EN
EN

דברים קטנים

סבלנות היא איכות חשובה בתרגול. משמעות המילה בפאלי עבור סבלנות, קהאנטי, היא גם התמדה, הנכונות להתמיד בדברים לאורך כברת דרך ארוכה. למרות שדרך התרגול ארוכה – הנכונות לדבוק בדברים לאורכה מתבטאת ברגע הנוכחי בתור קפדנות. אתם מאוד זהירים בצעדים שאתם עושים עכשיו, צעד אחר צעד אחר צעד, לא מדלגים על אף צעד, לא מנסים לקפוץ מהקומה הראשונה לחמישית. אתם מוכנים לעלות במעלה המדרגות, מדרגה אחת כל פעם, בתשומת לב זהירה למה שאתם עושים. אתם מוכנים לבטוח בדברים הקטנים שאתם מסוגלים לעשות ברגע הנוכחי, מלאי ביטחון שהם יבנו אל תוך התוצאות הגדולות שאתם רוצים.

כולנו רוצים את התוצאות הגדולות. אנחנו רוצים שמחה גדולה, שלווה גדולה, צלילות גדולה בתודעות שלנו. כאשר אנחנו מתבוננים במרווחים שבהם אנו אמורים לצעוד צעד אחר צעד אחר צעד, אנו לעיתים הופכים חסרי סבלנות ולא בוטחים בהם. איך דברים קטנים כאלו נבנים לכאלו דברים גדולים כמו שחרור וניבהאנה? זה מה שאנחנו חושבים. ועדיין, אלו בדיוק הדברים הקטנים והבלתי מיומנים שעומדים בדרכנו לתוצאות הגדולות שאנו רוצים, כך שעלינו להקדיש להם תשומת לב זהירה בכל פעם שהתודעה נמשכת הרחק מהרצון לשלווה או הרצון לשמחה אמיתית. זוהי משיכה קטנה, אך לאורך זמן היא נבנית ומצטברת להרגל גדול. הדרך הכי טובה להילחם בהרגל זה היא עם דרך הבנוייה מצעדים קטנים שמצטברים לאורך זמן גם הם. באותו הזמן, הנכונות להתבונן בפרטים – משמעה שיכולות התפיסה (perception) ויכולות התובנה שלכם, מתחדדות מאוד.

ישנם פעמים בהן התרגול שלכם נראה כאילו הגיע לנקודת בה הוא מדשדש במקום ולא מתקדם. ברגעים כאלו, אם תביטו סביב ותסתכלו במה שעשיתם, תגלו שלמעשה לא התבוננתם ממש בזהירות. במילים אחרות, המדיטציה שלכם התנהלה דרך טייס-אוטומטי ולא הענקתם תשומת-לב מספיקה. אתם יוצאים ידי חובה כך שגם התוצאות יוצאות ידי חובה. הפתרון לכך טמון בלהיות מאוד רגישים ומדוייקים לגבי מה אתם עושים.

לדוגמא, התמקדו בנשימה: היו מאוד מדויקים לגבי כל מתח הכי זעיר או חוסר נוחות עם הנשימה. אל תדלגו על זה, משום שנתינת תשומת לב לפרטים הקטנים היא מה שמביאה אתכם יותר ויותר אל הרגע הנוכחי. אם אתם מדלגים על הפרטים, אתם מדלגים מהעבר אל תוך העתיד ומדלגים על ההווה. אז העניקו תשומת לב קרובה לכל נשימה, לאופן בו כל נשימה מורגשת באזורים שונים של הגוף. בזמן שאתם מפתחים את הרגישות לכך, בעבודה דרך כל מתח שאתם מזהים, עברו מהאזורים שהם מאוד מתוחים ואזורים שהם פחות, עד שדברים כל כך רגועים שאתם יכולים אפילו לזהות את המידה הכי קטנה של מתח. עבדו דרך זה, עבדו דרך זה, אפילו אם זה נראה כדבר קטן. אם תשאירו אותו ללא תשומת לב, יתכן וזה יתברר כזרע. ויתכן שהוא יגדל לתוך משהו גדול יותר.

ישנו סיפור בקאנון אודות זרע-מטפס שנוחת ליד עץ סל. הדוות (devas) בעצים האחרים מגיעות לנחם את הדווה על עץ הסל, ואומרות ״אל תפחדי. אל תפחדי. אל תדאגי לגבי הזרע. אולי אש תשרוף אותו או חוטב עצים יכרות אותו או ידרוך עליו או אולי טווס יאכל אותו או אולי זה בכלל לא זרע״. ובכן, מסתבר שזה כן היה זרע. הוא נובט וגודל להיות מטפס, והמטפס גדל מסביב לעץ וחובק אותו. בתחילה הדווה בעץ הסל אינה מבינה מדוע החברות שלה היו כה מודאגות. אחרי הכל, הקנוקנות של המטפס נראו רכות ועדינות. אך ככל שהמטפס גדל וגדל, הוא יצר חופה גדולה מעל העץ, מושך למטה את ענפי העץ הגדולים, והורס אותו. רק אז הדווה הבינה מדוע החברות שלה היו כה מודאגות.

זוהי אחת הסיבות מדוע עליכם להיות זהירים בנוגע לדברים הקטנים, משום לעיתים הם זרעים שיכולים לגדול. באותו הזמן, כאשר אתם מסיבים תשומת לב לדברים הקטנים, אתם גם מתחילים לזרוע את הזרעים שלכם בתודעה, זרעים מסוגים שונים: זרעים של קשיבות יותר חזקה, ערנות יותר חזקה, כח רצון חזק יותר, נחישות. כל השלמויות (פארמי) הנדרשות עבור התעוררות מתחילות בדברים הקטנים, והם ממשיכות לגדול בצעדים קטנים, צעדים קטנים, דרך היותכם מאוד מאוד קשובים, מאוד מאוד מדויקים בנוגע למה אתם עושים. יחד עם זאת, באותו הזמן אינכם יכולים להיות מתוחים בעשייה שלכם. אתם פשוט מתבוננים בדברים מאוד בזהירות. זו הסיבה שישנו דגש רב כל כך על שמירת חוש מודעות רחב במדיטציה. אם המודעות שלכם הופכת צרה ומתוחה – קשה לשמור עליה. אך אם תחום המודעות שלכם רחב ועדיין תשומת הלב שלכם והפוקוס שלכם לפרטים הוא מדויק וחד, מצב זה של מודעות הוא לא רק קל לתחזוק, הוא מחזיק עצמו והופך למקור של עוצמה לתודעה. בדרך זו, הוא מחזיק אתכם.

תרצו ליישם את אותה תשומת הלב לפרטים בכל ההיבטים של חייכם – לא רק כאשר אתם יושבים כאן עם עיניכם עצומות אלא גם כאשר אתם מתנהלים עם אנשים אחרים, עובדים בפרדס או בבית ההארחה, כל פעילות שלא תעשו. תרצו להיות מדוייקים ככל שאפשר עם הרגע הנוכחי, כך שלא תפספסו כשעולים מצבי תודעה מיומנים או בלתי-מיומנים. זה מה שנקרא לא להיות שאנן בתרגול הריכוז. כמו בצ׳אנטינג שעשינו עכשיו ״מישהו שרואה סכנה ומכבד זהירות״. ובכן, הסכנה מגיעה מהדברים הקטנים, משום שהדברים הקטנים יכולים להפוך לדברים גדולים ולהתגנב מאחוריכם.

ישנה עוד פסקה בקאנון (Dahara Sutta) שבה הבודהה מתאר ארבעה דברים שראוי לא להתעלם מהם רק בגלל שהם קטנים. אחד הוא שריפה קטנה; השני הוא נחש קטן; השלישי הוא נסיך קטן – הנסיך עלול להיות קטן עכשיו אבל בעוד כמה שנים הוא יכול לגדול והוא יכול לנטור טינה מגיל שלוש ועד גיל לא ידוע. הרביעי הוא נזיר צעיר, משום שלפעמים נזירים צעירים מתקדמים במדיטציה שלהם הרבה יותר מכפי ששיערתם. אם תנהגו בהם בחוסר כבוד, אותו חוסר כבוד עלול לחזור אליכם בחזרה. אלו הם דברים חיצוניים קטנים שראוי לא להיות חסרי זהירות או שאננים כלפיהם. הדברים הקטנים הפנימיים, הם אפילו עוד יותר קטנים ועדיין הם עלולים להסב לכם נזק יותר גדול, בצידם הבלתי-מיומן. מצד שני, דברים קטנים מיומנים יכולים לעשות לכם המון טוב אם אתם תחפשו אותם. כך אל תבוזו לנצחונות הקטנים שאתם משיגים במדיטציה שלכם, אל תהיו חסרי-זהירות כלפי התבוסות הקטנות, משום שמגיעים לרגע הנוכחי רק באמצעות צעד אחר צעד אחד צעד, ושם נפתחים דברים. אם אינכם מעניקים תשומת לב כאן, אתם לא הולכים לראות את הפתח. כך התמקדות בדברים הקטנים היא לא הסחת דעת מהדברים הגדולים. למעשה, הדברים הגדולים בעצמם מופיעים בתוך הדברים הקטנים.

תמיד זכרו את הנקודה הזו, במיוחד כאשר המדיטציה שלכם נראית שהגיעה למישור (ואין התקדמות) או שהיא נראית כמחליקה במורד מדרון. לעיתים קרובות זו בעיה של חוסר תשומת לב, או פשוט פעולה מתוך שגרה אוטומטית. אג׳הן סוואט (Suwat) לעתים היה מתאר מצב זה כחוסר-כבוד כלפי הדברים הקטנים שאתם עושים בכל רגע. כך נסו לתרגל מדיטציה עם גישה של קלילות, אך באותו הזמן עם תחושה של כבוד, של מסירות אמיתית. זו הדרך בה סיבולת וסבלנות, שנשמעים כמו עקרונות ארוכי-טווח, באים לידי ביטוי ברגע הנוכחי: להיות קפדנים במה שאתם עושים ממש כאן, ממש עכשיו.

לבחור להאמין בבחירות שלכם

בזמן שאתם יושבים פה מרוכזים בנשימה, לעיתים אתם מגלים שהתודעה אינה עם הנשימה, היא במקום אחר. וכאשר אתם מבחינים בכך – יש לכם בחירה: אתם יכולים להישאר באותו ״מקום אחר״ וללכת בעקבות המחשבה, או שאתם יכולים לחזור לנשימה. שתיהן כאן, המחשבה והנשימה.

אתם יכולים לשאול את עצמכם – אם תלכו בעקבות המחשבה – הדבר אינו שונה ממה שקורה כאשר אתם סתם יושבים וחושבים. נסו לראות מה קורה אם תחזרו לנשימה בכל פעם שתבחינו שנדדתם הרחק. ונסו להפוך זריזים יותר בהבחנה בדברים אלו. כל אלו בחירות שאתם עושים. ועניין הבחירה הוא מאוד מרכזי באשר לסיבה שאנו מודטים.

המילה בפאלי עבור מדיטציה – ״בהאוונא״ – משמעה ״לפתח״. ואנו בוחרים לפתח ריכוז, לפתח מודעות קשובה, דריכות וגם איכות של התלהבות – אתם מנסים לעשות זאת היטב. אם לא הייתם מסוגלים לבחור לעשות דברים אלו – למדיטציה כמעט ולא היתה תכלית. *עניין הבחירה הוא מרכזי בלימוד הבודהיסטי*. שני הפסוקים הראשונים בדהמהפאדה אומרים: ״המחשבה קודמת לכל הדברים״. כל התופעות שאתם חווים דרך החושים. זוהי הצהרה מעניינת.

בעיקרון זה אומר שהתודעה אינה בסוף הקצה של הדברים – היא בנקודת ההתחלה שלהם. בניתוחו של הבודהה לגורמים לסבל, ישנו מקום בו הוא מדבר אודות החוויות שאתם חווים דרך החושים כתוצאה של קרמה ישנה. המעשים הקודמים שלכם חוזרים אליכם. מה שאתם רואים, שומעים, מריחים, טועמים, חשים…הרעיונות שקופצים לתוך התודעה. אך מה שאתם בוחרים לעשות ברגע הנוכחי היא הקרמה הנוכחית שלכם. בניתוחו של סדר הדברים, הכוונות שלכם בהווה באות קודם. הם מעוצבות על ידי המחשבות שלכם, מעוצבות על ידי הרגשות שלכם. כל רגע בהווה הוא משהו שאתם מגיעים אליו עם כוונה. והכוונה למעשה קודמת לחוויות של החושים. כך שהקרמה החדשה ברגע הנוכחי היא משהו שבא קודם לחוויה של קרמה ישנה. מה שאומר שאינכם לגמרי מעוצבים על ידי מה שנעשה בעבר.

זו נקודה שהבודהה הדגיש במיוחד ושראה בה כחשובה עד כדי כך, שהיו פעמים שהוא ממש הלך והתווכח עם אנשים אחרים עליה. הוא לא מסוג האנשים שהיו הולכים ומתחילים מריבה או ויכוח, אך היה נושא אחד שעליו היה מתעכב ושואל אנשים ומורים אחרים מדוע לימדו שלאנשים אין בחירה ברגע הנוכחי.
חלק מהאנשים לימדו שיש בחירה, אך אין לה משמעות, משום שאין שום עקרון של סיבה ותוצאה – הכל בעולם אקראי. במקרה זה, אם מזדמנת בדרככם הזדמנות לתענוג – עליכם לתפוס אותה. אך אין שום תחושה של משהו מיומן או בלתי-מיומן בכך.

אנשים אחרים לימדו שמה שאתם חווים נקבע על ידי מה שנעשה בעבר, בין אם דרך תהליך מקריות לא-אישי או על ידי אל-יוצר שקבע שדברים צריכים להיות בדרך מסויימת. בכל המקרים הללו, אמר הבודהה, המשמעות היא שאין לכם שום בחירה ברגע הנוכחי. כל מה שתעשו, טוב או רע, נקבע מראש. אין לכם שום בחירה לשפר את עצמכם, להפוך עצמכם למיומנים יותר. והרעיון של דרך תרגול שמוליכה לקץ הסבל היתה חסרת משמעות. החיים היו חסרי תקווה.

אך מתוך ניסיונו שלו בתור מודט הוא הבין ״אוקי, ישנה דרך החוצה״. כמובן שהוא לא היה יכול לקחת את הניסיון שלו של חירות ולהראות לנו אותו. והעיקרון של קיום/אי-קיום חופש בחירה אינו משהו שניתן להוכיח.
*אך הוא נתן הוכחה פרגמטית: הוא אמר שאם אתם מאמינים שיש לכם בחירה ושהבחירה שלכם משנה – יותר סביר שתפעלו בצורה מיומנת. ויהיה לכם את הבטחון, שגם אם תגלו שבסוף זה לא נכון, לפחות ניסיתם. לא וויתרתם*.
משום שאם פשוט תגידו: ״ובכן, כל מה שאני חווה היא תוצאה של דברים שקרו בעבר, אני רק צריך ללמוד לקבל את זה״. זה לוותר. וגם לתפישה זו אין הוכחה. כך שיש לכם את הבחירה. איזה סוג חיים אתם רוצים לחיות? האם חיים שבהם אתם מתמידים בתקווה לשים קץ לסבל, שזה דבר מכובד לעשות, או פשוט לוותר?

כאן הבודהה מציע לנו הזדמנות. יש לנו את מילתו ואת מילותיהם של התלמידים האצילים שלו, אלו שהלכו בעקבות הלימוד שלו ומצאו שאכן הוא נכון. ועדיין, זוהי אינה הוכחה עבורנו עדיין. ההוכחה צריכה לבוא מתוך הפעולות שלנו עצמנו.

עליכם להתבונן באלטרנטיבות. איזה סוג חיים אתם רוצים לחיות? איזה סוג אנשים אתם רוצים להיות? הבודהה אומר לנו שזה אפשרי. אנשים אחרים אומרים שהוא צודק. וישנם אנשים אחרים שאומרים שהוא טועה, אך מה יש להם להציע בתור הוכחה? הם יכולים להגיד: ״ובכן, אנו מסתכלים על העולם הפיזי, והכל בעולם הפיזי מוכתב על ידי חוקים פיזיקלים, והתודעה שלכם היא פשוט תוצר לוואי של אותם חוקים פיזיקלים, ומוטב כי פשוט תקבלו את העובדה שאין לכם בחירה״.

אך אז יש לכם את הבחירה לקבל זאת או לא לקבל זאת. כלומר, יש בחירה שם. אנחנו מבצעים בחירות.
ואם פשוט תחשבו שאין אפשרות בחירה, אז לא תוכלו להגיד שמישהו בכלל אשם שעשה משהו בלתי מיומן, משום שמה שעשו הוא תוצאה של משהו מעבר לשליטתם. זו תהיה חברה (society) שבלתי אפשרי לחיות בה.

כאשר אתם חושבים אודות סוג הרעיונות אתם רוצים בנוגע לאפשרות הבחירה, שאלו את עצמכם: אם היה לכם ילד, מה הייתם מלמדים אותו? עליכם ללמד את הילד להיות זהיר בנוגע למה שהוא עושה, להתבונן לשני הכיוונים לפי שהוא חוצה את הרחוב ולא לפגוע באנשים אחרים. ואם הוא עשה טעות – שיבוא לדבר איתכם על כך. כך שתוכלו לשוחח על איך הוא יוכל להימנע מאותה טעות בפעם הבאה.
כל זה מניח שילד יש אפשרות בחירה, ושהילד יכול לשנות את דרכו אם הוא מבחין בכך שהוא עשה טעות.
בהינתן שזו הדרך שתלמדו את הילד שלכם – התבוננו על איך תלמדו את עצמכם. יש לכם בחירה. התבוננו שמאלה וימינה לפני שאתם חוצים את הרחוב. זה יכול לשנות. התבוננו שמאלה וימינה כאשר אתם בוחרים מה לחשוב, מה להגיד ולעשות.

