה כעת כשאנו בוגרים. בתרגול הבודהיסטי, אנו עובדים על הרחבת טווח חוויות החיים שבהן אנו חופשיים.

שני אופנים אלו של איזון הנפש, זה המגיע מכוח ההתבוננות וזה המגיע מאיזון פנימי, נפגשים בתרגול תשומת הלב. כשתשומת הלב מתחזקת כך מתחזק גם איזון הנפש. אנו יכולים לראות ביתר עצמאות וחופש. ובעת ובעונה אחת איזון הנפש הופך להיות חוזק פנימי השומר עלינו מאוזנים נפשית בתוך כל מה שיש.

בראותך צורות שמענגות את התודעה

ובראותך צורות שאינן מענגות את התודעה

הנח להרגל להשתוקק למה שמענג את התודעה

ואל תזהם את התודעה במחשבה: ׳זה אינו נעים לי׳.

בשומעך צלילים צורמים ומפחידים, נעימים ולא נעימים,

אל תהיה מוקסם מהצלילים הנעימים,

הנח לתנועת הסלידה מצלילים שאינם נעימים

ואל תזהם את התודעה במחשבה: ׳זה אינו נעים לי׳.

בהריחך ניחוחות שמענגים את התודעה

ובהריחך ריחות לא טובים ולא נעימים,

הנח לדחייה מן הריחות הלא נעימים

ואל תעורר את הרצון לריחות נעימים.

באוכלך מאכלים טעימים וערבים לחך

ובאוכלך מפעם לפעם מה שאינו טעים,

אכול בלי להיקשר לטעמים הטעימים

ובלי לפתח התנגדות לטעמים הלא טעימים.

כאשר אתה חווה מגע נעים, אל תתמכר לו

כאשר אתה חווה מגע כואב, אל תזדעזע.

שמור על איזון נפשי ביחס לשני סוגי המגע

בלי להימשך לדבר ובלי לסלוד מדבר.

Zenkei Blanche Hartman  – ראש מנזר הזן של סן פרנסיסקו

Geshe Tenzin Wangyal Rinpoche  – ממשיך שושלת של מסורת בון דזוגצ’אן טיבט  

Narayan Helen Liebenson  – מורה במרכז המדיטציה בקיימברידג’ 

* * *

שאלה: איך לשמר את התשוקה בחיינו ועדיין ליישם את הלימוד על פיו עלינו לקבל את הפנים השונות של החיים באיזון נפש?

הלן ליבנסון:

איני חושבת שיש קונפליקט מובנה בין חיים בתשוקה וחיים באיזון נפשי. לא רק שתשוקה ואיזון נפשי  יכולים להתקיים יחדיו, הם אף יכולים לעבוד ביחד בהרמוניה.

כאשר אני משתמשת במילה “תשוקה”, אני מתכוונת למערכת יחסים אוהבת, ולהתמסרות. מדובר על תחושה של חיות וחיוניות פנימית, אהבה ללימוד, ויכולת להתמודד עם קשיים בדרך יצירתית.

הקלה על סבל, עיסוק בכל סוג שהוא של אומנות, חיים בעולם הזה עם כל הלב, וגילוי טבעם האמתי של הדברים – כל אלה מחייבים תשוקה, דבקות ומסירות.

אתם שואלים על “שימור התשוקה.” אני חושבת שמדובר יותר בשאלה איך לטפח תשוקה נבונה שמבוססת על תשומת לב ואהבה. אם סוג התשוקה שמטפחים נגוע בהיאחזות, חווית החיים תהיה צרה ומוגבלת. כאשר אנחנו נאחזים ברעיון שדברים צריכים להיות בדרך מסוימת המתאימה להעדפותינו האישיות, אנו יוצרים בעיות לאחרים ולעצמנו. בניגוד לכך, אי היאחזות מביאה מרחב והכלה.

אין “כך צריך” לגבי איזון נפש. אנו מטפחים איזון נפש כי זה מקל על הסבל בחיים. איזון נפשי משמעותו תגובה למצבים שבהם אנו נתקלים תוך שמירה על איזון פנימי ונינוחות. משמעותו להגיב בחוכמה וחמלה במקום בדחייה והיאחזות. להיות באיזון נפש אינו אומר להיות כנוע, שבע רצון מעצמך, או מנותק. ואין לזה שום קשר לאדישות. הבודהה אמר שאדישות היא האויב הקרוב של איזון נפש, כי אפשר  בקלות רבה לטעות בין השניים, אולם איזון נפש הינו איכות תודעה מאוד שונה. כפי שאמר פעם אחד ממורי המוקדמים טֲארָה טולְקו רינפוצ’ה, משמעותו של איזון נפש היא שהכול “קרוב בצורה שווה” דבר המעיד על אינטימיות עם כל הדברים.

אנו מפתחים תשוקה לדימוי כיצד הדברים יכולים להיות, ובאותו הזמן אנו לומדים כיצד להיות באיזון נפש ולא להתנגד לדברים כפי שהם. יש לנו תמיד הפוטנציאל לעודד את הדברים היפים, אם בין שני אנשים, או בין שתי ארצות, או אם הם עולים מעיסוק  באומנות או פשוט מישיבה במדיטציה.

התשוקה לתרום ככל יכולתנו היא צורה של אהבה. תשוקה הופכת לבעיה רק כשאנו מנסים לשלוט על התוצאות של מאמצינו. אז, אם אנו מגלים שאחרים לא משתפים פעולה עם החזון שלנו, או אף מתנגדים לו בצורה ישירה, מה שאולי התחיל כתשומת לב, תשוקה ואהבה עלול להפוך לשחיקה, כעס, תסכול, אכזבה, רוגז וקוצר רוח. זו היאחזות, לא אהבה.

