הנשימה קרובה כל כך לתודעה, ועם זאת, עבור רובנו – זוהי טריטוריה לא נודעת. כמו המפות הישנות מהמאות השש-עשרה והשבע-עשרה. היו בהן תיאורים כללים של קו החוף של צפון אמריקה וחלל גדול, לבן, ריק באמצע, עם כתובת קטנה שאמרה, "פה יש נמרים", "כאן – חיות פראיות". אבל זה שטח די לא מוכר, אדמה לא נודעת, למרות שהיא ממש לידנו. אין שום דבר קרוב יותר לתודעה מאשר הנשימה, אבל המיקוד שלנו הוא תמיד על משהו רחוק קצת יותר. למעשה, לימדנו את עצמנו להתעלם מהנשימה כדי שנוכל לשים לב לדברים אחרים. עם זאת, המסר של מדיטציה הוא שזה הרבה יותר חשוב להיות כאן עם הנשימה, כי זה שם אותך בקשר עם דברים חשובים באמת בחיים. הנשימה היא כמו מראה לתודעה. שינויים בתודעה מופיעים בנשימה במהירות רבה. לפעמים את לא יכולה להיות מודעת למה שקורה בתודעה עצמה, אבל אם את בקשר עם הנשימה – אז את יודעת שמשהו לא בסדר. למשל, כשיגיע הכעס, תופיע נשימה עמוקה ולחץ בחזה שלא היה שם קודם. כאשר הפחד מתעורר, קצב הלב שלך וקצב הנשימה משתנים. אז להישאר בקשר עם הנשימה היא דרך מצוינת לשמור את עצמך בקשר עם מה קורה עם התודעה. כמו כן, להיות בקשר עם הנשימה היא הדרך הטובה ביותר להישאר בקשר עם איך הגוף מרגיש. אם אתן אוכלות, ואתן שומרות על קשר עם הנשימה, אתן מקבלות תחושה ברורה כאשר אתן אוכלות יותר מדי, או לא מספיק, או כאשר משהו לא מתאים לכן. מה שאנחנו עושות כאן הוא ללמוד להיות רגישות לשכבה שלמדנו לאלחש את עצמנו אליה כדי שנוכל לשים לב לדברים אחרים. עכשיו אנחנו חוזרות ואנחנו צריכות ללמוד את כל ההרגלים האלה. וזה לוקח קצת זמן.
הדבר החשוב במדיטציה הוא לשאול את השאלות הנכונות. רק לשאול את עצמך, "איך הנשימה עכשיו? כאשר את מרגישה את הנשימה, מה בדיוק מה את חשה? איך את יודעת שאת שואפת? איך את יודעת שאת נושפת?"
תסתכלי על התחושות אלה בזהירות כי יש להן הרבה לספר לך. המדריכים שנכתבו, כמו שבעת הצעדים של Ajaan Lee, הם רק לצורך ההתחלה. הוא בעצמו, כשדיבר על מדיטציית נשימה, חקר כל מיני היבטים אחרים של הנשימה שלא מוזכרים בשבעת הצעדים, לפחות לא בפירוט. את יכולה לחקור צעד אחד בכל פעם, ולגלות כל מיני דברים חדשים שם, השלכות חדשות של מה הנשימה יכולה לעשות – הן עבור הגוף והן עבור התודעה. אז יש כאן המון שטח לחקור. שבעת הצעדים מכסים את מה שבאמת יסודי, מה שחשוב באמת. את תמצאי שכאשר התודעה סוף סוף 'מתיישבת' ואת בודקת: "מה קרה הפעם? למה זה עבד הרבה יותר טוב מאשר בפעם הקודמת? "- אם תבחני את שבעת הצעדים, תגלי שכולם נענו. אם היית פנויה לחשוב עליהם, למנות אותם או לא – זה לא מה שחשוב. העובדה היא שהתודעה באמת שמרה על קשר עם המרכז הנכון לעצמו בגוף; הנשימה הייתה מתאימה; איכות הנשימה הייתה טובה; תחושת הנשימה שמתרחשת בכל הגוף נתנה תחושה של שלמות ומלאות; הכל בגוף נחווה כמתואם; והמודעות שלך מילאה את הגוף.
כאשר יש לך את כל השלבים האלה, שבאים יחד (הם לא באים באופן מדורג, אלא בונים האחד את השני) הם מביאים לתודעה מאוזנת: כאשר כל שבעת הגורמים נמצאים שם, התודעה 'מתיישבת'. זה מרגיש טוב כאשר היא מתיישבת כך. זה מרגיש בריא, מזין, מאוזן.
אז אם דברים לא הולכים נכון במדיטציה שלך, תאמרי לעצמך משהו. תשאלי: "ובכן, איזה מהגורמים חסר עכשיו?" ואז תעבדי עליו. כאשר את עובדת על זה, את מוצאת שלעתים קרובות יש לפן הזה השלכות יותר ממה שהנחת מלכתחילה. מה שזה מסתכם בו זה ללמוד להיות רגישה לעצמך, להקשיב לאיכות הנשימה באותו אופן שפסנתרנית מקשיבה לעצמה מנגנת. ככל שאת רגישה יותר כמאזינה, כך את טובה יותר כפסנתרנית. ככל שאת רגישה יותר לנשימה, את הופכת להיות מיומנת יותר, ויש יותר שהנשימה תוכל לעשות בשבילך.
אז הנה כל השדה הזה כאן ברגע זה: שדה האנרגיה שבו את מוצאת את עצמך יושבת כאן ועכשיו. במקום לחשוב על הגוף כמו גוש מוצק שיושב כאן, אפשר לחשוב עליו בתור שדה של אנרגיה. התחושה שלך שאת גוש מוצק מבוססת על מה שראית, אבל כאשר את יושבת כאן ומרגישה את הגוף מבפנים, יש לו איכות שונה לחלוטין. אם את יכול ליצור קשר עם איך זה באמת מרגיש, לעומת התמונה המנטלית שהטלת על זה, את מפתחת תחושה חדשה לגמרי של מה מתרחש למעשה.
אז את לומדת להיות בקשר ישיר יותר ויותר עם מה שקורה עכשיו דרך החוויה של הגוף מבפנים. וזה קורה כאשר התודעה באמת יכולה להשתקע ביציבות. אם את צריכה לדמיין את הגוף, טוב לעשות את זה כמו שאג'אן לי ממליץ: לחשוב על אנרגיית הנשימה זורמת בכל הגוף, להרגיש את הנקבוביות נושמות. באחת הגרסאות המוקדמות שלו של שבעת הצעדים הוא דיבר על עבודה עם אנרגיית הנשימה בגוף, ולאחר מכן על אנרגיית הנשימה המקיפה את הגוף. יש שדה שמקיף את הגוף. אם את יוצרת קשר עם זה, זה נותן עוד הרבה שאפשר 'לשחק איתו'. אז יש כאן הרבה כדי להשאיר אתכן שקועות ברגע הנוכחי. התמקדות רק בנושאים אלה משיגה המון. זה מלמד את התודעה להתיישב ברגע הנוכחי; זה הופך אותך רגישה יותר לרגע הנוכחי; זה מחבר את הנפש לגוף בצורה בריאה יותר; וזה עוזר לך ללמוד על אנרגיית הנשימה ומה היא יכולה לעשות בשבילך. אז – כשאת לומדת לעשות בזה שימוש זה מביא לתחושה בריאה יותר של נשימה שמגיעה כאשר התודעה רגישה מאוד למה שקורה. ברגע שאת מסוגלת להשתקע עם תחושה של אנרגיית נשימה בדיוק ברגע הנוכחי, יש לך בסיס.
ואז החכמה היא ללמוד איך לקחת את הבסיס ולהשתמש בו בהקשרים אחרים, לא רק כשאת יושבת כאן בעיניים עצומות. הישארי עם הבסיס זה כאשר את קמה, מסתובבת, מתמודדת עם אנשים, עובדת במה שאתה עובדת. נסי להיות בקשר עם זרימת האנרגיה הזו בגוף. זה נותן איכות חדשה לגמרי לחיים. בנוסף, במיומנויות שאת לומדת כאן, כשאת יושבת בעיניים עצומות, אפשר להשתמש גם בחוץ. להיות בקשר עם הנשימה נותן לתודעה תחושה של להיות "בבית" לא משנה איפה את. לאן שאת הולכת, הנשימה נמצאת שם. תחושת המלאות שנובעת מללמוד איך לנשום בתחושה של הגוף כולו נותנת תחושה חזקה של הזנה הן לגוף והן לתודעה. ואת מוצאת שאת פחות 'רעבה' לדברים ספציפיים שצריכים לקרות. הרצון שלך שאנשים יאמרו דברים כאלה או אחרים או יתנהגו כך או אחרת משתחררת במידה רבה. כאשר אנשים אומרים דברים שלא פוגשים אותך על הצד הטוב, אז את לא כל כך מתרעמת מזה. זה כאילו בעבר חיפשת מזון מאנשים אחרים והיית צריכה לקבל את השאריות שירקו לכיוון שלך. כמובן שכעסת כאשר הם נתנו לך זבל. אבל עכשיו את לא צריכה אוכל מאף אחד אחר. התודעה מקבלת הזנה ממש כאן באמצעות הנשימה. אז אם אנשים אחרים משרתים אותך או יורקים עלייך זו כבר לא בעיה כל כך גדולה, כי את לא צריכה את האוכל שלהם. יש לך אוכל משלך, מזון משלך, ממש כאן. יחד עם זאת, את יותר בקשר עם התגובות של התודעה לדברים. תבחיני, למשל, שכאשר יש תחושה של הילכדות בנשימה, לחיצות בחזה, מתיחות בבטן, או כשיורגש מתח בידיך או זרועותיך. אז – את יודעת שמשהו לא בסדר – רגש חדש הופיע בתודעה. אם אין לך זמן להתמודד עם הרגש הזה מיד, את יכול פשוט לנשום דרכו באותו אופן שאת נושמת דרך כל תחושה של מתח נפשי או גופני בתוך המדיטציה. זה עוזר להפיג את התחושה המציקה שאת חייבת להוציא את הכעס, או מה שזה לא יהיה, מתוך המערכת שלך על ידי זה שתאמרי משהו או תעשי משהו. את לא צריכה להגיד או לעשות שום דבר. רק לנשום ישר דרך ההרגשה ולתת לה להתפוגג. בדרך זו, האנרגיה המתוחה, העצבנית, נעלמת. אז יש לך הזדמנות להסתכל על הצד הנפשי של מה שקורה. האם את עצבנית? האם את מפחדת? מהו הרגש ששינה את הגוף? ומה הדבר הטוב ביותר לעשות עכשיו? ברגע שאת חופשייה מן התחושה שאת חייבת להוציא משהו מתוך המערכת שלך, את יכולה לפעול בצורה הרבה יותר שקולה, הרבה יותר מתאימה. אז המיומנויות שאת לומדת כשאת יושבת כאן במדיטציה שימושית בכל ההקשרים. זה פשוט שאלה של תשומת הלב, הערנות והגישה הנכונה לבעיה שמאפשרות לך להשתמש במיומנויות האלה, לזכור וליישם אותן כשצריך. אז הנושא הזה של רגישות לנשימה הוא מיומנות חשובה – יכולת הישרדות בסיסית לתודעה – כדי שתוכלי לעבור את החיים בלי ליצור הרבה סבל מיותר לעצמך וסבל מיותר לאנשים אחרים. אז הישארי קרוב לבית. אל תתעלמי מהפוטנציאל של מה שאת צריכה ללמוד ממש כאן, ממש עכשיו, כאן, בנשימה: החלק בך שקרוב אלייך כמו החיים עצמם.