בעולם שבו זה כן משנה, יש תקווה. זה אפשרי לשים קץ לסבל. או לפחות להפחית במידה ניכרת את הסבל הבלתי-נחוץ שאתם גורמים לעצמכם. והתבוננו בקולות בתוככם שאומרים ״לא״. מדוע להאמין בהם? מדוע שתרצו להאמין להם? התבוננו בכך גם כן. כאשר הדרך לקץ הסבל זמינה, יהיה חבל לא לנסות אותה. משום שלכל הפחות אתם מעניקים משמעות מסויימת לחיים שלכם. חיים שבהם אין יכולת בחירה הם חסרי משמעות.

ולמרות שישנם דברים שהם בלתי-נמנעים, כפי שציינו בצ׳אנט (chant). הזדקנות היא בלתי נמנעת… מחלה… מוות… העובדה שאנחנו נולדים משמעה שדברים אלו יצטרכו להגיע – אך איננו יודעים מתי.
ישנם מקרים בהם תהליך ההזדקנות יכול להיות מעוכב. לגבי מחלות – ישנן מחלות מסוימות שניתן להימנע מהם. והמוות יכול להיות מעוכב אם אתם זהירים בנוגע לאיך אתם פועלים.

כך שלמרות העובדה שהם בלתי-נמנעים, זה לא אומר שאתם פשוט מוותרים. ובאשר לדברים שהם לא בלתי-נמנעים, כפי שהבודהה אמר, סבל הוא לא בלתי-נמנע. למרות שישנה הזדקנות, הוא אומר שישנה מיומנות ללמוד כיצד לא לסבול מהזדקנות. ישנה מיומנות ללמוד כיצד לא לסבול ממחלה. ישנה מיומנות ללמוד כיצד לא לסבול ממוות.

כמו עם כל מיומנות אחרת בעולם, אתם לומדים אותה והיא עוזרת לכם להימנע מהמון סכנות. היא יכולה להביא המון תועלת. נסו להודות בקיומה של מיומנות זו כאשר היא זמינה.

זו הבחירה שלכם, אך השתדלו לבחור היטב.

הטריק להישארות במקום

הצעד הראשון כשאתם יושבים למדיטציה הוא להביא את הגוף למקום. ידיכם על הברכיים, פנו קדימה, עיצמו עיניכם. החזיקו את הגוף זקוף, לא ישר-כמו-סרגל כמו חייל, אך זקוף מספיק כך שאינכם מפעילים לחץ על קדמת הגוף שלכם. זהו הגוף שלכם במקום.

הצעד הבא הוא להביא את התודעה למקום. מקדו אותה על הנשימה. דעו כאשר הנשימה נכנסת, דעו כאשר היא יוצאת.
זה מורכב משני דברים: מיינדפולנס, כלומר להחזיק את הדבר בתודעה, לזכור להישאר עם הנשימה, ושנית – ערנות – התבוננות בנשימה בזמן שהיא נכנסת ויוצאת. התבוננות בטבע שלה. זוהי התודעה במקום.

החלק הקשה במדיטציה הוא להשאיר את התודעה במקום.
אתם מתמקדים בנשימה, ולאחר זמן מה זה הופך למשעמם. משהו אחר צץ. כל דבר אחר יכול לצוץ ולהראות הרבה יותר מעניין או שווה את זמנכם. ולפתע אתם מוצאים שנסחפתם הרחק. בקושי הייתם מודעים לכך שהדבר נמצא שם ולפתע אתם נמצאים בעולם אחר. ואז אתם צריכים להחזיר עצמכם בחזרה.

הטריק להישארות במקום הוא להפוך את המדיטציה למעניינת.
ישנן שתי דרכים לעשות זאת, האחת היא ניסוי לראות איזה סוג נשימה מרגיש הכי טוב ממש עכשיו. למה הגוף זקוק? האם הוא זקוק לנשימות ארוכות? האם הוא זקוק לנשימות קצרות? עמוקות, שטחיות? מה ירגיש הכי טוב עכשיו? האם אתם רגישים לצרכים של הגוף?

זהו אזור של המודעות שלנו שאנו נוטים לחסום, כך שיתכן שיקח זמן עד שנשיג רגישות בקשר למה מרגיש טוב. לאורך כל ערוצי האנרגיה בגוף, אם תבחינו במתח כלשהו בחלקי הגוף השונים – חשבו על אותו אזור נרגע דרך השאיפה פנימה דרך הנשיפה החוצה – וראו מה זה גורם לתהליך הנשימה. משום שזהו החלק השני – להבין שהנשימה היא חלק מתהליך גוף שלם. זה חלק ממה שנקרא אלמנט הרוח (wind) – האנרגיה הזורמת דרך הגוף ברמות רבות ושונות. וכולן קשורות. השאיפה פנימה והנשיפה החוצה קשורות גם לצורה בה האנרגיה זורמת. דרך הרגליים, דרך הידיים, דרך החלקים השונים של פלג הגוף העליון שלכם, דרך הראש.

ואתם עורכים ניסוי לראות אילו אופני נשימה ירגישו טוב, נניח, לראש? אילו אופני נשימה ירגישו הכי טוב עבור הגב, הבטן, החזה, הזרועות, הידיים, האצבעות. כל הדרך מטה לרגליים, למטה לבהונות. אתם יכולים לשחק עם זה, משום שבאופן בסיסי אין שום תשובות נכונות או שגויות כאן, אתם לא נבחנים על כך. זהו החלק החשוב אודות משחק.

אג׳הן פואנג (Fuang) נהג לומר שעליכם לשחק עם המדיטציה. לא בדרך מנותקת אלא לנסות להנות ממנה. אל תהיו יותר מדי עגומים בנוגע למה שאתם עושים.מצאו אלמנט של הנאה. אחרי הכל, עונג והתלהבות הם גורמים של ריכוז נכון, ואתם לא הולכים למצוא אותם על ידי היותכם עגומים.

הרשו לעצמכם לשחק עם הנשימה. לבטח תעשו שגיאות אך זהו חלק מהדרך. זה כמו לקחת גיטרה. בפעם הראשונה אתם פורטים על כמה מיתרים והצלילים הם קצת מוזרים, אך אם אתם מתעניינים באילו צלילים יכולים להיות מופקים מהגיטרה – אתם מתחילים להיות שיטתיים בנוגע לכך. זה עדיין משחק אך אתם יותר מאורגנים. אתם מתבוננים. אתם לומדים ממה שאתם עושים.

זה דבר חשוב, האלמנט הזה של המשחק, משום שזוהי אחת מהדרכים הטובות לקבל הבנה לגבי סיבה ותוצאה, וכיצד הן פועלות בתודעה ובגוף. משום שמצד אחד, אף אחד לא מכריח אתכם לעשות כך, אתם כאן מרצונכם החופשי, ושנית – אף אחד לא הולך לתת לכם ציונים על התשובות, כך שאתם יכולים להתנסות כמה שתרצו. חיקרו את הנושא של סיבה ותוצאה ללא חשש מעונש.
העונש היחיד הוא כאשר אתם נושמים בצורה שמאמצת יותר מדי ואז המצב מתחיל להיות לא נוח. זה אפשרי לנשום בצורה שתגרום לכאב ראש. זה אפשרי לנשום בצורה שתגרום לאנרגיה בגוף להפוך למוזרה. אך במקרים כאלה – אתם פשוט צוברים נסיון וממשיכים הלאה. בדרך זו אתם משיגים תחושת ביטחון לגבי איך מתנהלים עם סיבה ותוצאה בתודעה ובגוף. ולביטחון זה יש צד עמוק. זה לא רק משחק – אתם לומדים שיעורים חשובים.

אחרי הכל במדיטציה אנו כאן על מנת ללמוד כיצד להתגבר על הבורות. באופן קלאסי מתארים את הבורות בתור בורות בנוגע לארבעת האמיתות הנאצלות – זה נשמע די מופשט. *אך בסופו של דבר זה מתנקז לפעולות שאתם עושים ולתוצאות הפעולות שאתם עושים. מה אתם עושים שגורם למתח וסבל, מה אתם עושים שמביא סוף למתח וסבל?*

כך שאם בכוונתנו לראות את ארבעת האמיתות הנאצלות, עלינו ללמוד כיצד להבחין בסיבה ותוצאה כאן במודעות המיידית שלנו, וכאן זה הופך למעט מורכב, משום שבהמון אזורים בחיים שלנו אנחנו לא אוהבים להתבונן בסיבה ותוצאה.במילים אחרות, יתכן ויש לנו מניעים מאוד לא מיומנים לעשיית דברים, ואנחנו לא אוהבים להודות בכך בפני עצמנו, כך שאנחנו מקימים חומה. או שעשינו שגיאות בעבר. ממש פגענו באנשים אחרים, ממש פגענו בעצמנו. אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה, ולכן אנחנו מקימים חומות נוספות. במובן זה אנחנו מאוד בורים בנוגע לסיבה ותוצאה לגבי המעשים שלנו.

עדיין, המקום היחידי שתהיו מסוגלים ללמוד אודות סיבה ותוצאה הוא בפעולות שלכם, לכן אתם צריכים להיות יותר פתוחים ללמוד על דברים. וכאשר אתם מתחילים לשחק עם הנשימה, זוהי דרך טובה לקבל עוד בטחון.

כשאתם הופכים יותר ויותר מיומנים, הנשימה הנוחה שמרגישה טוב תאפשר לכם להיות עם הנשימה לפרקי זמן ארוכים יותר, משום שזה גם מעניין ומהנה יותר. אם תבחינו שיש לכם מחלות-מתח כלשהן או כל תבנית שגרתית של מתח או כיווץ בגוף, תוכלו ללמוד כיצד לנשום בדרכים שמשחררות אותן.
ולמשחק הזה שאתם משחקים עם הנשימה, לניסוי הזה מתחילות להיות תוצאות מאוד חשובות וניתנות להבחנה. אם אתם מרגישים יותר בנוח בגוף שלכם, אתם מרגישים יותר ״בבית״ ברגע הנוכחי ותהיו יותר להוטים ללמוד אודות סיבה ותוצאה. אתם מרגישים פחות מאוימים על ידי סיבה ותוצאה. כאשר התודעה הופכת ליותר נוחה ברגע ההווה, היא הופכת ליותר מוכנה להתבונן בחלק מאותם מניעים לא מיומנים ולהתבונן באותם תוצאות בלתי מיומנות בפעולות שלכם.

בדרך זו אתם מתחילים לראות את הקשרים – כאשר אתם פועלים מתוך מוטיבציה כזו או אחרת, כאשר אתם פועלים מתוך חמדנות, הולכות להיות בעיות. כאשר אתם פועלים מתוך כעס – אלו הן התוצאות. כאשר אתם שוגים בהבנת דברים ולא פועלים מתוך אשליה – לאחר מכן אתם לומדים ״אה, מה שחשבתי שהיה X היה בעצם Y, ומה שחשבתי שהיה Y היה בעצם X״.
אתם רואים את הקשרים שבין המניעים הלא-מיומנים לבין התוצאות הבלתי מיומנות ואתם יכולים ללמוד מהם, באותה דרך שאתם יכולים ללמוד מהמעשים והתוצאות המיומנות שלכם, אם תהיו מוכנים ללמוד משניהם. כאשר אתם ממש מוכים על ידי משהו – מה התוצאה? ובכן, יתכן שיהיה כאב לאחר מכן.
זה מה שאג׳הן סוואט (Suwat) מתכוון כאשר הוא מדבר על שימוש במתח על מנת להפטר מהגורם למתח. במילים אחרות, אתם רואים שבאמת יש קשר – אתם נכנעים לתשוקה לא-מיומנת כלשהי והולכות להיות לכך השלכות שליליות.

ואתם יודעים זאת לא בגלל שמישהו סיפר לכם, אלא בגלל שראיתם בעצמכם את הקשר. ובפעם הבאה שתשוקה זו תעלה – אתם יכולים להזכיר לעצמכם ״האם אתם באמת רוצים ללכת לשם? זכרו מה קרה בפעם שעברה״. עצם העובדה שאתם לומדים זאת מההתבוננות שלכם הופכת את זה לטיעון הרבה יותר חזק.

אתם גם מתחילים לראות שכאשר רעיונות לא מיומנים עולים בתודעה – אתם לא חייבים להיכנע להם. רק משום שמחשבה לא מיומנת נמצאת שם, זה לא אומר שאתם אחראים עליה, או שאתם חייבים להמשיך איתה. היא פשוט שם. הבחינו בכך שהיא שם, אבל אתם לא חייבים להיות מוטרדים ממנה. אתם לא חייבים להרגיש אשמים או להרגיש בושה בגללה. יחד עם זאת, דעו שאם הייתם פועלים על פיה – היו קורות בעיות.
ואתם יכולים לנשום סביב זה.

אחרי הכל, לכל מחשבה שנמצאת בתודעה יש קשר כלשהו עם הגוף. הולך להיות דפוס קטן של מתח, אולי בצוואר, אולי ברגליים, או בכל מקום אחר בגוף. אם אתם מבחינים במתח שמתעורר ביחד עם המחשבה, אתם יכולים לפורר את המחשבה רק באמצעות נשימה דרך אותו מקום מתוח. כך שאינכם צריכים לדכא את המחשבה, אינכם צריכים להביע אותה, אתם צריכים רק לנשום דרכה.
יש לכם ברירה נוספת.

אלו חלק מההשלכות שבאות יחד עם לימוד כיצד לשחק עם הנשימה. הלימוד עוזר לכם להישאר במדיטציה, עוזר לתודעה להישאר במקום, להשיג תחושה של בית כאן, ואתם מתחילים לקבל תחושת ביטחון בנושא של סיבה ותוצאה. כיצד הגוף והתודעה פועלים יחד.
וכאשר אתם מקבלים ביטחון אז אתם יכולים להתחיל לעסוק בחלק מהאזורים של התודעה שאינכם באמת רוצים להתבונן בהם. אך אתם באמת חייבים לעשות זאת אם ברצונכם ללמוד משהו.
תהיו מסוגלים להתגבר על הבורות אם באמת תראו את הדרך שבה אתם עושים, חושבים ואומרים דברים מסוימים אשר מביאים לסבל. זו הדרך בה מביאים לקץ הסבל.

אז הניחו לעצמכם להנות מהנשימה.
השתמשו בכושר ההמצאה שלכם על מנת להפוך את הנשימה ליותר נוחה כך שתחבוק את הגוף כולו, תרגיע את הגוף כולו, ותיצור תחושת של רווחה בתוכו. משום שכך גם תהיו במקום בו אתם יכולים ללמוד דברים, משום שהתודעה יותר שקטה ודוממת, יותר יציבה, וגם זה יעניק לכם את הכלים שתצטרכו על מנת ללמוד אודות דברים עמוקים יותר בתודעה, אזורים יותר מעודנים של סיבה ותוצאה. כך שלמרות שאתם משחקים, יש מטרה רצינית ותוצאות רציניות למשחק שלכם. רציניות לא במובן של להיות עגומים, אלא מכיוון שהם באמת יוצרות שינוי חשוב בחיים שלכם.

מחשבות ללא-מגבלות

כל ערב לפני המדיטציה, אנחנו מבצעים את הצ'אנטינג של "הרצון הטוב" (goodwill): רצון טוב עבור עצמנו, רצון טוב עבור האנשים הסובבים אותנו. אך זה יותר מ"סתם" צ'אנטינג. אנו מנסים לפתח את הגישה השלובה בצ'אנטינג – באמת לאחל אושר אמיתי לעצמנו, לאחל אושר אמיתי לאנשים הסובבים אותנו. אנו עושים זאת מכיוון שאיחול רצון-טוב הוא אחת מאותן מחשבות אשר לא צריכות להיות מוגבלות. כמה אושר אמיתי שתשיגו – אינכם לוקחים דבר ממישהו אחר. כמה אושר אמיתי שישיגו אחרים – הם אינם לוקחים דבר מכם. זה טוב להיות מסוגל להביא את התודעה למצב בלתי-מוגבל על ידי חשיבה על דברים ללא-גבולות כמו זה.

הבודהה מדבר אודות חמדנות, כעס/סלידה ואשליה בתור הגורמים המגבילים אותנו – פמאנה-קראנה (pamana-karana) בפאלי. ככל שנאפשר לחמדנות, כעס/סלידה ואשליה לשלוט בתודעה שלנו – כך נגביל עצמנו. וכמובן שישנה השאלה הגדולה של זיהוי-העצמי (תפישת-העצמי): זוהי מגבלה נוספת. הבודהה אמר שכל צורה שבה תזהו ותגדירו את עצמכם – היא מגבלה. אם אתם מזדהים עם הגוף שלכם, לפתע אתם מוגבלים בתוך הגוף. אם אתם מזדהים עם התחושות, התפישות, התבניות המחשבתיות או המודעות שלכם – אתם מוגבלים על ידי דברים אלו גם כן.

כך שבזמן שאנחנו מתרגלים מדיטציה, אנחנו מנסים לפשוט ולהסיר מעצמנו את אותן המגבלות שאנו מניחים על עצמנו, מכיוון שמגבלות אלו הרבה יותר מגבילות מאשר אלו שאחרים מניחים עלינו. אנו נוגדים מגבלות אלו על ידי המחשבות הבלתי-מוגבלות שלנו, בתחילה עם מחשבות על רצון טוב או כל אחד מ"ארבעת המשכנים השמיימים" (או ארבע ההשגות-חסרות-הגבולות – הברהאמה-ויהארה). במילים אחרות, כאשר התודעה שלכם שוהה עם הרעיון של רצון-טוב עבורכם ועבור אחרים – אינכם יוצרים פתח כניסה בתודעתכם למגבלות של חמדנות או כעס. בצורה זו אתם עוזרים לדברים להיפתח, לפתוח את החלונות בראשכם ולתת לאוויר להיכנס.

