EN
EN

ספל תה

נַן-אִין, מורה זן יפני שחי בתקופת מֵייגִ'י (1868-1912) אירח פרופסור מאוניברסיטה שבא לחקור אודות זן.
נן-אין הגיש תה. הוא מילא את ספלו של האורח, ואז המשיך למזוג.
הפרופסור התבונן בתה הנשפך עד שלא יכול היה לעצור בעצמו: "זה כבר מלא. אין מקום לעוד!"
"כמו הספל", אמר נן-אין, "אתה מלא בדעותיך ובהשערותיך. איך אראה לך מהו זן אם לא תרוקן תחילה את ספלך?"

מנואל כץ: על החיים ועל המוות

צולם במסגרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת". מרץ 2019 משתתפים: פניננדו בהיקהו, מנואל כץ, טלי הלמן מור, שלמה שנטידווה שפרינגר מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר

לילה קמחי: דרך האמצע

צולם במסגרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" דצמבר 2018

משתתפים: ד"ר קרן ארבל, ד"ר אורה סתר, עדה אבשלום, לילה קמחי מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר

אורה סתר: דרך האמצע

צולם במסגרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" דצמבר 2018

משתתפים: ד"ר קרן ארבל, ד"ר אורה סתר, עדה אבשלום, לילה קמחי מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר

קרן ארבל: דרך האמצע

צולם במסגרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" דצמבר 2018

משתתפים: ד"ר קרן ארבל, ד"ר אורה סתר, עדה אבשלום, לילה קמחי מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר

היום האחרון בחיינו

במהלך מדיטציית הבוקר הזאת, הרהרתי בסוטה מודעות למוות

(AN 6.19), בה מספר נזיר אחד לבודהה שהוא חושב על המוות פעם אחת ביום, כיוון שייתכן שזה פרק הזמן שיחיה כדי להגות בתורת בודהה. נזיר אחר אומר שהוא חושב על המוות כמה פעמים ביום, ואילו נזיר אחר מהרהר במוות  מדי רגע או שניים. הבודהה אומר שכל אחד מנזירים אלה מתרגל ללא תשומת לב. אחד מן הנזירים אומר שהוא מהרהר באפשרות שימות בזמן השאיפה או הנשיפה. הבודהה משבח אותו על כך. אחרי הכל, אנו יכולים למות במהלך שאיפה, לפני נשיפת האוויר החוצה, ואנו יכולים למות במהלך נשיפה, לפני שאיפת האוויר פנימה. זהו הרהור עוצמתי. הוא מרשים בכוחו למקד את המחשבה ברגע הנוכחי.

 

הבודהה מתאר קבוצה של חמישה מצבי תודעה לא מיומנים, שמפריעים לתודעה. חמישה מכשולים אלה הם: תשוקה להנאות החושים, זדון, עצלות והתנמנמות, חוסר מנוחה וחרדה, וספק גדול. במובן העמוק, ההרהור על אודות המוות יכול להשהות מכשולים אלה, מכיוון שהם כמעט תמיד מעורבים במהלכו של הזמן. אם המחשבה ממוקדת ברגע זה, ואם אנו מכירים בכך שהמוות יכול להגיע ברגע  זה ממש, כמכת אצבע צרדה, אזי למכשולים לא נותר זמן להתעורר.

עבור רבים מאיתנו זו מחשבה מוכרת. דרך אחת להעניק לה חיים חדשים היא להניח שזה יומך האחרון בחיים, וכי תמות הלילה בשעה עשר. כיצד תחיה את יומך, אם זהו יומך האחרון? אתה יכול לומר לעצמך, אם זהו יומי האחרון, אינני רוצה לבזבזו על הרגלים אנוכיים. אינני רוצה שהיום האחרון הזה בחיי יתקלקל, בגלל היותי לא קשוב, או בכך שאתייחס כמובן מאליו לקיום אנושי זה, להזדמנות זו, לקהילה זו, או שיומי האחרון ייפגם בדאגות בנוגע לבריאותי. התנהגות כזו ביומך האחרון תהיה טרגית. אתה יכול גם לתת מקום להיבטים המעשיים והרגילים של החיים ולומר לעצמך, עדיין ישנם דברים שעלי לעשות היום. אני צריך לבצע משימות ולעבוד. אעשה  זאת כהענקת מתנה, בדרך שתאפשר לי לתת מעצמי. אני יכול לתמוך במנזר או לעזור לכמה אנשים. ולבסוף, אתה יכול לומר, היום הוא ההזדמנות האחרונה שלי לשחרר את הלב  מהמזהמים. אעשה זאת כמיטב יכולתי.