הטכניקה שאני אלמד היא מדיטציית נשימה. זה נושא טוב למדיטציה, בלי קשר לרקע הדתי שלך. כמו שהמורה שלי אמר פעם – הנשימה לא שייכת לבודהיזם או לנצרות או למישהו בכלל. זהי איכות משותפת לכולנו, שכל אחד יכול לעשות עליה מדיטציה.

מבין כל הנושאים שישנם למדיטציה, זהו כנראה המועיל ביותר עבור הגוף. כי כאשר אנו מתעניינים בנשימה, אנחנו מעוניינים לא רק באוויר שנכנס ויוצא מהריאות, אלא גם בכל התנועה של אנרגיה בכל הגוף, שמתרחשת עם כל נשימה. אם אתה יכול ללמוד להיות רגיש לתחושות האלה, ולתת להן לזרום בצורה חלקה וללא הפרעה – אתה תעזור לגוף שלך לתפקד בקלות רבה יותר, ותיתן לתודעה משען להתמודדות עם כאבים.

אז בואו נשב למדיטציה למשך כמה דקות. אפשר לשבת בנוחות וזקיפות, במצב מאוזן. אתה לא צריך להיות ישר כמו חייל, רק תנסה לא לרכון קדימה או אחורה, שמאלה או ימינה.

אפשר לעצום עיניים ולומר לעצמך, 'הלוואי שאהיה מאושר באמת, וחופשי מסבל'. זו אולי נשמעת כמו דרך מוזרה, אנוכית, להתחיל במדיטציה, אבל ישנן סיבות טובות להתחיל כך. אם אתה לא יכול לאחל אושר לעצמך, אין שום דרך שאתה יכול באמת לאחל לאושרם של אחרים. יש אנשים שצריכים להזכיר לעצמם תמיד שהם ראויים לאושר. כולנו ראויים לכך, אבל אם אנחנו לא מאמינים בזה, אנחנו תמיד נמצא דרכים להעניש את עצמנו, ומתוך כך אנחנו נעניש גם אחרים, בדרכים בוטות או מעודנות.

שנית, חשוב להרהר ב-מהו אושר אמתי ואיפה אפשר למצוא אותו. רגע של הרהור יראה שאתה לא יכול למצוא אושר אמתי בעבר או בעתיד. העבר נעלם, וגם הזיכרון שלו לא אמין. כלפי העתיד – אין לנו ודאות. אז המקום היחיד שאנחנו יכולים באמת למצוא אושר הוא בהווה. אבל גם בהווה – אתה צריך לדעת איפה לחפש. אם אתה מנסה לבסס את האושר שלך על דברים שמשתנים – מראות, קולות, תחושות, אנשים ודברים בחוץ – אתה מועד לאכזבה. זה כמו לבנות את הבית שלך על צוק שבו היו מפולות חוזרות ונשנות בעבר. אז – אנחנו צריכים לחפש את האושר האמתי בפנים. כך המדיטציה היא כמו חיפוש אחר האוצר: למצוא את מה שיש לו ערך מוצק ובלתי משתנה בתודעה. משהו שאפילו המוות אינו יכול לגעת בו.

כדי למצוא את האוצר הזה אנחנו צריכים כלים. הכלי הראשון הוא לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו: לפתח רצון טוב לעצמנו. השני הוא להפיץ את הרצון הטוב כלפי יצורים חיים אחרים. תגיד לעצמך: "כל היצורים החיים, לא משנה מי הם, לא משנה מה הם עשו לי בעבר – מי ייתן וידעו אושר אמתי". אם אתה לא מטפח את המחשבה הזאת, ובמקום זה אתה נושא טינה לתוך המדיטציה שלך, זה מה שתמצא כשתסתכל פנימה.

רק כאשר התודעה התנקתה באופן הזה – אתה מוכן להתמקד בנשימה. אז – תביא את תשומת לבך לתחושת הנשימה. נשום פנימה והחוצה באריכות כמה פעמים, תוך התמקדות בכל נקודה בגוף שבה קל להבחין בנשימה, ודעתך מרגישה נוח להתמקד בה. זה יכול להיות באף, בחזה, בבטן, או בכל נקודה שהיא.

הישאר עם המקום הזה, שים לב איך זה מרגיש כאשר אתה נושם פנימה והחוצה. אין צורך לכפות את הנשימה, או להכביד מידי עם המיקוד של התודעה שם. תן לנשימה לזרום באופן טבעי, פשוט לעקוב אחר איך זה מרגיש. תטעם את זה, כאילו הייתה זו תחושה נפלאה שרצית להשהות. אם דעתך נודדת, פשוט תחזיר אותה. אל תתייאש. אם היא נודדת 100 פעמים, עליך להחזיר אותה 100 פעמים. תראה לה שאתה רציני, ובסופו של דבר היא תקשיב לך.

אם אתה רוצה, אתה יכול להתנסות עם סוגים שונים של נשימה. אם נשימה ארוכה מרגישה נוחה, השאר כך. אם היא לא, אפשר לשנות את הקצב לכל קצב שמרגיש מרגיע עבור הגוף. אתה יכול לנסות נשימה קצרה, נשימה מהירה, נשימה אטית, נשימה עמוקה, נשימה רדודה – מה מרגיש הכי נוח עבורך עכשיו.

כאשר נוח לך עם הנשימה במקום בו בחרת, אפשר להתחיל להעביר את תשומת הלב שלך כדי להבחין איך הנשימה מרגישה בחלקים אחרים של הגוף. התחל על ידי התמקדות באזור בדיוק מתחת לטבור שלך. נשום פנימה והחוצה, ושים לב איך זה מרגיש באזור. אם אתה לא מרגיש שום תנועה שם, פשוט היה מודע לעובדה שאין תנועה. אם אתה מרגיש תנועה, שים לב לאיכות התנועה – כדי לראות אם הנשימה מרגישה לא אחידה שם, או אם יש מתח או לחץ. אם יש מתח, תחשוב עליו מרפה. אם הנשימה מרגישה מחוספסת או לא אחידה, תחשוב עליה מחליקה. עכשיו העבר את תשומת הלב שלך לימינה של הנקודה הזו – לפינה הימנית התחתונה של הבטן – וחזור על אותו תהליך. ואז לפינה השמאלית התחתונה של הבטן. ואז למעלה, לאזור הטבור. ימינה. שמאלה. אל מקלעת השמש. ימינה. שמאלה. לאמצע החזה. ימינה. שמאלה. לבסיס הגרון. לאמצע הראש.

כאשר תתרגל בבית – אתה יכול להמשיך את התהליך הזה דרך כל הגוף – דרך כל הראש, דרך הגב, ודרך הידיים והרגליים עד לקצות האצבע ולבהונות, ולהישאר למשך כמה דקות בכל מקום. אבל מאחר והזמן שלנו כאן מוגבל – אני מבקש שתחזיר את תשומת הלב לאחת הנקודות שכיסינו. תן לתשומת הלב להתיישב שם בנוחות, ואז תן למודעות ולערנות שלך להתפשט ולמלא את כל הגוף, מהראש עד לבהונות, כך שאתה כמו עכביש שיושב באמצע הרשת שלו: הוא יושב במקום אחד, אבל רגיש לכל הרשת.

שמור על המודעות שלך רחבה באופן הזה – אתה צריך לעבוד בזה, משום שתהיה נטייה של המודעות להתכווץ למקום אחד – ותחשוב על הנשימה נכנסת ויוצאת החוצה דרך כל הגוף, דרך כל הנקבוביות. תן למודעות שלך פשוט להישאר שם לזמן מה – אין שום מקום אחר בו אתה צריך להיות בו, שום דבר אחר שאתה צריך לחשוב עליו.

ואז, בעדינות, צא מהמדיטציה.

אני מוצאת שדיבור מהווה תחום עשיר ביותר לתרגול. התבוננות באופנים השונים בהם אנו מדברים יכולה לשמש הכוונה להתבוננות במה שמתרחש במוחנו.  מה שיוצא לנו מהפה יכול להיות שונה לגמרי ממה שאנחנו רוצים שיצא, או שונה מאוד ממה שאנו חושבים שיוצא החוצה. אנו יכולים להשתמש בדיבור מודע כמדריך לחיינו הפנימיים, אמצעי להבנה עצמית. בנוסף, זהו תחום חיוני לביטוי התנהגות שאינה פוגענית. בדבריו של הבודהה ישנם ארבעה קווים מנחים המתייחסים למודעות של חכמת הדיבור. אלו הם: דיבור של אמת, שמאחד, שמתחשב ומועיל.

הקו המנחה הראשון הוא לדבר אמת: להגיד אמת באופן מדויק וישיר. עם המחויבות לנסות ולדבר אמת, התודעה שקטה יותר, רכה יותר, פתוחה ונינוחה, ובאופן טבעי, הרמונית יותר. חרטה, בלבול והסתבכות, לעיתים קרובות הם תוצאות של אי אמירת אמת. אנו עשויים לשקר בגלל פחד, כעס, הגנה עצמית או תשוקה, ובגלל חוסר ביטחון והרצון להיראות באופן מסוים. אנחנו יכולים להבחין שלעיתים אנחנו מגזימים או ממעיטים. אנחנו יכולים להתבונן באופן ישיר בחוסר הביטחון העצמי וברצון לחוש מלאים בו, ולהתייחס לחוסר הביטחון עצמו. בתרגול דהרמה אנחנו מתחייבים לראות את האמת בכל הדרכים וכנות הדיבור היא דרך להביע מחויבות זו. בתרגול דהרמה אנחנו מתחייבים לפעול באופן שאינו פוגע: אמירת אמת מאפשרת אמון.