דבר זה מביא אותנו להלך הרוח המתאים למדיטציה, להתמקדות בנשימה. אחרי הכל, מדוע אנחנו כאן פשוט יושבים פה מסתכלים על הנשימה נכנסת ויוצאת, כאשר אנו יכולים לעשות כל כך הרבה דברים אחרים? משום שאנחנו רוצים אושר אמיתי. ראיתם את האושר בדברים האחרים שלעולם יש להציע, וזה לא הרבה. זה בא והולך. אג'הן סוואט (Suwat) לעתים אהב לשאול: תענוגות החושים שהיו לכם שנה שעברה, היכן הם היום? הם נעלמו. ומה הם השאירו אחריהם? הם השאירו מעט זכרונות. לעתים אפילו זה לא נותר. יש כל כך הרבה שאנחנו שוכחים. ואת הדברים שאנו כן זוכרים, אילו סוג זכרונות הם? או שאנחנו מתגעגעים לדברים הללו ומשתוקקים שיהיו שוב, או שאנחנו חושבים על מה היינו צריכים לעשות על מנת להשיג אותם, ולפעמים מעורבת חרטה במחשבה על הדברים האלו. כמו טעם לוואי רע. כשתהרהרו בכך – תבינו שזה לא הכיוון שעליכם ללכת בו אם אתם רוצים אושר אמיתי.

פסיכולוגים מדברים על הצורה בה בני אדם נוטים לשכחה סביב נושא האושר. הם מחפשים אחר האושר במקום מסוים, ולאחר שלא מצאו אותו שם, הם חוזרים לאותו מקום ומחפשים שוב, כאילו שהוא פתאום יצוץ ויופיע שם. בדומה לסיפור על האיש שישב ואכל ערימת ענקית של פלפלים חריפים ובכה. אנשים שאלו אותו: "מדוע אתה בוכה?". "מכיוון שהפלפלים כל כך חריפים", ענה האיש. "אז מדוע אתה ממשיך לאכול אותם אם הם כל כך חריפים?". האיש ענה: "כי אני מחפש אחרי האחד שהוא מתוק". זוהי הצורה בה תענוגות חושים מתקיימים בחיים. אתם ממשיכים לקוות ש(תענוג) אחד מתוק יקרה בדרככם, אחד שיחזיק מעמד, מחפשים באותם מקומות שלא מצאתם בהם כלום בעבר מלבד תענוגות מתנדפים. אתם שוכחים שמה שקובע את מידת הכאב והעונג בתודעה, את מידת המתח והרווחה אשר בתודעה, את מידת הצער והשמחה בתודעה, מגיע מהמעשים שלנו. לא מחפצים ודברים.

כך בזמן שאנחנו יושבים למדיטציה, אנו לומדים כיצד למקד את תשומת הלב בפעולות שלנו לראות מה אנו עושים, להבחין היכן יש מעידות במודעות שלנו, הפסקות בתשומת-הלב הקשובה ה"מאפשרות" לנו לעשות דברים שנוגדים את האינטרס שלנו. זו הסיבה מדוע מדיטציה מתמקדת בפיתוח תשומת לב רצופה וערנות. אלו הן שתי האיכויות הכי מועילות בתודעה. והן מאוד בסיסיות: תשומת-לב משמעותה הפשוטה היא להחזיק משהו בתודעה. זוהי מיומנות בסיסית מאוד. ערנות משמעותה להבחין מה אתם עושים ומה מתרחש סביבכם. שתי איכויות אלו קיימות אצלנו במידה מסויימת, אך מעולם לא פיתחנו אותם במלואן על מנת לראות עד כמה רחוק הן יכולות להביא אותנו.

אז כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, זה מה שאנחנו עושים: מפתחים את שתי האיכויות המועילות הללו בתודעה שלנו. החזיקו את הנשימה בתודעה והתבוננו בה, היו רגישים אליה. ככל שתהיו יותר רגישים, כך תראו יותר, לא רק במונחים של הנשימה, אלא גם במונחים של התודעה. מכיוון שרגישות עירנית דורשת מאיתנו להיות נוכחים באופן מלא, וגם להיות מאוד פתוחים בהבחנה מה מגיע דרך קצוות החושים שלנו. חשבו על כל העצבים בגופכם נפתחים. החזיקו דימוי זה בתודעה שלכם לרגע. דרך המוח עד למטה לרגליים, במורד הכתפיים והזרועות עד לכפות הידיים. חשבו על כל מערכת העצבים שלכם נפתחת. אז הבחינו מה אתם מרגישים בהקשר של הנשימה, איך תהליך הנשימה מרגיש. על מנת לעשות זאת, עליכם להיות נוכחים לגמרי. בכך שאתם נוכחים לגמרי, אתם מביאים את כל התודעה יחד איתכם. כשאתם לא באמת מעניקים תשומת-לב לרגע הנוכחי, ישנן הרבה פינות נסתרות שבהן דברים אחרים מתרחשים, והם קוטעים את תשומת-הלב שלכם. אך ככל שתהיו שרויים ברגע הנוכחי, יהיה פחות מקום לאותן פינות נסתרות. זוהי גם הסיבה מדוע הרגישות לנשימה מאפשרת לכם גם להיות רגישים לתודעה. התודעה באה יחד איתכם לרגע הנוכחי כך שתוכלו להתבונן בה, ולהתחיל לראות אותה בפעולה.

הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו "מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?". עליכם רק להתבונן במה שאתם עושים *עכשיו*, לראות את הסבל הבלתי-הכרחי שאתם גורמים לעצמכם. או שביכולתכם לפקוח עין ולהבחין בכל חוסר פתיחות או כנות בתודעה: מה דבר זה עושה לתודעה שלכם? האם אתם רוצים שזה יעשה כך? האם אתם ממשיכים לרצות לעשות זאת למרות שאתם רואים את המתח שזה מביא?

לפעמים זה אולי נראה מאיים, לפתוח את כל הקופסאות הנסתרות האלו, אך כשאתם מתמודדים עם הנשימה, עובדים עם הנשימה, הופכים אותה לנוחה, אתם גם מפתחים באותו זמן את הגישה של העדינות, להיות עדינים עם הנשימה, לא לכפות משהו מסויים, אלא פשוט לאפשר לה להרגיש טוב. ועדינות זו, כפי שאג'הן סוואט נהג לומר, היא עדינות פרדוקסלית. ככל שתהיו עדינים יותר עם הנשימה, כך התודעה שלכם הופכת ליותר מבוססת. וככל שהתודעה הופכת ליותר מבוססת, כך אתם מסוגלים להתבונן ולראות מה באמת מתרחש, עם עדינות שלא מבריחה את אותם דברים ובצורה שלא תיסחף איתם. בדרך זו אינכם חייבים לפחד מהדברים שצפים. אינכם חייבים להיות בהכחשה. אתם יכולים להודות ולהכיר בכך, כן, זה קיים בתודעה. אם זה משהו שביכולתכם להתמודד איתו עכשיו,עשו זאת. אם אתם מבינים שאינכם מסוגלים כרגע להתמודד, ובכן, לפחות אתם יודעים שזה שם. אתם יכולים להיות בטוחים בכך שככל שתטפחו את תרגול המדיטציה שלכם – תהיו מסוגלים בסוף לפתח את המיומנות להתמודד עם מה שיעלה ויצוף.

כך ההתבוננות בנשימה היא תרגיל פשוט, אך הוא מביא הרבה דברים טובים לתודעה. הוא מביא את התודעה למקום מאוד טוב, כך שאתם יכולים לראות מה אתם עושים. אנו מגיעים לרגע הנוכחי לא בגלל שהרגע הנוכחי הוא רגע נפלא. אחרי הכל, הרבה דברים שקורים ברגע הנוכחי הם אינם נפלאים כלל וכלל. אך הרגע הנוכחי הוא רגע מאוד חשוב, מכיוון שהוא המקום בו אנחנו מקבלים את ההחלטות שמעצבות את החיים שלנו. החלטות שנעשו בעבר הם דברים שאינכם יכולים לשנות יותר. החלטות אלו נעשו כבר. החלטות שאתם הולכים לקבל בעתיד תלויות במידה רבה במה שאתם עושים *ברגע זה*. כך שזהו המקום הכי חשוב להיות בו.

העולם מספר לנו שדברים שאנשים אחרים עושים בקצה האחר של העולם הם הדברים הכי חשובים המתרחשים כרגע. אך אינכם חייבים להאמין בכך, משום שעולמכם נוצר ומעוצב על ידי הפעולות שלכם ממש עכשיו. ראוי שתבינו את התהליך הזה של פעולה. מה המשמעות שהתודעה פועלת? מה ההבדל בין אירוע פשוט בתודעה, הופעת תחושה, פעולה וכוונה? כיצד כוונות נוצרות? מה מתרחש בתוך התהליך הזה? אלו סוג תפישות, אלו שאלות אתם שואלים את עצמכם? איזה סוג של מגע בתודעה ובגוף מקבל את ההחלטות?

לעתים תתפסו את עצמכם עושים משהו, ותאמרו "רגע, מאיפה זה הגיע?". ההחלטה כאילו קרתה מעצמה, ודברים מאוד קטנים הניעו אותה. זה הדבר שעליכם להתבונן אל תוכו, כך שתוכלו להיות יותר רגישים ובאמת לראות את הגורם המניע. לעתים אותו מניע, בהתבוננות קרובה, לא יראה כראוי מספיק. מדוע מניע זה גרם לכוונה הזו, גרם לפעולה הזו? זה אולי אחד הדברים הכי מפחידים בתודעה שלנו: התודעות שלנו מעצבות את חיינו, ועדיין איננו יודעים כיצד ואיך הן עושות זאת.

בתור מתרגלי מדיטציה, אנו שמים עצמנו בעמדה יותר טובה לראות את ה"כיצד והמדוע", ולקבל יותר שליטה על טיב הפעולות. אך לפני שתוכלו לראות ולהבחין בתזוזות התודעה, עליכם להיות מאוד דוממים. והדרך בה אנו מביאים את התודעה לאותה דממה היא על ידי התמקדות בנשימה, בתשומת לב קשובה לנשימה, להיות ערניים לנשימה. נסו לשהות בנשימה ככל האפשר ברגע הנוכחי. ככל שתהיו שרויים בה יותר, כך יהיה קשה יותר להתנתק ממנה ולהתחיל לנדוד במחשבות לדברים אחרים. אפשרו לעצמכם להיות שרויים לגמרי בתוך הגוף ממש כאן ועכשיו: נשימה נכנסת, נשימה יוצאת, כל הגוף נושם פנימה, וכל הגוף נושם החוצה. במודעות לגוף כולו, לכל מערכת העצבים שנפתחת, כל כלי הדם, כל אותם שרירים קטנטנים וזעירים בכלי הדם: אפשרו להם להירגע כך שאנרגיית הנשימה תוכל לזרום בחופשיות לכל מקום בגוף. זוהי דרך מאוד מיידית לגלות ולתרגל רצון טוב כלפי עצמכם, משום שזהו מקום טוב לשהות בו וזהו תהליך של פיתוח תשומת הלב והערנות שאותו תצטרכו ללמוד אפילו עוד יותר ככל שהמדיטציה שלכם תתקדם.

היאחזויות, התמכרויות ואובססיות

כפי שהבודהה אמר, חמשת מצרפי-ההיאחזות הם סבל. המצרפים עצמם קשורים לדרך בה אנחנו ניזונים (feed), וההיאחזות גם היא קשורה לדרך בה אנו ניזונים. המילה עבור היאחזות – אופאדאנה (upadana) משמעותה גם "מחיה" או "תמיכה" או פעולה של התקיימות וקבלת תמיכה מדברים. כמובן שבדרך כלל אנחנו לא חושבים על אכילה כסבל. עבור רובנו, זו אחת הדרכים בה אנחנו משיגים הנאה בחיים, זו הדרך בה אנחנו ממשיכים להתקיים כישויות. אנו מוצאים הנאה רבה במחשבה על אכילה, תכנון תוכניות לאכילה ואז במעשה האכילה עצמו.

בנקודה זו, תורת הבודהה הולכת נגד הזרם. הסבל שלנו חזק, כך שאם אנו רוצים לסיים אותו, אנו זקוקים למשהו בעצמה רבה כנגדו, כנגד ההתקשרויות שלנו אליו. כפי שאג'הן סוואט (Suwat) נהג לומר, "הדברים שאנחנו אוהבים הם גורמי הסבל שלנו". אוכל הוא אחד מהנאות החיים הגדולות ופעולת האכילה היא אחת מהנאות החיים גם. כך שאנחנו זקוקים לתרופה מאוד חזקה על מנת לנגוד את ההיאחזות שלנו אליהם.

כאשר תתבוננו בסוגי היאחזות, תראו שהם קשורים במידה רבה לדרך בה אנו ניזונים. היאחזות בתענוגות חושים קשורה לצורה בה אנו מוקסמים מהמחשבה על המזון שאנו עומדים לאכול – מה אנו הולכים לאכול מחר; איך אנחנו הולכים להכין אותו; כמה טוב הטעם עומד להיות. אנחנו יכולים לחשוב על כך תקופות ארוכות של זמן, הרבה יותר ארוכות מהזמן בפועל הנדרש לאכילת המזון.

בנוסף ישנה היאחזות בהרגלים ודפוסים: הצורה בה אנו ניזונים; סוג הדברים שאנו עושים על מנת להשיג מזון; הרעיונות והתפישות שלנו לגבי אילו דרכים לחיפוש מזון לגיטימיות ואילו לא; וברגע שאנו משיגים את המזון, איך להכין אותו. אנו נוטים לזהות עצמנו כך בצורה מאוד חזקה: אנשים טבעונים; אנשים שנמנעים מגלוטן; אנשים שלא אוכלים סויה; אנשים שאוכלים רק סויה. הרשימה מאוד ארוכה. ונראה כאילו היא רק מתארכת ומתארכת. לגבי איך המזון אמור להיות מוכן, יש הרבה השקפות בעולם: מה נחשב כמזון; מה לא נחשב כמזון; אילו מזונות ראויים למאכל, ואילו לא. הבוקר הזכרתי באזני קבוצה של מבקרים שאני נוטל סטטינים (תוספי מזון להורדת כולסטרול) וקיבלתי סדרה ארוכה מאוד של הרצאות על האם הם מועילים או לא. אותו הדבר קורה עם שאר סוגי המזון.

לבסוף, ישנה תחושת העצמי שלכם בתור האדם שניזון מכל זה: מי אתם; איזה סוג אדם מחפש אחר מזון בצורה מסויימת; איזה סוג אדם אוכל סוגים מסוימים של מזון; איזה סוג אדם מוטב מהמזון; איזה סוג אדם תהפכו כתוצאה מאכילה בצורה מסויימת. אנו נאחזים בדברים אלו במידה רבה.

ניתן לראות את זה בעיקר עם האובססיות שלנו, עם ההתנהגות ההתמכרותית שלנו – משום שאנו ניזונים לא רק ממזון אלא גם מסוגי התנהגויות, רעיונות ויחסים שלנו עם אנשים אחרים. חלק מאותם דברים יכולים להפוך לדי ממכרים ומושאים לאובססיה, ולמרות שאנחנו יודעים שהם לא בריאים – אנחנו שבים וחוזרים אליהם.

אלו דוגמאות עיקריות לדברים שהבודהה התייחס אליהם כאשר הוא דיבר על היאחזות, כך שיהיה נבון לנתח אותם במונחי הבודהה. ראו איך עוצמת ההתמכרות נמצאת בסוגים השונים של ההיאחזות. לדוגמה, תענוגות חושים: ההיקסמות שלכם עם המחשבה כמה טוב זה הולך להיות; העונג שאתם הולכים להפיק מחשיבה מסויימת או מהתמכרות מסוימת. ואפילו כאשר חלק גדול מהתודעה שלכם מבין שזה רע עבורכם, ישנו חלק אחר שממש נופל בפח ומשוכנע לגמרי שזה דבר טוב. עליכם לחשוף אותו ולהתווכח עם אותו חלק.

ישנם ההרגלים והדברים שאנו נוטים לעשות. אנו נוטים ליפול מהר מאוד לדפוסי התנהגות ישנים. ומשום שפעלנו לפיהם לעתים קרובות כל כך והקשבנו להם פעמים כה רבות – הם נראים כמעט כלא-דורשים מאמץ. כל דרך אחרת לחיפוש עונג נראית כהולכת נגד הזרם.

ההשקפות שלנו לגבי אילו סוגי תענוגות ישנם בחוץ, ההשקפות שלנו אודות מידת האחריות שלנו למה שהולך לקרות בעתיד: זוהי התמכרות גדולה, משום שמצב התודעה ההתמכרותי, אותו מצב תודעה אובססיבי, פשוט אומר: "ובכן, אני הולך להתמקד בתענוג שלי ברגע זה, ולמי אכפת בכלל מהעתיד משום שהעתיד הוא חסר-ודאות, אבל 'מנה' זו או סוג התנהגות זה נראה לי די ודאי". זוהי גם סוג של השקפה.