זו הסיבה שאנו כאן – לשחרר את הלב מהחמדנות, השנאה והתעתוע. לעיתים אנחנו עלולים ללכת לאיבוד כאשר אנו שופטים את המדיטציה שלנו [באומרנו]– הסמאדהי שלי לא טוב מספיק ( סמאדהי – מצב מדיטטיבי שבו התודעה יציבה ואינה מוסחת. המתרגם). אף כי המדיטציה שלנו חשובה מאוד, אנחנו שוכחים שכל תכליתה לשחרר את עצמנו מהחמדנות, השנאה והתעתוע. עומק תרגול הסמאדהי או ההתנסות של תובנה עמוקה חשובים רק משום שהם תומכים בשחרור הזה, כך שאנו יכולים לאשר שוב את כוונתנו להשתחרר מחמדנות, שנאה ותעתוע. עבור אחדים מאיתנו, אם לא עבור רבים מאיתנו, לא משנה כמה קשה הסיטואציה שלנו – בריאותנו, מצבנו בחיים או מצבנו הנפשי – היא איננה רעה כל כך. היא עלולה הייתה להיות גרועה בהרבה. די בכך כדי להיות שבע רצון. זה פשוט המקום שבו אנו מוצאים את עצמנו ברגע זה. זה המקום שבו הציבה אותנו הקאמה (בפאלי. הקרמה, בסנסקריט) שלנו. וכך, אנחנו יכולים להיות שבעי רצון ממצבנו ולהשתמש בו כדי לשחרר את עצמנו מהמזהמים.

כאשר אנחנו מהרהרים במוות וחושבים שעלינו להתגבר על המזהמים – מה שאנחנו אכן עושים – עלינו לזכור שאחד מהמזהמים האלה הוא חוסר שביעות הרצון מעצמנו. שכיח מאוד בקרב אנשים בתרבות הזאת למצוא פגמים בעצמם ולהתקשות לקבל את עצמם. עובדה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות. לעיתים אנחנו מוצאים את התכונה הזו אצל אנשים יהירים. היהירות הזו מסווה את חוסר יכולתם לקבל את עצמם.

כיוון שזה יכול להיות היום האחרון בחיינו, אנו יכולים להביט באי-שביעות הרצון הזו, באי-נחת או בהיעדר הקבלה העצמית, ולהניח להם. אין זמן לבזבז. אין לנו זמן להתמכר לעיסוק בדברים כאלה. במידה מסוימת, עלינו להיות מחמירים ותקיפים כלפי עצמנו – הדברים בסדר. אני בסדר. כל אחד אחר כאן הוא בסדר. אני מספיק טוב והם מספיק טובים, ואני לא צריך להסתבך בשאלה מי אני או מי הם. אנו יכולים להרפות מנטיותינו הביקורתיות; הן פשוט לא חשובות.

מה שחשוב הוא שנביט לתוך ליבנו כדי לראות האם אנו מוצאים בו יהירות או אנוכיות. האם יש בו גאווה, אמביציה, כעס, שיפוטיות, או צדקנות עצמית?  לשם כך אנחנו כאן – כדי להביט לתוך ליבנו. איננו נמצאים כאן כדי לבחון מבנים וצורות, כמו מנזר או פעולות של אנשים אחרים. דבר מכל אלה אינו חשוב. הפרטים אינם חשובים. המנזר יכול להיות יעיל להפליא ובנוי היטב, או שהוא יכול להיות כאוטי, מוזר, מבלבל ונעדר הרמוניה. כל המאפיינים האלה, במידה מסוימת, אינם חשובים. מה שחשוב יותר מכל הוא להסתכל אל תוך ליבנו ולשאול את עצמנו, האם אני חווה עכשיו סבל או מתח? מה אני יכול לעשות כדי להבין זאת? מה אני יכול לעשות כדי לעודד מצבי תודעה מיטיבים  ולהפחית מצבי תודעה מזיקים?