הקו המנחה השני הוא לדבר בצורה מאחדת שמקרבת בין אנשים. זה בא לידי ביטוי בניסיון להימנע מדיבור מפלג – חתרני , מטיל דופי ורכילות זדונית. כאשר אנו מדברים בצורה לא נחמדה אנו עשויים להבחין בתודעה השיפוטית. אנו עשויים להיות מודעים עד כמה מכווץ מוחנו מתרעומת וצדקנות. אנו עשויים לגלות שאנו מדברים באופן מפלג מתוך כמיהה לאינטימיות וליישור קו עם אחרים, ולמצוא כי התוצאה היא עוד ניכור. כשאנו מדברים באופן מפלג אנו מאבדים את עצמנו, מכיוון שאנו לא בהרמוניה עם טבענו האמיתי. כשנמנעים מלדבר באופן מפלג אנו עשויים לתת לאחרים את המרחב והקבלה אותם אנחנו מבקשים לעצמנו. בדרך זו, הדיבור שלנו הופך לכלי לגילוי של עוד תקשורת חומלת לעצמנו ולאחרים.

הימנעות מדיבור מפלג אין משמעותה להסכים עם מה שאינו הולם או לא מיומן. זה לא אומר לשים בצד את יכולת ההבחנה. לפעמים, בקהילות רוחניות, צד זה של דיבור בחכמה אינו מובן כהלכה והוא משמש  בקשר של שתיקה. היבט חשוב של הנחיה זו , הוא לדבר כשמשהו צריך להיאמר, ולאתגר את מה שצריך לאתגר. בדיקה של הכוונה שלנו יכולה להועיל: "האם אני רק רוצה לפרוק, או שאני רוצה ללמוד?"

הקו המנחה השלישי הוא  דיבור מתחשב, דיבור רך לעומת דיבור נוקשה, יהיר או אכזרי. דרך להתבוננות בדיבור נוקשה היא תשומת לב לטון הדיבור ולא לתוכן. פעמים רבות אנו יכולים לראות שמקור השימוש בדיבור הקשה קשור לחוסר סבלנות, התחושה הזו של "אני רוצה שמשהו אחר יקרה ולא כמו שזה קורה", או, "אני רוצה שתהיה שונה ממה שאתה". תשומת לב לשינויים קטנים בקול היא שימושית.  אולי יש סלידה או טרדה, אולי גם קצת צדקנות מעורבת בזה, והיא מתחככת כנגד ה- "אני רוצה" הזה שיש בנו. יתכן ושמנו לב שההשפעה שיש לדיבור עוקצני, פוגעני או גוער שהיא מרחיקה אנשים. אלדוס האקסלי , לפני מותו הגיע לתובנה שכל התרגול הרוחני הוא ללמוד להיות טובי לב זה לזה.  כמובן ללמוד להיות טובי לב גם כלפי עצמנו. הם קשורים זה בזה. אדם אינו יכול להיות טוב לב כלפי האחר אם אינו כזה כלפי עצמו, ואינו יכול להיות טוב לב כלפי עצמו אם אינו כזה כלפי הזולת. ישנה אחדות, ושימת לב לדיבור מכבדת את האחדות הזו.

הקו המנחה הרביעי עוסק בדיבור שיש בו תועלת ולא דיבור שהוא רק בזבוז אנרגיה. היבט זה עוסק בעיקר בכוונה ולא בתוכן. אחת התגליות שאנו מגלים בריטריט היא כמה אנרגיה אנחנו מוציאים על דיבור. דיבור מסתיר שעמום, בדידות, חוסר שקט ופחד. האם אנו יכולים להבחין כשאנו מפטפטים עוד ועוד: למה אנחנו מפטפטים? מה מתרחש בפנים? מה הסיבה לכך? אולי נוכל להיווכח ישירות בבדידות, בחוסר השקט או בשעמום? רוב הדיבור בתרבות של ימינו אינו מועיל ומסיח את הדעת מתקשורת אמיתית. כאשר אנו מודעים לנושא זה יתכן ונשים לב עד כמה לעיתים קרובות הדיבור שלנו נובע מהרגל.

קורה שמשהו נפלט מפינו: אנחנו לא יודעים איך, הלוואי וזה לא היה יוצא, אבל זה יצא ויש לכך השפעה וזה גורם לסבל רב. חיוני להביא חמלה ועדינות לכל המצב הזה אם אנחנו הולכים ללמוד ממנו. תרגול דיבור חכם אין לו דבר עם דיכוי. בתרגול זה מתאפקים מלדבר מתוך הרגל ובדרך מזיקה. תרגול מסוג זה מוביל לרמה עמוקה יותר של חופש פנימי.

השאלה על הקורה לאחר המוות היא כנראה אחת השאלות החשובות שאנו שואלים. בימינו מקובל לבטל שאלה זו ולראותה כלא חשובה. אך אם נהרהר עד כמה ההשקפות שלנו משפיעות על המעשים שלנו אנו נראה שחיוני להבין את ההקשר המלא בו החיים שלנו מתחוללים. יתר על כן, השקפותינו על החיים לאחר המוות יקבעו מה שאנו נעריך כחשוב בחיים העכשוויים.

שלושה מצבים של גורל האדם לאחר המוות

קיימות שלוש אפשרויות להבנת המצבים שיקרו לאדם לאחר המוות. אפשרות אחת, נקודת מבט החומרית. זו פשוט מכחישה את קיומם של חיים לאחר המוות. עמדתה היא שייצור אנושמורכב מחומר אורגני, היא מתייחסת לתודעה כמוצר לוואי של החומר האורגני, ולאחר המוות, עם התפרקות הגוף הפיזי, התודעה מסתיימת ותהליך החיים לגמרי חדל.

האפשרות השנייה היא ההשקפה שמיוצגת על ידי הזרם האורתודוקסי של הדתות המאמינות באלוהים, ביהדות, בנצרות ובאיסלם. הן מאמינות בחיי נצח לאחר המוות. בהתאם לדתות אלו, אנו חיים פעם אחת על פני האדמה ולאחר המוות נעבור למצב של קיום נצחי אשר נקבע על ידי האמונות והמעשים בהווה.

האפשרות השלישית, השקפה הרווחת בדתות המזרח, בהינדואיזם ובבודהיזם. זה הרעיון של לידה מחדש. בהתאם לכך, פרק החיים זה הוא חוליה בשרשרת של פרקי-חיים שמשתרעים לאחור בעבר וממשיכים אל העתיד. שרשרת פרקי-חיים אלו נקראת סמסארה.

השוואה בין בודהיזם להינדואיזם

הפירוש המילולי שלהמילה ״סמסארה״ הוא ״המשכיות״, ״נדודים״. סמסארה היא המעגל החוזר על עצמו של לידה, הזדקנות, מוות ולידה מחדש.

למרות שבודהיזם והינדואיזם חולקים את מושג הלידה מחדש, המושג הבודהיסטי שונה בפרטיו מההשקפה ההינדואיסטית. בהשקפה של לידה מחדש בהינדואיזם יש נשמה קבועה, ישות מודעת שעוברת מגוף אחד לאחר. הנשמה משתכנת בגוף נתון, ובשעת המוות הנשמה נוטשת את הגוף וממשיכה הלאה לקבל גוף אחר. הטקסט ההינדואיסטי הקלאסי, הבהגווד גיטה, משווה זאת לגבר הפושט חליפת בגדים ולובש אחרת. האדם נשאר אותו אדם אך החליפה משתנה. הנשמה נשארת אותה נשמה אך האורגניזם הפסיכו-פיזי משתנה מפרק-חיים אחד לאחר.

המינוח הבודהיסטי בפאלי ללידה מחדש הוא ״punabbhava״ שפירושו ״קיום מחדש״. הבודהיזם רואה בלידה מחדש לא גלגול נשמות של ישות מודעת אלא התרחשות החוזרת על עצמה של תהליך החיים. יש המשכיות, העברת השפעה, קשר סיבתי בין פרק-חיים אחד לאחר, אך אין נשמה, אין ישות קבועה המתגלגלת מפרק-חיים אחד לאחר.

לידה מחדש ללא גלגול נשמות

המושג של לידה מחדש ללא גלגול נשמות בדרך כלל מעלה שאלה: איך אנו יכולים לדבר על עצמנו כעל מי שחיו גלגולי חיים בעבר, אם אין נשמה, אין ישות חיה אחת שעוברת בגלגולי החיים האלה?

בכדי לענות על שאלה זו אנו צריכים להבין את טבע הזהות האינדיבידואלית בתקופת חיים אחת. הבודהה מסביר שלמעשה אנו שילוב של חמישה מצרפים המתפקדים ביחד. חמשת המצרפים שייכים לשתי קבוצות. קיים תהליך חומרי, כזרם של אנרגיה חומרית, וקיים תהליך מנטלי, זרם של התרחשויות מנטליות. שני זרמים אלו מורכבים מגורמים המופיעים ונעלמים בן רגע.

התודעה הינה סדרה של פעולות מנטליות, שמורכבות מהרגשות, תפיסות, דפוסים מנטליים, והכרה.

פעולות מנטליות אלו נקראות ״cittas״. כל citta עולה, מתפרקת ונעלמת. כאשר היא מתפרקת היא לא משאירה כל עקבות. אין בה גרעין או מהות פנימית שנשארת. אבל מיד כשה-citta חולפת עולה citta אחרת. כך אנו מגלים שהתודעה היא תחלופה מתמדת של citta, או סדרות של פעולות רגעיות של ההכרה.

כאשר citta חולפת היא מעבירה לבאה אחריה כל רושם שנטבע בה, כל חוויה שנחוותה. התפיסות, הרגשות, הרצונות – כולם עוברים ל-citta הבאה. כך שכל החוויות שאנו חווים מטביעים את חותמם על זרם ההכרה, על ה-״cittasantana״, רצף התודעה. העברה זו של ההשפעה, הרצף הסיבתי הזה, הוא שנותן לנו את הזהות המתמשכת שלנו. בשל המשכיות זו אנו נשארים אותו אדם במשך כל תקופת חיינו.