ותחושת-העצמי שלכם: כאשר אתם מתחילים להזדהות עם החלק ההתמכרותי באישיות שלכם, זה הופך להיות חלק מהזהות שלכם, ואתם מגלים שזה יותר ויותר קשה לחשוב על דרכים אחרות לעשות דברים, על להיות אדם שעושה דברים בצורה אחרת. אתם נוטים לחשוב שאינכם מסוגלים לעשות אותם. או שאתם מנסים לתקופה ואז מוותרים ואומרים שזו הוכחה לכך שאינכם מסוגלים לעשות זאת, או שאינכם באמת יכולים להתרחק מההרגלים הישנים שלכם.

כך שאנו זקוקים לתרופה חזקה על מנת לנגוד מצבי תודעה אלו. וזה בדיוק מה שהדרך הנאצלת בת שמונת האיברים נועדה לו: היא נועדה לתקוף את סוגי ההיאחזות השונים האלו.

תאוותנות (sensuality) צריכה להיות מוחלפת עם כוונה נכונה (או "החלטיות נכונה"). עליכם ללמוד כיצד להניע עצמכם לומר "לבטח יש משהו יותר טוב בחיים". ראוי שתחשבו על כמה טוב יהיה אילולא הייתם נכנעים לאותו סוג תענוג. כוונה והחלטיות לפרישות (ויתור), לאי-פגיעה: אינכם רוצים להזיק לעצמכם. אינכם רוצים להיות בעלי סלידה/עוינות כלפי עצמכם, משום שלעתים קרובות זהו היבט נוסף להתמכרות: אתם הופכים אפאתיים כלפי ההשפעות של חיפוש התענוגות שלכם, ומתייחסים אל עצמכם כחסרי-ערך. במקום זאת, חשבו על כמה טוב יהיה להיות חופשיים. שני הגורמים האלו – כוונה נכונה ומאמץ נכון – עוזרים להחליף את ההיאחזות בתאוותנות.

באשר להרגלים ודפוסים, דרך התרגול ממליצה שנאמץ לעצמנו הרגלים חדשים: ההרגלים של פעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה. אמצו את חמשת כללי המוסר ותמצאו שאתם באמת יכולים לשמור עליהם, ושהחיים באמת יכולים להשתפר כתוצאה מכך. אתם יוצרים פחות ופחות בעיות עבור עצמכם. ישנו גם התרגול של הריכוז: זוהי תשומת-לב נכונה וריכוז נכון. תגלו שאלו דרכים אלטרנטיביות לעונג שהרבה יותר משתלם ללכת בהן ושניתן להתחבר אליהן.

השקפות התמכרותיות, כמובן, צריכות להיות מוחלפות על ידי השקפות נכונות. אחד השיעורים של השקפה נכונה היא שהנושא החשוב בחיים הוא לא אותו תענוג שאתם מנסים לרדוף אחריו, אלא הדברים שאתם עושים והתוצאות של מעשיכם במורד השביל. עליכם לקחת דברים אלו מאוד ברצינות. משום, כפי שאג'הן סוואט אהב לומר "תענוגות חושים אלו שהיו לכם שבוע שעבר: היכן הם היום?" הם לגמרי נעלמו; אבל אתם נשארים עם הקַמָה (קרמה). אם אינכם מאמינים בקַמָה, פשוט הסתכלו על ההרגלים שפיתחתם. אתם נכנסים לאותם חריצים ישנים: אותם דרכים ישנות של מחשבה, דרכים ישנות של התנהגות. ככל שתתענגו בהם יותר, כך יהיה לכם קשה לצאת מהם. וזה מה שאתם נשארים איתו: ההרגל, שמלווה על ידי תחושה ענקית של חוסר. אתם נותרים עם הפעולה. כך שעליכם לראות דבר זה בצלילות, ולהבין שזה גורם לכם להמון סבל.

זה משהו שאנו נוטים להתעלם ממנו – גם הסבל שאנו גורמים לעצמנו וגם הסבל שאנו גורמים לאחרים. זה מאוד קל לומר "ובכן, זה לא משנה" או "זה בלתי-נמנע", או "זה חלק מלחבק את כל החיים" – זה אחד הגדולים. לאחרונה קראתי מישהו שאמר שהחיים נפלאים, ולכן עלינו לראות את כל החיים כנפלאים, כולל הזדקנות, מחלה, מוות וכל אותם דברים נוראיים שאנשים עושים אחד לשני. אך הבודהה מעולם לא אמר זאת. עלינו לקחת ברצינות את העובדה שהפעולות שלנו מובילות לסבל, והרבה מאותו סבל הוא חסר-תועלת. הוא משיג שום דבר מלבד לענות אותנו ואחרים.

כך שעלינו להחליף את ההשקפות של המחשבה ההתמכרותית שלנו עם השקפה נכונה, ולהתחיל עם ההשקפה הנכונה הגשמית על קַמָה, ואז להשקפה נכונה אודות הסבל והגורמים לו. עלינו לראות את הסבל בכך שאנו מזינים את ההתנהגויות הישנות שלנו. ממש שם ישנו סבל, ועליכם לראות אותו. וכך יש בידינו את כל גורמי הדרך.

באשר לדוקטרינות-העצמי, הן גם קשורות להשקפה נכונה, ובמיוחד לתחושת העצמי שלכם במערכת היחסים עם סוגי התענוגות השונים שאתם אוהבים לחשוב עליהם, על המיומנות שיש לכם. עבור רובנו, התנהגות התמכרותית באה ממחסור בהתנהגויות מיומנות יותר. אך אם אתם מתרגלים את אותן מיומנויות, אתם הופכים לאדם חדש: לסוג האדם שיש לו את אותן המיומנויות. כפי שאג'הן לי נהג לומר לעתים קרובות "אל תהיו מהירים כל כך בנהירה אחרי חוסר-יציבות, מתח ולא-עצמי". הוא אמר: "עליכם לרצות לפתח ריכוז כך שיש לכם תחושת יציבות בתודעה, משהו שאתם יכולים להיאחז בו. משהו שהוא נעים; משהו שהוא תחת שליטתכם".

תחושת-עצמי (תפישת-עצמי) הולכת להיבנות סביב זה. ואז זו הופכת להיות תחושת-העצמי החדשה אשר יותר קל עבורה להתנגד לעצמי-ההתמכרותי הישן שלכם; עם הדרכים והמחשבה ההתמכרותית שלו.

כך שאתם לוקחים את הדרך ומשתמשים בה על מנת לנגוד את צורות ההיאחזות שלכם. וזה חשוב שתראו ששיעורים אלו אודות ההיאחזות הם לא מאוד מופשטים; הם קשורים בצורה רבה לדרך בה אנחנו ניזונים מדברים. הדרך קיימת על מנת להעניק לנו דרך אלטרנטיבית להיות מוזנים, דרך שבמקום להתיש את כוחנו – למעשה בונה אותו והופכת את התודעה ליותר רגישה בנוגע למהותו של אושר אמיתי.

משום שהכל, בסופו של דבר, מגיע לתשוקה לאושר. מישהי אמרה היום שהיה לה קשה לראות שבאמת הגיע לה להיות מאושרת. אך הבודהה מעולם לא דיבר על להיות ראויים או לא-ראויים לאושר. הוא בא על מנת להביא קץ לסבל, בין אם מגיע לנו או לא. אנחנו יכולים לחשוב על המון דרכים שונות שבהם אולי נהיה ראויים לסבול, או אנשים אחרים ראויים לסבול, אך אלו בדיוק חלק מההשקפות שמביאות אותנו לסבל, ללא שום צורך. ההזדמנות להפסיק לגרום סבל לעצמכם היא כאן. ובכך שאתם נמנעים מנטילת מעמסת הסבל על עצמכם, אתם מעמיסים פחות על אחרים. אתם למעשה יותר מסוגלים לעזור להם.

כך למדו ליישר את ההשקפות שלכם סביב כל הנושא הזה של הזנה. שנו את דרכי החשיבה שלכם המוקסמות מתאוותנות; התחילו לחשוב על נושאים כמו כוונה נכונה ומאמץ נכון. ישנה תשוקה שם במאמץ נכון. למעשה, זהו גורם חשוב מאוד. עליכם ללמוד לרצות זאת.

למדו כיצד לשכנע עצמכם ללכת בדרך התרגול. אותם חלקים בתודעתכם שלא אוהבים לתרגל מדיטציה מעלים טיעונים ותירוצים, אך עליכם להביא טיעוני נגד, כך שלא רק תעמידו פנים שאתם מתרגלים. באמת התבוננו בצורה ישירה בנשימה שלכם; התבוננו בתודעה שלכם כאשר היא מתייחסת לנשימה באופן שאתם יכולים להבין אותה. הבינו את התודעה הזו המתנגדת בקולניות. אתם חושבים שהיא אתם, אתם חושבים שהיא שלכם, אך יש שם כל כך הרבה דברים שפועלים בניגוד לאינטרס שלכם. למדו כיצד להיות מוקסמים מהנסיון להבין את התהליך הזה. אמצו את ההרגלים של שמירה על כללי המוסר, התרגול של תשומת-לב קשובה וריכוז, יישרו את השקפותיכם לגבי מה חשוב בחיים, מה *אפשרי* בחיים, והפכו לאדם שונה לגמרי. אותו אדם שונה יעזור לכם לצלוח – לא רק דרך ההתנהגות ההתמכרותית שלכם, אלא גם דרך הלמידה כיצד לשלוט במיומנויות, כך שיביאו אתכם יותר ויותר גבוה.

באמת ישנו פוטנציאל בכולנו למשהו שהוא מעבר-למוות, אז מדוע אנו מהססים ותקועים עם דברים שאנחנו יודעים שהם מזיקים לנו? הדבר שמעבר-למוות הוא כאן. ניתן להשגה. כאשר אתם מפתחים תחושת עצמי שאומרת "אוקי, אני יכול לעשות זאת. אני רוצה לעשות זאת" – אז אתם יכולים ללמוד את המיומנויות ולגלות שזה אפשרי.

לבסוף, תחושת-העצמי הזו בעצם תיקח אתכם לנקודה בה אינכם זקוקים לה עוד. וכאשר תלמדו לשחרר גם אותה, תעשו זאת לא בגלל שאתם נגעלים ממנה או כועסים עליה, שזו הדרך בה אנחנו נוטים להשתחרר מ"חברי מועצה" מסוימים אצלנו בראש. זוהי רפסודה. כאשר היא הביאו אתכם לחוף הרחוק, אתם משאירים אותה על החוף, עם תחושה של הוכרה והערכה. זה משהו שאתם נאחזים בו על מנת לחצות את הנהר, ואז אתם יכולים לשחרר את האחיזה. אתם עומדים כעת על קרקע יציבה, כפי שהבודהה אמר.

אז השתמשו בדרך התרגול על מנת להתגבר על אותם צורות שונות של היאחזות. ולמרות שייתכן ואתם עדיין לא על הקרקע היציבה של ההארה, תמצאו שדברים הם הרבה יותר מוצקים, הרבה יותר אמינים משום שיש לכם את הדרך להיאחז בה. ואתם הופכים להיות יותר ויותר יציבים ואמינים גם: אדם יותר טוב לחיות איתו, גם עבור עצמכם וגם עבור הסובבים אתכם.

פחדים

אנחנו מפחדים מכל כך הרבה דברים. יש כל כך הרבה פחד בחיים שלנו. ועדיין, כל הטקסטים (הבודהיסטים) אינם מתייחסים לפחד במיוחד, בעיקר משום שישנם כל כך הרבה סוגים של פחד – פחד הקשור לחמדנות, פחד הקשור לכעס, פחד הקשור לאשליה – והטקסטים מתמקדים יותר ברגשות מאחורי הפחדים מאשר בפחדים עצמם. המשמעות היא שעל מנת להבין את הפחדים שלכם – עליכם להבין את הרגשות מאחוריהם. עליכם לנתח את הפחד, לא כדבר יחיד ומוצק, אלא כדבר מורכב מהרבה גורמים שונים, לראות איזה חלק של הפחד תלוי בחמדנות או תשוקה, איזה חלק תלוי בסלידה ואיזה חלק תלוי באשליה. אז, כאשר דאגתם לטפל ברגשות החבויים, בעצם טיפלתם בפחד.

אם ישנה חמדנות לדבר מסוים, או תשוקה למשהו, ישנו הפחד שאינכם הולכים להשיג את זה, או את הפחד שברגע שיהיה לכם את זה – זה ילקח מכם. ישנו הפחד המבוסס של כעס. אתם יודעים שאם משהו מסוים יקרה זה הולך לכאוב, אתם הולכים לסבול. אתם סולדים מכך, כך שאתם מפחדים מזה. וישנו גם כל אזור האשליה, של מה שאינכם יודעים, של הבלתי-ידוע הגדול שם בחוץ. פחד מבוסס-אשליה יכול להיות בכל התחומים, החל מפחד מרוח רפאים בחדר הסמוך, אדם זר בחדר הזה ועד לחרדה קיומית: תחושה שמשהו נדרש מכם ואינכם יודעים מה. החוויה האנושית נראית כמו "ריק" ענקי, משהו נורא זר. ישנה תחושת הפחד הגדולה הזו שייתכן ואין שום משמעות או תכלית לחיים, וזה הכל רק סבל חסר-תכלית.

עליכם לחלק ולהבחין בין הסוגים השונים של הפחדים, משום שעליכם לעבוד יותר על עקירת שורש הפחד מאשר על הפחד עצמו. אם לא תחפרו עמוק ותגיעו לגורמים השונים – לא תדעו איזה סוג פחד אתם חווים. לא תוכלו להגיע לשורשי הסיבה.

הפחד הופך מסובך בגלל העובדה שהוא כזה רגש פיזיולוגי (גופני). כאשר פחד מתעורר, ישנן כל מיני תגובות גופניות. קצב הלב מתגבר, הקיבה מתהפכת ולעתים קרובות אנחנו מבלבלים את התגובות הפיזיולוגיות שלנו עם המצב המנטלי. במילים אחרות, הבזק יחיד של פחד מציף את התודעה ואז שוכך ונרגע, אך הוא מניע סדרה של תגובות פיזיולוגיות אשר לפעמים יקח זמן ניכר עד שיחלפו. ומשום שתגובות אלו אינן חולפות מייד, ישנה התחושה של "אני כנראה עדיין פוחד בגלל שכל הסימפטומים הפיזיולוגיים של הפחד עדיין כאן". כך שהדבר הראשון בהתמודדות עם פחד, במיוחד פחדים חזקים כמו זה, הוא להבדיל את המצב המנטלי שלנו מהמצב הפיזיולוגי.

חלק מהאנשים יאמרו שאין להם שום בעיה להחלץ מהפחדים שלהם בעצמם דרך חשיבה הגיונית, אך מגלים שהם עדיין פוחדים. ייתכן וזה (המחשבה שהם עדיין פוחדים) מבוסס על חוסר-הבנה, בבלבול הסימפטומים הפיזיולוגיים של הפחד עם המצב המנטלי. עלינו להפריד את ההיבט הגופני של הפחד מהמצב המנטלי, משום שאם אתם פותרים את המצב דרך חשיבה, הפחד עצמו עדיין יכול להיות נוכח. מה שנראה שממשיך להתקיים, או נראה כחסר-רצון להיעלם, הוא ההיבט הפיזיולוגי, וכמובן שלוקח לו זמן להיעלם בגלל ההורמונים הזורמים בזרם הדם שלכם. לוקח להם זמן להישטף החוצה. כך שקו ההגנה הראשון שלכם הוא ללמוד להבין מתי באמת ישנו פחד בתודעה ומתי אין פחד בתודעה למרות שישנם עדיין סימנים ניכרים של פחד בגוף. כאשר ביכולתכם לעשות את ההבחנה הזו, לא תרגישו כל כך מוצפים על ידי הרגש. אתם נושמים את דרככם בצורה הכי טובה שאתם יכולים דרך ההתגשמות הפיזיולוגית של הפחד. ואז באופן מודע מרחיבים את תחושת הרווחה הגופנית להיפתח ולנגוד את הסימפטומים הפיזיולוגיים של הפחד.

באותו זמן, שאלו את עצמכם "מהו בדיוק הפחד הזה?", "מה בדיוק נמצא תחת איום?", "היכן אני מרגיש חלש?", "מה בדיוק הסכנה?". למדו לפרק את הסיבות לפחד, משום שהמון מהפחד נמצא בבלבול. אינכם יודעים בדיוק ממה אתם מפחדים, או שאינכם יודעים בדיוק מה לעשות. כל הדרכים נראות חסומות ואינכם יכולים לנתח מה בדיוק מתרחש. וזה מעצים ומכפיל את הפחד.

כך שעליכם לשבת, אם יש לכם את ההזדמנות לשבת, או לפחות לרשום בתודעתכם: "מהו הפחד הזה? מה בדיוק הצית אותו?". למדו להתבונן בפחד לא בתור משהו שאתם מרגישים אלא בתור משהו שפשוט נמצא שם. ונסו להתבונן בסיבות מדוע הוא ממשיך לצעוק עליכם שוב ושוב בתוך הראש.

חלק מהפחדים נוירוטיים. הם מבוססים על אשליה ויחסית קל להתמודד איתם. אלו הפחדים שפסיכותרפיסטים מסוגלים להתמודד איתם. היתה לכם חוויה רעה בתור ילדים ובאופן אינסטינקטיבי מאז אתם נמנעים מנושא מסוים, מתחושה מסוימת, אך זה הגיע למצב שבו זה לגמרי לא מציאותי. ומשום שהפחד אינו מציאותי, הטיפול בו הוא פשוט להתבונן במצב כפי שהוא. אתם מתעמתים איתו (עם המצב), אתם משתדלים לא להימנע ממנו, אך למעשה שמים עצמכם בנסיבות שיעלו את אותו הפחד שוב ומתבוננים בהפרדה בין הפחד לבין המציאות. אתם לומדים שהמציאות היא לא גרועה כמו שחשבתם שתהיה. ככל שההבחנה גוברת בבהירות שלה, הפחד הופך לרגוע יותר, חלש יותר, ויותר "ניתן לניהול". זו הדרך להתמודדות עם פחדים נוירוטיים.

