“כאשר סירות הפליטים הווייטנאמים המלאות עד אפס מקום נתקלו בסערות או בפיראטים, אם כול אחד היה נכנס לפאניקה, כולם היו אבודים. אבל אם אפילו אדם אחד בסירה נשאר רגוע וממוקד, זה הספיק. זה הראה את הדרך לכול אחד לשרוד”. 

תיק נהאט האן

כאשר שמעתי בחודש ינואר לראשונה על וירוס הקורונה, ידעתי שעליי לפנות אל איזון הנפש שלי. איזון נפשי הוא השתוות התודעה, והוא נחשב על ידי בודהיסטים כאחד מארבעת הברהמה-ויהארה (הלכי הרוח הנעלים, או המשכנים שאין להם שיעור). האיזון הנפשי מאפשר לנו להישאר דרוכים לנוכח סכנה ושלווים גם יחד – ובעלי יישוב דעת בעיצומו של מצב חירום – והכול תוך שמירה על יציבות.

איזון נפשי אין פירושו אדישות. איזון נפשי של תשומת לב מושתת על אכפתיות. רק כאשר ליבי פתוח ונוכח עם הסבל שבתוכי ומסביבי, אני יכול להיות מעורב בפעילות רבת-משמעות ורחומה. כיוון שאדם יכול להיות נשא של וירוס קורונה אך ללא התסמינים שלו, הרי לאחר שעשיתי כול שביכולתי כדי להישאר בטוח מפני הווירוס, אני שמח לדעת שאינני משמש אותו כדי להדביק אחרים.

איזון נפשי פירושו כוליות. מעניין לציין כי אין מדובר במגפה (אפידמיה) שאנו מתמודדים איתה, אלא במגפה עולמית (פאנדמיה). משמעות מקורה היווני של המילה פאנדמיה היא “שייכת לכול האנשים, ציבורית, משותפת”. חיוני שלא נאפשר למגפה עולמית זו לשבור או לרסק את מה שמשותף בינינו. העובדה שכולנו יכולנו, בסופו של דבר, ללקות בווירוס הקורונה, היא התזכורת המוזרה מכול אך גם המציאותית מאוד לכך שכולנו עשויים מקשה אחת.   

כוליות האיזון הנפשי פירושה לאמץ אל ליבנו את הכאב שלנו ואת השמחה שלנו כמקשה אחת. פירושה גם להכיר במכשולים ובפריצוֹת דרך. בו בזמן שאני מקווה לפריצות דרך, ברצוני להצביע על שלושה מכשולים משותפים הנמצאים בדרכנו. עם תשומת לב אנו יכולים לעצור, לנשום ולחייך אל עצמנו, לפני שאנרגיות הרגלי ההכחשה, הכעס והפחד שלנו ״יחטפו״ את תשומת הלב שלנו.

זו מגמה רווחת להיסגר, לאבד תחושה ולהתעלם מנוכחותו של כול קוף גורילה ענק הנמצא בחדר. למגמה המתעתעת שלנו להתעלם ישנם שני בני דודים רעילים: כעס ופחד. נחוץ להיות מודע לכעס, כדי שלא נפעל בעיוורון בגלל הדחפים האוטומטיים שלו. אם היו לי כרטיסים לפסטיבל SXSW השנה באוסטין, שבוטל עתה, ייתכן שהייתי חש מבואס בגלל שהוא בוטל, דוחק הצידה את האכזבה שלי ואחר כך מוציא את התוקפנות הקלה שלי על עובר אורח תמים. יתר על כן, גם אנשים אחרים קרובים עכשיו לקצה, ועל כן הכעס שלי יכול לעורר בקלות את כעסם. למשל מחסומי דרכים: במקום לצפור בצופר המכונית ולהתחיל שרשרת תגובות אני יכול להשתהות, לנשום, ולחייך כלפי האינסטינקט הטבעי שלי, זה של האחרים, להימנע מלצפור בחזרה, ולהישאר במצב של איזון נפשי.

נפוצה במידה שווה היא הסכנה השלישית, הפחד. בזמנים כאלה עלינו להיזהר ולא לפחד. כמי שנמצא בשנות ה-70 לחייו, אני בקבוצת הסיכון להידבקות בווירוס הקורונה. טבעי שפחדתי מייד כשלמדתי על כך. אך כשפגשתי את הפחד שלי עם תשומת לב והבנתי במה מדובר, ידעתי שהיה עליי להכיר, לקבל, לחבק ולהניח לפחד שלי, או שהוא יכַלֶה אותי.

מעניין להבין פחד באמצעות מדע אבולוציוני. פחד הוא אזהרה של הטבע מפני סכנה, אך הוא פועל אחרת על בני אדם מאשר על מינים אחרים. איילה יכולה לזנק למצב של פחד, מנוסה או לחימה, ולריצה מיידית. בין אם היא חשה בפומה הרצה אחריה, או שרק שמעה צליל של זרד נשבר – ברגע שהאיילה מרגישה בטוחה היא מתנערת, האדרנלין בדמה נעלם והיא ממשיכה בהתנהגותה השמחה. יש כאן לקח שבני האדם עדיין לומדים. עורקינו ממשיכים לשאוב את כימיית הפחד, זמן רב לאחר שכול גורם כלשהו לפחד כבר אינו נמצא פיזית שם; מבחינה מנטלית, אנחנו מחיים אותו. זו סיבה נוספת לתרגל תשומת לב.    

אנא, קחו בחשבון גם כיצד הפאנדמיה פרצה בזמן שכול אחד יכול לגלוש באינטרנט ולקרוא מאמרים המבטאים עשרות זוויות ראייה. כאשר אתם מוצפים בכלי תקשורת הסוחרים בפחד, אתם יכולים לתרגל מעורבות ולשאול את עצמכם: “האם אני בטוח? האם אני מגיב למשהו שחוויתי על בשרי? או שאני חושב שישנו נחש על הכביש, כאשר באמת זהו מקל בלבד?” 

כדי להגמיש את שריר תשומת הלב שלכם, אתם יכולים לנסות תרגול קצר זה. דמיינו לרגע את וירוס הקורונה המוכר עתה. כאשר אתם רואים אותו, מה עולה בתודעתכם? שימו לב אם גופכם מאותת פחד. אם כן, היכן גופכם מבטא זאת? האם נשימתכם שטחית? הלב מדלג על פעימה? האם ישנן תחושות מעקצצות? דקירה של קור? כיוון שגופנו הוא לעיתים קרובות המגיב הראשון למצב של קושי רגשי, ננהג בחוכמה אם נבחין, נקבל ונבין דפוסי גוף אלה לפני שהם יתפשטו.

המשורר הפרסי הגדול חאפיז כתב: “הפחד הוא החדר הזול ביותר בבית. הייתי רוצה שתגור בתנאים טובים יותר”. הוא מזכיר לנו שבמלון הגדול של החיים, הפחד הוא חדר שחלונותיו ניבטים לקיר אטום. אנו ראויים לנוף טוב יותר: העולם הרחב המשתרע מעבר לחלונותינו. כדי להרגיע פחד, אנחנו יכולים לטפח את ניגודו: אמון. כאשר אנו נותנים אמון בכוחנו הטבוע בנו ובטבענו הטוב הבסיסי, ובאלה של הסובבים אותנו, אנו יודעים אז שאנחנו יכולים לשרוד בסערה הזאת. אנו יכולים להרוות את אומץ הלב שלנו ולחדש את החזון שלנו בבאר זו של אמון.

בזמנים קודרים אלה, טוב להיות מרוצה ולאזן את החשכה עם אור. אתם יכולים להשתהות, לנשום, ולחייך אל כול הסיבות לשמחה המצויות בקצות אצבעותיכם. עיניים היכולות לראות את השמים הכחולים. אמא אדמה מתחת לרגליכם. שפע הצמחייה הירוקה, וניצני האביב הפורחים. אתם יכולים אפילו לאמץ יציבה של אצילות שקטה ורגועה, להיות מודעים כאשר אתם נושפים ושואפים כמה פעמים. בעת השאיפה, אמרו לעצמכם: “שאיפה, אני מרפא את עצמי”. בעת הנשיפה, אמרו לעצמכם: “נשיפה, אני מרפא אחרים”. חזרו על כך ככול שנדרש.

הלוואי וזה יועיל.     

Samyutta Nikaya III.25

Pabbatopama sutta

בסאוותי. פסנאדי מלך קוסלה הלך אל המבורך בצהרי היום, ובהגיעו, לאחר שחלק לו כבוד, התיישב לצידו. ביושבו שם, המבורך אמר לו: 

“ובכן, מלך גדול, מנין אתה בא בצהרי היום?” 

“זה עתה, אדון, הייתי עסוק בסוג העניינים המלכותיים, האופייניים למלכים אצילים אוחזי-חרב שראשם נמשח בשמן, המסוחררים משכרון הריבונות, השטופים בהשתוקקות לחושניות, אשר השיגו שליטה יציבה בארצם ושולטים בה לאחר שכבשו טריטוריה גדולה על פני האדמה”. 

“מה דעתך, מלך גדול? נניח שאדם, אמין ומהימן, היה בא אליך מן המזרח ובהגיעו היה אומר: ‘אם יש ברצון הוד מלכותו לדעת, אני בא מן המזרח. שם ראיתי הר ענק, נישא עד לעננים, בא בכיוון זה, מוחץ את כל היצורים החיים [בדרכו]. עשה כל מה שאתה חושב שיש לעשותו’. אז, אדם שני היה בא אליך מן המערב…אז, אדם שלישי היה בא אליך מן הצפון… אז, אדם רביעי היה בא אליך מן הדרום, ובהגיעו היה אומר: ‘אם יש ברצון הוד מלכותו לדעת, אני בא מן הדרום. שם ראיתי הר ענק, נישא עד לעננים, בא בכיוון זה, מוחץ את כל היצורים החיים [בדרכו]. עשה כל מה שאתה חושב שיש לעשותו’. אם, הוד מלכותך, סכנה גדולה מעין זו תתעורר, הרס נורא כזה של חיי אדם – בהיות המצב האנושי כה קשה להשגה – מה צריך להיעשות?” 

“אם, אדון, סכנה גדולה מעין זו תתעורר, הרס נורא כזה של חיי אדם – בהיות המצב האנושי כה קשה להשגה – מה עוד צריך להיעשות מלבד התנהגות-דהאמה, התנהגות נכונה, מעשים מיומנים, מעשים ראויים לשבח?” 

“אני מודיע לך, מלך גדול, אני מכריז בפניך, מלך גדול: הזדקנות ומוות נעים לעברך. כאשר הזדקנות ומוות נעים לעברך, מה צריך להיעשות?” 

“מאחר והזדקנות ומוות נעים לעברי, אדון, מה עוד צריך להיעשות מלבד התנהגות-דהאמה, התנהגות נכונה, מעשים מיומנים, מעשים ראויים לשבח? 

ישנם, אדון, קרבות פילים [המנוהלים על-ידי] מלכים אצילים אוחזי-חרב שראשם נמשח בשמן, המסוחררים משכרון הריבונות, השטופים בהשתוקקות לחושניות, אשר השיגו שליטה יציבה בארצם ושולטים בה לאחר שכבשו טריטוריה גדולה על פני האדמה; אך אין תועלת בקרבות פילים אלה, אין להם משמעות כאשר הזדקנות ומוות מגיעים.

ישנם קרבות פרשים… קרבות מרכבות… קרבות חיל-רגלים… אך אין תועלת בקרבות  חיל-רגלים אלה, אין להם משמעות כאשר הזדקנות ומוות מגיעים. בחצר מלוכה זו ישנם יועצים, אשר בהגיע האויבים מסוגלים לפלג ביניהם בעזרת שכלם; אך אין תועלת בקרבות-שכל אלה, אין להם משמעות כאשר הזדקנות ומוות מגיעים.

בחצר מלוכה זו יש שפע של מטילי כסף וזהב המאוחסנים במרתפים ובמחסנים, ובעזרת עושר כזה יש באפשרותנו לשחד את אויבינו בהגיעם; אך אין תועלת בקרבות-עושר אלה, אין להם משמעות כאשר הזדקנות ומוות מגיעים. כאשר הזדקנות ומוות נעים לעברי, אדון, מה עוד צריך להיעשות מלבד התנהגות-דהאמה, התנהגות נכונה, מעשים מיומנים, מעשים ראויים לשבח?” 

“כך הוא הדבר, מלך גדול! כך הוא הדבר, מלך גדול! כאשר הזדקנות ומוות נעים לעברך, מה עוד צריך להיעשות מלבד התנהגות-דהאמה, התנהגות נכונה, מעשים מיומנים, מעשים ראויים לשבח?” 

זה מה שאמר המבורך. באמרו זאת, זה שהלך-אל-מעבר, המורה, המשיך ואמר כך:

“כמו סלעים גדולים, כבדים,

הרים הנוגעים בשחקים,

נעים מכל הצדדים,

מוחצים את ארבעת הכיוונים,

כך הזדקנות ומוות

מתגלגלים על יצורים חיים:

לוחמים אצילים, כוהנים, סוחרים, פועלי-כפיים,

טמאים ואוכלי-נבלות-מחטטי-אשפתות.

אינם חסים על דבר.

רומסים הכל.

לפיכך אדם נבון,

בראותו טובת עצמו,

בהתמדה,

מחזק אמונו  

בבודהה, בדהאמה ובסנגהה.

זה המתרגל את הדהאמה

במחשבה, במלה ובמעשה,

זוכה לשבח בְעטְיָם, כאן על פני האדמה,

ולאחר מותו שמח

במחוזות עילאיים”.

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), מבכירי הנזירים האנגלים במסורת נזירי היער התאילנדי. הוסמך לנזירות ב- 1976 בתאילנד, ב 1978 חזר לאנגליה, והיה כ- 14 שנים בהדרכתו של  אג’אהן סומדהו (תלמידו הבכיר של אג’אהן צ’ה). אג’אהן סוצ’יטו היה שותף לייסוד מספר מנזרים באנגליה. בין השנים 1992-2014 כיהן כאב מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס אנגליה). מנחה ריטריטים ברחבי העולם, מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

העולם השתנה, אנו בהסגר, ותרגול הדהרמה ממשיך במיקוד מוגבר. COVID-19 בדיוק צעד לתוך חיינו.

בדיוק חזרתי לצ’יטוויווקה  (Cittaviveka) מריטריט בהולנד; אחד מהיצורים האחרונים בתיבת נח החדשה לאחר שהרכבת שלי בוטלה, הטיסה שהייתה אמורה לבוא במקומה בוטלה, וטיסה אחרת אורגנה על ידי מנהל הריטריט  שפעל ללא לאות, ללא היסוס ובחמלה עניינית.