מה ממשיך מפרק-חיים אחד לאחר

האורגניזם הפיזי – הגוף, והתהליך המנטלי –  זרם הcittas- – מתקיימים מתוך קשר הדוק. הגוף מספק את הבסיס הפיזי לזרם ה-cittas והתהליך המנטלי נסמך על הגוף כמנגנון או בסיס לקיום. כאשר מגיע המוות, הגוף אינו יכול לתפקד כתמיכה פיזית להכרה. למרות זאת, כאשר הגוף מגיע לקיצו, בזמן מוות, התחלופה של ה- cittas אינה מסתיימת. בתודעה של האדם הגוסס עולה מחשבה אחרונה – רגע הנקרא ״הכרת המוות״, שמציין את סופם המוחלט של החיים. מיד לאחר הכרת המוות, עולה ה- citta הראשונה של החיים הבאים ומופיעה יחד עם האורגניזם הפיזי החדש שמשמש לה כבסיס. ה-citta הראשונה של החיים החדשים ממשיכה את זרם  ההכרה שנפסק אצל המת. זרם ההכרה אינו ישות יחידה אלא תהליך, והתהליך ממשיך. כאשר זרם ה-cittas ממשיך לפרק החיים הבאים הוא נושא עמו את מאגר הרשמים מחיים קודמים.

המחשת שימור הזהות

המחשה יכולה לעזור לנו להבין כיצד זהות יכולה להתקיים ללא גלגול של אף ״עצמי מזוהה״. נניח שיש לנו נר הדולק בשעה 08:00. אם נחזור אחרי שעה, בשעה 09:00, אנו רואים שהנר עדיין דולק, ואנו אומרים שזה אותו הנר. אמירה זו בהחלט ברת-תוקף מתוך שימוש מוסכם בשפה. אך אם אנו בוחנים זאת מקרוב, נראה שבכל רגע הנר שורף חלקיקי שעווה שונים, כל רגע חלק אחר של הפתיל דולק, כמו גם מולקולות שונות של חמצן. השעווה,  הפתיל והחמצן הדולקים משתנים מרגע לרגע, אך מפני שרגעי-הלהבה קשורים בהמשכיות, ורגע אחד של הלהבה מעלה את הרגע הבא של הלהבה, אנו עדיין אומרים שזו אותה הלהבה. למעשה הלהבה שונה מרגע לרגע. הלהבה עצמה היא תופעה שונה לגמרי. היא מותנית על-ידי השעווה, הפתיל והאוויר, ומלבד שלושת אלו אין כלום.

משל הנר

אנו יכולים לייחס משל זה לעניין של לידה מחדש. הגוף של הנר הוא כמו הגוף הפיזי של האדם. את הפתיל אפשר להשוות לאיבר החושי התומך בתהליך ההכרה. החלקיקים של החמצן הם כמו האובייקטים החושיים, והלהבה היא כמו ההכרה. ההכרה תמיד עולה על בסיס הגוף הפיזי. היא תמיד עולה דרך איבר חוש מסוים,  למשל: עין, אוזן, אף וכו׳ . תמיד ישנו האובייקט, למשל: מראה, צליל וכו’. הגוף, איבר החוש והאובייקט משתנים ללא הרף ולכן ההכרה והגורמים המנטליים משתנים ללא הרף. אך מכיוון שכל פעולת תודעה באה ברצף ומעבירה את התוכן לבאה אחריה, אנו מדברים על הגוף והתודעה ביחד, כעל אותו אדם. כאשר הגוף מאבד את החיות שלו ומגיע המוות, זה כמו הנר הראשון שהגיע אל קיצו וכבה. המעבר של הלהבה לנר הבא, הוא כמו המעבר של זרם ההכרה לפרק החיים הבא. כאשר רצף ההכרה ממשיך בגוף החדש, זה כמו הלהבה של הנר הישן העוברת לנר החדש.

התעברות

הבודהה מדבר על שלושה תנאים הכרחיים להתעברות.

הראשון, איחוד בין האב והאם, האב יספק את הזרע, והאם את הביצית. השני, הזמן המדויק של האם. אם האם אינה פורייה, לא תהיה התעברות. השלישי, חייב להיות זרם הכרה של אדם שמת, שמוכן ומזומן להיוולד מחדש.

גורם שלישי זה נקרא ״gandhabba״. התעברות לא מתקיימת אלא אם כל התנאים האלו מתקיימים.

האם לידה מחדש היא אוטומטית ובלתי נמנעת?

האם קיים מבנה סיבתי מאחורי תהליך של לידה מחדש? האם זה קורה באופן אוטומטי ובלתי נמנע? או שקיימת מערכת סיבות שתומכות בלידה מחדש ושומרות על המשכיותו?

הבודהה מסביר שיש מערכת ברורה של סיבות שמונחת ביסוד תהליך של לידה מחדש. יש לכך מבנה סיבתי ומבנה זה מתואר בלימוד של התהוות מותנית. ״paticcasamupada״.

לימוד של התהוות מותנית בהתייחסות ללידה מחדש

עתה נסביר את לימוד ההתהוות המותנית עם התייחסות מיוחדת לתהליך של לידה מחדש.

ראשית, בחיים אלו קיים בנו השורש לכל התהוות, כלומר תעתוע. בגלל התעתוע אנו תופסים דברים באופן מעוות. בשל עיוותים או סטיות אלו, אנו תופסים דברים כקבועים, מהנים, מושכים וכ׳אנו עצמנו׳. בגלל עיוותים אלו עולה בנו השתוקקות – השתוקקות להנאה חושית, להתהוות, למראות, לקולות, לריחות, לטעמים, למגעים ולרעיונות. באופן בסיסי קיימת תשוקה לתחושה נעימה. כדי לחוות תחושה נעימה אנו נזקקים לאובייקטים מהנים, למראות מהנים, לריחות וכו׳. כדי להשיג את ההנאה שהאובייקטים האלו יכולים לספק, עלינו להיות במגע איתם. כדי להיות במגע עם אובייקטים אנו צריכים את איברי החושים שיכולים לחוות תחושות מאובייקטים אלו.

במילים אחרות, אנו זקוקים לששת אברי החושים, למשל: לעין שתקלוט מראות, לאוזן שתקלוט קולות, וכו׳. כדי שאברי החושים יתפקדו,  אנו צריכים את כל האורגניזם הפסיכו-פיזי, את מערך הגוף-נפש.

כך, עקב ההשתוקקות, התודעה נאחזת באורגניזם הנוכחי כל עוד הוא חי. אך כאשר המוות מתרחש האורגניזם הנוכחי אינו יכול עוד לספק את הבסיס להשגת ההנאה באמצעות אברי החושים. עם זאת עדיין קיימת ההשתוקקות לעולם המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים, המגעים והרעיונות.

בשל אותה השתוקקות לקיום, ההכרה עוזבת את הגוף ונאחזת בגוף חדש, ביצית מופרית. ההכרה מתאכסנת בביצית מופרית, ומביאה איתה מאגר שלם של רשמים שצברה לאורגניזם הפסיכו-פיזי החדש. כך אנו אומרים שהיצור החדש נהרה.

השתוקקות לתופרת

לפיכך, הבודהה מכנה את ההשתוקקות ״תופרת״. בדיוק כשם שתופרת מחברת ביחד פיסות שונות של בד, כך התשוקה תופרת ביחד פרק-חיים אחד לאחר. זה מה שמחבר ביחד את רצף החיים. ההשתוקקות היא כה חזקה עד שהיא יכולה לגשר על הפער שנוצר על ידי המוות ולבנות מחדש שוב ושוב את כל הבית לקיום.

153

דרך לידות רבות בסנסארה נדדתי לריק.

בחיפוש אחר בונה הבית –

לידות חוזרות ונשנות הן אכן סבל.

154

בונה הבית, התגליתַ!

לא תבנה שוב בית זה

כי כל קורות הגג שלך שבורות.

ועמוד היסוד שלך מנופץ.

תודעתי השיגה את הבלתי מותנה

הגשמתי את הכחדת ההשתוקקות.

דהמפדה 153, 154 בתרגום שי שוורץ

מה הוא זה שגורם ללידה מחדש בצורה מסוימת?

עתה לפנינו השאלה הבאה. אנו רואים מגוון עצום של יצורים הקיימים בעולם. סוגים שונים של אנשים וחיות. ואנו שואלים, מה הן הסיבות ללידה מחדש בדרך מסוימת? האם זה קורה באופן אקראי, ללא סיבה, או שקיים עיקרון מאחורי זה? התשובה שהבודהה נותן לשאלה, היא המילה בפאלי ״קרמה״. קרמה קובעת את הצורה המסוימת של לידה מחדש, וזוהי הקרמה שקובעת מספר רב של חוויות העוברות עלינו במהלך חיינו. הפירוש המילולי של ׳קרמה׳ הוא פעולה, מעשה או עשייה, אך בבודהיזם פירושה פעולה שיש כוונה מאחוריה.

בדרשה על הנעת גלגל הדהמה, הבודהה התייחס לחמשת הפרושים (סַמַנָה), מהם אחד בשם קונדאניה, אשר היו שותפיו לתרגול לפני שהפך לבודהה. בסוף השיחה הזו, הבודהה הכיר בכך שקונדאניה, מתוך תובנה עמוקה, הבין את הדהמה. הוא אמר, "קונדאניה מבין, קונדאניה מבין". קונדאניה התעורר אל טבע הדהמה: "עין הדהמה התעוררה". ואז, הסוטה מתארת בדיוק מה היה זה שקונדאניה ראה. זה לא היה חיזיון מרהיב של השמים נפתחים, חיזיון אורות מהמם שהוא חווה, או נהרות של ישויות אלוהיות  משוגרות מטה מהשמיים. במקום כל אלה, ראיית הדהמה שלו תוארה בפשטות במשפט, "כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק."

ברמה הארצית זה לחלוטין לא נראה יוצא דופן: מה שמתחיל, מסתיים. מה שעולה למעלה, חייב לרדת למטה. אם זה נולד, זה מת. לא ביג דיל, אנחנו עשויים לחשוב. אבל ראוי להרהר בזה: התובנה הלכאורה פשוטה הזו, אשר עושה את כל ההבדל בחיים של קונדאניה, אשר מאפשרת לו להתעורר אל הדהמה, להיכנס אל הזרם של  הדהמה, ולהפוך להתעוררות מלאה שאינה מוטלת בספק מהנקודה ההיא והלאה – מדוע זאת הייתה צריכה להיות התובנה העמוקה ביותר?