פחדים מציאותיים דורשים תרגול יותר עמוק. אחת החברות בקהילה שלנו איבדה את אמא במלחמה, הגיעה לארה"ב והפכה להיות פסיכותרפיסטית. כחלק מההכשרה שלה היא היתה צריכה לעבור פסיכותרפיה. לאחר מספר שנים של פסיכותרפיה, המטפל אמר "נראה שהפחדים שלך מאוד מציאותיים. אין שום דבר שאני יכול לעשות עבורך". זה המקום בו תרגול הדְהַמַּה נכנס: בעמידה מול הפחדים המציאותיים שלנו, הפחדים שלנו מזקנה, מחלה, פרידה ומוות. הדברים האלה אמיתיים והם אכן גורמים לסבל – אם אינכם עובדים באמת לגלות את שורשי ההיאחזות שלכם. זוהי בדיוק האבחנה הבודהיסטית על הפחד: הוא נובע מהצמדות והיאחזות. וההצמדות מאוימת על ידי הארעיות, על ידי המתח והסבל, על ידי העובדה שישנם דברים מחוץ לשליטתכם. המטרה של האימון שלנו כאן הוא ללמוד כיצד לא לתת לשמחה שלנו להיות מבוססת על דברים שמחוץ לשליטתנו, משום שככל שנשים מבטחנו בהם – אנחנו טווים בעצמנו את הסבל שלנו, מכינים עצמנו לפחד.

זו הדרך בה מדיטציה בפני עצמה היא דרך להתמודדות עם הפחדים – הפחדים העמוקים, המציאותיים. שאלו את עצמכם, "במה למעשה תלויה השמחה שלי?". באופן נורמלי, אנשים ירשו לשמחה שלהם להיות תלויה בהמון תנאים. וככל שתחשבו על אותם תנאים, כך תבינו שהם לגמרי מחוץ לשליטתכם: הכלכלה, האקלים, המצב הפוליטי, המשך-פעימתם של לבבות מסוימים, היציבות של הקרקע מתחת לרגלינו, כל אלו מאוד לא וודאים. אז מה עושים? אתם לומדים להתבונן פנימה. נסו ליצור תחושת רווחה שיכולה לבוא פשוט מלהיות עם הנשימה. אפילו שזה לא המרפא המוחלט – זהו שביל המוביל אל המרפא. אתם לומדים לפתח שמחה פחות ופחות תלויה בדברים חיצוניים, ויותר ויותר פנימיים, משהו שנמצא תחת השליטה שלכם, משהו שאתם יכולים להתנהל איתו בצורה יותר טובה. וכשאתם עובדים על אותה שמחה אתם מגלים שהיא לא השמחה השניה בגודלה. זוהי למעשה שמחה טובה יותר מכל סוג של שמחה שהיתה תלויה בגורמים חיצוניים. היא הרבה יותר מספקת, הרבה יותר יציבה. היא מחלחלת עמוק יותר אל תוך התודעה.

למעשה, היא מאפשרת לתודעה להיפתח, משום שעבור רבים מאיתנו התודעה קופצת כמו חתול. כשהיא נוחתת, היא תמיד הולכת להישאר מתוחה, כי היא יודעת שהיא צריכה להיות מוכנה לקפוץ שוב בכל רגע. אך כאשר אתם מוצאים משהו שאתם יכולים להישאר איתו לתקופות ארוכות של זמן, התודעה יכולה להרשות לעצמה להרגע. כשהיא יודעת שהיא לא תצטרך לקפוץ בקרוב, היא יכולה להתרכך מעט. וכשהיא מרוככת תמצאו שקל יותר להכיר את התודעה: מה טבעה, היכן ההיאחזויות שלה, היכן יש עדיין היצמדות. וזה מאפשר לכם להגיע למצב דומם עמוק יותר.

אנחנו מגלים שהפחד האולטימטיבי שלנו הוא פחד מהמוות – שהוא מאוד מציאותי. זה הולך לקרות בוודאות, ועבור רובינו זוהי תעלומה גדולה. פה הפתרון חייב להיות בתוך המדיטציה, משום שרק מדיטציה יכולה לקחת אתכם למקום שמעבר-למוות, מעבר למרחב או זמן. המוות הוא משהו המתקיים בתוך מרחב וזמן, אך יש דבר אשר ניתן לחוויה מחוץ למימדים והגבולות האלו. זהו הדבר אותו אנחנו מחפשים.

כפי שהטקסטים מתארים, ישנן ארבע סיבות מדוע אנשים מפחדים מהמוות. הראשונה – הם נאחזים בגוף שלהם – הם יודעים שהם הולכים לאבד את גופם במוות. השניה – הם נאחזים בתענוגות חושים – הם יודעים שהם הולכים לאבד אותם במוות. שני סוגי פחד אלו מבוססים על תשוקה: תשוקה לגוף ותשוקה לתאבון חושי. הסוג השלישי של הפחד מבוסס על סלידה, כאשר אנשים יודעים שהם עשו מעשים אכזריים בעבר וייתכן ויאלצו להיענש לאחר המוות. הסוג הרביעי של פחד מבוסס על אשליה, שבה אנשים אינם בטוחים באמת הדְהַמַּה: "האם הבודהה צדק? האם באמת יש דבר שמעבר-למוות?". ככל שאינכם מכירים דברים אלו בצורה ישירה בעצמכם, תמיד הולכים להיות חוסר-ודאות, מידה ניכרת של בורות ואשליה הסובבות את המוות ואשר יוצרים פחד.

כל מטרת התרגול היא לנגוד את הגורמים הללו לפחד, כך שאינכם תלוים בגוף, אינכם חייבים להיאחז בגוף עבור האושר שלכם, אינכם חייבים להצמד לתענוגות-חושים עבור האושר שלכם, ואתם מאמנים עצמכם בעשיית מעשים טובים ומגיעים לנקודה בה אתם מקבלים טעימה מאותו הדבר שמעבר-למוות ויודעים לבטח שאתם בדרך הנכונה עם המטרה הנכונה.

על מנת לעשות כן, עליכם לפרק את אבני הבניין הבסיסיים של החוויה, כשם שאתם נתקלים בהם, עם ריכוז: צורה, תחושה, תפישות, דפוסי מחשבות (סנקרות) ומודעות. אתם מתבוננים היכן דברים אלו חסרי-עקביות. במקום בו הם חסרי-עקביות, הם מובילים למתח. ישנו מתח ולחץ ממש שם בתוך חוסר-העקביות. אז, כאשר אתם מתבוננים במתח, מתבוננים בסבל – למרות שברמה זו – זה יותר מתח מאשר סבל – אתם שואלים עצמכם "מה אני עושה שיוצר את המתח הזה? שמגביר את המתח הזה? אילו פעילויות מלוות במתח?" אתם מחפשים אחר הסיבה, והיא ממש שם עם הפעולות המכוונות שלכם.

וכאשר אתם מסוגלים לפרק כוונות אלו, דברים מתחילים להיפתח. וברגע שהם נפתחים, אתם מבינים שהגעתם למשהו לגמרי שונה, למימד שונה לגמרי, מחוץ למרחב ולזמן. ואתם מבינים שהמוות לא יכול לגעת בכך. רק דרך החוויה הישירה הזו אתם יכולים להגיד שהתגברתם על הפחד מהמוות. הפחד היחיד שנותר לכם הוא שאולי יהיו לכם רגעים שבו תאבדו את תשומת-הלב הקשובה ותהיו עלולים לבצע פעולה בלתי-מיומנת. כך שיש עדיין עבודה לעשות. לכל הפחות, במובן של חמשת כללי המוסר, לא תבצעו פעולה מכוונת בלתי-מיומנת.

כך שזוהי הדרך בה מדיטציה מתמודדת עם פחד. היא מפרקת את הפחד לתוך רגשות אחרים, בחיפוש אחר הגורמים החבויים במונחים של חמדנות, תשוקה, כעס ואשליה התורמים לעלייתו של הפחד ומקיימים אותו. באותו הזמן, המדיטציה מצביעה ישירות על הדרך בה אנחנו תולים את התקוות שלנו לאושר ושמחה על דברים שלא ניתן לסמוך עליהם, ופותחת בפנינו דרך לתלות את התקוות שלנו, לא על משהו משתנה הנמצא מחוץ לשליטתנו, אלא על מימד מחוץ להישג ידם של הדברים שיכולים לפגוע בהן. כך התרופה לפחד היא לא פשוט עניין של "לדבר-דרככם-החוצה" ממנו, אלא לשים עצמכם בעמדה של כוח, היכן שאין באמת שום סכנה, שום דבר לפחד ממנו.

אלו מספר מחשבות על התמודדות עם הרגש של הפחד כאשר הוא מופיע:

  • למדו להפריד את ההיבט הפיזיולוגי מהמנטלי, כך שלא תפרשו בצורה לא נכונה את מה שמתרחש בגוף כך שזה לא יגרום לבלבול נוסף בתודעה.

  • למדו להתמקד ישירות בתודעה, לראות בדיוק מהי הבעיה, היכן תחושת החולשה, היכן ההיצמדות, מכיוון שהיכן שיש היצמדות – ישנה חולשה. וזה מה שמכונן פחד.

  • אז הביטו לראות אם הסכנה היא מציאותית. אם היא לא, ישנה דרך אחת להתמודדות עם זה; אם היא מציאותית, ישנה דרך עמוקה יותר להתמודדות איתה.

בדרך זו אתם מגלים שלא רק שאתם יכולים לאחוז ולשלוט בפחד שלכם או ללמוד להתמודד איתו, אלא אתם שמים עצמכם במצב שבו באמת אין שום דבר לפחד ממנו. וזה מה שהופך את התרגול לכל כך מיוחד. פרויד אמר פעם שהמטרה של פסיכותרפיה היא להוציא אנשים אל מחוץ לסבל הנוירוטי ולהשאיר אותם עם האומללות הפשוטה של החיים הרגילים. הדְהַמַּה, למרות זאת, לוקחת אתכם מהאומללות הרגילה של החיים האנושיים ומובילה אתכם מעבר, למימד שבו אין שום אומללות, אין סבל, בכלל. היא מתמודדת לא רק עם הפחדים הבלתי-מציאותיים או הפחדים שהם לגמרי לא בפרופורציה, אלא גם עם הפחדים שהם לגמרי מציאותיים ומבוססים היטב. הדְהַמַּה יכולה לקחת אתכם אפילו מעבר לכך לנקודה שבה, בכל המציאות, אין שום דבר לפחד ממנו.

בושה וקבלה

אג'הן פואנג (Fuang) נהג לספר לי לפעמים את סיפור ילדותו. הוא נולד למשפחה ענייה ולא היו לו הרבה קרובים. רובם מתו במגפה שנים קודם לכן. הוא הפך יתום בגיל אחת עשרה ונשלח לחיות במנזר בתור מה שנקרא אז "דק-וואט" (dek wat) – אחד מאותם נערים השוהים בסביבת המנזר, עוזרים להכין אורז לנזירים, לעשות שליחויות וכו'. היתה לו מידה מעטה מאוד של השכלה. וכשהגיע לשנות הנעורים שלו, החל להבין שהחיים שלו אינם נראים כלל מבטיחים. לא היו לו שום קשרים, לא היתה לו ממש השכלה. כך שהוא פנה לדְהַמַּה. "זו", כך אמר, "הדרך היחידה שבה לחיים שלי תהיה משמעות, שהם ילכו לאיזשהו כיוון". כפי שאמר, "כנראה שאין לי הרבה זכות (merit) שצברתי, כך שעלי לעשות את המירב שאני מסוגל".

זה היה הדחף הראשוני שלו לתרגל את הדְהַמַּה, בהבינו שהוא לא הגיע מרקע טוב, אך מה שכן היה לו – היה מספיק עבור כדי לתרגל את הדְהַמַּה. וזו היתה התקווה שלו: שהוא יכל לעשות משהו מעצמו דרך התרגול.

מקרים כאלו היו די נפוצים עם המון מתלמידיו של אג'הן מאן (Mun). הם הגיעו ממשפחות איכרים, לעתים עניות, בעיקר מצפון מזרח תאילנד. המסר העיקרי בחברה התאילנדית באותם ימים היה שלאנשים עניים אין בעצם לאן להתקדם. הם הולכים להישאר עניים. באותו זמן, היתה בבנגקוק תחושה גאוותנית רבה, שאם מישהו הולך ללמוד את הדְהַמַּה – יהיו אלו המלומדים בבנגקוק, אשר להם היו הרקע וההשכלה הנכונים שהכינו אותם לקרוא ולחשוב מחשבות פילוסופיות. למרות שזה היה אפשרי שאנשים מאזורים כפריים יבואו לבנגקוק ללמוד, המלומדים נחשבו כבעלי מונופול על הדְהַמַּה.

אז כאשר אג'הן מאן לימד, הוא גילה שהיה עליו להתמודד עם ההנחה שהיתה לרבים מהאנשים העניים ש"אין לנו מספיק זכות (merit) על מנת להתקדם בתרגול". הוא המשיך להזכיר לתלמידים שלו "יש לכם את כל מה שאתם זקוקים לו. יש לכם גוף אנושי. יש לכם תודעה אנושית. יש לכם את הנשימה. יש לכם את המודעות שלכם. יש לכם מידה מסויימת של תשומת-לב קשובה, מעט עירנות. אלו הם כל הדברים שאתם זקוקים להם". וכך המון משיחות הדְהַמַּה שלו התמקדו בראשית בעובדה שאנשים נמצאים בסבל; ושנית, שהיו להם את המשאבים הדרושים, שאם יעבדו איתם, יוכלו לעזור להם לצאת מהסבל. זו הנקודה החשובה: אם תעבדו איתם. אתם זקוקים להיות בעלי תחושה חזקה שהמקום בו אתם נמצאים עכשיו הוא סבל, אך יש לכם את כל מה שנדרש על מנת להגיע אל מעבר לסבל.

זה מה שהניע את אג'הן פואנג. זו הסיבה לכך שהוא היה מוכן להשקיע שעות ארוכות בתרגול, לשאת קשיים רבים, מכיוון שזו היתה הדרך היחידה להתקדם. כאן במערב הבעיה היא מעט שונה. הרבה מהאנשים מגיעים לבודהיזם מרקעים נוחים עם מידה טובה של השכלה. אך עדיין יכולה להיות להם תחושת הערכה-עצמית נמוכה, אשר במקרה שלהם מגיעה מגורמים פסיכולוגיים יותר מאשר חברתיים. הם אינם אוהבים להיות מאותגרים, כך שהם אוהבים לשמוע שהתרגול לא דורש מהם לעשות דבר: רק ללמוד לקבל את עצמם כפי שהם; זה כל מה שעליהם לעשות, וזה כל מה שהדְהַמַּה עוסקת בו. אך זה משאיר אותם תקועים במקום בו הם נמצאים. כל העניין בדְהַמַּה היא שהיא לוקחת אתכם למקום שמעולם לא הייתם בו. כפי שהבודהה אמר, אתם לומדים להבין את מה שהיה בלתי-מובן, להשיג את מה שבעבר היה בלתי-מושג, ולדעת את הדבר שבעבר היה לא נודע: למצוא סוף אמיתי לסבל.

כך שמעורבת מידה רבה של עבודה. זה לא הולך להיות קשה כל הזמן, אך יהיו זמנים שבהם באמת תיאלצו ללכת כנגד מה שתרצו לעשות, או מעבר למגבלות של אזור הנוחות שלכם. הנכונות לדחוף עצמכם אל מחוץ לאזור הנוחות שלכם היא מה שתעשה את ההבדל. אך על מנת לעשות זאת, עליכם להבין שיש לכם את כל מה שנדרש. לעתים קרובות אנחנו עוצרים את עצמנו משום שיש לנו הבנה מאוד מוגבלת של מה באמת אנחנו מסוגלים לו. זה המקום בו הערכה-עצמית נמוכה או תחושה בלתי-מיומנת של בושה יכולים לערער אותנו. אך בדיוק כמו עם דברים אחרים – ישנה תחושה מיומנת של בושה ותחושה בלתי-מיומנת של בושה. בושה בלתי-מיומנת היא מה שמשאירה אתכם היכן שאתם: הרעיון ש"אני לא יכול להיות יותר טוב מכפי שאני; אני חסר תקווה".

זו סוג הבושה שהבודהה מעולם לא עודד. מה שהוא כן עודד היא הנכונות שלכם להתבונן במעשיכם ולראות את המקרים בהם העשייה היתה בלתי-מיומנת. כאשר אתם עושים זאת, אתם שופטים. אך אתם שופטים את הפעולות שלכם, לא את עצמכם. יתכן והכוונות שלכם בעבר היו לא-מיומנות, או שהפעולות שעשיתם היו בלתי-מיומנות, אך אינכם תקועים שם. העובדה שהיו לכם כוונות בלתי-מיומנות לא אומרת בהכרח שתמיד יהיו לכם כוונות בלתי-מיומנות. אתם יכולים לשנות את התודעה שלכם. אתם יכולים לשנות את ההרגלים שלכם.