בסופו של דבר אנו מנסים לטפח תשוקה לחיים ולא תשוקה לדברים שבחיים, תשוקה שמרחיבה את ליבנו ואת ההבנה שלנו לגבי מה אפשרי בעולם הזה. תשוקה מסוג זה היא אהבה, לא רק למתי מעט, אלא לכולם. בדרך זו תשוקה ואיזון נפש צועדים יחדיו באהבה ובחוכמה.

בלאנש הרטמן: 

ה”תשוקה בחיים” הזאת שאתם רוצים לשמר, האם היא שונה מדבקות ומסירות לתרגול של דרך הבודהה למען רווחתם של כל היצורים? האם היא שונה מהערכה עמוקה והכרת תודה מעומק הלב למתנת החיים? האם יש לה קשר לרעיונות של הישג או רווח, או להשגת דבר מה שאתה חושב שאין לך?

לפי המילון שלי מקור המילה passion  הינו בפועל הלטיני passus  שמשמעותו “לסבול.”  באנגלית המילה תשוקה(passion) , מתייחסת לרגש רב עוצמה, שיכול להיות חיובי או שלילי, אהבה או שנאה. “איזון נפש” לעומת זאת, פרושה איזון של התודעה. נינוחות, רוגע, שלווה. זה נכון שהדרך הבודהיסטית מעודדת אותנו לטפח את ארבעת הלכי הרוח הנעלים (הברהמה ויהארה, “המשכנים השמימיים”): התכוונות אוהבת, חמלה, שמחה בשמחת האחר ואיזון נפש. איני רואה שטיפוח איזון נפשי פוגע באהבת החיים, או אהבת העולם, או  בשמחה, אולם הוא יכול אולי לרכך את אחיזתנו העזה בהעדפות ודעות ואת הרגשות הכרוכים בהם.

המורה שלי סוזוקי רושי, עודד אותנו להעריך את “הדברים כפי שהם”. הוא אמר גם “רק להיות חי זה מספיק”. סיפורי זן רבים מסתיימים בשורת המחץ “רק זה” או “זה רק כך.” הלימוד הזה של קבלת החיים באיזון נפש, או אף בהכרת תודה, הוא לימוד מלא חמלה. האירועים בחיינו יהיו אשר יהיו, תלויים בגורמים ובתנאים בכל רגע נתון. ברור שכוונותינו ופעולותינו בגוף, בדיבור ובמחשבה הינם חלק מהגורמים והתנאים. ביחס לכל מה שעולה אנו חופשיים לבחור, האם להגיב בתשוקה או באיזון נפש.

טנזין וונגיאל רינפוצ’ה:

התעוררות אינה מצב של פסיביות או אדישות. איזון נפש משמעותו ראיה דרך עין החוכמה ולא דרך הרגשות השליליים כמו כעס או היאחזות. חשוב להבין שאפשר לחיות חיים באיזון נפש, וגם בהתלהבות, השראה, ולב אוהב.

נראה שבמערב אנו מקשרים תשוקה עם רגשות בלתי נשלטים. רגשות דוחפים אותנו לכיוון מה שנראה נוצץ ומבטיח. אבל אפשר להרגיש רגש חזק, או התלהבות עזה, או השראה, מבלי להיות נתון לדחפים רגשיים. עליך לכוון את הרגשות – אתה הנך המקור של הרגש, ואתה גם הנהג. אתה מכוון את הרגש חי ופועל אתו, אבל אתה בשליטה. משמעותה של השתוות הרוח היא שליטה מלאה  ברגשותינו.

אמנם אנו נוהגים בדרך כלל לקשר בין שליטה למתח ומאמץ, אולם אין זה כך במקרה זה. אתלט טוב יתפקד בחן ובעוצמה, בלי מתח מיותר. נהג מנוסה ובעל ביטחון ינהג ברכב בשליטה טובה, אבל לא במתח. אם אתה נוהג בצורה משוחררת מידי, וללא התחשבות בתנאי הדרך והיכולות של רכבך, אתה תאבד שליטה ברכב. אבל אם אתה נהג טוב, אתה מתייחס לכל התנאים שמתקיימים מבלי להיות מתוח. הדרישה הבסיסית לשליטה היא פתיחות. אתה פתוח ואתה מודע מתוך אותה פתיחות.

בבודהיזם הטיבטי יש אמרה שיצורים סמסאריים נשלטים על ידי הקרמה והרגשות שלהם, בעוד יצורים ערים, אינם כך. אם אנו כנים עם עצמנו איננו יכולים לומר שאנו לא נשלטים על ידי הרגשות שלנו, אבל השאלה עד כמה אנו סובלים תלויה בעד כמה אנו נשלטים על ידי רגשותינו. האם אתה מכוון את הרגשות שלך או האם הרגשות שלך מניעים אותך לכיוונים מסוימים? עם מודעות פתוחה אתה אינך קורבן של תנאים; להיפך, אתה יכול לכוון את האנרגיות הרגשיות שלך, ולכן אתה חופשי לחוות סקרנות, התלהבות, ושמחת חיים.