זו העבודה שלנו, ואין ברשותנו מספיק זמן לעשותה, משום שאף פעם איננו יודעים כמה זמן עומד לרשותנו או מתי נמות. משום כך עלינו להתייחס אליה ברצינות, ולאפשר לה להיכנס אל תוך ליבנו.

 

מערה בשלג – סיפורה של טנזין פאלמו

כתוביות לעברית ותודות ל-שרית שץ

אסופת מאמרים 9

באסופת מאמרים זו תמצאו מאמרים שהתפרסמו בכתב העת, בנושאים:

  • נשים בבודהיזם
  • חברות ראויה
  • ארעיות
  • כאב
  • ויתור

 

תרגום, עריכת ועיצוב הספר נעשו בהתנדבות על ידי צוות "בודהיזם בישראל". התשלום עבור הספר נועד לאפשר הפקת ספרים נוספים ולסייע במימון הוצאות התפעול השוטף של "בודהיזם בישראל".

הנחיות לעבודה עם מחשבות

רוב ברבאה (Rob Burbea), מתרגל ולומד דהרמה משנת 1985, הוא מורה הבית של מרכז המדיטציה גאיה האוס (Gaia House) באנגליה. מהמייסדים של Sanghaseva, ארגון בינלאומי שחוקר את הדהרמה דרך עבודה למען הקהילה, ושל

Climate Engagement DANCE  – Dharma Action Network.

מחבר הספרSeeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising  (יצא בקרוב בתרגום לעברית).

 

* * *

 

שיחה שניתנה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס, אנגליה.

 

היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של המחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

 

גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל, לגלוש באופן מודע או בלתי מודע להשקפה ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה, הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר על 'חופש עם מחשבות' או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

 

לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב יוליד מחשבות עצובות; מצב של כעס, מחשבות כעוסות; מצב עליז, מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל של היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסוימים. אם אני נאחז במחשבות מסוימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסוימים.

 

מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. לעתים קרובות אנחנו מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כבמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

 

סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ'אני' או 'שלי'. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ובאופן לא מודע ולא רצוני אנחנו מתייחסים למחשבה כ'אני'. ואז 'אני רע'. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש'אני בודהה', או כל דבר אחר.

 

מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – ייוולדו מצבים מנטליים.

 

לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

 

דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות. אז במקום לשאוב אותה משם, אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת, לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: 'אני שונא את עצמי', או 'אני חסר ערך' או משהו כזה.

 

לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש 'מתחת' לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל, אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. וכשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

 

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. 'האם עלי לעשות כך?' 'האם עלי לעשות אחרת?'. אנחנו מאמינים ששמחה באמת תלויה בלבחור כך או אחרת. ואז אפשר לשאול – 'במה אני מאמין?' אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות, כשיש אובססיה, זה נשען על רגש, או אמונה חבויה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים, אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות, ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג את המחשבות: 'שיפוט, שיפוט'; 'תכנון, תכנון'. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה הוא בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

 

מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: 'האם זה מועיל?' 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' לעתים קרובות יש סלידה מהמחשבות. ויש מתח: 'אני רוצה להפטר מזה'.

 

וישנה האפשרות, כשהתרגול מעמיק ודברים נעשים יותר שקטים, לעשות לפעמים מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות, לתשומת הלב לתהליך. כלומר, לתהליך החשיבה. לא כל כך המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר לזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. אנחנו עדיין מקורקעים בגוף, אבל אפשר להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה ולכוליות של הצלילים – מרחוק ומקרוב ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להתעניין כל כך בתוכן.