היות שבריטריט היו אנשים מניו זילנד, מאוסטרליה, מישראל, מגרמניה, מאוסטריה, משווייץ, מדנמרק, מהולנד, מפינלנד, מבריטניה, מאירלנד ומארצות הברית, הייתה מלאכת ארגון רבה. המורים עצמם (מארבע ארצות שונות על הכוכב הזה) נפגשו לפגישות קצרות בכל יום, כדי להתבונן בדברים הבלתי-ידועים החדשים, ואז חזרו למטרות של הריטריט והמודטים בו, ונפתחו למה שנראה הטוב ביותר – עכשיו.  מיקוד דהרמי איתן. וזה מה שהבאנו אתנו לתלמידים שלנו; יצירה של עד ארבעה ימי תרגול כדי להקל עליהם את היציאה לעולם החדש. היה נחוץ זמן בו אפשר לשבת ביחד כקבוצה, תוך קרקוע אי השקט והחרדה בתחושות הגוף, ועידוד להרחיב את תשומת הלב סביב זה.  וגם, הייתה ההזמנה לשתף במה שהתעורר בתהליך זה. “חמלה” (קרונה) הייתה הנושא האוניברסלי. התעוררה דאגה לאחרים, במיוחד לחברים ולקרובי משפחה בבית; הודיה – על כך שקיים המכל של הריטריט ושל הרעות בדהמה; ובתוך השקט והאיפוק, הורגש הגודל העצום של מה שכל בני האנוש מעורבים בו עכשיו. זו התגובה מתוך הכרה מאוזנת ומאומנת. סימנים אחרים אינם כה חיוביים.

כאשר מבנים הרגליים נחלשים או מתמוטטים, יש כמה תגובות שמתרחשות. וזה מה שאנו רואים עכשיו. “מלחמה על נייר טואלט” היא תגובה מצחיקה; “קניית כלי נשק וכדורים” היא יותר מפחידה. האם תהיה אספקה מספקת של מזון? כשהאנשים בפניקה, מתבססות תגובות פראיות שנבנות מתוך הדחף להישרדות. שכיח ביותר הוא אובדן היכולת להערכה שקולה של המצב – אנו מדמיינים שהמערכת או האומה שלנו יודעות להסתדר, שכול זה יסתיים וישוב לשגרה. אני בספק. הממשלות שלנו בונות אסטרטגיות עם התפתחות המצב, אבל המצב יכול להימשך עד סוף השנה, וההשלכות שלו יכולות להימשך אף יותר. האם המודל הכלכלי העכשווי הוא המתאים לנו ביותר? האם הוא לטובת כולם? מדוע יש מחוסרי-בית, בתי תמחוי, חוסר שוויון? משהו חייב להשתנות, בדאגה זה לזה ובהפחתת האגירה.

כפי שציינתי, סימנים חיוביים כבר מתעוררים במובן של תנועה לקראת חמלה ושיתוף. ברור שכעת דרושה אמונה, יחד עם ריסון עצמי וחמלה. כשהידוע הופך ללא ידוע, האמונה יכולה להתעורר רק עם מיינדפולנס: “אנחנו עכשיו כאן, העתיד תמיד לא היה ברור, תמיד ידענו שנחלה, שנמות ושניפרד מיקירינו; מוטב להישאר יציבים ולהיפתח לכל מה שמתעורר, בתשומת לב.” כשריבוי הרגשות והמחשבות פוגשים את התרגול הזה, הפניקה מוחלפת בדאגה לאחרים. המעבר מהתייחסות לעצמי להתייחסות לשלום כולם היה הציר המרכזי בתהליך ההתעוררות של הבודהה עצמו:

״בעוד אני שרוי כך, ערני, נמרץ ונחוש, התעוררה בי מחשבה על הנאות החושים… התעוררה בי מחשבה של שנאה… התעוררה בי מחשבה על פגיעה. הבנתי כך: התעוררה בי מחשבה זו, מחשבה זו מובילה לסבל אצלי, לסבל אצל האחר ולסבל אצל שנינו. היא חוסמת את החוכמה, גורמת לדאגה ומצוקה ומרחיקה מהניבאנה. כאשר הרהרתי שמחשבה זו מובילה אותי לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא מובילה את האחר לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא מובילה את שנינו לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא חוסמת את החוכמה, גורמת לדאגה ומצוקה ומרחיקה מהניבאנה – היא התפוגגה.״[1]

כך, כהולכים בדרך, עלינו לטפח כמו הבודהה, שהחליף את הנטיות הלא מיטביות האלה בנטיות שקשורות לשמיטה, לטוב הלב ולחמלה. ובמיוחד במקרה בו “שליחי השמים” חולי ומוות נוקשים בדלת – אך מוטב לפני שמאוחר מדי. תבהלה, אגירת מצרכים והאשמות אינן עוזרות כלל כשמגיע תורכם לפגוש את הבלתי נמנע. אבל “יש לנטוש את המקור לסבל”, ובסיסו הוא בבורות ובהשתוקקות.  אז בנוגע למה אנו צריכים להיות פחות בורים? הנזק שבצרכנות (=עידוד ההשתוקקות) הוא נושא ראוי. וליישם את השיקול הזה על ידי צריכה רק של מה שאנו זקוקים לו; לבדוק את הפריטים המוצגים על ידי התקשורת כממלאי-משאלות: “האם אני זקוק לזה? הרי הייתי בסדר לפני שזה הוצג בפני כאפשרות, אז למה לרכוש את זה?” לזכור שכל דבר חומרי מקורו בכדור הארץ וכדי להרכיב את המוצר ולשנע אותו, נעשה שימוש בדלק שמקורו באדמת כדור ארץ. יהיה מעשה של רצון טוב מעשי, וגם יחזק את המשאבים הפנימיים שלנו. עם שמיטה, השחרור מצרכנות כפי שהייתה נהוגה, הלב מתחזק.

כשתשומת הלב מופנית כלפי הלב ודואגת להשפעות של פעולותיו, יכולה להיות בחינה של הנטיות המודעות למחצה כלפי “רשע” ו”אכזריות”. אלה נשמעות כתכונות מפתיעות שהבודהה שבתוכנו יחווה בתודעתו, אך אנו עדים, בקלות, לרשע בשדה הפוליטי, ולפילוג בחברה סביב הברקזיט או סביב הגירה. ואם אנו בוחנים מה גורם לאנשים להיות בעלי לב-אבן ואכזריים, אנו רואים שזו הנסיגה מרגשי-רעות, מאמפטיה ומאכפתיות. זו היא מגמה קבועה בהיסטוריה האנושית; מלחמות, מלחמות צלב, עבדות וגזענות מבוססים עליה. האם איננו יכולים להכפיל את מאמצינו לראות אנשים אחרים כאחים וכאחיות להזדקנות, לחולי ולמוות; כיצורים שבמהותם הם בעלי ערך, וזקוקים להדרכה ולרעות?

במדיטציות שלנו, אם כן, אנו יכולים לגעת במצבים “הבלתי ניתנים למדידה” (appamano) של טוב לב, חמלה, שמחה ברווחתם של אחרים והשתוות הנפש ביחס לעליות ולמורדות, החולי והפרידות שיקרו בדרכנו. ככלות הכול, כמטפחים של הדהמה יש לנו המשאב, שלא יסולא בפז, של לב מאומן; וכל התלבטות חדשה מעודדת אותנו לבחון זאת ולראות איזה אימון נוסף נדרש. זכרו: “מה שנמצא בדרך, הוא הדרך.”

“What’s in the way, is the Way”. יש לאחוז בהזדמנות להתמיר סבל לחירות, וליישם אותה בחיינו.

בכל דרכי החיים, אנשים מופיעים עם לב טוב. חלק מחברי הקהילה הבינלאומית בצ’יטוויווקה  לקחו על עצמם לעשות את הדרך המסוכנת הביתה כדי לטפל בקרובי משפחתם המזדקנים. אנו גם מציעים שהתומכים שלנו ישקלו מתן מזון ומצרכים חיוניים לאלה שנמצאים במצב קשה מאתנו: לנו אין ילדים, וכנזירים אנו יכולים להסתפק במועט. מאד יפה לראות שבבריטניה, האנשים מתנדבים בקצב של שלושה בכל שניה כדי לתמוך במערכת הבריאות. בכל העולם, רופאים חזרו מגמלאות; מלונות פתחו דלתותיהם לדיור חלופי; יצרני משקאות השתמשו באלכוהול שלהם כדי לייצר ג’ל חיטוי חינם. מפגשים וירטואליים כבר התרחשו יום לפני שעזבתי את הריטריט, וכעת מושקות תכניות דהמה מקוונות. (חפשו במרכזי הדהמה המקומיים שלכם). אנו גם מקווים להשתמש בטכנולוגיה כדי להציג דהמה, כי למרבה הצער המנזר נאלץ לסגור את דלתותיו בפני מבקרים לזמן מה.

לבסוף, העידוד הוא להרחיב את החמלה, השמיטה והאכפתיות כך שיכללו את שלומם של יצורים אחרים על כוכב זה. כמה עלינו להרוג כדי להזין את עצמנו? כמה משטח הפנים של כדור הארץ עלינו להפוך למרעה ולמגרשי גולף? הבה נזכור מנין הגיע וירוס הקורונה. לא נעצור ב”סין”; אלא נצביע על כך ש-COVID-19, יחד עם HIV, Ebola, SARS, MERS, הוא וירוס שעבר מוטציות מגורם מחלה שמדביק חיות בר (ושהן מסוגלות להתמודד עמו). כשבני האדם בוזזים את מה שנשאר מהטבע והורגים את מעט חיות הבר שנותרו (רק ארבעה אחוזים מבעלי החיים היבשתיים הם עדיין חיות בר) גורמי המחלות האלה עוברים מוטציות ומועברים לבני האדם. והם הורגים. האם לא הגיע הזמן ללמוד משהו? לא רק לייצר חיסון חדש (עד למוטציה של הווירוס הבא והתפשטותו בעולם), אלא לקרוא לעצירת הרס הביוספרה, הרס התאבדותי וחסר תוחלת. נראה שהשריפות, ההוריקנים והשיטפונות לא הכו חזק מספיק; עכשיו שליח שמימי מפחיד מראה לנו מה הנקודה החשובה. אנו כולנו יצורי כדור הארץ: אם איננו יכולים להציע תמיכה, עלינו לפחות לכבד את הזכות של האחר לחיות.

באמת, האדם החכם “אינו נוטה לא לפגיעה בעצמו/בעצמה, לא לפגיעה באחרים, ולא לפגיעה בשניהם; והוא/היא  אינו חווה… סבל ועצב. באופן כזה… הניבאנה נראית באופן ישיר, מיידית, מזמינה אותנו לבוא ולראות, ראויה שנפנה אליה, שהחכם יחווה אותה בעצמו.” (A.3:55)

מעל לכל, זה הזמן למדיטציה. המיומנות איננה להתכחש לפחד, אלא לייצב את התודעה בגוף, ואז לעודד אותה לגדול מעבר לפחד. מכאן הלב החומל שואב את בסיסו.

כמה עצות (יכולות לשמש כהנחיות למדיטציה):

שבו יציב וזקוף ובססו תשומת לב בנוכחות של הגוף. לא בנקודה מסוימת, אלא בנוכחות החיה של היות כאן. הרחיקו את תשומת הלב מאזורים לא שקטים או לחוצים של הגוף. היו עם הזרימה של הנשימה שלכם, זה עשוי להפוך זאת לנח יותר.

מקדו את תשומת הלב במרכז הגוף, ואז, כשהדברים מתייצבים, הרפו כל מה שקיים סביב אותו מרכז. הרחיבו את תשומת הלב לגבולות של אזורים שמתוחים ושאינם שקטים, כאילו אתם מניחים בעדינות חום על רקמות קפואות. הישארו כך עד שהגוף מרגיש מאוזן ונינוח.

הרגישו את גבולות הגוף וחושו את המרחב סביבם.

אין לחץ. היפתחו. הרגישו עטופים על ידי מרחב זה.

הביאו לתודעה את העובדה שהגוף פגיע והרגישו שאתם מגנים עליו. אין זו מגננה – שפועלת מתוך פחד מהאחר וממה שעלול לקרות, אלא הגנה – שנאספת סביב מה שיקר ערך ואהוב.

הביאו לתודעה אנשים אחרים, את צחוקם, את חוכמתם ואת העצב שלהם, והרחיבו את תחושת ההגנה גם כלפיהם. אפשרו לגבולות המושג “אנשים אחרים” להתרחב כדי להכליל יותר אנשים.

הביאו לתודעה יצורים אחרים, בסביבת החיים שלהם – דגים קופצים ושוחים במים נקיים; בעלי חיים יבשתיים מחפשים מזון, רבי תושייה וערניים; ציפורים עפות בשמים. ראו אותם כיקרי ערך ונפלאים במהותם.

הביאו לתודעה את הצמחייה החסונה שמזינה ונותנת מחסה ליצורים ומעשירה את האדמה. ראו גם אותה כיקרת ערך ונפלאה במהותה.

חישבו על פעולה כלשהי שאתם יכולים לנקוט כדי לכבד אחרים, להגן עליהם ולתמוך בהם.

[1] “הדרשה על שני סוגי המחשבה” מתוך: דברי הבודהה בתרגום ד”ר קרן ארבל.

ג’יי גרפילד (Jay Garfield), הוא פרופסור לפילוסופיה בודהיסטית בסמינר לכמרים בהרווארד Harvard Divinity School ומנהל התכנית ללימודי לוגיקה ובודהיזם בCollege  Smith.

* * *

אני בסדר, אם איני מביטה יותר מקרוב

אני בסדר אם איני רואה מעבר לחוף

אינדיגו גירלס, “עולם מושלם”

הפילוסופיה הבודהיסטית אינה אומרת לנו דבר על וירולוגיה, בריאות הציבור, או כיצד לטפל במחלה נשימתית. אולם, יתכן שיש לה משהו ללמדנו על מה שאנו יכולים ללמוד מפנדמיה, כיצד נוכל לתרום באופן המיטיב ביותר לחיים של אחרים בהקשר של פנדמיה, וכיצד נוכל לפתח תובנה ורגישות מוסרית על ידי הרהור בפנדמיה ובמקומנו בעולם שבו היא מתחוללת.

הראשונה מתוך ארבע האמיתות הנאצלות, זו המהווה את הבסיס לכל מחשבה ותרגול בודהיסטיים, הינה זאת המדברת על הימצאות הסבל בכל מקום. אנשים רבים, כשהם שומעים זאת לראשונה, מתייחסים לבודהיזם, במקרה הטוב, כפסימי, ובמקרה הרע כהכחשת המציאות בה העולם מלא בטוב ויופי. זה קורה בגלל שלעיתים קרובות אנו חושבים על סבל רק במונחים של הכאב והמצוקה הנוכחיים שלנו, הסבל שאנו מודעים לו כרגע. זוהי ראייה צרה של סבל והרהור על הפנדמיה מפנה את תשומת לבנו למימדים העמוקים יותר של הסבל שממסגר את חיינו.