אתה יכול להיות פתוח ולאהוב מישהו מבלי להיאחז. אתה יכול להתלהב ממשהו מבלי להיות כבול על ידי ציפיות לתוצאה מסוימת. לרוע המזל לעיתים קרובות אנשים מתלהבים מתוצאה מדומיינת במקום לחוות שמחה מהרגע הזה כפי שהוא. אתה יכול להיות פשוט נלהב. התלהבות פתוחה! שמחה פתוחה! פתיחות זו היא שהופכת את חווית האהבה לחזקה. אפשר לקרוא לזה תשוקה, אבל הפתיחות היא זו שמבדילה בין אהבה מיטיבה ואהבה שגורמת לנו לסבל. כאשר אתה פתוח יש לך יכולת רבה יותר לכוון את אהבתך ואתה הופך פחות קורבן של כאבי האהבה, כי אם משהו משתבש אתה משחרר אותו בקלות. פתיחות קשורה מאד ביכולת לשחרר. כאשר אתה משחרר אתה מתחבר מחדש עם פתיחות בלתי מותנת ומגלה אהבה, שמחה וחמלה הנובעים באופן טבעי.

איזון הנפש שלנו מקורו במודעות הפתוחה עצמה, וכאשר אנו מתחברים עם המקור הזה שוב ושוב, חיינו הם דינמיים וחיוניים – לא פסיביים, משמימים או מנותקים. כל פעם שאתה משחרר את ההיאחזות שלך אתה מתחבר מחדש למודעות פתוחה. זה מה שמוכר כ”דרך”. אנו שבים ומגלים שמקור אהבתנו אינו באדם האחר ושהמקור של התלהבותנו הוא לא בתפקיד זה או בפרויקט זה. זה משחרר אותנו לחוות את החיים במלואם ולאפשר לחיינו להפוך לדרך שלנו.

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

* * *

בכל ערב לפני שאנו מודטים, אנו מזמרים את ארבעת הלכי הרוח הנעלים (הבְּרַהְמָה-וִיהַארָה): התכוונות אוהבת – “הלוואי שכל הישויות החיות יהיו שמחות”; חמלה – “הלוואי ולא יסבלו ממתח וכאב”; שמחה בשמחתם – “הלוואי ולא יאבדו את האושר שמצאו.”

ולבסוף באה השתוות הנפש (איזון נפש). במקום להגיד, “כל הישויות החיות יכולות ללכת לעזאזל, זה לא ענייני,” המזמור אומר, “כל הישויות החיות הן הבעלים והיורשים של פעולותיהן.” איך בדיוק המחשבה הזאת קשורה להשתוות הנפש? שימו לב שהיא אחרונה ברשימה. במילים אחרות, אתה מתחיל בטיפוח של התכוונות אוהבת, חמלה ושמחה בשמחת האחר. אבל אז אתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שיכולה להיות לך התכוונות אוהבת כלפי אנשים אבל הם לא שמחים. יכולה להיות בך חמלה כלפיהם ועדיין הם לא משתחררים מסבלם. אתה יכול לשמוח בשמחתם אבל הם ינצלו את זה לרעה. הם מנצלים לרעה את כוחם, הם מנצלים לרעה את עושרם. אתה מתחיל להבין שיש מגבלה למה שאתה יכול לעשות, לא רק למען אחרים אלא גם למען עצמך.

במקום הזה נכנסת ההתבוננות על הקרמה. אתה מבין שדברים מסוימים הם תוצאה של קרמה מהעבר ואין ביכולתך לשנות אותם. קרמה של אנשים אחרים מגבילה אותם; הקרמה שלך מגבילה אותך. עליך לחיות באופן מעשי במסגרת אותן המגבלות. אתה יכול למתוח קצת את הקצוות, להרחיב את המעטפת כדי לראות עד כמה אתה יכול לעבוד למען אושרך ואושרם של אחרים, אבל מגיעה הנקודה בה המעטפת מתנגדת. אתה מבין שיש גבול למה שאתה יכול לעשות בכל זמן נתון. יש גבול למה שאתה יכול לעשות עם האנרגיות והכישרון שלך. הגישה הנכונה אם כן, היא לשים בצד את המקומות שבהם אתה לא יכול לעזור או לשנות, כך שתוכל להתמקד במקומות בהם אתה יכול.

זה מה שעומד מאחורי המזמור על הקרמה: לאפשר לך תחושה של סדר עדיפויות, להזכיר לך מה חשוב. יש לך מלאי מוגבל של אנרגיה, מלאי קצוב של זמן קצוב בחיים הללו. אתה עוזר היכן שאתה יכול, אבל אם אין ביכולתך לעזור, אין סיבה לדאגה, אין סיבה לסבול בשל כך. אין טעם לבזבז את האנרגיות שלך במקומות בהם אין ביכולתך לשנות, כי האנרגיות שלך מוגבלות. השתוות הנפש היא היכולת לחיות בשלום עם העיקרון של הקרמה כך שתוכל לתפקד בתחום הגבולות שלה ולהשתמש באנרגיות שלך בתבונה. זה חלק מהכוונה באמירה, “כל מה שאתה עושה לטוב או לרע, אתה תהיה היורש של מעשיך.” עליך לקבל את העיקרון של הקרמה אם אתה מתכוון להיות מיומן בשימוש ביכולות שלך.

הלימוד על השתוות הנפש אינו מייעץ לאמץ גישה של אדישות קרירה. הוא  מזכיר לך בפשטות מהו סדר העדיפויות שלך, מהן מגבלותיך, ועליך לפעול בתחום של מגבלות אלה. במילים אחרות, אם עולה בעיה שמקורה בקרמה של עברך, אתה מבין שאין בכוחך לשנות זאת. מה שאתה כן יכול לשנות, מה שאתה יכול לעצב זה מה שאתה עושה ברגע זה. אז התמקד בכך.