תחושת הבושה המיומנת (או הבריאה) מגיעה לכאן ואומרת "מה שעשיתי בעבר הוא לא משהו להתגאות בו, אך אני לא חייב לחזור על הטעות הזו". זה הדבר שכוחות השיפוטיות שלכם טובים עבורו. אנו נוטים לחשוב על שיפוט בתור משהו ששופט עושה בבית-משפט – פוסק פסק-דין סופי לגבי אנשים, משחרר אותם לחופשי או שולח אותם לכלא. הבודהה, לעומת זאת, לא מדבר על שום שיפוט סופי במובן הזה. מה שהוא מציע לעשות זה לפעול כמו בעל-מלאכה השופט את העבודה שלו תוך כדי התהליך: "איך זה מתקדם? מה אפשר לשנות? אם זה אינו מתקדם בצורה ראויה, מה אני יכול לעשות כדי לשפר את זה?". סוג זה של שיפוט הוא בריא. הוא הכרחי, משום שאנשים ללא שום חוש של בושה, שום חוש של שיפוט, מסוכנים לעצמם ולאחרים סביבם משום שהם מסרבים לתקן את הטעויות שלהם.

כך למדו כיצד להשתמש בתחושת הבושה שלכם בדרך מיומנת, להשתמש בתחושת השיפוט שלכם בדרך מיומנת, ולהיות מוכנים לדחוף עצמכם אל מחוץ לאזור הנוחות שלכם על מנת למצוא את המשאבים שטרם השתמשתם בהם. אחרי הכל, לכולנו יש את הפוטנציאל להתעוררות. האיכויות שהבודהה פיתח בליל ההתעוררות שלו, או שהובילו להתעוררות שלו, הן איכויות שלכולנו יש בצורה פוטנציאלית: תשומת-לב קשובה ועירנות; דריכות, להט ונחישות. ניתן לפתח איכויות אלו. אם נחשוב שאנחנו כאן רק כדי לקבל את עצמנו כפי שאנחנו היום, אנחנו לא מקבלים את העובדה שאנחנו יכולים לפתח את האיכויות האלו.

קבלה היא משהו שעליכם לעשות בצורה מיומנת. קבלה של עצמנו כפי שאנחנו היום וחשיבה של "זה כל מה שעלי לעשות; אני מושלם כפי שאני": זוהי קבלה בלתי-מיומנת. היא דנה אתכם לחיים אומללים. אם, לעומת זאת, תקבלו את המקום שבו אתם נמצאים היום בתור נקודת התחלה, תקבלו את העובדה שיש לכם את הפוטנציאל לאיכויות האלו התומכות בהתעוררות, זהו שימוש מיומן בקבלה.

לעתים קרובות מלמדים אותנו מיינדפולנס (תשומת-לב קשובה) בתור רעיון של פשוט מתן תשומת לב למה שכבר שם ולא לעשות שום דבר בנידון: פשוט ללמוד להיות לא-ריאקטיבים (לא-תגובתיים), מתוך הנחה שהתגובתיות שלנו היא מה שגורם לנו לסבול. לעתים אנחנו אפילו שומעים שמיינדפולנס היא פעילות חסרת כל סוג של רקע אידיאולוגי, נטיה או אג'נדה. אך הצורה בה לימוד המיינדפולנס הלא-ריאקטיבי הזה מועבר היא בהחלט בעלת אג'נדה והבנה אידיאולוגית: שהיכן שאתם נמצאים בו עכשיו הוא מקום שאתם תקועים בו, ושאתם לא אחראים לכך; או שאם אתם כן אחראים לכך, זה הכל בעבר. (עוד מלמדים ש)הסבל היחידי שניתן לרפא אותו הוא הסבל שמגיע מהסירוב לקבל את המקום בו אתם נמצאים ומי שאתם. וכל מה שאתם יכולים לעשות ברגע הנתון זה לקבל, לקבל ולקבל.

אך זו לא ההבנה שהבודהה עודד כאשר הוא לימד תשומת-לב קשובה. כפי שאמר, חלק מהדברים שאתם חווים עכשיו באים מהעבר, אך אתם גם מבצעים בחירות ברגע זה, ובחירות אלו למעשה מעצבות את הדרך בה אתם חווים את ההווה. הדרך בה אתם מתייגים דברים, הדרך בה אתם חושבים על דברים, לכל המצרפים הנכנסים לתחושת הרגע הנוכחי שלכם ישנו אלמנט של כוונה בהם. ואלמנט זה יכול להיות מאומן, מתורגל, להשתנות. כך כאשר אנחנו בתשומת לב ועירניים, אנחנו לא רק מבחינים במה שכבר שם בתור עובדה מוגמרת. עלינו גם להבחין "מה אני עושה ברגע זה על מנת לעצב את החוויה הזו, וכיצד עיצוב זה יכול להשתנות בצורה אקטיבית?". עלינו להזכיר לעצמנו "אילו שיעורים למדנו שיכולים לעזור לנו לעצב את החוויה בדרך הכי מיומנת?. השיעורים השונים אודות תשומת-לב קשובה מעניקים לנו מסגרת – בין אם במונחים של הגוף, תחושות, מצבי-תודעה או איכויות מנטליות – בהקשר של מה עלינו לקבל, ומה אנחנו יכולים לשנות, וכיצד לשנות זאת בצורה מיומנת.

כך שאנחנו לא שופטים בצורה סופית את הרגע הנוכחי. אנחנו שופטים אותו בתור עבודה-בתהליך (מתמשכת), משום שזה מוביל לרגע הבא ורגע שאחריו. עם כל רגע, ישנו אלמנט של כוונה, מיומנת או בלתי-מיומנת. עליכם להבין, לגלות ולשפוט בכל רגע את טבע הכוונה, האם היא מיומנת או לא. לאחר שאתם רואים בבהירות ומבחינים, החובות די נהירים וברורים. אם אתם עושים משהו שאינו מיומן, למדו לנטוש זאת, להפסיק לעשות זאת. דבר זה דורש הבנה של המקום ממנו פעולה/כוונה זו נובעת, על מנת שתוכלו לערער אותה על ידי עקירת הגורם לה. אם אתם פועלים בצורה מיומנת, למדו איך להמשיך לקיים פעילות זו, להזין אותה, לאפשר לה לצמוח. ושוב זה דורש הבנה של מהיכן זה מגיע כך שתוכלו להמשיך לטפח את הגורמים המיטיבים.

משמעות הדבר היא שהדבר שאנחנו יושבים כאן ומתבוננים בו בזמן שאנחנו מתרגלים מדיטציה הוא עבודה-בתהליך. אנחנו לוקחים חלק בעבודה. סוג השיפוטיות שאנו משתמשים בו הוא כמו, נניח, של נגר, העובד על רהיט. כאשר הוא מיישר או מבריק את העץ, עליו להמשיך להתבונן "איך העבודה מתקדמת? האם אני שם יותר מדי לחץ, פחות מדי לחץ? מה עלי לעשות שוב? איזה חלק עלי לזרוק ולהתחיל שוב מהתחלה? מה ביכולתי להציל?". זהו שימוש מיומן בשיפוטיות מכיון שהנגר יתבייש להציג רהיט מגושם שעבד עליו. יש לו מוניטין לשמור עליו ולהמשיך לתמוך בהערכה-העצמית שלו.

אז חשבו על עצמכם כבעלי-מלאכה. ולמדו לפתח תחושות בריאות ומיומנות של בושה, הערכה-עצמית, שיפוטיות, קבלה, ואי-קבלה: ללמוד יחד עם התרגול אלו דברים מיומן לקבל, אלו דברים בלתי-מיומן לקבל, כך שתוכלו לפתח מומחיות בפעולות שלכם.

שיעורים על הקול הפנימי

אחד הדברים הראשונים בהם תבחינו בניסיון להשקיט את התודעה הוא חוסר השקט – הפטפוט המתמשך, הדיונים, הדיאלוגים, "דיוני הוועדה" המתמשכים בראשכם ולעתים בכל גופכם. נדמה שישנו פטפוט אינסופי.

לעתים קרובות, המחשבה הראשונה כאשר אנחנו מתחילים לתרגל מדיטציה היא "כיצד אני יכול להפסיק את הפטפוט? כיצד אני יכול פשוט להשקיט את כל הקולות כך שיהיה שקט מוחלט בפנים?" אך ככל שאתם מתרגלים, אתם נוכחים להבין שזה בלתי-אפשרי לשים סוף לדברים בצורה זו. נדרש תהליך יותר הדרגתי – ללמוד להביא את השיחה הזו תחת שליטה. כאשר אתם מתחילים ישנם הרבה קולות לא-מיומנים (unskillful) שם בפנים, ולעתים קרובות הדיון לא מתנהל ע"פ "כללי הדיון הפרלמנטרי" הנפוצים. קול אחד מתפרץ פנימה, קול השני צורח עליכם, קול שלישי לוחש באוזנכם. כל התחבולות והטכניקות של ישיבה פוליטית הן כלום בהשוואה למה שמתרחש בתוך התודעה – כל הטריקים שהתודעה מבצעת על עצמה, הצורה בה הקולות השונים מנסים לקבל את מבוקשם – משום שרבים מהקולות אינם חסרי-מטרה או מדברים באקראי. יש מטרה לדבריהם. ישנו דחף לפעול בכיוון כזה או אחר, כך שהם מנסים כל מיני טריקים על מנת להשיג את מבוקשם. לתודעה יש דרכים רבות מספור להעביר רעיון או החלטה דרך הוועדה. כך שבתור התחלה – כאשר אנחנו עובדים עם התודעה, עלינו לוודא שהדיון מתבצע בצורה יותר מיומנת.

כשאתם מתחילים תרגול מדיטציה, נסו להשיג ניתוק מסוים מן הקולות, התבוננו בהם מבחוץ, במקום להצטרף לשיחה ולקחת-בעלות על הקולות. זהו אחד מהשיעורים של ה"לא-עצמי": *זה לא אתם שמדברים שם בפנים*. ישנם קולות שם בפנים, ואתם רגילים להזדהות איתם, אך אתם יכולים להתחיל גם להפסיק להזדהות איתם. אמרו לעצמכם "איני בהכרח אחראי לדברים המתפרצים בצורה כזו אל תוך התודעה. איני חייב לפעול בתגובה לפעילות של כל תא-עצב. איני חייב להפוך מעורב". במידה וקול מסוים נכנס ודורש פעולה, אתם פשוט נותנים לו לדחוק ולדחוק, אך בסופו של דבר הוא פשוט יפסיק אחרי זמן מה. אתם יכולים פשוט להמשיך להתבונן.

אפילו פעולת הרצון להפוך את השיחה ליותר מיומנת – היא בעצמה מתחילה להעניק לכם מרחק מהשיחה. תרגלו ריכוז בנשימה כדרך להשיג בסיס טוב ויציב עליו תוכלו לעמוד ולהישאר מחוץ לדיון. אך רק להתבונן בדיון אינו הולך לגרום לו להיעלם מעצמו. עליכם גם ללמוד כיצד להפוך את הדיון ליותר מיומן. לפעמים פירושו של הדבר להכניס קולות חדשים לתוכו – כמו הקול המדיטטיבי שאומר "הי, הישארו עם הנשימה, היפכו את הנשימה לנוחה, אפשרו לנשימה להיות נוחה, תנו לנו קצת מקום כאן".

זו הסיבה מדוע הבודהה לא עודד את הנזירים לקחת על עצמם נדרי שתיקה. יש סיפור בוִינַיָה (Vinaya – אוסף הדרשות העוסק באתיקה וכללי הנזירות) על קבוצת נזירים אשר התחילו את ריטריט הגשמים בנדר: "אנחנו לא הולכים לדבר אחד עם השני. כל אחד מאיתנו פשוט ישמור על שתיקה במהלך הגשמים". בסוף הריטריט הם הלכו לפגוש את הבודהה, מאוד גאים בעובדה שהם הצליחו לא לדבר אחד עם השני במשך כל שלושת החודשים. אך הבודהה לא שיבח אותם. במקום זאת, הוא אמר "חייתם כמו כבשים, כמו חיות טיפשות". שיחות פנימיות אלו לא הופכות יותר מיומנות רק על ידי הפסקת הדיבור החיצוני שלכם. על מנת לשפר את השיחות הפנימיות, אתם מקבלים המון עזרה על ידי לימוד דוגמאות טובות של דיבור חיצוני.

הדבר הראשון ללמוד בחיים משותפים היא ללמוד כיצד לדבר אחד עם השני בדרכים מיומנות – וייתכן והמשמעות היא לדבר פחות מאשר הייתם רגילים בדרך כלל. אך זה גם אומר שכאשר משהו צריך להיאמר, אתם מבררים מהי הדרך הכי טובה להגיד זאת: הזמן הכי טוב, המקום הכי טוב, המילים הכי טובות לבטא את הערותיכם. כשאתם הופכים ליותר מיומנים בשימוש בפה שלכם, הדבר מכריח את התודעה להפוך יותר מיומנת בדרכים בה היא חושבת, ואתם מתחילים להבחין בהשפעת המילים שלכם. אם ישנו משהו שלילי שעליכם לדבר עליו, מהו הזמן הכי טוב להעלות זאת? מהי הדרך הכי יעילה להגיד זאת? באיזו דרך ניתן להגיד את הדברים כך שיעשו כמה שפחות נזק? כאשר אתם הופכים ליותר מיומנים בשימוש בפה שלכם בדרך זו, תמצאו שהשיחות בתודעה שלכם הופכות להיות בוגרות אף הן.

בנוסף לכך, ישנן הקלטות (של שיחות) דְהַמַּה שאתם יכולים להאזין להן, ספרי דְהַמַּה שאתם יכולים לקרוא, להכיר ולהציג קולות חדשים ומיטיבים יותר לשיחה. זו סיבה נוספת מדוע אנחנו מבצעים צ'אנטינג. חלק מהמשפטים של הצ'אנטינג חוזרים אל תוך ראשכם בשעות מוזרות של היום, והם תוכננו להיות תוספות מיומנות לשיחות האלו.

כשתנסו לצאת מתוך השיחות הפנימיות שלכם, תבחינו שקל יותר לעשות זאת בחלק מהשיחות מאשר באחרות. בשיחות המלאות בהאשמות ומחשבות שליליות, מחשבות מזיקות: אלו הן השיחות שהכי קשה להוציא עצמכם מהן. אך השיחות בתודעתכם העוסקות בנושאים של אושר אמיתי, של מיומנות, של התבוננות במה באמת חשוב בחיים: הרבה יותר קל לצאת מאלו משום שהן נוטות לכיוון של שקט, הן נוטות לכיוון של ריכוז.

בזמן שאנו מאמנים את התודעה, העניין הוא לא רק בהפסקה מיידית של המחשבות. העניין הוא ללמוד כיצד לחשוב בצורה יותר מיומנת, וזה מתחיל בחשיבה כיצד להשתמש בפה בצורה יותר מיומנת. כפי שאג'הן לי אמר פעם "עליכם להשתחוות לפה שלכם כל יום". יש לכם פה אנושי, ולפה האנושי יש המון כח. הוא לא כמו הפה של כלבים וחתולים עם אוצר מילים מוגבל, רק נביחות ויללות. אנחנו יכולים להגיד כל מיני דברים, ולדברים אלו יכולה להיות השפעה עצומה על החיים שלנו. אם תתחילו לשים תשומת לב למה שאתם אומרים במהלך היום ולנסות לעשות זאת בצורה מיומנת יותר, תתחילו לראות שיש לכך השפעה על איך אתם מתייחסים לאנשים אחרים, איך אנשים אחרים מתייחסים אליכם. כל הקונטקסט של החיים שלכם מושפע בצורה גדולה על ידי הדיבור שלכם.

בזמן שאתם עובדים על עובדה זו, העבודה על הדיבור החיצוני שלכם מתחברת לנושא העבודה עם התודעה שלכם. הזהירות בה אתם משתמשים למסגור הדברים שאתם אומרים, המחשבות והנסיבות שאתם משתמשים בהן בזמן שאתם מבחינים בזמן הנכון להגיד, בהחלטה מה ראוי להגיד ומה לא ראוי: דברים אלו מפתחים תשומת-לב קשובה; הם מפתחים עירנות – כל התכונות הטובות שלהן אתם זקוקים במדיטציה. אתם לומדים כיצד למדוד מה ראוי למחשבה, מתי הזמן הראוי לחשוב ומתי לא. הדיבור הפנימי שלכם הופך לדיבור נכון, עוד גורם של הדרך.

באותו זמן, כשאתם מקבלים את אותם קולות מיטיבים יותר בראשכם, זה הרבה יותר קל לצאת מהשיחות ולהסתכל עליהם כך שאתם יכולים לראות: כאשר מחשבה נוצרת, כיצד היא נוצרת? הרבה יותר קל לפרק מחשבות מיטיבות בצורה זו. מצד שני, מאוד קשה לפרק מחשבות המלאות בהאשמות-עצמיות וחרטה משום שכל כך קל להיתפס בסיפורים שלהן. ככל שהחשיבה יותר מיומנת, כך קל יותר לפרק אותה. אתם יכולים פשוט להתבונן במחשבה באה והולכת משום שהיא אינה מכילה שום רעל עבור התודעה. וככל שאתם מתרגלים יותר מדיטציה, אתם רואים יותר ויותר מהר איך מחשבה נוצרת, איך היא מתפרקת, איך היא יכולה לשטות בכם ואיך אינכם חייבים להאמין להן.

כאשר אנו מדברים על התקדמות במדיטציה, רבים מאיתנו חושבים שמשמעות הדבר היא חוויות מאוד עצמתיות של, נניח, אקסטזה, אחדות או אור. לא צריך לזלזל בדברים אלו. הם חשובים. הם מעניקים לנו תחושה של מלאות, תחושה של רענון לתרגול. אך ההתקדמות האמיתית נמדדת במהירות בה אתם מבחינים במה מתרחש בתודעה. לדוגמא, כאשר התודעה מתחילה להסחף, אם תוכלו לתפוס אותה יותר מהר ולהחזיר אותה: זה סימן של התקדמות.