כדאי להרהר בכך ולהשתמש בזה כנושא למדיטציה. מדוע זה ישנה את חיי לראות שכל מה שטבעו להתהוות טבעו להיפסק? אם זה באמת ידוע ומובן על ידי, מדוע המשמעות של זה היא שהתעוררות מלאה היא בלתי נמנעת, שבתוך זמן מסוים זה יבשיל לשחרור המלא והמוחלט שלי? כיצד ההבנה הזו יכולה להיות כה חשובה? אנחנו יכולים להתאמן לקחת את הנושא הזה, ליישם אותו, ולראות זאת בבהירות לגבינו. זה לא פשוט אוסף מילים שאנחנו שומעים, אה כן, "כל מה שטבעו להתהוות, טבעו להיפסק". כן, אני יודע את כל זה. אנחנו יכולים להתאמן בחקירה וביישום של זה, רגע אחר רגע במהלך היום. מדוע זה כל כך משחרר? מדוע זה כל כך משמעותי? מדוע זה השינוי בנקודת המבט שלי אשר משנה את כל דרך חיי, את כל הדרך בה אני רואה מי ומה אני? זה נועד לחקירה של כולנו.

כאשר אנו מיישמים את התובנה הזו ביחס לכל דבר – למה שאנחנו חושבים, למה שאנו חשים, לחוויות הנעימות, לחוויות הכואבות, ליפה, למכוער, למספק רגשית, למטריד רגשית – זה מעורר תחושה של טבע החוויה עצמה. אנחנו מתחילים לראות שכאשר אנחנו לא שופטים את החיים במונחים ארציים – טוב, רע, נכון, שגוי, אני, את, יפה, מכוער, כאן, בחוץ – אנחנו רואים את הכול במונחים של הטבע שלו, במקום בתוכן שלו, או האם אנחנו אוהבים או לא אוהבים אותו, האם אנחנו קוראים לו כאן או שם. אנחנו מתעוררים לאינטואיציה הפנימית בתוכנו שכל מה שפנימי וחיצוני, מנטלי ופיזי, הוא חלק מסדר טבעי. זה לא עצמי. זה לא מי או מה שאנחנו. זה לא אישי. זה לא זר. זו רק דהמה. זהו הטבע עצמו. ההבנה הזו מערערת את הדרך בה אנו רואים את עצמנו כ"אני כאן בפנים, העולם שם בחוץ". אנחנו כבר לא מאמינים יותר שהתפיסות האלו משקפות את הדרך בה הדברים באמת קיימים.

התובנה הזו נראית כמו כלום, נכון?החשיבה סובבת האגו שלנו מגיבה כאילו זה חמצן: ביג דיל. יש המון חמצן מסביב, אז מה?אבל כאשר אין לנו חמצן, מהר מאוד מסתבר עד כמה הוא הכרחי. בדרך דומה, כאשר אנחנו מיישמים את התובנה הזו על האופן שבו אנו חווים את המחשבות, הרגשות והתפיסות שלנו, היא משנה את כל הדרך בה אנחנו תופסים דברים. אנחנו יכולים להבחין בשינוי הזה בלב. אכן, זה דבר משתנה. אני יכול לכנות אותו טוב או רע. אני יכול לקרוא לו הצלחה או כישלון. אבל האיכות העיקרית שלו היא שהוא משתנה. הוא בא אל קיומו וכעת הוא מסתיים. זה הדבר החשוב ביותר לגביו. אנחנו מבחינים בשינוי הזה בלב, השינוי הזה אשר קורה בתוכנו כאשר אנחנו מיישמים את התובנה של קונדאניה. זה משנה את הכול משום שאנחנו כבר לא אובססיביים-נאחזים בתוכן החוויה. אנחנו הופכים להיות מודעים לתהליך החוויה עצמה.

ביסודה,  תובנה, וִיפַּסַנַא, היא אודות זה. ויפסנא היא תובנה אל תוך טבע החוויה עצמה – אותו רגע של ראיה בהירה כאשר ישנה מודעות ישירה של האופן שבו החוויה פועלת, מהי חוויה. והתוצאה של זה היא שחרור. באותו רגע הלב יודע, זוהי רק  תבנית של הטבע, הגעה, עזיבה – שינוי. זה כל מה שזה. זה כל מה שזה יכול להיות. לא משהו שצריך להתרגש ממנו. לא משהו שצריך לדאוג בעטיו. בדיוק שם נמצא רגע החופש, בראיה הבהירה שהלב אינו מוטרד. ישנה ידיעה לא מסובכת, אפילו לא במקצת. האיכות המשחררת הזו היא בדיוק כאן, באמצע פעילויות היום-יום, המחשבות והתחושות השגרתיות. בדיוק כמו קונדאניה, יש ביכולתנו להגיע לתובנה המשחררת הזו כאן ועכשיו.

דרלין סורי קנפו כהן (2011-1942 ,Darlene Surei Kenpo Cohen) מורת זן וסופרת, הוסמכה ב- 1999 ככומר זן. בגיל 36 נעשתה נכה כתוצאה מדלקת מפרקים שגרונית, ההתמודדות האישית שלה הביאה אותה להתמקד בעבודה עם אנשים הסובלים ממחלות כרוניות. כתבה ארבעה ספרים שעוסקים בנושא של עבודה עם כאב.

***

כאשר הפכתי לנכה בעקבות דלקת מפרקים שגרונית, הוכנעתי לחלוטין בידי כאב, אימה וייאוש בלתי-פוסקים.

חסרת יכולת ללכת, חלשה מדי בכדי להרים את שפופרת הטלפון, חשבתי במרירות אודות הזמן הרב שבזבזתי במרדף אחר שלוות נפש נצחית. במשך שבע שנים, לאורך אלפי שעות של זאזן ואולי שלושים סשינים[1], ישבתי על גבי כרית שחורה במרדף אחר הארה, על מנת להתמודד עם מאורע שכזה בדיוק – כל זאת לשווא. אך טעיתי לגבי הכישלון בתרגול, ואחרי כמה חודשים שבהם הייתי מוכה על ידי המצב, ידעתי זאת.

ראשית, גופי – למרות שהושחת על ידי כאב ומחלה – הסתדר באופן עמוק. בזמן שתודעתי רקמה תוכניות אודות עלייתי לגדולה במרכז הזן בסן-פרנסיסקו, גופי עסק בפיתוח היציבות האדירה הבאה בעקבות תרגול ישיבה סדיר. כך שלמרות שהייתי מוצפת ואכולה בידי הכאב, הייתי מסוגלת להתמסר לחלוטין לפיזיות של קיומי, רגע אחר רגע.

כשנותרתי לבדי לחקור את תודעתי ללא הסחות דעת, גיליתי שבכל כיוון שאליו הבטתי, היו חוויות שאינן כאב שחיכו שאבחין בהן: הנה התכופפות, הנה נשימה, הנה השמש מחממת, הנה אש חמה מדי מכדי לשאת, הנה מתיחות. כל אותן תפישות היו טריות ומרתקות.

המודעות שתרגול בישיבה מטפח פתוחה למגוון רחב של חוויות, לא כולן בהכרח נעימות. אם בכל רגע נתון אני מודעת לעשרה אובייקטים שונים – ישבני על הכסא, קול המכוניות החולפות בחוץ, המחשבה על הכביסה שעלי לעשות, המהום המזגן, דקירה לא נעימה של כאב ברכיים חד, אויר קר הנכנס אל תוך נחיריי, אוויר חם אשר יוצא – ואחד מהם הוא כאב, אותו כאב ישלוט בחיי. אך אם אהיה מודעת למאה אובייקטים, אותם עשרה בנוסף לתחושות מעודנות יותר – הנוכחות החיה של אנשים אחרים היושבים בשקט בחדר, הצל של המנורה כנגד הקיר, מגע שיערי המבריש כנגד אוזניי, הלחץ של בגדיי על עורי –  אזי הכאב הוא רק אחד מאובייקטים רבים של המודעות שלי, וזהו כאב שאני יכולה לחיות איתו.

עם תודעה כזו, החיים הופכים עשירים במרקמם. הנחת ספל על שולחן ותחושת המפגש בין שני המשטחים השטוחים הופכת להיות חוויה נדירה, מספקת ומדויקת. הדחת כלים איננה רק ניקיון הכלים; היא גם תחושת מי הסבון החמימים המרגיעים את אצבעותיי החולות. בזמן כביסה, אני יכולה להריח את הנקיון שבה ולהתענג על התנועות הפשוטות של קיפול הכביסה, ניגוד משלים לחיי הסבוכים.

בעבור אנשים השרויים בכאב, התחברות לחכמה שמעבר לחכמה הזאת, היא פשוט דרך לשרוד. כאשר אין דבר שביכולתנו להיאחז בו, עלינו למצוא נחמה ותמיכה בפרטים השגרתיים של חיי היום-יום שלנו, שהופכים לפחות שגרתיים כאשר הם הסיבה שאנו מוכנים להמשיך לחיות. זהו היתרון שבארעיות: הייחודיות הקורנת של חפצים וישויות כאשר אנו מתחילים להבחין בנוכחות המנחמת שלהם. כאשר העדפות לחוויה מסוימת מתפוגגות, מספר עצום של דברים מגיעים לקדמת הבמה, בוהקים בכָּכוּתם. פרחים ועצים עושים זאת, כמובן, אך גם פחיות בירה ותנורי מיקרוגל. כולם ממתינים לחיבוק שלנו. החוויה של שהייה בעולם כה תוסס מייחודיות הינה מעצימה במידה יוצאת דופן.

שלושים שנים לאחר שלראשונה הוכרעתי בידי כאב, לעולם איני נכנסת לחדר מבלי להבחין קודם לכן אילו מקורות נוחות והקלה יתמכו בי: לא רק המשענת והכרית אלא גם האור הנכנס מהחלון, האגרטל בעבודת יד המונח על השולחן, אפילו הזמזום העמום של המזגן – כל אלו נוצרו להנאתם של בני האדם. בכך שאני מביאה לחיי המודעים חפצים אלו אשר מציעים את חברותם האדיבה – מברשת השיניים והכלים שלי, הכפית והמכונית שלי – אני מרגישה את תמיכתם המוחשית כמו גם את הייחודיות המקסימה לעתים שלהם. הכרה בתמיכה הזאת יכולה להתקיים במקביל להתנגדות לכאב ולחיפוש אחר דרכים להפסקתו. מסלולים אלו אינם מעכבים זה את זה; שניהם מפגשים פעילים ומעורבים.

איבדתי כל הרגשה שיש דבר מה מיוחד או טרגי בנסיבות שלי. למשל, יש לי קושי להתלבש. כתפיי, מרפקיי ואצבעותיי השגרוניות נרתעות מפעולות המתיחה, המשיכה והקשירה הדרושות על מנת להלביש עצמי. שימוש ב״וולקרו״ (סקוצ׳) יכול לפתור את הבעיה שלי, אך זה לא בא בחשבון; אינני ואף פעם לא הייתי ״מתלבשת תועלתנית״. לעומת זאת, אני מסוג האנשים הנרגשים מהאמנות המעודנת של תפרי מכפלת אסימטריים, קפלים בבגד, תפרים כפולים בג'ינס, בטנות בג׳קטים, וחצאיות גזורות באלכסון. אני נרגשת למראה משי מתנפנף ברוח.