יש פסוק בו הבודהה מדבר על דרכים מיומנות ודרכים שאינן מיומנות ללמד ולחשוב על קרמה. דרך שאינה מיומנת היא לומר שכל אחד שגורם לעוול סופו שיגיע לגיהינום; כל מי שעושה דבר רע הולך לסבול. אתה מסתכל לאחור ומבין שאתה, כמו כל אחד אחר, עשית כמה דברים רעים בחייך: הזמנים בהם פעלת לפי כוונות פחות אצילות ופחות יפות מהכוונות הטובות ביותר שלך. אם תדגור על הטעויות הגדולות שלך, תמצא את עצמך בספירלה שיורדת מטה, מטה, מטה. זה לא עוזר לך בכלל. מה שאתה צריך לעשות זה להזכיר לעצמך שלמרות שיש קרמה מהעבר, יש גם קרמה חדשה, לוח חדש. אתה חופשי לבחור ברגע זה להתנהג במיומנות ככל הניתן. הנח בצד את כל הפעולות הלא מיומנות שעשית בעבר. החלט שאינך מתכוון לבצע אותה שגיאה שנית. והתקדם קדימה. אין זאת שאתה מתכחש לשגיאותיך. אתה מודה בהן. זה לא שאתה אדיש להן. אתה מבין ששגיאה זו שגיאה ושאינך רוצה לחזור עליה.

אבל אם אתה דוגר על השגיאות שעשית בעברך, אתה לא משאיר לעצמך את האנרגיה הדרושה להתנהג בצורה מיומנת ברגע הזה. זו שאלה של סדר עדיפויות: על מה אתה הולך למקד את האנרגיות שלך כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר? מטרתה של ההתבוננות שמחברת בין עקרון הקרמה והשתוות הנפש היא להתארגן לפעולה כך שתוכל להתמקד מיד במעשיך ברגע זה.

כאן נמצא גרעין האמת. זה הבסיס למבנה של המציאות. כאשר אתה מתמקד בכאן ובעכשיו, אתה לא לכוד בכל ה-“מה היה אם” לגבי העבר: “מה אם הייתי עושה כך? מה אם לא הייתי עושה את זה?” כל ה-“מה אם” לגבי העבר הם בזבוז זמן מסיבי. ה “מה אם” החשוב הוא: “מה אם אתנהג בצורה מיומנת עכשיו?” נסה את זה.

בודהיזם אינו מלמד שרירות לב. הוא מתחיל עם רצון טוב. הסתכל על הדרך: זו דרך של עבודה על רווחתך ורווחת הסובבים אותך, דרך לשים קץ לסבל. זהו רצון טוב שיוצא לפעולה בשיא העוצמה. הלימוד של השתוות הנפש נועד לוודא שהרצון הטוב שלך לא ירד מהפסים, לא יכלה את עצמו, לא יבזבז זמן וילך לאיבוד בדרכים צדדיות לא מיומנות.

במילים אחרות, הבודהה אינו אומר לך להיות אדיש לגבי הבחירות שלך ברגע הזה, או לומר “למי אכפת מה אני עושה ברגע הזה?” אל לך לחשוב כך. עליך לתת לרצון טוב, חמלה, ושמחה בשמחת אחרים לשלוט על הבחירה שלך איך להתנהג ברגע זה – וברגע זה וברגע זה, בעוד הרגע הזה ממשיך לנוע דרך הזמן. אסור לך להיות אדיש לכך. צריכה להיות תחושה חזקה של השתוקקות, מטרה, ונחישות לגבי עשיית הפעולה המיומנת ביותר שאתה יכול לעשות בכל רגע שאתה מודע לבחירות העומדות בפניך. עליך להכריח את עצמך להיות יותר ויותר מודע במדויק לגבי הבחירות שאתה עושה. זה דורש מאמץ ואנרגיה.

פיתוח השתוות הנפש חוסך במשאבים שלך בכך שאתה יכול למקד אותם בנקודה בה הם היעילים ביותר, היכן שבאמת יעשו הבדל. אתה מפתח השתוות נפש בנוגע לדרך רק אחרי שהשגת את המטרה. אפילו השתוות הנפש שאתה מרגיש כאשר השגת את המטרה: ישנה התעלות מעבר לכך, במה שהכתבים מכנים “ללא הַכְוַונָה”. במילים אחרות, אתה מבין שהשתוות הנפש היא בחירה שאתה עושה: אלה הדברים שאתה הולך לשים בצד; אלה הדברים שאתה הולך להתמקד בהם. עליך לאפשר לעצמך לא להתעסק עם הדברים אשר אתה שם בצד. כאשר הדרך הושלמה לבסוף, זו הנקודה בה גם היא נכנסת לממלכה של השתוות הנפש. אתה יכול לשחרר אותה. אל תנסה לכוון כלום, גם לא את האפשרויות של השתוות הנפש. זו הנקודה בה התודעה זוכה בשחרור.

אז אתה מפתח השתוות נפש אוניברסלית בקבלך את העקרונות של הקרמה, אבל בישום שלהם לגבי ברירות העבר וההווה אתה זקוק להשתוות נפש סלקטיבית עד לנקודת הסיום של הדרך. בדרך זו, במקום להיות אדיש לחלוטין לכל – מצב שזהה לאדם מת – השתוות הנפש הופכת לכלי חשוב ששומר אותך חי ופעיל, ומבטיחה שכל האנרגיה והפעולות שיש לך להקדיש ברגע הזה מנוצלות בדרך הטובה ביותר. אחרת אתה תמשוך את עצמך מטה ע”י לקיחת יותר מידי אחריויות, יותר מידי דאגות. כאשר זה קורה, לא ניתן להשיג דבר. רק כאשר אתה יכול למקד את האנרגיות שלך תגיע לתוצאות.