אנו סובלים כי אחרים סובלים. ואנו עושים זאת כי אנו מזהים את הסבל שלהם ומיוסרים ממנו, או מכיוון שאנו נעשים מודעים לכך שאיננו מצליחים לזהות את הסבל ולהתייסר ממנו – שאנו בכוונה או שלא בכוונה מביטים לצד השני – ולכן אנו סובלים מהיותנו פחות ממה שהיינו רוצים להיות. שימת לב לסבל העצום שנגרם על ידי הפנדמיה יכולה לעורר בנו השראה ולעודד אותנו לשאת את התובנה הזאת בלבנו כעת, וגם לאחר שוך הפנדמיה.

אנו סובלים גם מכיוון שהאושר ממנו אנו נהנים הינו ארעי. הבריאות והשגשוג מהם אנו נהנים ברגע אחד יכולים להילקח מאיתנו ברגע הבא. חיינו עצמם הם בני חלוף ועלולים להסתיים בטרם עת. ארעיות זו היא בלתי נמנעת ומוטחת בפנינו ביתר שאת על ידי הפנדמיה.

ואנו סובלים כי איננו שולטים בחיינו ובגורלנו. איננו יכולים, כפי שהיינו מדמיינים שאנו יכולים, “לעמוד על שתי רגלינו”. אנו חיים את חיינו כשאנו נתונים לאין ספור תנאים ונסיבות, ושינויים בתנאים ובנסיבות אלה עלולים לשנות את חיינו או אף לסיימם בכל רגע. רובם אינו בשליטתנו. הפנדמיה מבליטה את חוסר השליטה שלנו.

כל ממדי הסבל הללו נמצאים במשך החיים של כול אחד מאתנו. חלק מאיתנו התברכו בכך שהסבל הנרחב הזה אינו בולט אצלם. מזל טוב זה הינו ברכה וקללה. אנו חשים שאנו מאושרים, אולם במחיר אבדן הקשר עם טבעו האמיתי של קיומנו שלנו ועם אלו שאנו חשים כיקירנו. הפנדמיה מאלצת אותנו להתמודד עם המציאות הקשה הזו. תהיה זו חוכמה לא לוותר על תובנה זאת לאחר שהפנדמיה תחלוף.

הפילוסופיה הבודהיסטית מדגישה את הארעיות של כל הדברים וגם את התלות ההדדית של כל הדברים. למרות שכשמהרהרים זה אולי נראה מובן מאליו שכל הדברים, כולל חיינו, הינם ארעיים ושכל התופעות בתבל הינן תלויות זו בזו בקשרי סיבה ותוצאה, קל לשכוח עובדות אלה בחיי היום יום, ולחיות כאילו שנחיה לעד, להתייחס לבריאות ולעונג כאילו יהיו אתנו תמיד.

ושוב, הפנדמיה מביאה את העובדות האלה לתשומת ליבנו. התקוה, הבריאות והשגשוג, שרבים מאיתנו לקחו כמובנים מאליהם לפני כמה שבועות, נעלמים. חיינו משתנים באופן בלתי נמנע על ידי גורלם של אחרים. איננו יכולים לשוב לבריאות או לאושר עד שהפנדמיה תעבור, לא רק בשכונות שלנו, אלא בעולם כולו. ארעיות ותלות הדדית אינם רק אמיתות מוסכמות, הן אמיתות קיומיות, אמיתות שעלינו לשאת בליבנו גם לאחר שכול זה יעבור.

לא לוותר על תובנות אלו אין משמעותו להיכנע לפסימיות או לדיכאון. זה אומר לפתוח את ליבנו לסובבים אותנו, להכיר בכך שכולם חולקים את סבלנו, להיענות לאחרים בחברות ובאיכפתיות, בלי קשר למי הם, ולטפח תכונות אופי שיאפשרו לנו להקטין את הסבל של אחרים ושלנו. הפילוסוף הבודהיסטי שנטידווה, בן המאה ה-9, מזכיר לנו בחכמתו שלמרות שהעולם מכוסה בסלעים ובקוצים, איננו צריכים לכסותו בעור כדי להגן על עצמנו, אנו יכולים לנעול סנדלים. על ידי שינוי תודעתנו, עמדותינו והתנהגויותינו, אנו יכולים להיות חלק מפתרון בעיית הסבל, במקום להיות חלק מהבעיה.

אך כיצד עלינו להגיב? כיצד נוכל להשתמש בהזדמנות הנוראה הזו כדי לשנות את עצמנו? גישה אחת הינה לטפח את מה שהאתיקאיים הבודהיסטיים קוראים לו “שש השלמויות”. אלו הן תכונות אופי או הרגלים של התודעה המועילים לנו ולאחרים, מאפשרים לנו להיות סוכנים מוסריים אפקטיביים יותר ולהגיב בצורה רציונלית יותר ועם פתיחות גדולה יותר לסובבים אותנו.

אנו מתחילים עם נדיבות. הגיע הזמן להיות לעזר חומרי, רגשי וחברתי לסובבים אותנו. על ידי כך שנעזור למשפחה, לשכנים, לקהילות ולמוסדות המוצאים עצמם נזקקים, אנו מפחיתים את הסבל סביבנו ומאשררים מחדש את חברותנו ברשתות אלה הקובעים את חיינו ואת חיי אחרים.

אנו יכולים לטפח תשומת לב מדוקדקת לצרכי אחרים, לתגובותנו לצרכים אלו ולמצבים ולכוונות הרגשיים שלנו, מצבים וכוונות העלולים לתרום לסבל או להקל עליו. אנו יכולים להיזכר בעצמי הטוב יותר שלנו. על ידי ההיזכרות במי אנחנו, במי אנו שואפים להיות, ועל ידי פיתוח הכרה פתוחה במצב סביבנו, אנו מאפשרים לעצמנו להיעשות יותר נענים ופחות תגובתיים, סוכנים של תועלת ולא של נזק.

על ידי טיפוח סבלנות אנו מפחיתים את נטייתנו לכעס או לייאוש, ומאפשרים לעצמנו לעבוד ברוגע ולהיענות בצורה יעילה לצרכים שסביבנו. דבר זה מפחית את הסבל שלנו בעת הזאת, ובאותו זמן גם הופך אותנו לסוכנים יעילים יותר לטובת אחרים. ועל ידי פיתוח נחישות שמאפשרת מאמץ רציני, אנו מבטיחים שלא נאבד תקווה או את אומץ ליבנו.

אתיקאים בודהיסטים גם מזכירים לנו שחשוב להקדיש זמן להרהור. איננו זקוקים לתרגול מדיטטיבי ממושמע, אולם כל אחד מאיתנו זקוק לזמן במשך היום, להרהר, לאסוף את המחשבות, למקד את הנחישות שלנו, ולזכור מי אנחנו ולמה אנו מחויבים. דבר זה, מצדו, מאפשר לנו לפתח את החכמה להיות יעילים לעצמנו ולאחרים.

פיתוח כזה של נדיבות, תשומת לב, סבלנות, מאמץ ממושמע, רוגע וחכמה מאפשר התפתחות אישית ובאותו הזמן גם עוזר לנו להתייחס לפנדמיה. זה מאפשר לנו להיות חברים טובים יותר זה לזה, לדאוג זה לזה, להתייחס לרווחת האחר כמו לשלנו ואף להפיק אושר מאשרם של אחרים. וזה מאפשר לנו לעבוד כדי להתעלות מעל לסבל ולקדם את האושר בעולם. פנדמיה הינה דבר נורא, אולם אם נהיה חכמים, נוכל להשתמש בה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

נהיה אדווה במים

נהיה סלע שהושלך

אינדיגו גירלס, “עולם מושלם”

Originally published as "Practicing
with the Five Hindrances" in Tricycle: The Buddhist
Review (Spring 2004). tricycle.org.

טארה בראך (Tara Brach) , Ph.D  ,פסיכולוגית אמריקאית , סופרת ומורה למדיטציה לריפוי רגשי והתעוררות רוחנית. משלבת פסיכולוגיה מערבית בתרגול בודהיסטי, הפניית תשומת לב חומלת במגענו עם העולם הפנימי והחיצוני. ייסדה ומשמשת כמורה בכירה ב- Insight Meditation Community of Washington, D.C.(IMCW), מלמדת ומובילה ריטריטים של מדיטציה בצפון אמריקה ובאירופה. מחברת של שני רבי מכרRadical Acceptance (2003) ,True Refuge (2013).

***

שאלה: אני מנחשת שאת, כמו כולנו, חשת לחץ בקשר לנגיף הקורונה. מה עשית באופן אישי על מנת להישאר רגועה וממורכזת?

טארה בראך: כן, כמו כולם, אני מרגישה את גודל האירוע ואני חוששת עבור יקירי ועבור האנשים הפגיעים ביותר בעולמנו. מה שאני עושה הוא תמהיל: הליכה בטבע וספיגת היופי לתוכי; שיחות עם אנשים על מנת לחוש את הפגיעות המשותפת ואת החיבור בינינו; והרבה מדיטציות. זה פותח בפני את הדרך חזרה ליציבות, ומסייע ללא שיעור. 

שאלה: עבור אנשים שאין להם ניסיון בתרגול מדיטציה ומחפשים דרך להימנע משקיעה במערבולת הבהלה, האם תוכלי להציע תרגול מדיטציה אחד או שניים שיכולים לסייע במצב הנוכחי?

טארה בראך: בוודאי. כאשר אנחנו אחוזים בפחד, הצעד הראשון הוא להרגיע את מערכת  העצבים הסימפתטית. דרך פשוטה לעשות זאת היא באמצעות נשימות ארוכות ועמוקות. קחי לפחות 3 נשימות מלאות, ספרי עד חמש בשאיפה, וספרי עד חמש בנשיפה. בנשיפה, במכוון שחררי מתח. פעולה זו מתחילה להרגיע את המערכת העצבית.

פעמים רבות, הנשימה היא נקודת המוצא המועילה ביותר לשם יציאה ממעגל מחשבות הדאגה, חזרה לחושינו. אבל אנחנו יכולים גם לחזור אל הצלילים שאנחנו שומעים ברגע זה, או לתחושות בידיים או לעקצוץ ברגליים, או למראה עץ או שולחן. החזרה לתחושות הגוף מסייעת לנו לחזור לרגע הזה.

שאלה: בספרך החדש ‘חמלה רדיקאלית’ (Radical Compassion) את מציעה תרגול מדיטציה קצר בשםRAIN  שמצאתי כמועיל.

תוכלי להסביר מה משמעות ראשי התיבות RAIN?

טארה בראך:  כן, אני משתמשת בראשי תיבות כי זו דרך קצרה לזכור אם את נלכדת בפחד. ראשי התיבות הם: Recognize , Allow, Investigate, Nurture(לזהות, לאפשר, לחקור, להזין).

תחילה, יש פשוט לזהות: “אוקיי, אני חשה פחד”, ללחוש זאת לעצמנו וזה מיד עוזר. לאחר מכן, לאפשר. פשוט תני לזה להיות שם, אל תנסי לברוח, לתקן, לשלוט או לשפוט את זה.  ואז תחקרי את זה. התחילי בגוף ורק תחושי היכן הפחד בתוך גוף. גלי איך זה מרגיש, ונשמי עם זה, עם איכות עדינה של תשומת לב. ואז הזיני. את יכולה פשוט להניח את ידך על ליבך ולהעניק לעצמך מסר נדיב או מנחם. את יכולה לומר לפחד: “תודה שאתה מנסה להגן עלי, זה בסדר”, לפעמים אני אומרת לעצמי: “זה בסדר, אהובה”. 

שאלה: אני סקרנית בנוגע לחלק של ‘הזיהוי’, הרעיון הזה שכאשר את יכולה לשיים את הפחד, הוא מאבד חלק מכוחו עליך. מה יש בתיוג המנטאלי הזה שמשנה את הפעילות במוח?

טארה בראך: כשאנחנו במצב תגובתי של מאבק-בריחה-קיפאון (fight-flight-freeze mode) למעשה נחטפנו על ידי המערכת הלימבית שלנו, ואנחנו מאבדים קשר עם קליפת המוח הקדמית שלנו (prefrontal cortex), החלק במוחנו שהתפתח אחרון וקשור לפונקציות ניהוליות וליכולת קבלת החלטות טובה. כשאנחנו נותנים שם למה שמתרחש, אנחנו מתחילים להפעיל את קליפת המוח הקדמית. מיינדפולנס שב ומחבר אותנו עם זה.

שאלה: חוץ מתרגול פורמאלי של מדיטציה, כיצד אנחנו יכולות להשתמש במיינדפולנס בפעילויות היומיות שלנו, בזמן שאנו מנווטות במגפה הזו? לדוגמה, האם עלינו לשים לב לצריכת החדשות שלנו – כיצד ובאיזו תדירות אנו מקבלות עדכונים על הנגיף?

טארה בראך: אני חושבת שטוב לכולנו לצרוך את כמות החדשות הנדרשת על מנת להישאר מיודעות, אבל גם לדעת כיצד להתרחק ממסכים. האזנה למוזיקה יפה או יציאה לטיול ממש תזין אותנו. מה שהחדשות יעשו זה להמשיך להסעיר אותנו. עבור אנשים מסוימים מה שבאמת עובד זה להגביל את צריכת החדשות לפעם ביום, וזה באמת יכול לשנות.

שאלה: מה עם תרגול הכרת תודה? אני מוצאת שלרוב המוח שלי לא יכול להיות חרד כשהוא עסוק בלהכיר תודה.

טארה בראך: כן. לבני אדם יש הטיה לעבר השלילי. אנחנו מתקבעות מאד על איומים ולעיתים קרובות מתעלמות מטוב ויופי. לכן נדרש תרגול מכוון כדי לחגוג את הטוב. בכך אני מתכוונת שעלינו ממש לעצור ולהתענג על כך שאנו רואות את הזוהר בעיני ילדנו או מביטות על פריחה חדשה.

לאנשים רבים יש ‘חברים של הכרת תודה’[1]. בסופו של יום, הם ישלחו פתק לחבר הכרת התודה שלהם, בו יציינו שלושה דברים עליהם הם מכירים תודה. זה באמת יכול להרים אנשים ולשנות את מצב הרוח.

שאלה: אני חושבת שיש אנשים במערב המסתכלים על תרגול מדיטציה כדבר מאד אישי ואפילו אנוכי, כיוון שזה מוצג לנו פעמים רבות כמנותק מהקשר אתי רחב יותר. אלא שבמסורות המזרחיות, מדיטציה תמיד הייתה חלק ממסגרת רחבה יותר של אחריות מוסרית כלפי האחר. אז איך נוודא שאנחנו לא מפרידים את המדיטציה מהמכלול האתי בהקשר של נגיף הקורונה?