בגדיי התחתונים מעוטרים בתחרה ובפרחים רקומים. במקום למהר להתלבש ולהפוך מתוסכלת מהקושי לגרוב גרביים, לנעול נעליים ולרכוס כפתורי חולצות, אני הופכת את העניין לטקס-בוקר אהוב: אני מניחה את כל הבגדים על הספה ויושבת בחמימות שמש הבוקר בזמן שאני לובשת, אחד אחד, כל פריט נפלא, תוך שאני מבחינה בטמפרטורה המשתנה כאשר אני מכסה את גופי, ומתפעלת מהתפרים והשיבוצים השונים המרכיבים את פני הבגד.

מירב המטלות הגופניות שלי מכילות, כעת, איכות טקסית זאת. אם אין ביכולתנו להיות מהירים ויעילים, אם משימה פשוטה כמו ללבוש בגדים דורשת את מלוא תשומת הלב והמיקוד שלנו, עלינו למצוא את ביתנו בפעילות עצמה כשמטרתה מתרחקת אל עבר העתיד. התרגול של עשיית כל דבר לשם עצמו, המרכיב המרכזי באימון זן, חמק ממני, ברובו, כמתרגלת זן השואפת להארה ולמגורים יותר טובים במרכז הזן. אך כעת, כשאני חיה בחיוניות החושית של הרגע, בראייה הצלולה של כל רגע ורגע כמקור בר-קיימא לנחמה ושמחה, אני מעדיפה להישאר בדיוק כאן. איבדתי כל תחושה שישנו משהו מיוחד או טרגי בנוגע לנסיבות חיי. יום בא ויום חולף, אלו הם חיי.

[1]סשין – ריטריט זן אינטנסיבי.

Sakalika Sutta: The Stone Sliver

שמעתי שפעם, המבורך שהה בקרבת ראג'גהה, בשמורת הצבאים מדקוצ'י. באותה עת, רגלו נפצעה על ידי רסיס אבן. התחושות הגופניות שעלו בו היו מייסרות – מכאיבות, עזות, חדות, מזעזעות, דוחות, פוגעות – אך הוא נשא אותן כשהוא קשוב, ערני ואינו מוסח.

כשגלימתו העליונה מקופלת לארבע ומונחת בצד, שכב המבורך על צידו הימני בתנוחת האריה – עם רגל אחת מונחת על השניה – קשוב וערני.

אז, מארה המרושע, הגיע אל המבורך, ופנה אליו במילות השיר:

האם אתה שוכב כאן בערפול חושים או שיכור משירה?

האם מטרותיך כה מעטות?

לבדך, במשכן מבודד,

מי החולם הזה, שפניו ישנוניות?

השיב הבודהה:

אני שוכב כאן,

לא בעירפול חושים,

ולא שיכור משירה.

מטרותי הושגו,

אני חופשי מצער.

לבדי במשכן מבודד,

אני שוכב כאן עם אהדה

לכל הישויות.

אפילו אלה שבחזם ננעץ חץ,

וליבם הולם במהירות רבה,

אפילו הם עם חיציהם,

מסוגלים לישון.

מדוע אני,

שהחץ שלי סולק,

לא אוכל לישון?

איני ער מדאגה,

וגם איני מפחד לישון.

ימים ולילות אינם מדכאים אותי.

איני רואה כלל איום בדעיכה

בכל עולם שהוא.

לכן אני ישן

עם אהדה

לכל הישויות.

אז, מארה המרושע, עצוב ומיוסר משהבין, "המבורך יודע אותי, האחד שהלך מעבר יודע אותי" – נעלם משם.

טובטן צ'וקי (ליבת קמחי), נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית כ-17 שנה. למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011. עוזרת לאנשים הסובלים מכאב.

*  *  *

בואו נאמר, אמר בודהה בכתבים, שאדם נורה בחץ. אם הוא תלמיד מנוסה ומפוכח שנורה הרגע, הוא לא ייתן לעצמו להיירות בחץ שני. למה הכוונה? אם ננסה לקצר את האמירה הקיומית המורכבת שבדימוי זה למשפט אחד, הרי שהתודעה יכולה להימנע מלחלות כשהגוף חולה. החץ הראשון בלתי נמנע, אבל לתת לכאב הפציעה העז לפצוע את התודעה יתר על המידה דומה לירייה  של חץ שני של כאב מיותר בתכלית. האם לא מספיק הכאב שבחץ הראשון?

אבל כולנו יורים בעצמנו חץ שני באופן קבוע.

למרות שהכאב הוא חלק מהמשוואה, אנחנו נוטים להתייחס אליו כאל חייזר שנחת בחיינו ללא אזהרה, כאילו החוזה שחתמנו עם החיים כשנולדנו לא כלל אף בעיה, קושי, מצוקה או כאב. לכן השאלה המפוכחת שנותרת היא: איך עומדים בכאב, מכירים בחוסר האונים שבו, מרגיעים את הצורך לשלוט במצב, ומתמודדים אתו בתבונה, בחמלה כלפי עצמנו וזולתנו, במיומנות? האתגר מוכפל ומשולש כשהכאב הוא כאב כרוני גופני או נפשי, שבכל רגע מופיע מחדש ביתר עוצמה. אז הפוטנציאל לתרגול הוא גדול ורב. אבל ספק אם נספיק לגעת בטכניקות רבות כאן; נוכל להציע רק טעימה קצרה.

כאן חשוב להדגיש לפני שנצלול לתרגול: שיכוך כאב חומל וחכם יושג אם ניעזר בכל מה שעומד לרשותנו. במרפאות הכאב הטובות ביותר מציעים למטופלים טיפול בין-תחומי שכולל לימוד מדיטציה, משככי כאבים, דיקור וטיפולים והתערבויות אחרים.

בודהה איננו מציע לתלמיד החרוץ והמסור לנסות לעמוד בכאב ולשאת אותו כפי שהוא. להיפך, בודהה מציע שיטת טיפול מקיפה: נסו לשים לב, הוא אומר, לגורמים השונים שהובילו ליריית החץ הראשון ובעזרת טיפול רפואי מתאים נסו לאמן את התודעה בעקביות, בחמלה ובנחישות כדי להימנע מהחץ השני.

המורה הבודהיסטית ג'ואן הליפקס, המלווה אנשים ליווי רוחני בסוף החיים שאלה את הדלאי לאמה על שיכוך כאבים גופניים קשים. מה לעשות, הליפקס שאלה, כשאי אפשר להקל על הכאב באמצעים רוחניים ופסיכולוגיים? הדלאי לאמה ענה בנחרצות: עלינו לעשות תמיד כל מה שאפשר כדי להקל על כאב וסבל, באמצעים פרמקולוגיים מודרניים או בעזרת מדיטציה והבנה, בהחלט. זו פשוט התנהגות חומלת, הוא חזר והדגיש.

גם אם תרופות חזקות מטשטשות את התודעה בסוף החיים, טבע התודעה אינו מושפע מנסיבות או כימיקלים. אם תרגלנו מדיטציה היטב בחיינו, הדגיש הדלאי לאמה, הדרך סלולה למדיטציה טובה במותנו.

מהו כאב?

במערב הנחנו שנים רבות שכאב הוא פשוט גירוי לא נעים, תחושה עזה ולא רצויה – ולאחריה תגובה אוטומטית. הכאב נתפש כתהליך אובייקטיבי, אבל כעת אנו יודעים שהכאב הוא מצב פסיכולוגי סובייקטיבי מורכב, בעל היבטים אובייקטיביים. זו חוויה חושית ונפשית בעלת תכונות גופניות, רגשיות וקוגניטיביות שיכולה להתעורר עם פציעה ומחלה – וגם בהיעדרן. הכאב קשור לגופנו, תפיסת עולמנו, רגשותינו ואמונותינו ויש לו מימדים והיבטים רבים. תודעתנו איננה המקום בו מופיעה תחושת הכאב; הופעת תחושת כאב – וידיעת התחושה – זו בדיוק התודעה. התודעה חווה את המציאות שבתוכנו וסביבנו ומעורבת בה עמוקות.

הבודהיזם עוסק לא רק בכאבים גופניים ונפשיים ספציפיים אלא גם ובעיקר בכאבים קיומיים, אוניברסליים, ששורים בכל ונמצאים בכל מקום בו ניתן למצוא בעלי תודעה המסוגלים לחוש כאב והנאה, לחפש אחר משמעות, ולפתח חוכמה וחמלה. הבודהיזם מתמקד בחיפוש אחר המקור לכאבים קיומיים כאלה ובשיכוך והקלה שלהם. הבודהיזם מחפש את שיכוך הכאב בסיבות לכאב, עמוק בתוכנו, ולא בנסיבות החיצוניות; כלומר – הוא פונה מיד פנימה לעומק החוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאתנו, ומשתמש בחוויה כדי לחקור ולהבין את טבעה.

חוויית הכאב

בודהה תיאר כוחות נסתרים מהעין שמניעים את תודעתנו מבפנים, מושכים ודוחפים אותנו. בהקשר זה הבודהיזם מתאר אותם כשלושת הרעלים הנפשיים: כנטייה להימשך לקראת מה שנעים, להירתע מפני מה שלא נעים ולהישאר מבולבלים ואדישים כלפי מה שניטראלי.

כבר כאן אפשר לעצור ולשאול: האם מה שנעים – טבעו להיות נעים? לכל אחד, בכל מצב, בכל זמן? מובן שלא. והאם התחושות והרגשות שאנו מרגישים הם במצב של שינוי אינסופי שאיננו מסוגלים לעצור? מובן שכן. אבל אנחנו נוטים לחלות באשליית הקביעות: נדמה לנו שהכול קבוע. הנטייה הטבעית של התודעה היא לתפוס את התחושות והרגשות, בעיקר הכואבים, כקבועים ונצחיים.

לא רק זאת, אלא שאנחנו מרגישים מעומק הלב שיש מישהו ששוכן בתוך הראש שלנו וחווה את חוויותינו, מישהו שיש לו מהות עצמית פנימית, עצמאית, שאינה תלויה בכל מה שמשתנה סביבנו ובתוכנו ללא הרף. זו אשליה שמובילה לסבל מיותר.