כאשר אתה מטפח את המדיטציה שלך, נסה להביא את התודעה לריכוז כך שהיא יכולה לשהות במצב של שוויון נפש שממנו אתה ממשיך את העבודה. במילים אחרות, בנקודה זו  יש לך שלווה פנימית לכל דבר, לצד הפיתוח של תובנה. אזי השתוות הנפש גם מגנה עליך בשלב זה.

אַגַ’אן פוּאַנג אמר פעם, “אם אין לך השתוות הנפש של ג’האנה, התכוונות אוהבת תגרום לך לסבל,” כי אתה רואה כמה מוגבלת היכולת שלך לעזור לאנשים אחרים. אתה ממשיך להיתקל במגבלות שנוצרו על ידי קארמת העבר שלך בדיוק ברמת היכולת שלך להטיב עמהם בכל רגע. אתה גם עלול להיתקל במגבלות קרמתיות של העבר וההווה שלהם. אם אתה מפתח את השתוות הנפש המתאימה למגבלות אלו, אתה חוסך לעצמך את הסבל הנגרם בגללן. אתה פשוט מזהה אותן ועוקף אותן למקומות שאפשריים לך.  השתוות הנפש היא דרך חשובה להזין אותך בהליכתך בדרך, להעניק לך כוח, להבטיח שההתכוונות האוהבת שלך למענך ולמען האחרים לא תתבזבז ותונחה בדרך הנכונה.

אל תחשוב על השתוות הנפש כעל הלך רוח קר וחסר לב. זו פשוט דרך מאוד ריאלית לראות את הדברים. שים לב שבארבעת הלכי הרוח הנעלים, שלושת האחרים מתחילים ב -“הלוואי שכל הישויות החיות יהיו כך, או כך.” אבל כשמגיעים לרביעי, המחשבה היא “כל הישויות החיות הן הבעלים של פעולותיהן.” אין כאן הלוואי, זו רק הצהרה על עובדה. אתה מכיר במציאות, אתה מכיר במגבלות בממלכת הסיבתיות שבה אנו פועלים, ואתה מחליט לעבוד במסגרת המגבלות בדרך היצירתית והיעילה ביותר האפשרית.

פעם מישהו כתב ספר על בודהיזם שנקרא הלב הנבון. זה בדיוק מה שארבעת הלכי הרוח הללו מנסים לפתח: לב נבון, תבונה בדרך שבה הלב שלך, הרצון שלך, והמוטיבציה שלך מתפקדים בחייך כך שתפיק מהם את המרב. והשתוות הנפש היא זו שהופכת את התבונה הזו לאפשרית.

נורמן פישר (Norman Fischer) הוא כומר זן, מורה בכיר שכיהן במשך שנים כאב שותף של מרכז הזן של סן פרנסיסקו,  והמייסד של Everyday Zen Foundation, ארגון שמטרתו לאמץ את לימוד הזן בודהיזם ולהתאימו לתרבות המערבית.

***

אני מבקש לדבר על האחרון מבין ארבעת המשכנות הבלתי מוגבלים, אופקהא, או איזון נפש. זו הרביעית מבין הברהמה ויהארה, ומלה זו מתורגמת בדרך כלל כ”שמיימי בלתי מוגבל” או “המשכנות השמימיים”. ארבעת אלה הם שמימיים מפני שהם רגשות אנושיים יפים כל כך – רגשות אנושיים שמימיים. זה שמימי להרגיש אהבה, חמלה, ושמחה עבור אחרים, כך שאלה באמת רגשות שמימיים, רגשות כמו-של-אלוהים.  הם נחשבים למשכנות מפני שמתייחסים אליהם כאל יסודות חזקים, או מקומות, או אזורים, בהם אנו באמת יכולים להביע עמדה, העמדה הנחושה ביותר כיצורי אנוש. מבינים אותם כבלתי מוגבלים, בניגוד לחומרנות ולרגשות  מכאיבים, שהם, מעצם הגדרתם, מוגבלים.

תמיד הוקסמתי על ידי ההגדרה באבהידהרמה של דברים חומריים, גשמיים. ההגדרה היא: “זה שניתן לפגוע בו”. כלומר להזיק לו. דבר גשמי, בין אם זה גוף, או אבן, או ענן – אתם יכולים להרוס אותו, לשבור אותו. אתם יכולים לפרק אותו. אך אינכם יכולים לעשות זאת למחשבה. אינכם יכולים לפרק מחשבה או רגש. אבל חומר פיזי הוא כזה שאפשר לפגוע בו, ובמקרה של הגוף, הוא יכול לחלות ובסופו של דבר להתפורר ולהיעלם. לכן, בדרך הטבע, הגשמיות היא מוגבלת. רגשות מכאיבים במהותם מוגבלים, מפני שהם מבוססים על הרעיון של הפרדה ובידוד. קנאה, חמדנות, ייאוש, תשוקה ללא גמול, כעס, תוקפנות ועוד, מבוססים על הביטחון שיש אובייקטים מוגבלים. יש אני, ויש אתה. רגשות אלה לא יכולים להתקיים ללא ההנחה הזו של גבולות. אבל אהבה, שמחה, חמלה ואיזון נפש, בסופו של דבר זורמים מתוך הטבע המוחלט, הריק, הבלתי מוגבל של דברים.  רגשות אלה נתפסים לא רק כרגשות נעימים ונחמדים יותר מאשר הרגשות המכאיבים, אלא כרגשות שזורמים מבסיס שונה לגמרי. הם מעוגנים בהתעוררות, בהבנה הבהירה של מציאות מאוחדת ובלתי מוגבלת. לכן הארבעה האלה הם, מטבעם, בלתי מוגבלים.