וככל שאתם נהיים מהירים יותר ויותר בדרך זו, אתם מתחילים לראות את תהליך עיצוב המחשבות בעצמו – בדיוק מה מתרחש שם. מתי אתם מתחילים להיות שותפים למחשבה? לרוב אנחנו מודעים למחשבה רק לאחר שהיא בנויה היטב, אך כיצד היא נבנתה כך? האם זה פשוט קרה מעצמו או שהיתה איזושהי השתתפות תת-הכרתית מצידכם? ככל שתתבוננו יותר ויותר בזהירות, תתחילו לגלות תשובות לשאלות האלה, משום שתוכלו לתפוס את התהליך בפעולה.

כל מחשבה מתחילה בתור בחישה קטנה, וקשה לומר האם זה מתרחש בגוף או בתודעה. זה על הגבול בין שניהם. אז מתרחשת הפעולה של הבעת העניין, נתינת תשומת הלב לכך, ואז השאלה "במה מחשבה זו עוסקת?", ואז התודעה מתייגת "הו, זו מחשבה אודות X, וזו מחשבה אודות Y". וכך הדבר הופך למחשבה בנויה במלואה. השאלה היא: האם אתם יכולים להתבונן בבחישה זו שבדרך כלל מובילה למחשבה ואז לא להשתתף בתיוג שלה, או להשתתף בניסיון להבין אותה? כאשר תוכלו לעשות זאת, תראו שבחישות אלו באות – ואם אינכם לוקחים בהן חלק – גם הולכות. הן באות שוב, ואם עדיין אינכם משתתפים – הן הולכות.

בדרך זו אתם מתחילים להבין עד איזו מידה תהליך יצירת המחשבות הוא תהליך עם כוונה מצידכם. התשוקה להבין מחשבה, התשוקה להיכנס אל תוך המחשבה: מהו בסיס התשוקה הזו? האם זה שעמום? האם אתם פשוט עייפים מלהיות דוממים? האם אתם מחפשים משהו מבדר? זה מסוכן, אתם יודעים. חלק מהמחשבות האלו – ברגע שהן נוצרות – משתלטות על התודעה והופכות לסיוטים.

אז אתם מנסים להפוך יותר ויותר מהירים בראיית הקולות הללו כאשר הם נוצרים – מהיכן הם מגיעים, בדיוק כמה אתם משקיעים בהם ברגע הנוכחי, כמה מפעילות זו היא תוצאה של קארמת-עבר המבעבעת בתודעה. אתם משיגים יותר ויותר שליטה על השיח הפנימי כך שכאשר אתם זקוקים לשוחח עם עצמכם על דברים, אתם יכולים. כאשר אינכם צריכים לעשות זאת – אתם יכולים להשאיר את הדברים בשקט, ואז השיחה היחידה שמתנהלת היא על ידי אותו החלק בתודעה שלכם שאחראי על הריכוז שאומר: "הישארו פה, הישארו כאן, הפיצו מודעות כאן". זה השיח המיומן שתרצו שיהיה אחראי על העניינים. ברגע שהריכוז הופך לממש יציב, אז אתם יכולים להפנות את הזרקור שלכם אל אותם קולות, מרכז השליטה עבור הריכוז שלכם. אך אל תמהרו לעשות זאת. תרצו שהריכוז שלכם יהיה מאוד יציב ומבוסס לפני שתפרקו את אותם קולות.

כך שאימון התודעה הוא לא תהליך השלכת כל הפטפוט המנטלי מהתודעה. בראש ובראשונה זהו לימוד כיצד להפוך את הפטפוט ליותר מיומן – להתחיל מבחוץ, להיות יותר מיומן בצורה שבה אתם מדברים. זו הסיבה שדיבור נכון הוא גורם כל כך חשוב בתרגול.

משום שמהיכן מגיע הדיבור? הבודהה אומר שהוא מגיע ממחשבה ובחינה ישירות, אשר – כאשר מאומנות היטב – הופכות לגורמים בריכוז שלכם. אתם מכוונים את המחשבות שלכם לנשימה, אתם מעריכים ובוחנים את הנשימה. זה עוזר לכם להגיע למצב הספיגה (ג'האנה) הראשון. אך על מנת להגיע לנקודה בה אתם באמת יכולים להיות יעילים בשימוש במחשבה ובחינה ישירות עם הנשימה שלכם, עליכם להיות יותר מיומנים בדרך שאתם מפנים את המחשבות והבחינה שלכם לגבי מה אתם אומרים לאנשים אחרים, בדרך בה אתם משתמשים בכוחות אלו על מנת ליצור מילים: הן את המילים שאתם משתמשים בהן כלפי אנשים אחרים וגם בשיח הפנימי בתוך תודעתכם.

אז, כשהשיח הפנימי הופך ליותר מיומן, אתם יכולים להתחיל לפרק אותו בצורות אפילו יותר מעודנות. לבסוף, כאשר כל השיחות האחרות מושקטות, אתם יכולים לפנות בשאלה אל הקול העדין-יותר של התפישה האחראית על הריכוז שלכם: "מי מדבר כאן? עבור מי הוא מתייג דברים?". זו הנקודה בה הדברים באמת נפתחים בתודעה. כמובן שאנחנו רוצים לקפוץ ישר לאותה נקודה, היכן שנמצא את הנעלה, אך על מנת להגיע לשם נדרשת מיומנות, נדרש זמן, נדרשת התמדה. זו הדרך עם כל הדברים הטובים בחיים. נדרש זמן על מנת להתמחות ולהגיע לשליטה בדברים בעלי ערך מתמשך.

כעת יש לנו שעה. עשו מה שביכולתכם לעשות בתוך שעה זו. לכל הפחות הביאו מעט שליטה אל תוך דיוני הוועדה המתמשכים על מנת לעזור לפטפוט להירגע בצורה יותר קלה. לאחר שהפטפוט מתיישב קצת ונרגע, אתם יכולים לראות אותו יותר בבהירות. זו הסיבה שהבודהה אמר שריכוז וכושר הבחנה הולכים ביחד. אינכם יכולים לבצע תרגול מדיטציית תובנה או רק מדיטציית ריכוז. השניים הולכים יד ביד. וממש כאן בנושא זה – הקולות המנטליים וכמה מיומנים אתם באופן בו אתם מתייחסים אליהם – זה עיקרו ובשרו של התרגול.

המיטב מתוך סיטואציה רעה

"אם אי פעם תגיעו לתאילנד ותבלו קצת זמן בעולם הבודהיסטי שם, תופתעו לראות כמה דגש ניתן בנושא ההגנה. אנשים עושים מעשים-טובים (merit) משום שהם מאמינים שזה יגן עליהם. אחת האמרות הידועות שם היא שהדְהַמַּה מגינה על מי שמתרגל אותה. אנשים הולכים למנזרים בתקווה לקבלת ברכות-הגנה. ישנו שוק עצום עבור קמעות-הגנה. מה שעומד בבסיסה של תופעה זו הוא שלאנשים שם יש תחושה מאוד חזקה של חוסר יציבות בחברה, ושישנן סכנות רבות מסביב. כך שהם מביטים אל הדְהַמַּה על מנת שתעניק להם הגנה ברמה זו או אחרת.

ובחיים שם, למדתי לקחת את הגישה הזו כמובנת מאליה. אך כאשר חזרתי לארצות-הברית בשנות התשעים המוקדמות, מצאתי הבדל עצום. פה עיקר הנגיעה של הדְהַמַּה היתה כיצד להוציא את המיטב ממצב טוב. החברה נראתה יציבה, הכלכלה שגשגה, וכולם היו שמחים. אנשים רצו למדוט כך שהם ילמדו כיצד להוציא את המיטב מתוך התענוגות שלהם. כיצד לא להיאחז בהם בצורה חזקה מדי. ללמוד לקבל את העובדה שתענוגות אלו היו זמניים אך בעיקר ללמוד כיצד לשחרר תענוג אחד כך שתוכל לחבק אחד אחר. זו נראתה הגישה העיקרית.

אז הגיעו ההתקפות במטוסי-הנוסעים והגישה של כולם השתנתה. פתאום אנשים הפכו מודעים לסכנה. ומעניין היה לראות כיצד אנשים שהיו כה שאננים הגיבו בכזו אימה לעובדה שהחיים שלהם עלולים להיות תחת איום, שהחברה שלהם יכולה להיות מאוימת – כאילו שלא היתה מאוימת בעבר ולפתע זה הפך לאפשרות ראלית. כלומר, היה מדהים לראות את חוסר-הבגרות שבתגובות של אנשים. זה מה שקורה כאשר אנשים שמצפים אך ורק שדברים טובים יקרו בדרכם לפתע מגלים שמשהו רע מתקרב. הם טרם למדו את המיומנויות להתמודדות עם מצבים רעים. חלק מהאנשים אמרו שההתקפות פוצצו את בועות-השאננות הבודהיסטיות שלהם. כמובן שזהו אוקסימורון – "בודהיסט שאנן" – אך זה היה סוג הבודהיזם שהיה לנו אז בזמנו. זה היה מאוד שאנן. אנשים היו רגילים לצרוך דברים טובים, במקום ללמוד כיצד ליצר דברים טובים בחייהם אפילו באמצע סיטואציה רעה.

זה מה שתרגול מדיטציה בסופו של דבר עוסק בו. למעשה, כל תרגול הדְהַמַּה מורכב מכיצד להפיק את המיטב ממצב רע. יש לנו את התייחסות לכך בצ'אנטינג (דקלום) באופן קבוע – אנו נתונים לזקנה, נתונים למחלה, נתונים למוות, נתונים להיפרדות – ובכל זאת אנחנו רוצים להיות שמחים. הלימוד הבודהיסטי במדויק הוא הוראות כיצד להיות שמח באמצע השתנות-מתמדת, באמצע חוסר-קביעות, מתח ודברים שנמצאים מחוץ לשליטתנו. במילים אחרות, אנו מתאמנים לא רק בלהיות צרכנים של אושר אלא להיות מפיקים של אושר.
הלימוד אודות כוחה של הקַמָה (קרמה) עוסק בכך. כך שלא משנה מה תהיה הסיטואציה – תדעו כיצד למצוא אושר. כמו טבח טוב שיכול להיכנס למטבח ולא משנה איזה חומר גלם ימצא שם – יהיה מסוגל להכין ממנו משהו טוב.

זוהי צריכה להיות הגישה שלנו כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציה. כאשר אתם יושבים למדיטציה תגלו שחלק מהימים הולכים טוב וחלק מהימים לא הולכים טוב כלל וכלל. עליכם לשלוף את ארגז הכלים שלכם ולראות אילו כלים יש לכם על מנת להתמודד עם אותה בעיה מסוימת. לעתים זו רק בעיה של מצב רוח רע; בימים אחרים שום דבר לא נראה נכון. תרצו לחשוב על אותם מקרים כהזדמנויות להתאמן משום שסיטואציות גרועות-יותר הולכות להגיע – מחלה רצינית, תאונות בלתי צפויות, מוות – ואלו לא יפים כלל וכלל. האם אתם זוכרים שבעבר היו מדברים על כך שהחיים יפים, המוות הוא חלק מהחיים, ולפיכך המוות יכול להיות טוב? המוות אינו טוב. אתם מאבדים שליטה על הגוף, כל מיני דברים קורים. כך שאתם באמת צריכים להתכונן לכך.

זו הסיבה שאנחנו מתרגלים ריכוז, שאנחנו מתרגלים את יכולת ההבחנה – כך שיהיו לנו את הכלים שאנחנו זקוקים להם בנקודה ההיא. אנחנו גם צריכים לתרגל גישה-נכונה כך שלא משנה כמה רע מתרחש, עדיין יש משהו שביכולתנו לעשות בנידון. אם טרם פיתחתם את היכולות להתמודד עם הבעיה המסוימת שאתם ניצבים מולה כעת, ובכן, השתמשו בכושר ההמצאה שלכם. נסו לזכור שיעורי דְהַמַּה שונים שלמדתם וראו מה יכול להיות רלוונטי. הגישה שטכניקת מדיטציה אחת יכולה לכסות את כל המצבים היא בבירור שגויה. הבודהה בעצמו מעולם לא לימד זאת. זו חלק מגישת "פס היצור" המודרנית שיש לנו למדיטציה: פשוט תנו לאנשים שיטה אחת וכל השאלות שלהם יענו; כל מה שעליכם לעשות הוא פשוט לדבוק בשיטה הזו לאורך כל היום וזה יעזור לכם. כמו ההצהרה הישנה של הנרי פורד: "נתן לאנשים איזה צבע שהם רוצים כל עוד זה שחור". מכונית אחת עבור הצרכים של כולם.

כמתרגלי מדיטציה יש לנו צרכים שונים. ואפילו בתור אדם יחיד, תגלו שיש לכם צרכים שונים כאשר אתם חווים את היום, כאשר אתם מתרגלים מדיטציה, מתמודדים עם נושאים אחרים שצצים בחייכם. כך שזה טוב שיהיה סט שלם של כלים ואז לפתח תחושה איזה כלי יעבוד עבורכם ממש כאן. כאשר התודעה מסרבת לתרגל, מה אתם יכולים לעשות על מנת להחזיר אותה למצב רוח לתרגול? אם היא נראית מפוזרת, עם המון אנרגיה תזזיתית, כיצד אתם יכולים להשתמש באנרגיה הזו לשימוש טוב? אם התודעה נראית זוחלת, כיצד אתם יכולים להעיר אותה? במקום להסתכל על בעיות אלו כמכשולים, הסתכלו עליהם כאתגרים, כהזדמנויות לפתח יכולות חדשות, ללמוד כיצד להפיק ארוחה ממש טעימה ממרכיבים פחות מבטיחים.

אחד מהסטודנטים שלי באסיה היה שף לפני שהפך לנזיר. הוא סיפר לי אודות פעם אחת שבה היו צריכים להכין ארוחה במועדון שעבד בו ומרק קרם-אספרגוס היה בתפריט. בסופו של דבר הגיעו הרבה יותר אנשים מאשר הם ציפו והמרק החל לאזול. הוא נכנס למטבח ואמר: "שאף אחד לא יכנס, אל תסתכלו מה אני עושה". הוא הלך ואסף את כל קליפות ושאריות האספרגוס מהאשפה, שם אותם בבלנדר, תיבל אותם היטב, ולבסוף קיבל מרק אספרגוס סביר בהחלט. כך שתרצו להיות עם אותה גישה כלפי המדיטציה שלכם. לפעמים המרכיבים אינם מבטיחים. יש לכם את הגוף והוא עם כאב. ובכן, זכרו שיום אחד לאורך החיים שלכם, כאב זה הולך להיות הרבה יותר גרוע. באותו יום, זה לא יהיה רק הכאב, אלא בעצם תעמדו פנים מול פנים מול סוף החיים שלכם. ויתכן שהאנשים סביבכם יהיו מצוברחים ומוטרדים גם הם. תרצו ללמוד כיצד לא לאמץ את מצב הרוח שלהם ולא להיסחף עם הסיפור שאתם הולכים להפסיד את הדבר הזה וההוא. עליכם ללמוד איך לשים דברים אלו בצד. אליכם להבין כיצד להתמודד עם הכאב כך שהוא לא יגבר עליכם, שלא יתיש את כוחכם.

כך שלעתים קרובות הדרך בה אנחנו מתמודדים עם כאב שואבת את הכוח לו אנו זקוקים בדיוק בזמנים כאלו.
כיצד ניתן ללמוד לא להיסחף עם הסיפורים שצורחים בתודעתכם? ובכן, מתברר שאלו בדיוק המיומנויות שאתם לומדים כאשר אתם מתרגלים מדיטציה: כיצד לא להיסחף עם קו-מחשבה משוטט ללא שום קשר לכמה עקשני הוא, ללא קשר לכמה רלוונטי הוא יהיה לנושאים מסוימים בחיים שלכם. כאשר אתם מבינים שזה לא שימושי באותו רגע, כמתרגל מדיטציה מיומן אתם צריכים ללמוד כיצד להניח את זה בצד אפילו כאשר זה צורח בתודעה שלכם שוב ושוב ושוב. הגישה שלכם חייבת להיות "אוקי, אולי איני יכול להוציא אותך (קו-המחשבה) מחוץ לתודעה שלי, אבל לפחות אני לא הולך לתת לך לקבל את כל התודעה. אני הולך לשמור בפשטות על מודעות". בדרך זו אתם יכולים להדוף הרבה מהכוח של אותן מחשבות.

לא משנה כמה גרוע המצב הופך, זכרו שהמיומנויות של המדיטציה הן שם על מנת להוציא את הטוב שבכל סיטואציה רעה. על מנת עדיין למצוא אושר בתוך לידה, זקנה, מחלה, מוות וכל השיגעון שנוטה להתרחש סביבנו. על מנת שיהיה אפשרי לשמור על שפיות בתוך עולם מטורף. ועל מנת לשמור על הביטחון שלא משנה כמה רע המצב הופך, תמיד ישנה גישה, תמיד ישנה טקטיקה, תמיד ישנה אסטרטגיה ותמיד ישנה מיומנות.

זו הסיבה מדוע הבודהה הציג את הדוקהא – כאב, סבל, מתח – כאמת הראשונה שלו. הוא הצביע ישירות לנושא שרוב האנשים אוהבים לברוח ממנו. הוא אמר "ראו, עליכם להבין זאת. רק כאשר תבינו כאב תוכלו לשים לו סוף". והוא היה מוכן להתמודד עם הכאב, להתמודד עם כל עובדות הזקנה, המחלה והמוות. הוא מדבר אודות דברים אלו לא משום שהוא פסימי אלא משום שהוא אופטימי. יש לו פתרון.