טארה בראך: בסין, המילה למיינדפולנס היא ‘לב נוכח’. אם נמשיך להדגיש את ‘צד הלב’ של הדברים, אם נמשיך להציע דאגה/אכפתיות לעצמנו ולאחרים, זה יהפוך אותנו לרכות יותר ובאופן טבעי נתקיים ממקום אתי יותר. ההשפעה האמיתית של המדיטציה היא בכך שהיא ממיסה את תחושת העצמי המופרזת שלנו. היא נותנת דרור לתחושת החיבור שלנו האחד עם השני.

אבל אם נחשוב שמיינדפולנס הוא רק דבר שאני עושה כדי שאוכל להרגיש טוב יותר בלב הפחד, הרי אז תהיה באמת למיינדפולנס תחושת ריכוז בעצמי מובהקת הרבה יותר.

לכן אני חושבת שהדגשת ‘תרגולי הלב’ היא קריטית. אחד מתרגולי הלב נקרא נדיבות לב אוהבת (lovingkindness). שם אנחנו מקדישות זמן על מנת להעריך את הטוב שבאנשים אחרים. אנחנו עשויות להזכיר לעצמנו את עובדי הבריאות בקו הראשון, המסכנים את חייהם כדי לעזור לאנשים הסובלים. או שאנחנו עשויות לחשוב על מישהו שאנחנו מכירות ולהזכיר לעצמנו את ההומור, האינטליגנציה, והאכפתיות שלהם. ואז אנחנו מעניקות להם את מיטב איחולינו.

שאלה: מישהו הקורא את זה עשוי לחשוב: “הו, אז את רק שולחת למישהו באופן מנטלי איחולים, כגון, ‘מי ייתן ותהיה חופשי מסבל’ – זה לא ממש לעשות משהו כדי לעזור לו.” אבל אני מניחה שהצעד הבא הוא שאת רוצה גם להעביר להם את זה בקול רם, נכון?

טארה בראך: בהחלט. כשכתבתי את ‘חמלה רדיקלית’ מה שהתכוונתי אליו במילים הללו היה חמלה בוגרת שכוללת שלושה רכיבים. הראשון, את מרגישה את האכפתיות בקרביים. זה מעוגן בגוף, זה לא רק רעיון מופשט. השני, הדאגה היא פעילה ומעורבת – היא מובילה, הלכה למעשה, להושטת יד. הרכיב השלישי הוא שזה ‘הכול כלול’: אני לא דואגת רק לאחותי, אלא לכל אדם בכל מדינה.

יתכן שבמדיטציה אנחנו פשוט מציעות למישהו תפילה, אבל לאחריה אנו נוטות הרבה יותר להושיט יד ולבצע את שיחת הטלפון או ללכת להביא למישהו מצרכים או תרופות.

הדבר החשוב ביותר שיכול לקרות ברגע זה, במגפה הזו, הוא שנרגיש את הקולקטיביות  שלנו – שאנחנו באמת כאן כדי לעזור האחד לשני לעבור את זה. והאמת היא שכל אחת מאיתנו יכולה לעזור. יש לנו מתנה אמיתית להציע האחד לשני רק בשל מי שאנחנו ואיך שאנחנו מתנהלים. אם אנחנו יכולות למצוא מקלט פנימי של רוגע, הרוגע שלנו מדבק.

שאלה: הרבה מאיתנו חוות כרגע פחד סביב עובדת היותנו בני תמותה, ובמערב, זה משהו שאנחנו לא מרבות לדבר עליו. האם את חושבת שעלינו להגיב למגיפה בהתקרבות לכך – חשיפת הפחד והעלאתו מתת ההכרה לרמה מודעת? או שזה רעיון נוראי?

טארה בראך: אני חושבת שלא תהיה כאן בחירה האם להעלות את זה. כולנו נתמודד עם פחד המוות וצער האובדן. לא נוכל להשתמש יותר במנגנונים הרגילים שלנו כדי להימנע מכך. כשדברים מתפרקים, זו תקופה ממש נוראית במובן זה שיש כל כך הרבה סבל, אבל זו גם הזדמנות עבורנו לעורר את לבבותינו באופן חסר תקדים. המתנה האולטימטיבית של המדיטציה היא שהיא עוזרת לנו לחזור הביתה למרחב של נוכחות,  הרחב דיו להכיל את כל מה שנפגוש. מהמרחב הזה אנחנו יכולות לחיות את מי שאנחנו הכי רוצות להיות. כך שלמעשה השאלה היא איך תהיי עם הפחד והצער? מה הזמנים הללו מזמנים בתוכך? מי את רוצה להיות? ואיזה מין עולם את מבקשת?

[1] תרגול שטארה בראך פיתחה/כותבת עליו (הערת המתרגמת)

***

אלה זמנים מפחידים. חוסר הוודאות והמתח באוויר בעקבות מגפת הקורונה מוחשיים והחיים כפי שאנו, המשפחה האנושית, מכירים אותם, שובשו באופן קיצוני. בנוסף לכך, האיומים שהשיבושים האלה ימשכו, נדמים לערפל מבשר רעות הניצב על הדרך מולנו – אין לנו מושג על גודלו וכמה זמן הוא יימשך.

הבודהה כינה איומים מסוג זה – בעיקר אלה של הזדקנות, חולי, ומוות – ‘דֶוַודוטָה’, ‘מסרים שמימיים’, מה שעלול להישמע כשם מוזר מאוד לתיאור שלהם. ברור שמשמעותם היא תחזית נוראה, בניגוד להפכים האופטימיים שלהם… אז למה הוא התכוון בכינוי זה?

ההיבט ה’שמימי’ מגיע מחבר נוסף בקבוצה. בסיפורי חייו של הבודהה, לפני התעוררותו, כאשר עדיין היה נסיך, המראות של אדם זקן, אדם חולה, ואדם מת הפילו עליו פחד ואימה כאשר נאמר לו שכל היצורים החיים כפופים למצבים מחרידים אלה. אולם, לאחר שראה את שלושת אלה, המראה של אדם רוחני המחפש אחר האמת מילא אותו בתקווה – היתה דרך להתייחס להכרח האוניברסלי הזה, דרך שמובילה לאיכות של רווחה המתעלה מעל הכבלים של חיי האדם כפי שהכיר אותם. 

הוא שאל את עצמו:

‘מדוע, בהיותי עצמי כפוף ללידה, הזדקנות, חולי, מוות, צער, וזוהמה, מחפש אחרי דברים שגם הם כפופים לאותם הדברים? אולי, בהיות עצמי כפוף לאותם דברים, ומזהה בהם סכנה, אחפש אחרי הלא נולד, לא מזדקן, לא חולה, לא מת, לא מוכה יגון ולא מזוהם, שחרור נעלה מהכבלים, ניבאנה?’ 

מחשבה זו הובילה אותו לנטוש את חיי בעל הבית ולחפש ולהגשים שחרור. היו אלה חיפוש והגשמה שהיטיבו עם  אינספור יצורים מאז אותו יום.

החבר הרביעי של קבוצת המסרים השמימיים (הפוטנציאל הרוחני שלנו) מייצג את התגובה המיומנת לנוכחותם של שלושת הראשונים. הזדקנות, חולי ומוות נוכחים באופן בלתי נמנע בחיינו – עובדה שלא יכולה להיות יותר גלויה מאשר בימים אלה של מגפת הקורונה – אולם, המסר השמימי הרביעי הוא התשובה לשאלה: ‘מהו הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות עם חיינו אל מול ההזדקנות, החולי והמוות?’ המחפש הרוחני מסמל את האפשרות של הבנה ובעקבותיה התעלות מעבר למגבלות המוצגות על ידי שלושת המסרים הראשונים. 

אם כך, מדוע התייחס הבודהה לכולם כ’שמימיים’, ולא רק לרביעי? הייתי אומר שישנן מספר סיבות. ראשית לעודד שינוי בהתייחסות להזדקנות, חולי ומוות. אינסטינקטיבית אנו מתייחסים לכל אלה כלא הוגנים או רעים, סוג של עיוות אקראי וחסר מזל. בקוראו להם ‘שמימיים’ הבודהה משתמש בטקטיקה של הלם כדי לעורר את תשומת ליבנו, בפנותו כנגד גרעין ההרגלים שלנו. הוא מעודד אותנו לראות את המצבים הללו כהיבטים של הטבע שיש להבינם ולכבדם, במקום לפחד מהם ולשנוא אותם. אין זה אומר שחיינו אמורים להיות פסיביים וכנועים לנזקי ההזדקנות, החולי והמוות – יש ביכולתנו לעשות הרבה בעבודה איתם ובשיפור של השפעתם – אך אנו גם יכולים, בעזרת שינוי גישה, לחדול לראות אותם כרעים או לא הוגנים או ‘משהו שלא אמור לקרות’ אלא רק כתכונות של הטבע שיש צורך להבינן ולעבוד אתן בתבונה.    

הסיבה השנייה לכך שהבודהה קרא להם ארבעת המסרים השמימיים נובעת מהראשונה, והיא שהנוכחות של הזדקנות, חולי, מוות ותזכורת לפוטנציאל הרוחני שלנו יכולים להיות הגורם להתעוררות של חכמה גדולה. שלושת הראשונים הם חלק מהרשימה של ‘חמשת הנושאים להזכרות תדירה’. הבודהה עודד אותנו להרהר יום יום בכך ש ‘אני בעל הטבע להזדקן, אני לא פטור מזקנה; אני בעל הטבע לחלות, אני לא פטור מחולי; אני בעל הטבע למות, אני לא פטור ממוות… 

המטרה היא לעורר הבנה מעמיקה של המציאות ולעזור לשחרור הלב מההרגל של פחדים כפייתיים ומשתקים. זאת כדי לייצר תובנה ש: ‘הגוף במהותו משתנה (אניצ’ה); אין ביכולתו להביא לסיפוק מתמשך (דוקהה); ושהוא לא מי ומה שאנחנו. אין לו בעלים (אנטא)’.

הרהורים אלו מומלצים כדי לעזור בשינוי גישתנו מזו של הזדהות והיאחזות בגוף ובתודעה, עם התחושות והמחשבות שלהם, לגישה של מודעות ערה – מכוונת לטבע הדברים כפי שהם, אבל משוחררת לחלוטין מהעול של היאחזות מלחיצה.

שינויים אלה בגישה הם ‘המסר הרביעי’ – שאומר לנו, שבעצם: ‘כאב הוא דבר אחד, אבל סבל בעטיו הוא דבר שונה.’ שינוי זה בהשקפה מומחש בלימוד קצר של הבודהה שנקרא ‘הדרשה על החץ’.  

במשל החץ משתמש הבודהה בתמונה של חייל בשדה הקרב. הוא מתאר את החוויה של כאב פיסי כאשר החייל נפגע מחץ יחיד. אף אחד אינו יכול להימלט מפגיעת ‘החץ הראשון’, אפילו ארהנט או הבודהה בעצמו. הכאב הוא בלתי נמנע זו עובדה של הטבע. החץ השני הינו החרדה, המשטמה, הפחד, המשא ומתן שיכול להיות נלווה לכאב. ניתן להימנע מהחץ השני וזה בעצם מה שמסתיים כאשר הבודהה מדבר על הכחדה של הסבל כאמת האצילה השלישית. כלומר, בקיצור, זו האמת שהסבל הוא אפשרות.

ובכן, מהי הדרך הטובה ביותר לשנות את גישתנו, למנוע מהחץ השני לפגוע במטרה ולדקור את ליבנו? כיצד נלמד להיות בשלום עם כאב ולא לייצר ממנו סבל? ואיך לאמן את עצמנו לתפקד ביעילות בזמנים טראומטיים אלה? איך אנו יכולים לעזור אחד לרעהו, מבלי ליצור תשישות או סבל נוסף לעצמנו ולסובבים אותנו?

ברביעייה נוספת של איכויות, לימודי הבודהה מתארים את “ארבעת המשכנים השמימיים” (הברהמה–ויהארה).  אלה מייצגים שינוי השקפה, דרך שונה להתייחסות רגשית לחיינו ולחיי יצורים חיים אחרים. ארבעה אלה הם:  

1. טוב לב אוהב (מטא) מייצג נדיבות בסיסית ביחסך לעצמך ולכל היצורים. לטוב לב אוהב שתי צורות; הראשונה היא ההבעתית, כפי שגלומה במשאלה, ‘הלוואי שאני וכולם נשכון ברווחה’;

 השנייה, המכילה, קבלה מוחלטת של כל הדברים, כמו בגישה, ‘אם אני אוהב את זה או לאו זה מה שנוכח. אלה הם פני הדברים. ברגע זה זהו טבע הדברים.’ כלומר, ‘לא לשהות בסלידה’ לגבי שום דבר חיצוני או פנימי.

2. חמלה (קרונא) – מייצגת יחס אוהד לסבל של עצמך ושל כל היצורים החיים. בשונה מהתפיסה האירופאית של חמלה אין הכוונה לסבול כהזדהות עם סבל של אחרים, אלא לפתיחת הלב באהדה ובהערכה. זה הלב המקשיב שלא מנסה לתקן בכפייתיות את כל העוולות, אלא מכוון לזהות קודם את הצורך ואז להגיב בהתאם.

3. שמחה אוהדת  (מודיטה) – זוהי שמחה במזלם הטוב וברווחתם של אחרים. בימים מתוחים כמו אלה מצבנו הרגשי שברירי ובקלות יכול להגיע למצב של תשישות ותגובתיות. אנו עלולים לשכוח ליהנות מהטוב שנוכח ולהתמקד רק בשלילי; או שאנו מתמרמרים על הברכה שזוכים לה אחרים, או מכך שהם חופשיים ממחלה או קשיים בזמן שאחרים סובלים. לחוות מודיטה זה ההפך מקנאה; זהו הלב החופשי מהתעסקות כפייתית בעצמי ושמח ברווחתם של האחרים.

4. השתוות הנפש (אופקהא) – בעין הסערה, הלב יכול להיות שקט. לא מדובר באטימות, בתרדמה או אדישות – אלא להיפך, הלב רחב, פתוח, בהרמוניה עם כל פעולה; הוא ‘ציר יציב של עולם מסתובב’. המהות של אופקהא היא איזון רגשי כאשר מסביב רעש, המולה ובלבול. זו ההתייחסות של לב שמכיר היטב את מצבי הסערות הפנימיות והחיצוניות, אבל אינו נסחף לתוך המערבולת. בראותו את חוקי הטבע של סיבה ותוצאה בפעולה, הוא נשאר שליו: ‘ אחרי הרעם, מגיע הגשם’. בכמה מובנים אופקהא היא ההגשמה של היבט ה’קבלה רדיקלית’ של מטא. היא משלימה את המעגל.