אני אומר זאת בקשר לרביעי, איזון נפש, כי יש לו מקום מיוחד בתוך רשימת הארבעה. אם אתם זוכרים כשתרגלנו התכוונות אוהבת, שמחה אוהדת להצלחתם של אחרים, וחמלה, היו הבדלים קטנים בין התרגולים, אך באופן טיפוסי תמיד התחלנו עם עצמנו. ואז, הבא בתור, אדם שבאמת הערכנו וחיבבנו, ואחר כך אדם ניטרלי או אנשים ניטרליים, ומשם עברנו לכל היצורים, ללא הגבלה. ואז עברנו לאדם עוין. לבסוף, תמיד, חזרנו לריקות ולנוכחות פשוטה. זו הייתה הדרך בה תרגלנו את המדיטציות האלה. אז איזון הנפש נבנה, בעצם, בתוך שלושת התרגולים האחרים. איזון נפש הוא חלק מלב-אוהב, מחמלה, משמחה-אוהדת. כשאתם מגיעים לפיתוח כל הרגשות האחרים באופן מלא ובלתי מוגבל, אתם תמיד מגיעים לאיזון נפש-לב-אוהב, איזון נפש-חמלה. איזון נפש רומז על שוויון – לא להעדיף או לדחות דבר, פשוט להתבונן בכל באופן שווה.

זה תמיד משהו מעבר, שאיפה, ולא משהו שאנו יכולים לטעון שהשגנו. אבל אנו מתרגלים צעד צעד, מרחיבים את עצמנו עם האמונה שאפשר להגיע לשם, לא בדרך אידיאליסטית, אלא בדרך מעשית ומחוברת לחיים. באמת אפשר שיהיה איזון נפש. אך זה לוקח זמן, ועלינו לתרגל בהתמדה, ולהרחיב אותו צעד אחר צעד. כולנו שמנו לב, אני חושב, תוך כדי תרגול, שהיה הרבה יותר קל להרגיש אהבה, שמחה וחמלה כלפי אנשים קרובים לנו שאותם אנו מחבבים ומעריכים, מאשר היה להרגיש רגשות אלה כלפי אנשים איתם יש לנו בעיות.

אולי גם שמתם לב – ואולי אין זה נכון לכולם – שהרבה יותר קל להרגיש רגשות חיוביים כלפי אנשים שאנו מחבבים ואוהבים, מאשר כלפי עצמנו. נראה שזה לא אמור להיות כך, אבל זה מה שקורה לעיתים קרובות. אולי אפילו קל יותר להרגיש חמלה, לב-אוהב, שמחה-אוהדת כלפי כל היצורים מאשר כלפי עצמכם. אבל אם תשאירו את עצמכם בחוץ, לא תוכלו לומר שזה באמת איזון נפש, מפני שעדיין תהיה שם היצמדות לעצמי. כשתרגול התכוונות אוהבת, שמחה-אוהדת וחמלה מפותח לדרגה של איזון נפש, או שוויון, וכשאתם יכולים לאהוב בחמימות ובאופן שווה את כל היצורים, אפילו את האויב, אפילו את עצמכם, אז אתם מתרגלים איזון נפש.

אז, במובן מסוים, אפשר לומר שאיזון נפש אינו תרגול רביעי, או תרגול שונה. הוא הפיתוח השלם של שלושת התרגולים האחרים. אולם, שימו לב, שהאויב הקרוב ביותר של איזון נפש הוא אדישות מטופשת, או סוג של ניטרליות. אנשים רבים חושבים על איזון נפש כעל סוג של ניטרליות פושרת. אך הוא אינו ניטרלי. זו התייחסות פעילה, אוהבת, בעיניים-פקוחות-לרווחה, לכל היצורים, באופן שווה. יותר מכך, איזון נפש הוא רגש חזק שמתרחב אפילו מעבר ליחסינו עם יצורים אחרים. הוא מתרחב ליכולת שלנו להרגיש איזון נפש בכל התנאים שמתעוררים בחיינו. בכל מה שנפגוש, גם אם נהיה במצבים מאתגרים מאד, תהיה לנו גישה מאוזנת, רגועה וחמה זו.

יש שתי מלים בפאלי לאיזון נפש, ושתיהן מביעות צדדים של מה שאני מדבר עליו. המלה בה השתמשתי קודם, אופקהא, פירושה המילולי הוא “להתבונן, לבדוק”. זה מעניין. השורש המילולי של איזון נפש הוא “לבדוק”. אני חושב שמשתמע מכך הצורך להיות שקול וזהיר, להיות מסוגל לראות את כל התמונה בשלמותה. לראות את כל המציאות במדויק. לראות את הטבע הבלתי מופרד, המחובר, של חיינו.

האויב הרחוק של אופקהא הוא היאחזות או דחייה. במלים אחרות, ראייה חלקית. לא לראות את הכל, אלא לראות רק חלקים. הרגשה חלקית. להרגיש כלפי אלה שכאן, אך לא להרגיש כלפי האחרים ששם. לראות מישהו כאן באור חיובי, ולא לראות אחרים שם. איזון נפש הינו חסר פניות. הוא רואה ומרגיש באופן שלם, לא באופן חלקי. ראייה והרגשה של חלקים היא מקוטעת. מבודדת. כואבת. מאוד כואבת. אולי לא מרגישים את הכאב מיד, אך בסופו של דבר זה כואב. לראות ולהרגיש את הכל זה רגוע ושלו ומאוזן. אז לאיזון נפש יש הטעם הזה; יש לו הגוון הזה של הרגשה. היא אינה נסערת. היא רגועה, אך אין זה רוגע שמבוסס על התעלמות או על הימנעות ממשהו. יהיו כלולים בו אהבה או צער או כאב, אך עם הרגשה של רוגע ושל הבנה, שמחזיקה ברגשות אלה באופן מאוזן. כך שתמיד יש קצת אושר בקבלת תנאים בסבלנות.