נסו לשמור על אופטימיות זו בתודעה שלכם – שישנו פתרון לכל מצב רוח רע שמתעורר בתודעה, לכל סיטואציה רעה שיש סביבכם. ישנה דרך להגיב בצורה מיומנת, ישנה דרך לשמור על תחושת רווחה לא משנה מה. זה דורש שתשנו את הגבולות של מה שאתם טוענים שהוא עצמכם ושלכם. זכרו שאותם גבולות היו חלק מניסיון למצוא אושר. זה לא שאתם נוטשים משהו חיוני. אתם פשוט שמים את האושר האמיתי שלכם קודם, את האושר שהיה הסיבה לגבולות אלו מלכתחילה. אתם טוענים שדברים מסוימים הם "עצמכם", שדברים מסוימים שייכים לכם משום שאתם מרגישים שיש לכם שליטה עליהם ושהם יכולים לעזור לכם למצוא אושר אמיתי. אבל במקרים רבים אתם מגלים שעליכם לנטוש את אותם דברים משום שהם למעשה מכבידים עליכם. כאשר הבודהה מעודד אותנו להרפות, הוא לא מכוון לכך שנרפה ופשוט נהיה משוללי אושר. הוא רוצה שנרפה משום שיש לו כלים יותר טובים.

אז בטחו בכך. ואם תגלו שטרם פיתחתם את אותם מיומנויות הנדרשות להתמודדות עם נושאים מסוימים אלו, ובכן, כאשר הזמן הוא טוב – עבדו עליהם. ואפילו כאשר הזמן הוא לא טוב – עבדו עליהם. אינני יודע כמה פעמים אנשים נגשו אלי ואמרו "היתה תקופה בחיי שהדברים היו כל כך רעים שלא היה לי זמן לתרגל מדיטציה". ובכן, זהו *בדיוק* הזמן שבו עליכם לתרגל. ואפילו אם אין לכם זמן לשבת עם העיניים עצומות, הנשימה עדיין שם. כל המיומנויות המנטליות שלהן אתם זקוקים במהלך תרגול מדיטציה יכולות להיות מפותחות בכל סיטואציה. זה רק קל יותר לפתח אותם כאשר אתם יושבים כאן עם עיניים עצומות. אך הן אמורות להיות בשימוש ללא קשר לכמה רע המצב הופך. זה מראה כמה טובות הן".

הסיפור מאחורי חוסר-הסבלנות

כאשר הייתי בקולג' התמחיתי בהיסטוריה. אחד התסכולים הגדולים בלימודי היסטוריה היה ההרגשה שלעולם לא תזכה לראות איך באמת זה היה באותם ימים שאתה לומד עליהם. לימודים על המאה ה-13 – איך זה היה באמת? חשבו על כל ההכללות לגבי תרבות המאה ה-13 באירופה, ועדיין – בחיים דרך המאה ה-20 וה-21 – איזה סוג הכללות הייתם אומרים שבאמת עושות צדק למציאות של חוויה זו? איך ניתן לסכם מאה שלמה במשפט אחד או שניים? ככל שאתם קוראים את הסיפורים שמרכיבים את ההיסטוריה, כך אתם מבינים שהם לעולם לא יוכלו לקחת אתכם לשם.

זה טוב להרהר על כך – הביטו בצורה שבה אנו חיים את החיים שלנו: אנו נוטים לחיות בנרטיב שאנחנו ממציאים אודות דברים – מה קרה בעבר, מה ברצוננו לראות קורה בעתיד, מהו קו-העלילה הבסיסי, בחיפוש אחר התפתחות, חיפוש אחר סגירת-מעגל. עד כמה קו-העלילה הזו באמת קשור למציאות? עד כמה הוא עומד בדרכנו ומסתיר את המציאות? חשבו על כך, במיוחד כאשר אתם מתרגלים מדיטציה.

ישנן דרכים לספר את סיפור החיים שלכם שעוזרות לכם להיכנס אל תוך המדיטציה. לדוגמה, אתם יכולים להסתכל על סבל-העבר שלכם, להכיר בעובדה שחלק נכבד ממנו נגרם על ידי הרגלים לא-מיטיבים שלכם, ולהגיע למסקנה שההרגלים המיטיבים שלכם זקוקים לקצת עבודה. סיפור מסוג זה עוזר להביא אתכם אל תוך המדיטציה. אבל ישנם גם סיפורים רבים אחרים שמושכים אתכם הרחק משם. עליכם להיזהר מהם, משום שהם הופכים אתכם לחסרי-סבלנות. הם הופכים אתכם לפחות חדי-אבחנה לגבי מה מתרחש באמת.

אתם יושבים כאן ועובדים עם הנשימה שלכם. אולי בפינה-אחורית בתודעה שלכם ישנה מחשבה "בוא נגמור עם זה כבר כך שנוכל לעבור לשלב הבא שהרבה יותר מעניין". כן שאינכם באמת מתבוננים בנשימה שלכם. אתם מתבוננים בתכניות שלכם לשלב הבא או חושבים על מה יקרה מחר או מה הולך לקרות ביום שלאחר מכן. אתם מתבוננים במחשבות שלכם על כמה זמן תצטרכו להיתקע עם זה עד שתראו תוצאות. זה סוג הסיפור שבדרך כלל מפריע לראות מה קורה כאן ועכשיו.

אז כאשר אתם מבחינים במחשבות אלה מתעוררות, למדו כיצד להניח אותן בצד. זה יכול להיות קשה משום שהרבה מתחושת-העצמי שלנו נמצאת בתוך הסיפור. זהו אזור בו השיעור על "לא-עצמי" הוא שימושי במיוחד: לראות עד כמה מלאכותית ובדויה התחושה של "מי אנחנו" ואיך היא מפריעה לנו לעבודה שאנחנו צריכים לעשות ברגע הנוכחי.

אנשים לפעמים מאמינים שכל תכלית המדיטציה היא להיכנס לתוך הרגע בהווה ופשוט להישאר שם. הבודהה לעולם לא דיבר כך. הוא תמיד אמר "ישנה עבודה לעשות ברגע הנוכחי". זו הסיבה מדוע אתם צריכים להגיע לשם. תרצו להשתקע כאן במטרה להבין את הכוונות לפעול ברגע הנוכחי, משום שזהו המקום היחידי שבו אתם יכולים באמת להתבונן בכוונות שלכם בפעולה. אם ישנם חמדנות, כעס/סלידה או אשליה בכוונות שלכם, אתם הולכים להבחין בכך ברגע הנוכחי.

לאחר שהרגע עבר, הכוונה שהייתה היא רק זיכרון – ואתם יודעים כיצד הזיכרון נוטה "לצבוע דברים" בהתאם למה שאתם רוצים לראות, כיצד הוא מתאים את עצמו לנרטיב טוב או רע אודותיכם. אבל זהו רק נרטיב. אין שום ערובה לכך שזה יביא אתכם למציאות של הכוונה שלכם. הדרך היחידה שבאמת תוכלו לראות זאת היא על ידי התבוננות ברגע הנוכחי.

כאשר הרגע הנוכחי שלכם מלא בהסחות דעת, אל תחשבו על תהליך ההתמודדות עם ההסחות כמפריע לכם לאן שאתם רוצים להגיע. אם אתם רואים בכך כמפריע, אתם הולכים לפספס ולנסות להידחק דרך זה בצורה עיוורת. במקום זאת, ראו זאת בתור "זו הנקודה בה ההתעוררות הולכת לקרות, היכן שההבנה הולכת להתרחש, ודרך תהליך ההתבוננות בנשימה, לתפוס את התודעה כאשר היא נודדת, ולהביא אותה בחזרה. זה המקום בו כל התובנות יופיעו". במילים אחרות, הבעיות בהווה הן לא משהו שאתם פשוט צריכים לדחוף דרכן או שלא יפריעו – הן משהו שתרצו להתבונן עליו – משום שלבודהה היתה תובנה מדהימה לגבי ההווה.

יתכן ושמעתם את הסיפור שלאחר ליל ההתעוררות של הבודהה, הוא בילה 49 ימים בחווית האושר-העילאי של השחרור. לא רק אושר-עילאי: הוא למד המון במהלך 49 הימים הללו. יתכן ואתם מכירים גם את הסיפור על הזמן בו שהה ביער של עצי סיסם-הודי. לעצים אלו יש עלים זעירים מאוד, בערך בגודל של מטבע קטן. הוא לקח בידו חופן עלים מרצפת היער ושאל את הנזירים "מה גדול יותר, מספר העלים בידי או מספר העלים ביער?". הנזירים השיבו "כמובן, מספר העלים ביער הוא רב בהרבה יותר ממספר העלים בידך". והבודהה ענה "באותו מובן, הדברים שלמדתי במהלך ההתעוררות שלי הם כמו העלים ביער. ומה שהבאתי אליכם ללמד הוא כמספר העלים בידי". והוא התמקד בארבעת האמיתות הנאצלות כמייצגות את העלים בידו.

ישנם מספר קטעים אחרים בכתבים בהם הבודהה סיכם את התובנה הבסיסית שהוא השיג בהתעוררות שלו: זהו עיקרון פשוט של סיבתיות. כאשר אתם חושבים על כל הדברים המדהימים שהוא היה יכול לדבר עליהם, זה מעניין שזה הדבר היחיד שהוא חשב ששווה ללמד אותו. התובנה שלו היתה למעשה שהחוויה שלנו מבוססת על שני סוגים של תבניות סיבתיות.אחת היא "כאשר X קיים, Y קיים יחד איתו; כאשר X פוסק, כך גם Y". במילים אחרות, דברים אלו באים והולכים ביחד. זוהי סיבתיות המתרחשת ממש ברגע הנוכחי. העיקרון השני היה "מתוך ההתעוררות של X באה ההתעוררות של Y; מתוך היעלמות X תבוא היעלמות של Y". קשר זה אינו חייב להתרחש בצורה מידית ברגע הנוכחי. הוא יכול להתרחש לאורך זמן. כאשר אתם מניחים שני עקרונות אלו ביחד, המשמעות היא שכל רגע נתון של חוויה הוא השילוב של שלושה דברים: הגורם המתעורר בהווה, בנוסף להשפעות של הגורם הזה, וההשפעות שמגיעות מן העבר.

ומה הגורם? הכוונה הנוכחית שלכם. ומהיכן השפעות העבר מגיעות? מכוונות העבר. משמע שיש לנו רצון חופשי. הכוונות שלנו מעצבות את חיינו. בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור במה להתמקד, מה לעשות, מה להגיד ומה לחשוב. אנחנו לא נתונים לשליטתו של העבר. ישנן השפעות שמגיעות מן העבר, אבל אנחנו יכולים לבחור את הכוונות שנשחרר, ואת הכוונות שנעבוד איתן, אלו כוונות אנחנו נאמץ, ומה אנחנו הולכים לעשות איתן. מכאן נובע כל מארג החוויה שלנו של זמן ומרחב: הזרם הקבוע הנובע מכוונה. ותובנת הבודהה היתה שאם אתם מתבוננים מהיכן הקלט החדש הזה מופיע, תראו את הדרך החוצה. והיכן תראו את הקלט החדש הזה? בדיוק כאן, בדיוק בכוונות של הרגע הנוכחי. באמת שכדאי לכם לרצות להכיר אותן היטב.

הדרך הכי טובה להתחיל להכיר את הכוונות שלכם היא על ידי הבעת כוונה אחת ולראות כמה זמן אתם יכולים להחזיק אותה יציבה, לראות אילו כוונות אחרות הולכות להופיע בניסיון לשנות אותה. אז אתם לומדים את המיומנויות הנדרשות על מנת לתחזק את אותה כוונה מקורית – כל זמן שהיא היתה כוונה טובה. במקרה זה הכוונה היא להישאר עם הנשימה, לחשוב על הנשימה, להעריך את הנשימה ולהפוך אותה ליותר נוחה כך שתוכלו להישאר כאן זמן ארוך יותר, להעניק תמיכה לכוונה המקורית שלכם.

ככל שאתם הופכים להיות יותר ויותר רגישים לנשימה, תגלו שאתם נהיים יותר ויותר רגישים לכוונות שלכם. אלו הגורמים-הנסיבתיים האמיתיים בחיים שלכם. הדבר המדכדך לגביהם, במיוחד בתחילת התרגול, הוא לראות עד כמה אקראיים הם. כוונה קטנה אחת מופיעה והולכת לכיוון אחד, ואז כוונה אחרת נכנסת והולכת בדיוק בכיוון ההפוך, או אחרות שמגיעות והולכות לכל הכיוונים. אבל אל תתייאשו כאשר אתם רואים זאת. למדו את המיומנויות הנדרשות על מנת להתמקד בכוונה מיומנת אחת ולהישאר איתה בתוך כל האקראיות הזו.

אקראיות זו מזכירה לכם עד כמה מלאכותי קו-העלילה שלכם. קוי-העלילה, אם הם הולכים לשמור על רמת עניין מצידכם, צריכים להיות בעלי כיוון ברור. עלולים להיות מעט עיכובים פה ושם על מנת להפוך את הסיפור למעניין, אבל לבסוף ישנו מסלול אחד כולל. בדומה למבנה הבסיסי של מלודיה. יתכן וזה יהיה מבנה קשת. יתכן וזה יהיה עמק בין שתי פסגות. והתווים היחידים ימצאו סביב המבנה, מעט חורגים מהקשת, אבל עדיין ישנה צורה בסיסית למה שאנחנו שומעים. זה מה שהופך את המלודיה למספקת. כאשר אנחנו יוצרים נרטיב מתוך החיים שלנו, אנחנו מנסים לארוג ביחד רק את הכוונות שהגיוניות לנו ונראות שמתאימות לצורה הבסיסית, אבל כאשר אתם מתרגלים מדיטציה, התבוננו במה שיש כאן: כוונות מתרוצצות בכל מקום.
~
זוהי תובנה חשובה מאוד. למרות העובדה שזוהי תובנה מעט מדכדכת הנובעת מראיה של עד כמה התודעה שלכם לא מרוכזת, היא תובנה יקרת-ערך. אם תאמצו אותה אל ליבכם ותשמשו בה בצורה מיומנת, היא תעזור לכם לפרק כל נרטיב אחר שעומד בדרך ומפריע לתרגול שלכם. בדרך זו, תראו שזה קל יותר להתייצב ולהירגע עם פחות ופחות הסחות דעת. כאשר תהיו מסוגלים לשחרר את הנרטיבים השונים, יש עוד המון לגלות. בין אם המדיטציה מתקדמת בצורה טובה או לא, או האם היא תואמת את הציפיות שלכם, זהו רק עוד נרטיב.

הדבר החשוב הוא להתבונן במה מתרחש בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, במיוחד בנוגע לכוונות שלכם. יש לכם את הכוונה להישאר עם הנשימה שלכם, והופס, הנה עוד כוונה הולכת למקום אחר. הביאו את תשומת הלב שלכם בחזרה אל הנשימה. למדתם כעת משהו אודות התודעה ממש כאן. הפעולה של החזרת תשומת הלב מחזקת את הכוונה המקורית שלכם, מחזקת את הנחישות שלכם, והעובדה שאתם יכולים לתפוס את התודעה כאשר היא נודדת – מחזקת את תשומת-הלב הקשובה שלכם והערנות שלכם.

אז השאלה אם הדברים מתקדמים בהתאם לקצב שהייתם רוצים לראות בנרטיב האידאלי שלכם, היא אינה הנקודה. הנקודה היא שאתם מתבוננים ושאתם לומדים. לעתים יהיו לכם יותר שיעורים ללמוד מאשר חשבתם תחילה, אך אם לא תתחילו מאיפה שאתם נמצאים כעת, אז מאיפה תתחילו? אם התמונה של מה תודעתכם עושה ברגע הנוכחי אינה מתאימה לנרטיב האידאלי שלכם, אולי זה זמן טוב לבחון את הנרטיב ולא להפוך חסרי-סבלנות עם הרגע הנוכחי.

משום שמהו חוסר-סבלנות? חוסר-סבלנות הוא אותו חלק בנרטיב אשר הופך אותנו לביקורתיים בצורה לא-מיומנת. אנו זקוקים לכוח השיפוט שלנו, אך מה שהופך את הכוח הזה מלהיות נבון לשיפוטי/ביקורתי-מדי היא העובדה שאנחנו הופכים חסרי-סבלנות. אנחנו רוצים להגיע להחלטה מהר לפני שכל העדויות מגיעות, וכתוצאה מכך – השיפוט שלנו חסר-תועלת – רק עוד מכשול בדרך לראות את הדברים כפי שהם.

העניקו לרגע הנוכחי מעט מקום ומרחב. אל תדחקו אותו יותר מדי, במחשבה שעליכם להשיג דבר זה או אחר בזמן זה או אחר. התבוננו במה שמתרחב כאן ללא חוסר-סבלנות, ללא הנרטיב שנותן את הדחיפה לחוסר-סבלנות. זה הרגע בו תיווכחו בדברים המעניינים והלא-מתוכננים – *משום שהנקודה בה כוונה נכנסת אל תוך תבנית מותנית, המסלול בו היא נכנסת, הוא גם המסלול שדרכו תצאו החוצה*. וזה ממש כאן. זה לא בעבר, זה לא בעתיד, זה ממש כאן. הרשו לעצמכם להשתקע כאן ועכשיו, ובדרך זו תזכו לראות זאת, להכיר בזאת, וללכת בעקבות זאת עד לשחרור.

שתפו
שתפו