בזמנים מפחידים אלה של מבחן, בלי קשר להיכן אנו נמצאים – מבודדים בביתנו, עטופים בחליפת מגן בבית חולים לצד מיטת חולה, או חולים בעצמנו, במנזר או במקום העבודה – אנו יכולים להפנות  את תשומת ליבנו למסרים השמימיים, לבחור להתכוונן למציאות ולהפוך את ארבעת המשכנים השמימיים הללו למקום השהייה שלנו. יש בנו הכוח. זהו כוח שיכול לפעול לטובת אחרים ולטובת עצמנו. אנא השתמשו בהם ותיווכחו בעצמכם איך השינויים בגישה שבאים עם טיפוח ארבע האיכויות הללו יכולים להפוך גיהינום לגן עדן. אנו יכולים לעשות זאת רגע אחר רגע, אם אנו בוחרים להשקיע את המאמץ. 

בכל פעם שבה אנו מעורבים בהכרת ה-“מיני-מוות” שבחיי היום יום, אנו מתוודעים יותר למוות הגדול שיגיע עם קיצו של גופנו. אנו יכולים להשתמש בכל חוויה גדולה כקטנה של הרפיה על מנת להפוך נינוחים יותר עם התמוססותו הסופית של הגוף. בעשותנו כך נקטין את הפחד מהמוות העתידי, וכך נביא לתמורה בדרך שבה אנו חיים.

כילד, הקשבתי לסיפורים על חיי הבודהה כפי שמקשיבים לסיפורים בדיוניים על נסיכות ודרקונים. אחרי שהתחלתי למדוט התחוור לי שסיפורים אלה אינם סיפורת רוחנית בלבד, אלא ייתכן שיש בהם גרעין של אמת. בסופו של ריטריט שלוש השנים הראשון שלי, התחלתי לחשוב ששיעורי הבודהה באמת ניתנים להשגה, והדבר העניק השראה למאמציי להתעורר. לאחר עשרים שנים נוספות של מדיטציה וחקר התודעה, הסקתי שאני יודע על מה דיבר הבודהה. אך ליד הסטופה בקוּשינַגָר (שם שרפו את גופתו של הבודהה לאחר מותו – ל.פ.), למדתי שבטעות תפסתי ייצוגים של הירח כהכרה הישירה שלו.

במסורת שלי אנו מדברים על שלושה שלבים של הכרת הירח, המסמל את מהותנו הריקה והקורנת. כמו בשלבים, רמות וסיווגים אחרים, גם כאן אין גבולות מוגדרים וקיימת הדרגתיות בכל אחד מהשלבים. עם זאת, תיאורים אלה יכולים לעזור לנו להבין משהו לגבי התהליך. הרמות של הכרת הירח מתחילות רק לאחר שנגיע לידי היכרות טובה עם ההיבטים השונים של המודעות. למדנו כבר את מדיטציית המודעות של שמטהה, או השהייה בשלווה – תרגולים שמייצבים את התודעה; המשכנו בתרגול מדיטציית הוויפאסנה הטיבטית, או מדיטציית הראייה החודרת, לשם חקר טבעם האמיתי של  הדברים כארעיים, תלויים זה בזה ובעלי חלקים – כלומר חסרי זהות אחת יחידה. לאחר מכן אנו משתמשים במדיטציות הראייה החודרת לחקור את טבע התודעה עצמה. פה אנו מתקרבים לאי ההפרדה בין מודעות לריקות. אנו מכירים בכך שאיכויות הריקות אינן לא כלום אלא שאפשר לחוות אותן כצלילות קורנת, מאירה, נעדרת מוות. בתהליך זה אנו מכשירים את התודעה להכיר ישירות את הירח. אנחנו מתכוננים להמשיך מעבר למציאות היחסית על מנת לגלות באופן מלא יותר תפיסה טהורה שהיא מעבר לקבוע ולארעי, מעבר לתלוי הדדית ולעצמאי, מעבר ליחידוּת ולריבוי; מעבר לחיים ולמיתה. חקרנו את המציאות דרך חוויות מדיטטיביות, לימוד והגיון. טבלנו במודעות טהורה שמציינת את תחילת  הדרך לשחרור. הרחקנו לכת ככל שיכולנו על מנת לאשר את גבולות ההבנה המוסכמת ופיתחנו שאיפה כנה לעזוב מאחור את עולם הבלבול ולשחרר עצמנו מסמסארה. אך עד עתה, לא ראינו את הירח באופן ישיר, ללא כחל וסרק, ערום, ריק ממושגיות ומשוחרר מאחיזה.

במסענו להתעוררות שמענו אחרים מתארים את מה שנקרא  “ירח”. קראנו עליו ופיתחנו רעיונות לגביו. נהנינו מסיפורים המתארים איך מרגישים כשרואים אותו. ואז יום אחד, אנו נתקלים בתמונה בספר. היא תואמת את התיאורים ששמענו. זו תמונה דו ממדית של צורה צהובה, עגולה ועמומה. אנחנו כל כך שמחים לראות לבסוף את הירח! סוף סוף אנו יודעים על מה דיברו המורים הגדולים. זוהי חווייתנו הראשונה בראיית מהות התודעה שלנו. לעומת הדימוי בלבד שהיה לנו בראש, עתה אנו רואים את הירח.

ואז לילה אחד, אנו רואים את השתקפותו של הירח באגם. מראה זה הרבה יותר חי ובהיר מאשר הייצוג השטוח והעמום על הדף. באופן אינסטינקטיבי אנו מבינים שמה שראינו קודם היה מוגבל, והשתקפות זו היא הדבר האמיתי.  ההבדל בין השלב הראשון לשני הוא עצום, כמו ההבדל בין שמיים וארץ. איכות האור על האגם מתקרבת לחיוּת שאי אפשר להשוותה לתמונה שבספר. עם זאת, הדימויים מספיק דומים בכדי שככל שנלמד יותר את הספר, תגדל יכולתנו להכיר את השתקפות הירח באגם. תודעתנו עדיין לא השתחררה לחלוטין מתבניות של הרגל, כך שתפיסותינו עדיין מושפעות מעט מהעבר; לכן החוויה הדואלית של – “אני התופס משהו שם” – מפרידה את התודעה מההשתקפות. בכל אופן, אנו נרגשים מהחוויה רבת העוצמה הזאת של הירח.

בשלב השלישי אנו מסתכלים מעלה לשמים ומכירים את הירח  האמיתי. ישיר, ערום, זוהר. אפשר להעריך את הירח שבספר והירח שבאגם בשל מה שהינם, אך הם אינם החוויה הישירה, הבלתי אמצעית. אנו מכירים את הירח שבשמיים עם התפיסה הטהורה של המודעות: התפיסה שלנו והירח הופכים לחלוטין לאחד – האיחוד של מודעות וריקות. התודעה שוחררה מהמסננים המושגיים ויש לנו תפיסה ללא תופס. אנו תופסים את ההשתקפות, אך זו השתקפות ריקה מכל תווית, מכל תיוג או דעות קדומות, משום שהיא  נתפסת על ידי המודעות עצמה. בשלב השלישי אין מי שמודט ואין על מה למדוט. איננו  חווים עוד ריקות קורנת. אנחנו הפכנו להיות ריקות קורנת.

התודעה שלנו עתה היא כמראה מושלמת ללא רמז של עכירות. איננו מזמינים או דוחים כל דימוי שמופיע. אנו רואים את שלל ההשתקפויות. אנו מכירים באיכויותיהן ובמאפייניהן ויודעים שהן אינן ממשיות. הן אך משקפות את הבהירות הקורנת והבלתי עכורה שלנו , והן נסחפו לתוך שדה התפיסה שלנו כעננים חולפים, ארעיים וחסרי ממשות. ברגע שאנו מכירים בכך שהחלל הזה הוא עצם מהותנו, אנו חופשיים ואין לנו שום צורך לגרום לעננים להסתלק.

הירח עדיין נמצא בשלבים השונים של התמלאותו. כשאנו ממשיכים בדרכנו לשחרור, המלאות והבהירות שלו גדלות והחוויה הבלתי דואלית של מודעות טהורה הופכת קבועה לעולם ועד. לזאת אנו קוראים הארה, ההכרה המלאה של טבעה המוחלט של המציאות.  התודעה הרחבה מכירה בכך שכל הצורות מופיעות מתוך חלל שלא נולד, ושבסופו של דבר הן עננים ללא התחלה או סוף.

״זה המפתח באופן מלא

ומגשים מיינדפולנס של הנשימה,

מתרגל באופן שיטתי

את מה שלימד הבודהה – 

מאיר את כל העולם הזה

כמו ירח המשתחרר מצילו של ענן.״

טהרגאטהה, 548

*  *  *

השפה האנגלית (והעברית) הינה עשירה בהרבה מובנים, במיוחד כאשר היא מסבירה את מאפייני העולם החומרי, אולם היא מסורבלת להפליא כשמדובר בניסוח הרבדים המעודנים של החוויה הפנימית. זו אחת הסיבות לכך שהשיח העכשווי על הכרה, מדיטציה ובאופן כללי על פסיכולוגיה יכול  להפוך לפעמים למבלבל מאוד.

אחד הדברים המספקים בלימוד השפות והספרות ההודית זו החשיפה לאוצר מילים עשיר ומדויק יותר לדיבור על מצבי תודעה. בעיתות שהפילוסופים היוונים חיפשו אחר יסודות אוניברסאליים שמהם נוצר כל חומר, מקביליהם בהודו חקרו – הן באופן אמפירי והן ישירות – את מרקמי התודעה.

בתקופה שסוקרטס הצהיר כי ההתייחסות לנפש הוא דבר שראוי שהפילוסופים יעסקו בו, הבודהה וממשיכי דרכו שרטטו מפה מפורטת ומפותחת ביותר של התודעה והגוף, כמערכת של החוויה החיה.

חלק מהספרות שמכילה את התורה הזו היא האבהידהמה. זהו נסיון לחלץ חלק מלימוד הליבה הבודהיסטי על הפנומנולוגיה של החוויה מההקשר הנרטיבי של הדהמה, ולארגן אותו בצורה שיטתית ועקבית יותר.

הייתי רוצה להציע טעימה מהדיוק המירבי הזה סביב השאלה – מה זה מיינדפולנס? בעוד שהמונח הזה תופס חשיבות הולכת וגדלה בשיח בן זמננו, משמעותו הופכת להיות פחות ופחות ברורה. למרבית המזל, אוצר המילים העשיר והתובנות המדיטטיביות של מסורת האבהידהמה יכולות לעזור לנו להבין טוב יותר למה המילה ״מיינדפולנס״ מתייחסת.

בתהליך, מסע החקר הזה יכלול גם תצפיות כלליות על האופן שבו התודעה מתפקדת, יתאר כיצד התפקודים הללו מתפתחים ומתייעלים על-ידי תרגול יזום של מדיטציה, ויצביע על היחס בין הטיפוח של מיינדפולנס להופעת החוכמה.

טבע ההכרה  

על פי האבהידהמה, הכרה עולה וחולפת בכל רגע, כסדרה של ארועים בתהליך מתמשך. זה אינו דבר שמתקיים, אלא ארוע שמתרחש, שוב ושוב, ומניב את החוויה הסובייקטיבית של זרם ההכרה. ההכרה עצמה היא די פשוטה וישירה, מורכבת רק מהתפיסה של אובייקט חושי באמצעות איבר חושי. הארוע הזה משמש כמעין זרע, שסביבו מתגבשים מספר גורמים מנטליים אחרים, כדי לסייע להכרה ליצור משמעות מזרם הגירויים שמופיעים בשערי החושים במהירות כה רבה וללא הפוגה.

כמו מלך ופמלייתו, בהתאם לדימוי הקלאסי, הכרה אף פעם אינה מופיעה לבדה. היא תמיד מלווה על-ידי כמה גורמים מנטליים אחרים, שעוזרים לבנות, לעצב ולכוון את ההכרה הבסיסית בדרכים שונות.

הייחודיות של החוויה שלנו, מקורה בתצורה המיוחדת שנבנית על-ידי כל הגורמים המנטליים התומכים האלה, כאשר הם פועלים הדדית בכל רגע עם המידע החושי המשתנה והמבנים שנצרפים בתודעה. האבהידהמה בפאלי, מונה 52 גורמים מנטליים כאלה. (באבהידהמה בסנסקריט יש רשימה שונה קצת, אך לא ניכנס אליה כאן). יש מלומדים שנוטים לבטל את הקטלוג המתיש הזה של מצבים מנטליים כתוצר של למדנות אחוזת תזזית, אך אנשים רבים בעלי תרגול בשל של ויפסנא, נרגשים ממידת הדיוק שבה הספרות הזו מתארת את הנוף הפנימי.

זה הילד של שני הורים: האמא היא תצפית אמפירית עמוקה על החוויה המדיטטיבית, בעוד שהאבא הוא אינטלקט מארגן רב השראה.

הבה נפנה אל נקודת המבט האבהידהמית על מיינדפולנס, ואתם תשפטו בעצמכם האם היא מועילה או לא לתרגול שלכם. למען הבהירות, אני אתייחס לכל גורם מנטלי בשמו בפאלי ועל פי מספרו ברשימה, אך איני מתכוון לדון בכל אחד מהם וגם לא לבחון אותם בהתאם למתווה הקאנוני המדויק שלהם.

גורמים מנטליים אוניברסאליים (Universal mental factors)

מדיטציה מתחילה במגע עם החוויה בנקודת ההיווצרות שלה. באופן מילולי, אנו יוצרים מגע (פְּהַסָה, 1) עם מה שמתרחש ברגע הנוכחי. אם אנחנו חולמים בהקיץ, או דואגים, או תוהים מה לעשות בהמשך, אנו מרפים מזה לרגע ומתקרקעים באחת מדלתות החושים. מהי התחושה הפיזית הממשית בדלת הגופנית כאשר אני מתחיל בשאיפה של האוויר בנשימה? האם אני יכול להיות ממש בחוד התער של הצליל של ציוץ הציפור שמחוץ לחלון?

ירידה מרמת ה״חשיבה על״ משהו ל״מפגש עם״ מה שלמעשה קורה ברגע הזה – זו הכוונה ביצירת מגע עם התחושה מיד כאשר היא מגיעה לאחת מדלתות החושים.

אנחנו מיד מבחינים שהתחושה הזו מלווה תמיד על ידי טון תחושתי (וֶדַנַא, 2) אשר ניתן לתאר אותו באופן גס או מעודן כנעים או לא נעים. זוהי פיסה של התנסות שנושאת איתה תחושה של התגלמות, של מודעות לרגישות אינסטינקטיבית. כל תחושה מגיעה עם איכות מובחנת משלה, עם רגישות לאיך זה מרגיש להתנסות בחוויה הזו, ממש כאן ועכשיו.