 

ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: 'אין שם כלום כמעט'. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: 'הן לא אני ולא שלי'. הן באות והולכות, מעצמן.

 

כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: 'וואו!' משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב, זה נראה שכך התהליך עובד. לכן זה מועיל מאוד להיפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: 'הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב'. כלומר, במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בתוך זה. מנקודת המבט הזו – בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נוכחת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופקע, יציב, פתוח, רצפטיבי, מקבל.

 

עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כל כך בעייתיות, אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נחליש את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת להן. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. לכשעצמן – אין להן כוח מלבד מה שאנחנו נותנים להן. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות סביב המחשבות וההיכבלות על-ידיהן. ואז יש חירות שנכנסת.

מתוך: הדרשה על ייצוב תשומת הלב

Satipaṭṭhāna-sutta, Majjhima Nikāya 10

 

 

***

 

וכיצד, נזירים שוהה בתודעה הנזיר המתבונן בתודעה?

 

כאן, נזירים, את התודעה ((citta שיש בה תשוקה, הנזיר יודע כ"תודעה בעלת תשוקה". או את התודעה נטולת התשוקה, הוא יודע כ"תודעה נטולת תשוקה". או את התודעה הכועסת, הוא יודע כ"תודעה כועסת". או את התודעה נטולת הכעס, הוא יודע כ"תודעה נטולת כעס". או את התודעה המבולבלת, הוא יודע כ"תודעה מבולבלת". או את התודעה נטולת הבלבול, הוא יודע כ"תודעה נטולת בלבול". או את התודעה הטרודה, הוא יודע כ"תודעה טרודה". או את התודעה האסופה, הוא יודע כ"תודעה אסופה". או את התודעה שעברה את המעבר הגדול, הוא יודע כ"תודעה שעברה את המעבר הגדול". או את התודעה שלא עברה את המעבר הגדול, הוא יודע כ"תודעה שלא עברה את המעבר הגדול". או את התודעה שיש גבוהה ממנה, הוא יודע כ"תודעה שיש גבוהה ממנה". או את התודעה העליונה, הוא יודע כ"תודעה עליונה".[1] או את התודעה המרוכזת,הוא יודע כ"תודעה מרוכזת". או את התודעה המפוזרת, הוא יודע כ"תודעה מפוזרת". או את התודעה המשוחררת, הוא יודע כ"תודעה משוחררת". או את התודעה שאיננה משוחררת, הוא יודע כ"תודעה שאיננה משוחררת".

 

כך הוא שוהה בתודעה בעודו מתבונן בתודעה כלפי פנים. או שהוא שוהה בתודעה בעודו מתבונן בתודעה כלפי חוץ. או שהוא שוהה בתודעה בעודו מתבונן בתודעה כלפי פנים וכלפי חוץ. או שהוא שוהה בעודו מתבונן בתופעות הנוצרות בתודעה. או שהוא שוהה בעודו מתבונן בתופעות המתכלות בתודעה. או שהוא שוהה בעודו מתבונן בתופעות הנוצרות והמתכלות בתודעה. או שמתבססת אצלו המודעות "יש תודעה". במידה הנכונה של הידיעה, במידה הנכונה של תשומת הלב, הוא שוכן מבלי להישען, לא נאחז כלל בעולם. כך, נזירים, שוהה בתודעה הנזיר המתבונן בתודעה.

 

______________________

 

[1]הפרשן מבין את התודעה "שעברה את המעבר הגדול" (או "שהלכה לגדולה") כזו שמגיעה למצבי הג'האנה ולמצבי הריכוז חסרי הצורה (rūpa, arūpa). התודעה "שיש גבוהה ממנה" (sauttara, היה אפשר גם לתרגם פשוט "גבוהה"), היא תודעת החושים, זו של "עולם התשוקה" (kāmāvacara), וזו "העליונה" (anuttara, "שאין גבוהה ממנה"), מתייחסת שוב לרמות של הג'האנה בעלת הצורה או חסרת הצורה (rūpāvacāra, arūpāvacāra)

שתפו
שתפו