מלה נוספת בפאלי, שמתורגמת לעיתים קרובות כאיזון הנפש, היא tatramajjhattata, מלה יותר מעורפלת, אך גם היא מתורגמת כאיזון הנפש. המלה tatra פירושה “שם”. maja פירושה “אמצע” כמו במג’הימה ניקאיה – הדרשות באורך בינוני. tata  זהה לטטהאגטה. בפאלי פירושה “לעמוד”. בבודהיזם המהאיאני פירושה “להתקיים או להיות במובן הטהור או השלם”. להופיע ביושרה מלאה. כך שפירושו של איזון נפש יהיה “להיות נוכח באופן מלא, לחיות באופן מלא, ממש באמצע הדברים”. להביע עמדה ממש באמצע הדברים, כך שאי אפשר למשוך או לדחוף אתכם לצד זה או אחר.

איזון נפש, אם כן, הוא מיסודו נדיב, מהימן ותומך בכל מציאות, מבלי לקחת צד. הוא באמצע. הוא עומד באמצע הדברים – לא בצד אחד. שוב, אין זה אומר ניטרליות מטופשת, כי למעשה עמידה באמצע המציאות, באמצע החיים שלנו, זה המקום היחיד בו אתם יכולים לעמוד ולשמור על יושרה מלאה. אחרת, תהיו מוטים; תהיו בלתי מאוזנים; ולכן, תהיו פגיעים. בסופו של דבר תסבלו ותגרמו סבל לאחרים.

כעת הרשו לי לקחת צעד אחורה ולומר משהו שקשור לכל מה שדיברנו בחודש זה. הלימוד של ארבעת המשכנים העילאיים ניתן בשני הקשרים שונים, בבודהיזם התהראוואדי וגם בבודהיזם המהאיאני. אני יודע שבמקרה שלי – ואני חושש שזה נכון עבור רובנו – אנו חושבים שזה לימוד של הבודהיזם התהראוואדי מפני שאנו שומעים אותו בעיקר מתנועת הוויפסנא האמריקאית או ממורים ומנזירים תהראוואדיים. אבל זהו אותו לימוד, ויש לו גם זווית ראייה מהאיאנית.

בבודהיזם התהראוואדי יש דיון די מפורט על ארבעת המשכנים העילאיים, וכאן המוקד הוא ארבעת המשכנים העילאיים כבסיס לתרגול ריכוז. הנקודה העיקרית בבודהיזם התהראוואדי היא להגיע ליעד של חופש, או של נירוואנה. כדי להשיג חופש או נירוואנה עלינו לשחרר את הרגשות המכאיבים שלנו ואת התפיסות האומללות שלנו, לא רק באופן מודע, אלא גם באופן בלתי מודע. יכול להיות שקל לוותר עליהם באופן מודע; אך בהשוואה לוויתור בלתי מודע עליהם, במקומות בהם אפילו איננו יודעים שהם קיימים אצלנו – עליכם לפתח את ארבעת המשכנים העילאיים כתרגול ריכוז. כדי שיהיה לנו חופש, עלינו לטהר עצמנו ברמות של הבלתי מודע, וריכוז הוא הדבר היחיד שיחדור עמוק מספיק לרמות הבלתי מודעות של הלב.

לכן, זוהי הסיבה שכאשר תרגלנו דברים אלה בשבועות האחרונים, התחלנו עם משפטים ועם כוונות אותם אמרנו שוב ושוב. ואז אמרתי לשכוח את המלים ופשוט לתרגל את ההרגשה חסרת השם הזו כתחושה פיזית בתוך הנשימה. אמרתי לכם לשכוח מלאחל לאנשים התכוונות אוהבת ופשוט להרגיש את האהבה בנשימה. הרגשת אהבה בתוך הנשימה היא בשלב בו אתם מפתחים ריכוז. ריכוז אינו מתפתח באמצעות שפה מכוונת; הוא מתפתח באמצעות תרגול גופני מידי.

העניין הוא שבאמצעות ריכוז עמוק, באמצעות ארבעת המשכנים העילאיים, בסופו של דבר אנו נטהר עצמנו מכל הרגשות שנובעים מהיאחזות בעצמי. ואז יהיו לנו רגשות חיוביים, בלתי מוגבלים לכל היצורים. ואז – וזו הסיבה שאני מציין את כל זה – השלב האחרון של התפתחות זו יהיה שאנו נפתח איזון נפש. בדרך כלל קיים צל של הטיה בהתכוונות אוהבת, בחמלה ובשמחה אוהדת. זה כאילו מובנה בתוך תרגולים אלה, עד שמגיעים לקצה בו אין הטיה. כך שאיזון נפש הוא המטאטא האחרון שמטאטא את אחרוני השרידים של היאחזות או של חיבה, במובן השלילי של חיבה כהיצמדות או כהיאחזות. לכן אנו מפתחים את תרגולי הריכוז האלה כדרך לטאטא את ליבנו.