גם כאשר לא לגמרי ברור אם זה נעים או לא נעים, עדיין יש טון תחושתי ששוזר את רגעי החוויה שלנו לזרם מתמשך של הרגשות, בדומה לזרם הקוגניטיבי של ההכרה, אשר תורם לתחושת היותנו אורגניזם חי. מדיטציה יכולה להתמקד בהבחנה בין המגע החושי העירום, לבין הטון התחושתי שצובע את התחושה הזו. הגירוי הינו דבר אחד, בעוד שהטון התחושתי שנותן לו עומק וטעם, הוא דבר אחר.

תפיסה (סַנְיַא, 3) היא גורם מנטלי אחר שמתרחש בכל רגע של הכרה. תפקידה הוא לפרש מה אנחנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים, חשים או חושבים בכל אירוע ספציפי של קוגניציה. תפיסות מחברות ביחד ידע על האובייקט החושי, שמבוסס על רשת רחבה של אסוציאציות, זכרונות, ניתוחים, קטגוריות תפיסתיות נרכשות ותוויות לשוניות.

כל אלה באים לידי ביטוי כייצוגים, סמלים, מילים, צלמיות או דימויים אחרים שאנחנו יוצרים כדי לתרגם את המידע החושי לקטגוריות מחשבה מובנות. זה קורה באופן אוטומטי ותת הכרתי בכל רגע, אבל מדיטציה יכולה להביא תשומת לב מוגברת לתהליך, כך שאנחנו הופכים להיות במכוון מודעים יותר לתפיסות שלנו, שכתוצאה מכך הן עצמן יכולות להיות יותר ברורות ומדויקות.

עד עכשיו התייחסנו לארבעה מבין חמשת המצרפים (קְהַנְדְהָה בפאלי): צורה חומרית, הכרה, תחושות, ותפיסות. מגע הוא המפגש בין  איברי החישה לאובייקטים החושיים, שניהם במימד החומרי, עם ההכרה – הפעולה המנטלית של ידיעת האחד [האובייקט החושי] באמצעות האחר [איבר החישה].  תחושה ותפיסה מרחיבים את המידע הזה לתמונה עשירה יותר של מה שאנחנו חווים. כל ארבעת המצרפים פועלים ביחד כדי לענות על שאלות כמו: מה קורה כאן? ו-כיצד עלי להבין את מה שמופיע בחוויה שלי ממש עכשיו?

בין חמישים ושניים הגורמים המנטליים שמפורטים באבהידהמה, שניים מהם (תחושה ותפיסה) הינם מצרפים בפני עצמם, בעוד שכל שאר החמישים הם חלק מהמצרף החמישי, תצורות מנטליות (סַנְקְהַארָה). אלו מתייחסות לשאלה אחרת לגמרי – מה אני הולך לעשות בקשר לזה? או איזו עמדה אני מתכוון לנקוט ביחס לזה? בעוד שהכרה, תחושה ותפיסה, כולן מתבססות על מילים שבנויות מהפועל ״לדעת״, המילה תצורה מנטלית מקורה בפועל ״לעשות״, והיא מכסה את הטווח הרחב של התגובות הרגשיות שלנו כלפי מה שקורה.

הגורם המנטלי של כוונה (צֶ’טַנַא, 4) הוא האופן הפעיל של התודעה שבאמצעותו אנחנו מיישמים את הרצון או הכוונה שלנו. ניתן להבין מדיטציה כפעולה מנטלית של שימת לב, כנוכחות עם, כבחירה להיות מודע למה שעולה וחולף בשדה החוויה שלנו. אפילו אם מישהו מנסה לא לכוון את התודעה יותר מדי, כמו בתרגול הידוע של ״מודעות ללא בחירה״, יש למרות זאת כוונה ספציפית לשים לב בזהירות לכל מה שמופיע. כוונה מכילה את הפונקציה המנהלת של התודעה, היכולת שבעזרתה החלטות מתקבלות וקרמה נוצרת. ההבדל החשוב של המחשבה הבודהיסטית הוא שהפונקציה המנהלת הזו אינה מחייבת בהכרח סוכן שמיישם אותה.בחירות נעשות, אך אין אף אחד שעושה אותן – אך זה כבר נושא לדיון אחר.

אחת החלטות החשובות ביותר שנעשית על-ידי הכוונה היא היכן וכיצד למקם את תשומת הלב (מַנַסִיקַארָה, 7), הגורם המנטלי הבא שיש לבחון. יותר מכל דבר אחר, עניינה של מדיטציה הוא בהכוונה רצונית של תשומת הלב אל אובייקט מסוים של החוויה. שימת לב לנשימה, שימת לב לכוונה של נדיבות לב אוהבת (מֶטַא) כלפי כל היצורים החיים, שימת לב לשמיים העצומים שעל הרקע שלהם מחשבות מופיעות וחולפות כמו עננים – בכל אלה מעורבת הפונקציה של הכוונה או ניווט של התודעה באיזושהי דרך לא שגרתית.

ההגדרה של הזיה בהקיץ, משמעה לאפשר לתשומת הלב לנדוד להיכן שהיא חפצה, מאסוציאציה אחת לאחרת; מדיטציה הינה דיסציפלינה מנטלית שבה תשומת הלב מאומנת להיות יותר סלקטיבית. מרבית הנחיות המדיטציה כוללות הוראות כמו: ״אפשרו לתשומת הלב להתמקם על… ״, או ״הפנו את תשומת הלב להתייחס ל… ״ משהו כזה או אחר.

דרך ספציפית לעשות זאת היא למקד את תשומת הלב (אֶקַגַטַא, 5) או להתרכז בנקודה אחת. גורם מנטלי זה הוא חיוני בכל סוג של מדיטציה, מכיוון שבאמצעות ההתמקדות כוח התודעה מתחזק באופן משמעותי ביותר. אם התודעה מדלגת מאובייקט אחד למשנהו בזמן, או מעופפת מכאן לשם במרחב, אין לה כל אפשרות לייצר את העומק או היציבות הנדרשים כדי לראות משהו בבהירות. מיקוד חד-נקודתי של התודעה – של הכרה, של כוונה או של תשומת לב – הוא דרך לרתום את היכולת של התודעה למטרה ספציפית.

המסורת הבודהיסטית כוללת מדיטציות ריכוז שמבוססות על היכולת הייחודית הזו, כמו הגְ’הַאנוֹת,

או מדיטציות היספגות, אך כל צורות המדיטציה מחייבות דרגה מסוימת של ריכוז.

אם כך, האם אנחנו כבר מודטים? ממש לא.

על פי האבהידהמה, כל הגורמים המנטליים שהוזכרו עד כה נוכחים בכל רגע-תודעה, בין אם אנו מודטים או לא. כל ששת הגורמים (יש גם שביעי, אך הוא אינו רלוונטי באופן מיידי) חייבים לקחת חלק  – וגם עושים זאת באופן אוטומטי – בהתוויה ובהכוונה של כל רגע הכרה. אם אחד מהגורמים הללו לא היה נוכח, לא היינו מסוגלים לחוות שום התנסות קוהרנטית רגילה. גם כאשר אנחנו ״מרחפים״ לחלוטין, או מבצעים פשע אכזרי – רמה בסיסית מסוימת של מגע, תפיסה, כוונה, תשומת לב ומיקוד, תמיד פעילה. הנוכחות ואפילו הטיפוח של הגורמים המנטליים הללו בלבד, אינם מספיקים לתרגול מדיטציה.

גורמים אקראיים  (Occasional factors)

האבהידהמה מתייחסת בהמשך למספר גורמים מנטליים שאינם נוכחים בשגרה בתודעה, אך יכולים להיות. כאשר הם לא נוכחים, אנחנו ממשיכים לתפקד באופן נורמלי, אך כאשר הם נוכחים אנחנו מביאים לידי ביטוי יכולות מסוימות אחרות. יש שישה גורמים כאלה, המכונים גורמים אקראיים, שיכולים לעלות באופן פרטני או בהרכבים שונים. הם נקראים גם גורמים אתיים ניטרליים, משום שהם אינם מיטיבים או מזיקים באופן מהותי; הם יכולים לתרום למצבי תודעה נהדרים או מחרידים באופן שווה.

הראשון מבין הגורמים המנטליים האלה הוא הפנייה ראשונית (initial application) של תשומת הלב לאובייקט (וִיטַקָה, 8). זו לא מילה אלגנטית במיוחד להסבר של המונח הזה, אך היא מספקת דיה. הכוונה היא ליכולת שיש לנו להניח באופן יזום ומודע את התודעה שלנו על אובייקט התנסות נבחר. כאשר אתם עובדים על בעיה מתמטית מסוימת, חוזרים על פרטים של סיפור, או כאשר אתם מגלים שתודעתכם נדדה במהלך תרגול מדיטציה ואתם מחזירים אותה (בעדינות כמובן) אל הנשימה, אתם מתנסים ביכולת הזו של הנחת התודעה באופן ספציפי. כל החשיבה הדיסקורסיבית מבוססת על היכולת הזו לתפוס פיקוד על פונקציית תשומת הלב של התודעה, אם לומר זאת כך, והיא זו שאחראית על המיומנויות המדהימות שלנו לתכנון ופתרון בעיות.

לאחר שאנחנו מניחים את התודעה שלנו על אובייקט נבחר, גורם אחר נדרש כדי להחזיק אותה שם; זוהי הפנייה מתמשכת (sustained application) של תשומת הלב לאובייקט (וִיצַ’ארָה, 9). כפי שאולי הבחנתם, ישנם כוחות עוצמתיים שפועלים כדי להסיח את דעתכם ולהניע את תשומת ליבכם מאובייקט אחד לאחר. ללא ספק, לתזזיתיות הזו של תשומת הלב יש ערך הישרדותי בסביבה שמשתנה במהירות כה רבה, אבל יש גם ערך רב בתרגול היכולת להחזיק את התודעה על משהו מספיק זמן על מנת להבין אותו במלואו על כל השלכותיו. מדיטציית ריכוז לדוגמא, שבה המתרגל מייצב את תשומת הלב על הנשימה, תהיה אפקטיבית רק אם המיקוד הזה יוכל להימשך ללא הפרעה.

ההפנייה הראשונית וההפנייה המתמשכת של תשומת הלב לאובייקט, פועלות ביחד כדי לתרגל ולאמן את התודעה בתרגולים ספציפיים מסוימים, כמו מודעות לנשימה, מדיטציית ברהמה ויהארה מונחית, וכל סוגי הוויזואליזציה. בנוסף לכך, הן יכולות להיתמך או לא על-ידי גורם האנרגיה (וִירִיָה, 11). אנחנו יודעים איך זה מרגיש לעשות משהו עם או בלי אנרגיה. לפעמים, התודעה מתייצבת בקלות בכיוון הנדרש ואין צורך בשום מאמץ מיוחד. בפעמים אחרות, היא סרבנית כמו פרד ודורשת יד תקיפה, אם לא בעיטה הגונה. אנרגיה היא גורם מנטלי שלא תמיד נוכח באופן טבעי, ובשפה יומיומית אנחנו מדברים על לגייס אנרגיה, לעורר אנרגיה או להעלות אותה כאשר זה נדרש.

שלושה גורמים נוספים נחשבים לגורמים ארעיים משתנים מבחינה אתית: החלטיות (אַדהִימוֹקּהָה, 10), חדווה (פִּיטִי, 12) ודחף (צְ’הַנְדָה, 13). כל אחד מהשלושה האלה מוסיף משהו למרקם של ההכרה ובא לידי ביטוי בנסיבות שונות. החלטיות, שמתורגמת מילולית בפאלי כ״לשלוח לעבר״ משמעותה הינה גם שכנוע או בטחון, והיא פועלת כאשר אנו עושים או חושבים על משהו באופן החלטי ונחרץ. חדווה היא עונג מנטלי אינטנסיבי, שיכול להתבטא בהקשרים מיטיבים, או חלילה, גם מזיקים. ודחף, חשוב לציין, מתייחס פשוט לייצר, נטייה או מוטיבציה לפעול, שהם ניטרליים מבחינה מוסרית, ולא להשתוקקות (חמדנות, שנאה) שמקורה במה שאינו מיטיב. אם לדוגמה, הבודהה אוכל ארוחה בזמן המתאים, אנחנו יכולים לומר שהוא מונע לפעולה בכיוון הזה, מבלי להידחף על-ידי השתוקקות או תאווה לאוכל. בהתנסות, ניתן להבחין בצ׳אנדה כדחף שקודם אפילו לפעולות הכי פשוטות ופונקציונליות שלנו.

האם אנחנו כבר מתרגלים מיינדפולנס?

כפי שכבר ראינו, אם אני יושב כשרגלי משוכלות וגבי זקוף, בא במגע עם התחושות הפיזיות של הנשימה, ומפנה במכוון את תשומת הלב שלי לנקודה אחת – אני לא בהכרח מודט. כל אלה הינם גורמים שיבואו לידי ביטוי באופן ספונטני בכל משימה, ואינם ייחודיים למדיטציה. אם אני ממשיך להניח את התודעה שלי ולשמור את תשומת הלב שלה על השאיפה פנימה, מטפח אנרגיה עם נחישות, חדווה והטייה נעדרת עצמי לרווחתם של כל היצורים החיים, יכול בהחלט להיות שאני מודט – אבל זה אינו אומר בהכרח שאני מטפח מיינדפולנס.

מיינדפולנס והמצבים הקשורים אליו

מיינדפולנס (סַטִי, 29) על פי האבהידהמה, הוא גורם מנטלי מיטיב שמופיע רק בנסיבות מיוחדות. במרבית השימושים הקונבנציונליים שבהם אנחנו מדברים על המונח הזה בימים אלה, אנו כנראה מתייחסים לכל כמות והרכב של הגורמים שכבר הוזכרו. בטקסטים הקלאסיים, במיוחד בסטיפתהאנה סוטה, אדם הולך למקום מבודד, משכל את רגליו, זוקף את גבו ואז מבסס מיינדפולנס (סטי-אופתהאנה) כנוכחות מיידית. האבהידהמה מציעה הגדרה כפולת ארבע למיינדפולנס המתבססת על הקונבנציה של הפרשנות הקלאסית:

• המאפיין שלו הוא אי-תזוזה, או מניעת הנדידה של התודעה מהאובייקט שלה;
• התפקוד שלו הוא העדר בלבול, או אי-שיכחה (המונח סטי מגיע ממילה שמובנה זיכרון);
• הביטוי שלו הוא המצב של מפגש או התייצבות לנוכח מרחב התופעות האובייקטיבי;
• הסיבה המיידית שלו היא תפיסה חזקה או ארבעת מוקדי תשומת הלב (כלומר, תשומת לב לגוף, לתחושות, לתודעה ולאובייקטים מנטליים).

כל ההגדרות הללו מצביעות על נוכחות מוגברת של התודעה, קשיבות חדה לאובייקטים של החוויה ברגע הנוכחי, איכות מיוחדת ויוצאת דופן של תשומת לב. אנחנו יכולים ללמוד הרבה יותר עליה מהתבוננות על החברה שנלווית אליה.