מה יכול לבוא במקומה? הבנה של המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה. זו לא התפכחות מכאב, אלא התפכחות לתוך כאב. המטרה היא להיות במגע אתו, לא להעצים אותו בהתנגדות לו אלא להיות נכונים להתרכך בהשפעתו, ובהבנה שכולנו פגיעים כל-כך.

אלא שאנחנו לא חווים את העולם כפי שהוא באמת, אלא כפי שאנו רואים אותו.

המוח שלנו נתון בקופסה סגורה, מנותקת מהעולם שבחוץ. הוא מפרש ומנבא את משמעות הגירויים שהוא מקבל מהחושים על בסיס ניסיון העבר, הרגלים ונטיות. רוב ההחלטות שאנחנו מבצעים בכל רגע נמצאות מתחת לרמת המודעות. הן מהירות, אוטומטיות, מבוססות על משיכה, רתיעה ובלבול.

שווה לשאול: האם ניתן להרגיש את כל התחושות והרגשות שבתוכנו מבלי להימשך ולהירתע ללא שליטה? האם באמת ניתן להרגיש כאב ובו בעת להקהות את עוקץ הסבל? לא רק למתרגלי-על מתקדמים עם עשרות שנות ריטריט בשתיקה, אלא לנו, כאן? הבודהיזם אומר: כן. בהחלט כן.

נאקולה בן ה-120 בא לבקר את הבודהה והנזירים

דמות המופת שלי היתה ונותרה המורה שלי. שמו הפרטי היה "ג'מפה" בטיבטית: אהבה. פיתחנו הרגל לנהל שיחות נונסנס שנגמרו בצחוקים פרועים, אבל בדהרמה ובכאב הוא נהג ברצינות גמורה. בשנותיי במחיצתו הגוף שלי החל לחרוק ולהיחלש, וזכורה לי פעם אחת שבה ראה אותי מאחרת לאיטי לשיעור, עצר לידי, סרק את הגוף שלי מלמעלה למטה ומימין לשמאל, ושאל בעדינות גדולה, "כואב לך?" עניתי בחיוב. בנימה שונה לגמרי – תובענית וישירה מאין כמוה, שאל הפעם "ואת עומדת בזה?" עניתי שנדמה לי שכן, והוא נהם לאישור, הסתובב והלך. המסר היה ברור: הכאב הוא חלק מהמשוואה.

לכן, בכתבים הבודהיסטיים מוזכר נאקולה שבא לבקר את הבודהה וידידיו הנזירים. כשהסיפור מסופר נאקולה כבר בן 120 שנה, חולה וחלש. בודהה מברך אותו לשלום ואומר לו: אני שמח שבאת. עכשיו, כשגופך חולה, אחריותך היא לדעת שאתה חולה ולתרגל כך שהתודעה לא תחלה עם הגוף.

שריפוטרה, תלמידו הבכיר של בודהה, מרחיב: מי שלא רואה את המציאות כפי שהיא, מסביר שריפוטרה לנאקולה, משתוקק להנאות הדוניסטיות, משוכנע שהוא וגופו אחד הם, בטוח שגופו שייך לו, נאחז בגופו ומנסה לשלוט בו. לכן כשגופו חולה, התודעה הולכת אחריו ומתעוררים סבל ותסכול המובילים לפחד, דאגה, חרדה, אחיזה עזה ומכשולים לתרגול.

באופן דומה, מי שאינו רואה את המציאות כפי שהיא אינו רואה מהם רגשותיו ותחושותיו, תפיסותיו והשקפותיו, רצונותיו וכוונותיו או תודעתו. בכל שלב, בלבול בנוגע לטבע המציאות מוביל אותו לחץ השני, חץ הסבל. בהקשר זה, להשלמה עם הכאב יש ערך רב.

השלמה עם הכאב?

האם לפי הבודהה, עלינו לקבל את הכאב ולהשתכנע שלא כואב, או שהכאב טוב ומשמח? לא, התרגול עדין מזה. להשלים עם הכאב משמעו לקבל את הכאב בכל כאבו ולקבל את עצמנו, כפי שאנו: פגיעים, חסרי אונים, ארעיים, חומלים כלפי עצמנו והזולת. אנו שמים לב לחוויה, אשר תהיה. היא משתנה קלות מרגע לרגע, מנשימה לנשימה, כמו גלי תחושות, רגשות ומחשבות שמתחתם יש מודעות ערה, היודעת מהי התחושה להיות "אני" כאן ועכשיו.

כשאנו מקבלים את המציאות, אין זו הרמת ידיים. קבלה אינה חשיבה שלילית שתחליש אותנו או סימן שאיננו מתרגלים טובים. להיפך. זהו בוחן מציאות תקף, מפוכח וחומל כלפי עצמנו.

הנזיר אנורודה היה מודט מיומן שפיתח את היכולת להתנתק מתחושותיו הגופניות. כשחלה וחש כאב עז שקשה לשאתו, נמנע מלהשתמש ביכולת להתרחק ממנו. אנורודה בחר להיות מודע ולשכך את הכאב מבלי להסיח את הדעת או למהר להגיב אוטומטית. גישתו של אנורודה אינה דורשת יכולת ריכוז עמוקה ותובנות מדיטטיביות מיוחדות, להיפך – כל שנדרש הוא היכרות מינימלית עם מדיטציה. ואמנם מחקרים מראים שיעיל יותר להיות נוכח מאשר להסיח את הדעת כשחווים כאב עז.

אבל רגע: אם ניתן לבטל לגמרי את הכאב בעזרת מדיטציה, למה לא? האם חיים ללא כאב הם רעיון טוב?

במבט ראשון הרעיון נראה מושלם, אבל הוא מסוכן ומזיק. לדוגמה, חולי סכרת שאיבדו את הרגישות לכאב נפצעים באופן קבוע ומסכנים את עצמם, וחולים שנולדו ללא היכולת לחוש כל כאב גופני נאלצים ללמוד מיומנויות בטיחות בסיסיות שכולנו לוקחים כמובנות מאליהן. מי שלא חש בכאב נמצא בסכנה מתמדת בהיעדר ההגנה שבכאב. הכאב איננו אלא תגובת אזעקה בריאה, שאינה רעה בפני עצמה.

ומה על הסחת דעת בריאה? ראשית, לפעמים זה לא עובד; וגם אם כן, הכאב תלוי בגורמים ונסיבות רבים שרק חלקם בשליטתנו. גישה זו אינה אמינה ויעילותה קצרת טווח. ומאחר ולכאב יש מרכיבים שונים, האם נוכל להפרידם זה מזה, להיות מודעים לכל אחד מהם בנפרד? למשל: לשים לב למחשבות על חוויית הכאב, לחוויית הכאב עצמה וכן הלאה? בהחלט כן. תרגול שכזה עשוי לתת לנו חופש פעולה ולהפחית את הסבל הנחווה באופן דרמטי, אפילו בתרגול מדיטציה קצר וחטוף.

כחברה, אנו נרתעים מכאב אבל מרכיב הסבל הוא שמפחיד אותנו כל כך; אותו סבל שאינו אלא אחת מהתגובות האפשריות לכאב. לעתים קרובות שומעים במרפאות הכאב: "אין לנו כלים לעזור, עליך ללמוד לחיות עם הכאב." זה לא סוף הדרך. מבחינה מסוימת זוהי תחילת דרך הדהרמה, שהרי חוויית הכאב מצויה בכול.

נוכחות ברגע ההווה

הביטו במישרין בחוויה ברגע זה ואמרו לעצמכם: אני כאן כרגע, נוכח. כך זה מרגיש להיות אני. התרגול כעת כמעט מטעה בפשטותו: שאפו אוויר והרגישו את הגוף כולו. נשפו את האוויר, והרגישו את הגוף כולו. שאפו ונשפו, והרגיעו את הגוף כולו. זהו "לב" התרגול.

ניתן להרחיב רבות על סריקת הגוף הידועה כמועילה במיוחד בשיכוך כאב, אך רק בקצרה: שבו אם תוכלו. אם לא, שכבו על הגב או בכל תנוחה נוחה מספיק. כעת שימו לב לנשימה בלי לשנות בה דבר. שימו לב לבטן שמתמלאת עם השאיפה וצונחת עם הנשיפה. עם כל נשיפה הגוף שוקע עמוק יותר לתוך הכרית ונרגע. עם כל נשימה התחושות בגוף משתנות. עברו מאיבר לאיבר, וכשתגיעו לאיבר בו יש כאב, שאלו: האם אוכל להתייחס אליו כאל כל איבר אחר? לנשום, לרכך ולא לצפות לדבר?

אם תחושת הכאב משתנה עם התרגול, שימו לב לשינוי ולאופי השינוי. האם הכאב שכך? השתנה מכאב חד לקהה? גם אם אין בו שינוי, עברו בעדינות לאיבר הבא. כשהתרגול נעשה במלואו ניתן להגיע לחלק המרתק במיוחד: להמשיך להרחיב את תשומת הלב עד שתכלול גם את רגשותינו ומחשבותינו, את תודעתנו – ולשאול את השאלה: מהו טבע התודעה החווה את הכאב?

כאב עז

אם הכאב חזק במיוחד וקשה להתרכז, הפסיקו את סריקת הגוף ושימו לב לכאב עצמו באותו הרגע. בכל רגע יש שינוי, יש תנועה בלתי פוסקת. לפעמים התחושה היא שאנחנו בדו-קרב עם הכאב, או עוברים עינויים, אבל לכאב אין מודעות שנלחמת בנו. להיפך, הוא רק מנגנון טבעי שמנסה – לא תמיד בהצלחה – להגן עלינו מסכנה. אם נהפוך את פעולתו למאבק, המתח יתעצם ואתו יתעצם הכאב. יש אומץ בנכונות להרגיש את מה שמרגישים כרגע, ואם אנו חסרי אונים, הרי שלעתים התרגול מתחיל מהכוח להשלים עם היותנו חסרי אונים.

כאב נפשי

סבלנו איננו אנחנו, ולעתים אפשר להשפיע עליו ולשככו. לגוף, כמובן, אין מונופול על כאב; לכאב הנפשי פנים רבות – והוא משפיע לרעה על הבריאות הגופנית ועלול להחמיר כאב גופני וחוזר חלילה. מי שמתמודד עם כאב נפשי עז מתאר אותו לעתים כמשא כבד, כמו צב שנושא את כל עולמו על גבו. כאן מתעוררת שאלה אמיצה: האם אפשר לחוש כאב נפשי עז בעודנו משככים בחמלה את הסבל הקשור אליו?