היום למדתי זאת בויסודהימגה (“דרך הטיהור”), הספר הגדול של התרגול הבודהיסטי התהראוואדי. ארבעת המשכנים העילאיים נחשבים היררכיה של שלבי ריכוז. כל אחד מהם הוא מזוקק יותר ומעודן יותר מהקודם לו. כל אחד מוביל אתכם, צעד-צעד, לתוך מה שנקרא ארבעת מצבי הריכוז חסרי הצורה, שלבי הריכוז העמוקים ביותר – תרגולי המדיטציה האולטימטיביים. כך כשאתם מגיעים באמת לריכוז על התכוונות אוהבת, זה מביא לריכוז שנקרא יופי. אתם רואים את יופי העולם. האופן בו זה עובד הוא, שלאחר התרוממות הרוח הראשונית, אתם מתחילים להבחין במגרעות שבמצב הריכוז הזה, ואז אתם עוברים למצב הבא המטהר מגרעות אלה. המצב הבא, במערכת זו, הוא החמלה. כשאתם מרוכזים בחמלה, זה מביא את הריכוז במרחב ללא גבולות, מפני שמה שחסר גבולות הולך מעבר ליפה אל הכביר. אבל אז אתם מרגישים, לאחר ההתרגשות הראשונית, את המגבלות שבחוסר הגבולות. יש בסיס כלשהו להיאחזות, אז אתם עוברים לשמחה-אוהדת, שמביאה את הריכוז של התודעה חסרת הגבולות. זה כבר יותר עמוק ומעודן מאשר שלב חוסר הגבולות, מפני שלמרחב יש פנים וחוץ, יש כאן ושם, אבל תודעה טהורה מנפצת הבחנות אלה. כך שזה מרמז שאיכשהו השמחה בשמחתם של אחרים היא רגש בעל פוטנציאל רב יותר לטוהר מאשר שני הקודמים. ואז אתם סוף סוף מתקדמים לאיזון הנפש, דבר שמביא עמו את הריכוז בריקות או בריק, שהם מעבר לתודעה. בריקות אין עצמי, אין אחר, אין תודעה, אין סבל, ואין הקלה בסבל. כפי שסוטרת הלב אומרת, הכול ריק, ולכן אין פחדים, אין צרות. אלה הם השלבים לפיתוח הריכוז בבודהיזם התהראוואדי, והאופן בו הם מתיישבים עם ארבעת המשכנים העילאיים.

בבודהיזם המהאיאני היעד איננו שחרור או נירוואנה. היעד הוא – ויש כאלה שיתווכחו עם זה – בודהיצ’יטה, הנדר לתרגל ללא סוף לטובת האחרים. זהו למעשה לב ליבה של המחויבות בתרגול המהאיאני. כך שאין אנו מחפשים חופש ושחרור בעבור עצמנו. אנו באמת חושבים שזהו יעד מוגבל. במקום זאת, אנו שואפים שתהיה לנו הרגשה של השתוקקות לרצון לתרגל. יש בזה כל מיני הטבות לעצמנו, כמובן, אך הנקודה כאן היא שנוכל להיות מיטיבים לאחרים. במובן מסוים, בבודהיזם המהאיאני לא רואים את ארבעת המשכנים העילאיים כאמצעי להשגת מטרה, אלא כמטרה בפני עצמם. לכן בבודהיזם המהאיאני הדיון בארבעת המשכנים העילאיים לא מתמקד יותר מדי בתרגול ריכוז. במקום זאת, הוא מתמקד בנדר לאהוב אחרים באופן שווה וללא תנאי, תוך הכרה – ועל כך חוזרים תמיד שוב ושוב – שהדבר אפשרי רק באמצעות אימוץ והבנה של טבע העצמי וטבע האחר כריק; כלומר, ריק במובן של התהוות גומלין רדיקלית. כך שבמציאות אין אני ואין אחר. אין דברים, אפילו. אין סבל. יש רק אהבה. אתם תבינו, שמאז ומתמיד, העולם הזה היה אהבה, וכך הוא בהווה, רק אהבה. וכך חמלה, טוב לב ותובנה הופכים לאותו הדבר.

הזן מכיל בתוכו, במידה רבה, את שתי נקודות הראות האלה. בדיון שלנו החודש, אני ערבבתי והתאמתי את הלימוד, והנחתי הכול בסוג אחד של תרכובת זן. כמובן, ספרות הזן הטיפוסית אינה עושה זאת, מפני שבאופן מסורתי אין היא מביאה לימוד ישיר של הדברים האלה. הרעיון הוא שכשתרגול הזן נולד ההנחה הייתה שאנשים הכירו את הלימוד הזה ותרגלו אותו.

כך שהלימוד של איזון הנפש תמיד מובלע בזן, אך כמעט לא תשמעו על זה בזן הקלאסי. בזן יש ללימוד זה תוספת ובה אזהרה שקשורה בהטלת ספק בשפה, כדי לא להילכד במלכודות תפיסתיות. כי אפילו לימוד מיטיב כגון ארבעת המשכנים העילאיים עלול להפוך למלכודת ברגע שהופכים אותו לשגרה, כשאנו מאבדים את תודעת המתחיל שלנו והופכים אותם לעוד דבר, שאנו אמורים לעשותו. נכון? כולנו יודעים כיצד אנו מסוגלים לעשות זאת. אנו עושים זאת כל הזמן. אפשר לקחת כל דבר ולהפוך אותו למשהו מדכא שאנו עושים לעצמנו. הזן תמיד מזהיר אותנו מזה. בזן הרעיון הוא שתראו את העיקר שבלימוד, ולא תיתקעו על תפיסות ועל מלים. שתקבלו את העיקר שהתפיסות והמלים מצביעות עליו.

בספר זה מובא התרגול הבודהיסטי של תכונת החסד, כ”נתיב יעיל ביותר לפתיחת ההכרה והלב. טמונים בו זרעים לאושר עמוק, לתחושה פנימית טובה, ולריפוי לעצמנו ולכל היצורים, אנושיים ואחרים, מופלאים כולם, שעמם אנו חולקים את הפלנטה החיה והשברירית הזו”