ראשית, זו הנחת יסוד של שיטת האבהידהמה, שגורמים מנטליים מיטיבים ומזיקים אינם יכולים לעלות ביחד באותו רגע של הכרה. לאדם בהחלט יכולים להיות רבדים רבים של מוטיבציה ומערך שלם של השפעות מעורבות שמשליכות על כל פעולה, אבל ברגע המדויק של היווצרות הפעולה, הפסיכולוגיה הבודהיסטית אומרת שתהיה רק כוונה אחת שמכתיבה את התהליך המנטלי.

מיינדפולנס הינו גורם מנטלי מיטיב, כך שמיינדפולנס אמיתי יעלה ברגע של הכרה רק במידה שגורמים מנטליים מזיקים אינם נוכחים בו. ישנם ארבעה-עשר גורמים מזיקים, שכוללים חמדנות (לוֹבְּהָה, 18), שנאה (דוֹסָה, 21) ותעתוע (מוֹהָה, 14) וכמה מצבים רגשיים מכאיבים אחרים, שנגזרים מתרכובות שונות של שלושת השורשים האלה. משמעות הדבר היא, שאם אנחנו מרגישים קנאה (אִיסָּא, 22) או קמצנות (מָצּ’הַרִיָה, 23) לדוגמא, מצבים אלה אוחזים בהכרה שלנו בחוזקה ברגע הזה; הם חטפו את הכוונה שלנו ואת כל המצבים המנטליים האחרים שעולים איתם הדדית, והם מכוונים אותם לפעול וליצור קרמה בדרך מזיקה. ברגע כזה, לא יכול להיות מיינדפולנס.

הרגע שאחריו, עם זאת, הוא רגע של התחלה חדשה. כאן יש לנו את האופציה – ככל שאנחנו מאומנים ומיומנים בביסוס של מיינדפולנס – להתייחס לקנאה ולקמצנות שזה עתה חלפו, כאל אובייקט של הרגע החדש, עם גישה של חקירה קשובה. לכל רגע הכרה, נוכל לומר, יש שני מרכיבים עיקריים: האובייקט, והכוונה שעימה הוא נחווה. אובייקט מנטלי יכול להיות כמעט כל דבר, כולל כוונות מזיקות מרגעי תודעה קודמים; הכוונה שעימה הוא נתפס כאן ועכשיו תעוצב על ידי חמישים ושניים הגורמים המנטליים שמרכיבים את מצרף התצורות המנטליות (סנקהארות). המשמעות היא, שאנחנו לא יכולים לקנא ולהיות קשובים באותו הרגע, אבל אנחנו יכולים לקנא רגע אחד, ולהיות מודעים לעובדה הזו ברגע שלאחריו. האמת היא, שחלק גדול ממה שנקרא התפתחות רוחנית, מורכב מלהיות מודעים תחילה לאיזה מצבי תודעה עולים וחולפים בהתנסות שלנו (אתגר לא קטן בפני עצמו), ואז ללמוד כיצד להתייחס אליהם עם תשומת לב, במקום להזדהות או להיסחף איתם (משימה מאיימת עוד יותר, אך לא בלתי אפשרית).

אחת התובנות היותר מדהימות של האבהידהמה היא, שמיינדפולנס תמיד מופיע ביחד עם שמונה-עשר גורמים מנטליים מיטיבים אחרים. אנחנו רגילים לחשוב על הגורמים האלה כעל דברים מאוד שונים, אך העובדה שכולם עולים ביחד מצביעה על כך שניתן לראותם כפניו של אותו יהלום, כמצבים שמגדירים הדדית זה את זה. באמצעות סקירה של מגוון הגורמים המיטיבים שעולים בו-זמנית עם מיינדפולנס, נוכל לראות מקרוב יותר את ההיבטים הפנומנולוגיים שלו.

ראשית, ישנו איזון נפשי (טָטְרָמַגּ’הַטַָּטָא, 34). למעשה, האבהידהמה משתמשת במילה טכנית יותר לכך (מילולית, ״שם, בתוך האמצע״), אך פונקציונלית, זה שווה ערך לאיזון נפש, גישה של שהייה שוויונית לנוכח חוויה, שאינה נמשכת ואינה נדחית על ידי שום אובייקט. משום כך, היא מאופיינת כאי-חמדנות (אַלוֹבְּהָה, 32), ואי-שנאה (אַדוֹסָה, 33). זו דרך ההתייחסות הגנרית של האבהידהמה לנדיבות או לאי-היאחזות מצד אחד, ולנדיבות לב אוהבת או ידידותיות מצד שני.

אתם יכולים לראות כיצד שלושת אלה פועלים יחד ברצף כדי להתוות את מה שהינו אולי המאפיין הבולט ביותר של מיינדפולנס. כאשר מיינדפולנס אמיתי עולה, המתרגל מרגיש כאילו שהוא זז לאחור ומתבונן במה שמתרחש בחוויה, במקום להשתעבד לה. משמעות הדבר אינה  הפרדה או ניתוק, אלא תחושה של לא להילכד על-ידי אובייקט נחשק, ולא להידחות על-ידי אובייקט  מעורר סלידה. שם, באמצע, במרחק שווה מכל אחת מהקיצוניות האלה, ניתן לפגוש תחושה של חופש שמאפשרת אינטימיות גדולה יותר עם החוויה.

זה עלול להיראות כפרדוכס, אך השיטה הזו מציעה לנו לאמץ כלפי האובייקטים של ההתנסות שלנו גישה שהיא גם אוהדת וגם מאוזנת בעת ובעונה אחת. נדיבות לב אוהבת מתבטאת כהתכוונות ידידותית עמוקה לרווחתו של האחר, אך היא אינה נטועה בשום השתוקקות אנוכית להוקרת תודה על כך. בדומה לכך, רוחב לב שעולה הדדית עם איזון נפשי, מצביע על כך שהתכוונות עמוקה לחלוק משהו יקר ערך עם מישהו אחר, יכולה להתגשם גם מבלי להשתוקק לתמורה הדדית.

יחד עם כל הגורמים המנטליים האלה, מעורבים גם שני התאומים ״שומרי העולם״, כבוד עצמי (הִירִי, 30) וכבוד לאחרים (אוֹטַאפָּה, 31). אני מעדיף את התרגומים האלה על פני התרגומים היותר נפוצים ״בושה מוסרית״ ו״אימה מוסרית״, מסיבות מובנות מאליהן – מילים אלו בשפה האנגלית (והעברית) נושאות איתן מטען מצער שאין לו מקום בפסיכולוגיה הבודהיסטית. הראשון משני אלה מהווה מצפון שקיים בתוכנו, שבאמצעותו אנחנו יודעים האם פעולה שאנחנו עושים או עומדים לעשות היא הולמת. המונח השני הוא גירסה יותר חברתית או בין-אישית של מצפון. כיונקים, אני סבור שיש לנו אינסטינקטים הסתגלותיים לאמפטיה כלפי חברים אחרים בקבוצה שלנו, ואנו מבינים באופן רפלקסיבי האם אנחנו חושבים, מדברים או פועלים בתוך או מחוץ לנורמות החברתיות. שני גורמים אלה, כבוד עצמי וכבוד לאחרים, נקראים שומרים, מכיוון שהם תמיד פעילים בכל המצבים המיטיבים, בעוד שהגורמים המנוגדים להם, העדר כבוד עצמי (אָהִירִיקָה, 15) והעדר כבוד לאחרים (אַנאוֹטַאפָּה, 16) נוכחים בכל מצב שאינו מיטיב.

בהמשך, יש לנו אמון (סַדְהַא, 28), שתמיד עולה ביחד עם מיינדפולנס. כל רגע של מיינדפולנס הוא גם רגע של בטחון או אמון; זה אינו מצב תודעה רופף או הססני, והוא האנטיתזה לספק לא מיטיב (וִיצִ’יקִיצְ’הַא, 27). כעת נותר לנו רק לסקור קבוצה של שישה גורמים קשורים, כל אחד מהם בעל שני היבטים (ולכן הם נמנים כשנים עשר, 35-46). מונחים אלה יכולים להיחשב כמעט כמו שמות תואר של מיינדפולנס: שלווה, קלילות, גמישות, היענות, מיומנות ויושרה נחרצת. באופן התנסותי, האיכויות הללו יכולות לספק אינדיקציה יעילה לנוכחותו של מיינדפולנס אמיתי. אם אתם בוחנים אובייקט של החוויה במהלך המדיטציה עם מידה כלשהי של אי-שקט, לדוגמא, או עם כבדות או נוקשות, תוכלו להיות בטוחים שמיינדפולנס אינו נוכח שם. באותה מידה, מיינדפולנס בוודאות נוכח כאשר כל ששת האיכויות האלה עולות בו-זמנית, כל אחת מהן תומכת ומגדירה את כל השאר. זה מצב תודעה שהוא בבת אחת שליו, קליל, גמיש, מועיל, מאפשר ומוסרי.

טיפוח מיינדפולנס

עם כל מה שנאמר עד כה, נראה כי מיינדפולנס הינה התרחשות נדירה, שמופיעה רק בתנאים האקזוטיים ביותר. אך למרות זאת, למעשה, זה משהו די טבעי, שכולנו מתנסים בו לעתים תכופות בהקשר כזה או אחר. הטיפוח של מיינדפולנס כתרגול מדיטטיבי מחייב להתיידע אליו כאשר אנחנו מבחינים בו, וללמוד כיצד לפתח אותו. פיתוח, בשפת הפאלי, הוא בהאוונא, שפירושו פשוט ״לגרום להיות״. טקסט הליבה על המדיטציה, הדרשה על ביסוס תשומת הלב (סטיפטהאנה סוטה), מציע הנחיות פשוטות כיצד לעשות זאת:

״כאשר יש בו את איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳, הוא יודע: איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ נמצא בי׳. כאשר איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ אינו נוכח, הוא יודע: איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ אינו נמצא בי׳. הוא גם יודע איך מתהווה ומופיע איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ שלא הופיע בעבר, ויודע איך מתפתח איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ שהופיע והתהווה ומגיע לכלל שלמות.״

במדיטציית מיינדפולנס אנחנו עובדים כדי ליצור את התנאים התומכים בהופעה של מיינדפולנס, מרגיעים את הגוף והתודעה, ממקדים את תשומת הלב בזהירות אך בעדינות על היבט מסוים של החוויה, בעודנו מייצרים מספיק אנרגיה שמאפשרת להישאר דרוכים מבלי לאבד תחושה של נינוחות ורוגע. בתנאים יציבים ומתמשכים כאלה, מיינדפולנס יפציע כמו היה זה חסד של עולם הטבע, מנחה של בהירות ממעמקי הנפש שלנו למי הביצה העכורים של תודעתנו. כאשר זה קורה, אנו לומדים בהדרגה איך לנהל את עצמנו כך שזה ישהה איתנו, לאתר ולשחזר אותו כאשר הוא דועך, להשקות את שורשיו ולעשב את אדמתו, בעקביות ובהתמדה, כדי שהוא יפרח וישגשג כהרגל נפלא ובר קיימא של הלב והתודעה.  

הגם שהקהילה המדעית של ימינו, שכה מוקסמת ממיינדפולנס, הייתה רוצה להניח בצד את החלק האתי של המסורת הבודהיסטית כדי להתמקד במחקריה בטכנולוגיה של המדיטציה, אנו יכולים להיווכח מההתייחסות של האבהידהמה לנושא הזה, ששורשיו של מיינדפולנס אמיתי נטועים באופן עמוק ובל-יינתק בתוך כוונת הלב המיטיבה והאוהבת.

למרות שמדעי המוח עדיין צריכים לגלות מדוע זה כך, המסורת הזו, אף על פי כן, מצהירה, בהתבסס על חקירותיה הפנומנולוגיות, שכאשר התודעה עסוקה בפעולה מזיקה, היא אינה מסוגלת לאפשר נוכחות של מיינדפולנס. יכולה להיות תשומת לב מוגברת, ריכוז ואנרגיה כאשר צלף מכוון לעבר מטרתו לדוגמא, אך כל עוד הכוונה ממוקמת בהקשר של לקיחת חיים, היא תמיד תהיה נתונה להשפעתם של שנאה, תעתוע והשקפה (דִיטְהִי, 19) שגויה, או של כמה מהגורמים הלא מיטיבים האחרים. כפי שעץ שנעקר מן היער כבר אינו עץ אלא חתיכת קרש, כך גם הקשיבות האוהדת של מיינדפולנס שנשלפת מהמארג של הגורמים המיטיבים שעולים בו-זמנית, מידרדרת לסתם תשומת לב.

נותרה עוד שאלה סופית אחת: כאשר אנחנו מתרגלים פיתוח של מיינדפולנס אמיתי, האם אנחנו מטפחים גם חוכמה? אם מדיטציה (סַמַאדְהִי) היא הגשר בין יושרה (סִילָה) מצד אחד וחוכמה (פַּנְיַא) מהצד השני, האם מיינדפולנס מוביל באופן בלתי נמנע לחוכמה? התשובה שאינה מנחמת לשאלה הזו היא לאו. האבהידהמה מציבה את החוכמה (פַּנְיַא, 52) כאחרון בין הגורמים המנטליים. חוכמה היא לבטח גורם מיטיב, אך היא אינה גורם מיטיב אוניברסלי ולכן היא לא מופיעה באופן אוטומטי יחד עם מיינדפולנס וכל השאר.

חוכמה, שמשמעותה היא ראיית הדברים כפי שהם, הינה העקרון הטרנספורמטיבי הקריטי במסורת הבודהיסטית. כפי שהנכם יכולים להיות קשובים מבלי למדוט, ולתרגל מדיטציה מבלי ליישם מיינדפולנס, כך אתם גם יכולים לתרגל מיינדפולנס מבלי לטפח חוכמה. במידה שמיינדפולנס אינו מאוחד עם תובנה (מילה אחרת לחוכמה) הוא בפני עצמו לא יביא לשינוי משמעותי בהבנה שלכם. התמרה אמיתית מגיעה מהעקירה מן השורש של הרפלקס הטבוע עמוק של השלכת בעלות על החוויה (״זה אני, זה שלי, זה מה שאני״) והחלפתה בראייה של ההתנסות הזו, כהופעה תלויה הדדית של תופעה ארעית ולא אישית. טיפוח מיינדפולנס הינו תנאי קריטי כדי שזה יקרה, אך בפני עצמו הוא לא ישיג את המטרה הזו. כפי שנאמר באחד הטקסטים, מיינדפולנס הוא כמו לאחוז אלומה של חיטה ביד אחת, בעוד שחוכמה היא לקצור אותה במגל ביד השנייה.

בדומה להופעה של מיינדפולנס, כך גם לגבי הופעת החוכמה: לא ניתן להכריח אותם בכוח הרצון או להנדס אותם באמצעות הטכנולוגיה של המדיטציה. עם זאת, את התנאים שתומכים בהופעת החוכמה ניתן לטפח בסבלנות ובהתמדה, רגע מודע אחד אחרי עוד רגע, עד שהיא נפרשת מרצונה, כמו הלוטוס שמגיח מעל המים, או הירח שמבליח לפתע מאחורי הענן. 

זוהי בקושי המילה האחרונה על הנושא הזה, אך אני משער שהאנליזה המוצעת כאן מגביהה במקצת את הרף מעל האופן שבו אנו משתמשים במיינדפולנס כמונח טכני. שני דברים לפחות נראים די ברורים: לא יכולה להיות יכולת נאצלת יותר של התודעה מאשר מיינדפולנס, והטיפוח שלה הוא לבטח אחד הדברים המיטיבים והמועילים ביותר שאנו יכולים לעשות כיצורי אנוש.   

“כאשר נזיר מחפש מקום מבודד:  יער, צילו של עץ, הר, גיא, מערה על צלע גבעה, מקום שריפתן של גופות, חורשה סבוכה, האוויר הפתוח, ערמת קש. בשובו מסבב קיבוץ הנדבות ולאחר שסעד, הוא מתיישב, משכל את רגליו, מחזיק את גופו זקוף ומביא תשומת לב לפנים.

נוטש את החמדנות כלפי לעולם, הוא שוהה עם תודעה ריקה מחמדנות. הוא מטהר את תודעתו  מחמדנות.

נוטש זדון וכעס, הוא שוהה עם תודעה ריקה מזדון, תודעה האוהדת את רווחתם של כל היצורים החיים. הוא מטהר את תודעתו מזדון ומכעס.

נוטש עצלות וקהות, הוא שוהה עם תודעה ריקה מעצלות וקהות. תודעה ערה, ערנית, פתוחה לאור. הוא מטהר את תודעתו מעצלות ומקהות.

נוטש אי שקט ודאגה, הוא שוהה ללא הפרעה, תודעתו שוקטת מבפנים. הוא מטהר את תודעתו מאי שקט ודאגה.

נוטש ספק, משחצה את הספק, הוא שוהה ללא מבוכה או בלבול ביחס לאיכויות המנטליות המיומנות. הוא מטהר את תודעתו  מספק.

נניח שאדם לקח הלוואה ומשקיע אותה בעסקיו. עסקיו מצליחים. הוא משלם את חובותיו הישנים ובידיו יתרה בעבור אשתו. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, לקחתי הלוואה והשקעתי אותה בעסקי. עכשיו כשעסקי הצליחו והחזרתי את חובותיי הישנים, בידי יתרה נוספת בעבור אשתי’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם נופל למשכב: מחלתו רצינית והוא סובל מכאבים. הוא אינו נהנה מארוחותיו וגופו חלש. זמן מה לאחר מכן הוא מחלים. עתה, כשהוא חופשי מהמחלה, הוא נהנה מארוחותיו וגופו חזק. מחשבה מתעוררת בו: ‘לפני כן, הייתי חולה… עתה, השתחררתי מהמחלה, אני נהנה מארוחותיי וגופי חזק’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם כלוא בכלא. זמן מה לאחר מכן, הוא משתחרר מהכלא, בריא ושלם ומבלי שאיבד את רכושו. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, הייתי כלוא בכלא. עתה אני חופשי, בריא ושלם, ולא איבדתי רכוש’. בשל כך  הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם משועבד לאחרים, אינו נתון למרותו שלו ואינו חופשי ללכת לאן שהוא חפץ. זמן מה לאחר מכן, הוא משוחרר מאותה עבדות. כפוף למרותו שלו בלבד, אינו משועבד לאחרים, חופשי, רשאי ללכת לאן שהוא חפץ. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, הייתי עבד… עכשיו אני משוחרר מהעבדות הזאת, נתון למרותי בלבד, איני משועבד לאחרים, חופשי, רשאי ללכת לאן שאני חפץ’. בשל כך הוא יזכה בשמחה ויחווה אושר.

כעת, נניח שאדם הנושא כסף וסחורה נוסע בדרך (לא בטוחה) העוברת במחוז מבודד. זמן מה לאחר מכן, הוא יוצא מאותו מחוז מבודד בריא ושלם, ללא אובדן רכוש. מחשבה תתעורר בו: ‘לפני כן, נשאתי כסף וסחורות ונסעתי בדרך שעברה במחוז מבודד. עכשיו יצאתי מאותו מחוז מבודד בריא ושלם, ללא אובדן רכוש’. בשל כך הוא הוא יזכה לשמחה ויחווה אושר.

באותו אופן, כאשר חמשת המכשולים אינם ננטשים בתוכו, הנזיר חווה זאת כחוב, כמחלה, ככלא, כעבדות, כדרך (לא בטוחה) במחוז מבודד. אבל כאשר חמשת המכשולים ננטשים בתוכו, הנזיר חווה זאת כהיעדר חוב, כבריאות טובה, כשחרור מכלא, כחופש, כדרך בטוחה. בראותו שהם ננטשו בתוכו, הוא נהפך שמח. כשהוא שמח, הוא מתלהב. כשהוא מתלהב, בגופו נוצרת שלווה. כשהוא שליו, הוא רגיש להנאה. חש הנאה, תודעתו הופכת מרוכזת.”

הנזירה אוש’ן (Hai An ,Sister Ocean), הוסמכה לנזירות ב- פלאם וילג (Plum Village) על ידי תיק נאהט האן ב-2016. במקור מאונטריו קנדה, כיום במנזר Blue Cliff שבמדינת ניו יורק.

* * *

ישנו חלק קלאסי בתורת הבודהה שמלמד את חמשת המכשולים (קאמה-צ’נדהא – השתוקקות לעונג חושי; ביאפאדה – התנגדות, סלידה, דחיה, רוע לב; טהינה-מידהה – עייפות, עצלות; אודהצ’ה-קוקוצ’ה – אי-שקט, חוסר מנוחה, חוסר איזון; ויצ’י’קיצ’הא – ספק), ואשר מספק גם הוראות כיצד להתגבר על המכשולים שלנו עצמנו.

שמחתי מאוד כאשר גיליתי את מה שתורת הבודהה מלמדת בנושא חמשת המכשולים, משום שהיא גם מספקת דרכים להתגבר עליהם. המכשולים יכולים להתפרש כמחסומים המונעים השגת שקט, נינוחות ותובנה בעת תרגול מדיטציה, אך אני מוצאת שבאותה קלות הם ישימים גם ביחס לקשיי היום-יום שלנו. מי אינו רוצה בספר הדרכה בהיר, המלמד כיצד להתגבר על קשיים? חשבתי שמצאתי דרך קיצור לאושר, אך ככל שנקפו שנות התרגול שלי מצאתי שהדרך שבה אני מתייחסת למכשולים שלי, על הכרית ובלעדיה, חשובה אף יותר מאשר הטכניקה הנכונה להתגבר עליהם.

ריפוי לעומת אכפתיות

בשיחה שניתנה לאחרונה על ידי אג’אהן ברהם (Ajahn Brahm), בפתיחת הוועידה העולמית העשירית לבודהיזם, הוא השתמש בביטוי “ריפוי לעומת אכפתיות” כדי להדגיש את הדרכים שבהן אנו ניגשים לתרגול מדיטציה. הוא הדגים זאת בסיפור על רופא המתמקד אך ורק בריפוי המטופל, מה שלמעשה מונע את התוצאה הרצויה. בעוד שהתמקדות באכפתיות כלפי המטופל אפשרית תמיד, והיא מבססת מערכת יחסים שהיא בסיס להחלמה אמתית, בין אם המטופל נרפא ובין אם לאו.

כך הדבר גם בתרגול המדיטציה שלנו, לעיתים תכופות אנו רוצים לתקן את עצמנו ולהגיע ישירות להקלה מסבל. אלא שכאשר אנו מתמקדים בריפוי עצמנו אנו עלולים בקלות לאבד את הדרך. זאת, משום שניסיון לתקן את עצמנו מרמז כי אנו מתנגדים למה שאנו חושבים שאינו בסדר בנו. כאשר אנו מתקנים או נלחמים, איננו נוכחים מספיק כדי לדעת באמת מה קורה. עלינו לאפשר לעצמנו, תחילה, לשבת במצב של אי-נוחות, להבין ולהרגיע אותו, במקום רק לנסות לסלק אותו. אך ללא הבנת השורשים של מה שחוסם בהירות, איכות חיים והקלה, סביר שנשגה באבחון מצבנו וננציח את התסמינים שלנו. משום כך אכפתיות, או נוכחות טובת לב, הן מרכיבים חיוניים בהתמרת המכשולים שלנו.

כאשר התחלתי לתרגל מדיטציה, נקטתי בטכניקה שבה ציינתי לעצמי בשקט כל מה שהתעורר בתודעה שלי – גירוד, מחשבה, נשימה, חום, כאב, נשימה, נשימה… כך נוצרה בהירות במה שהתרחש בהתנסות שלי, אשר קודם לכן טבעה בחשיבה בלתי פוסקת. עברו כחמש שנים עד שהבנתי כי בעת ציון כל מה שהתעורר בתודעה גם הזזתי הצידה, אינסטינקטיבית, כל דבר שאינו נעים. אלא שלא יכולתי להכיר בכך עד אותו יום שבו תרגלתי ברטריט ב-Plum Village, ותיק נהאט האן הורה לנו, כפי שהוא עושה תכופות, לאמץ אל ליבנו את רגשותינו העזים כפי שאם מחבקת את בנה הבוכה. הייתה עצבות רבה שנכחה בי וכשציינתי אותה חשתי במשהו אחר –ההזזה הצידה. אז הבנתי שלא חיבקתי כלל את העצבות שלי! רק עשיתי הפסקה לפני שהזזתי אותה הצידה. למרבה המזל, בהירות זו אפשרה לי ללמוד ממש לחבק את העצבות, בגישה פתוחה ועדינה, ולהישאר נוכחת עם התחושות הפיזיות שלה. זו הייתה נקודת מפנה עצומה בתרגול שלי, שאני עדיין לומדת לפתח אותה.

הערכתי את הביטוי של אג’אהן ברהם “ריפוי לעומת אכפתיות” משום שהוא עוזר לדעת גם מה מועיל וגם מה אינו מועיל בתרגול. תודעותנו בהירות לעיתים רחוקות ואנרגיות ההרגלים שלנו עזות. אל מול מכשול – כלומר כל דבר החוסם בהירות, שלווה, איכות חיים ושמחה – השאלה הפשוטה הזאת, “האם זה ריפוי או אכפתיות”? יכולה להאיר את הגישה לתרגול.

דרך אחרת לעשות זאת היא פשוט לשאול “האם אני מנסה לתקן זאת”? ואם התשובה היא “כן”, הרי שזהו הזמן לשוב לעדינות, לחמלה ולסקרנות. כך נוצר המרחב הנחוץ להיענות במקום תגובה. הגישה הפנימית של אכפתיות מיתרגמת בקלות להתנהגויות החיצוניות שלנו, במיוחד באינטראקציות קשות עם אחרים. הזולת מבחין מתי אני מנסה “לתקן” אותו וגם המילים העדינות ביותר אינן מביאות דבר. אבל אם קודם כל אכפת לי מהיחסים, הכוללים את הרגשות שלי ושל כל שאר האחרים המעורבים במצב, מתברר שקל בהרבה להגיע להבנה ולפתרון. 

אם אתה מתנמנם במהלך התרגול, האם אתה מתעצבן וחושב כיצד לסלק את הנמנום, או שאתה מביא לנמנום סקרנות פתוחה ומנסה להבין מה הוא אומר לך? כאשר התודעה שלך נסערת, האם אתה נוזף בעצמך ומקווה שתוכל למצוא מעט שלווה, או שאתה מחייך אל סערת הנפש וממשיך לבחון אותו? האם אתה יכול לגלות אכפתיות כלפי המכשולים שלך? זהו לב העניין.  

הדרך החוצה נמצאת בפנים

הגישה של האכפתיות אין פירושה פסיביות נוכח קשיים ואי-צדק. היא כן דורשת שנבחן את הגישה והכוונה שלנו לפני שנפעל. תגובתיות נובעת בדרך כלל מחשש להרגיש כאב, אבל תחושת כאב היא בדרך כלל פחות בלתי נעימה מאשר האנרגיה הנדרשת כדי למנוע כאב. כאשר אנו מגיבים, לעיתים רחוקות נשיג את התוצאות הרצויות לנו. זו הסיבה שמערכת היחסים קודמת לכל דבר אחר.  

בקהילה שלי אנחנו אומרים תכופות, “הדרך החוצה נמצאת בפנים”. אחרים עשויים לומר, “מה שאתה מתנגד לו מתמיד”. כל דבר שאנו נמנעים ממנו צפוי להתחזק. כך שהדרך להתגבר על מכשול, כמו סערת נפש, היא להישאר אתו – לחוש את התחושות הפיזיות כשאנו מאפשרים להן להיות שם. אם אנו מדלגים לריפוי לפני שאנו חווים אכפתיות, איננו יכולים להגיע אליו.

קחו עכשיו זמן מה להרהור: מהם המכשולים הצצים בדרך כלל בחיי היום-יום שלכם? כיצד אתם רגילים להגיב להם? האם אתם מזיזים אותם הצידה? האם אתם רואים אותם מעט ואחר כך מזיזים אותם הצידה? האם אתם מנסים לתקן אותם, מכחישים אותם או טובעים בהם? או שאתם מאפשרים להם להיות נוכחים, מקדמים אותם בברכה, ולומדים מהם? האם אי-פעם נכנסתם פנימה כדי לצאת החוצה?

חשבו על סיטואציה קשה אחת בחייכם. כיצד הייתם מרגישים אילו קידמתם קושי זה בברכה ואכפתיות?  מה יכולה להיות התחושה בגוף? איזו שיחה עם עצמכם הייתה מתעוררת? אם אדם אחר מעורב בקושי, אילו מילים היו נאמרות? תנו לעצמכם כמה רגעים לדמיין בפירוט את התגובה שהייתם רוצים שתהיה אפשרית לכם, ללא ביקורת עצמית או האשמה בנוגע להרגלים שלכם. אני בדרך כלל מתחילה בכך שאני מאפשרת לגופי להירגע. כמה מורים גם מדברים על “הישענות פנימה”, משום שבדרך כלל אנחנו נוטים הרחק מהקשיים שלנו. אפילו אם רק נדמיין היענות חדשה לקושי, נוכל לחווט מחדש את הרשתות העצביות של הרגל ותגובה. זו ההתחלה של הליכה פנימה, של אכפתיות, של חיבוק , וזה יכול להיות תרגול טרנספורמטיבי. אבל אל תאמינו לי. נסו זאת בעצמכם, ותיווכחו בכך.