בלב התרגול נוכחת הנכונות להתבונן בכאב, להיות עדים לו. להתבונן בו בלי לנסות לשנות דבר, כפי שהיינו מתבוננים בתסמין מעניין, בכאב גופני או במחשבה שהתרגלנו אליה ונוטה לחזור שוב ושוב.

הסחת הדעת לא תשכך את הכאב ביעילות. פרדוקסלית, לשים לב לרגע ההווה יועיל יותר. עצם היכולת לראות את הכאב ולקרוא לו בשמו, לשאול מה עורר אותו ומה שיכך אותו בעבר עשוי לעזור להפכו למשהו מוכר. הכאב אינו זר מסוכן אלא חוויה מוכרת הדורשת מאתנו התגייסות.

הנטייה הטבעית היא להימנע מכאב, או להיסחף בגל עצום של רגש. בשני המקרים, איננו נוכחים בהווה. בין אם נכחיש את רגשותינו או נשקע בהם, הם יתעצמו.

בנוסף חלקנו למדנו שאם נרגיש יותר מדי נוצף, נטבע ברגש ונאבד שליטה עצמית. בודהה מרגיע ואומר: לא, ההיפך הוא הנכון. איך נלמד לגלוש במיומנות מעל לגלי רגשותינו, אם לא בעזרת היכרות אינטימית איתם?

ניתן לערוך ניסוי מעניין: כשמופיע גל של כאב נפשי, הוסיפו לגל תוספת קטנה: מודעות לרגש. לדוגמה: אם אנחנו מרגישים ייאוש כרגע, נאמר "אני מיואש. כך מרגיש ייאוש." על פניו הצעה זו נשמעת פרדוקסלית, אך בידיעת רגשותינו יש כוח להתמודד אתם ולנהלם. ביכולת להרגיש את הרגש במלואו – מבלי לשקוע בתוכו – בנכונות לא לדעת מה יקרה, לא לדעת איך הכאב יתפתח או לאן המצב יתקדם – יש עוצמה ומיומנות לא רגילות.

המודעות לסערה שונה מהכאב שבסערה. הגל הגבוה איננו מה שקורה לנו בעודנו חסרי אונים, אלא חוויה ארעית שמתרחשת בתוכנו ברגע זה. שיא הכאב ישכך.

האם נבחר לבוא במגע עדין, מדורג וחומל עם רגשותינו וכאבנו, או לתת להם להמשיך להשתולל באין מפריע? גם אם הכאב לא נחלש כשמביטים בו, יש חוכמה והקלה בעצם הראייה. נוכל לשאול: מי הוא שסובל? מי הוא שמרגיש ייאוש? עוקצו של הכאב עשוי לקהות כתוצאה מחקירה כזו.

לאן מכאן?

אם אפשר להתבונן בתחושות גופניות ונפשיות ולהכירן לעומק, האם אפשר להכיר לעומק גם ברגשות כלפי זולתנו? האם הם באמת ניתנים לשינוי מקצה לקצה?

חברים, אויבים וזרים מאחלים לעצמם את אותם הרגשות בדיוק נמרץ. כולם רוצים לחוש הנאה, שלווה ואושר ומתרחקים מכאב וסבל; נראה שכל הקטגוריות בהן שמנו את האחר הן נזילות וארעיות משחשבנו עד כה. לכן לב התרגול הוא לראות את כולם ללא משוא פנים. הכתבים מדמים תרגול כזה למשתה של חכם, שמזמין ומארח את כולם: טובים ורעים, עשירים ועניים, מיוחדים ורגילים, יפים ומכוערים ללא הבחנה.

בתרגול זה אנו מתרחקים מציפיותינו שהזולת יספק את צרכינו ושחברתו תנעם לנו תמיד – אחרת לא נעמוד לצדו.

עד כה, ההרגל שלנו היה להגיב לאנשים לפי האופן בו חווינו אותם, אך לא עוד. מעתה נתרגל שוויון יחס המבקש להגיב לאחרים בהתאם למה שהם מבקשים לעצמם.

זו שאלה מעניינת: חוויית הזולת אינה כה זרה לנו, לאחר הכול. מה אנו מבקשים? מה מבקש הזולת? יש כאב כאן, יש כאב שם; האם טבעם שונה? האם כאביי והנאותיי אמיתיים יותר משל זולתי?

האם ייתכן שחברנו הקרוב ביותר יהפוך לאויב שלא נוכל לשאתו? שזר מוחלט יהפוך לקרוב שלא נרצה להיפרד מחברתו, או לאויב מר?

כל בעלי התודעה מבקשים להרגיש שלווה ואושר, ומייחלים להשתחרר מכל כאב וסבל שהם חווים.

לכן: הלוואי ויקבלו את מה שהם מבקשים. מי ייתן ויזכו בכל הסיבות לשלווה ואושר ויהיו חופשיים מהסיבות לכל כאב וסבל.

דמיינו את עצמכם מוקפים באנשים מימין ומשמאל. לשמאלכם דמיינו אנשים הסובלים מצוקה וכאב. לימינכם ראו את עצמכם, אבל הפעם דמיינו את עצמכם כאדם יהיר, אנוכי, כזה שלעולם אינו חושב על רווחת הזולת אלא רק על רווחתו האישית. במרכז הישארו כצופה ניטראלי שכעת יכול להעריך את הסצנה, ואמרו לעצמכם:

גם האדם האנוכי מימין – וגם קבוצת האנשים הסובלים משמאל – מבקשים להיות מאושרים ולא לסבול. לשניהם יש זכות שווה להיות מאושרים ולהשתחרר מכאב ומסבל. באיזה צד תבחר אתה, הצופה?

גם אם נתרכז רק באדם אחד מסוים, ברגע אחד, למשל בסוג אחד קטנטן וזמני של הנאה שאותו אדם מבקש לעצמו, במקרה זה נאחל לו אותה מכל הלב. בשלמות. בלי קנאה, בלי כיווץ בחזה אם יש לו יותר מאתנו. בפירגון שאומר: כמה טוב אם היה לך את מה שאתה מבקש, כמה טוב היה אם היית חופשי מכל כאב וסבל, ולכן אם אתה משיג משהו קטן בדרך לשם – אני שמח בשמחתך מכל הלב.

בטוב-לב יש עצב, דקירה של חמלה וגם מתיקות. יש בטוב-לב המבקש למען הזולת כל מה שהזולת מבקש לעצמו, יציבות שאומרת: זהו, מעכשיו ההנאה והכאב שלי הם לא חזות הכול. אאחל לכל מי שחי את כל מה שהוא מבקש לעצמו, כי אכפת לי עמוקות ממנו, נקודה. סוף פסוק. לא חסר כלום כדי שהתרגול שלי יהיה שלם. אין לי צורך לקבל תמורה או הערכה על טוב-הלב שלי. במקום לתת ציונים לזולת, תרגול טוב-הלב אומר: אני מקבל אותך מלכתחילה. אתה זוכה לאישורי מראש, ללא תנאים מוקדמים.

ואם שמים לב שעדיין יש עמוק בלב מנוע בלתי פוסק שתובע "אני רוצה, אני רוצה הכול, אני צריך עוד!" אפשר להשאיר את המנוע במקומו ולהשתמש בכוחו כדי להניע את התודעה. נסו לומר: "אני רוצה, אני צריך שכולם יחוו הנאה ואושר ולא יחוו כאב או סבל. לא משנה לי כלל אם מדובר בהנאה ובאושר שלי, בכאב ובסבל שלי או של כל אחד אחר."

"אתרגל דהרמה ואפתח את כל התובנות בדרך להארה, עד שאהפוך לחומל וחכם כבודהה. עד שאהיה לבודהה למענם."

נסו לחוש כך מבלי לשאול איך זה יגרום לכם להרגיש, ובדקו מה יקרה.

גורם ההפתעה שבכאב

לגורם ההפתעה יכולה להיות השפעה מצוינת על התרגול. זו אחת מהסיבות לכך שבזמנו, בחברה הטיבטית, אבחנה של מחלה מסכנת-חיים נחשבה לחדשות טובות במיוחד.

אם עיני בודהה נפקחו למציאות הקיומית כשראה את הכאב וההנאה כפי שהם, הרי שגם במקרה שלנו, יכולתנו לתרגל מדיטציה מכל הלב גדלה לאין שיעור כשאנחנו מכירים באוניברסליות של הכאב וההנאה. הכאב נראה מסוכן מכפי שהוא באמת, ואילו ההנאה נראית בטוחה מכפי שהיא באמת.

כאב וקושי עזים יכולים להוות קרש קפיצה יוצא דופן בתרגול הדהרמה. בהנאה, לעומת זאת, יש סכנות. רובנו נוטים להתרגל אליה וככל שהציפיה להנאה גוברת, כך היא עלולה לעוור ולבלבל אותנו, ממש כמו תחת השפעת הרדמה. אנחנו בסכנה: אנחנו עלולים להאמין באמת הנאצלים הראשונה ובו-בזמן להאמין שכרגע איננו בסכנה. זו הסיבה שדווקא באובדן השליטה על נסיבות חיינו יש אפשרות להתפכחות גדולה, כי מעולם לא היתה לנו שליטה עליהן מלכתחילה.

לכן מתרגל בודהיסטי מכונה "ננגפה" בטיבטית, מי שמחפש את האמת בטבע ה"אני" ולא שם בחוץ. כשהנסיבות קשות מנשוא, אומר בודהה, יש בתרגול הבנה עמוקה שאויבינו האמיתיים שוכנים בתוכנו ולא בחוץ. ההרגל לדאוג לעצמנו על חשבון הזולת הוא מקור כל החצים הנורים לכיווננו מבחוץ ומבפנים. זהו החץ הגדול מכולם, שכן הוא מבלבל אותנו והופך את מעשינו לקארמה שלילית.

אנו רגילים לדאוג ל"עצמי" בעל מהות עצמאית שאינה תלויה בדבר, להיאחז בו ולהפוך את הדאגה לו למהות הכל. אבל במציאות, אמר בודהה, "אני" כזה אינו קיים ואין לו כוח להזיק לנו או לגרום לנו להיירות בשום חץ שהוא. באמונה שהוא קיים – ובצורך לדאוג לו על חשבון הזולת – שם גולף חץ הסבל. הבלבול עדין אבל עמוק, ומחלחל לכל מעשינו והרגלינו שכן יש פער בין חוויית ותפיסת המציאות שלנו ובין המציאות בפועל.

הדלאי לאמה אומר: "מנקודת מבטה של תודעה רגילה כשלנו, הכול דומה להשתקפויות במראה. נדמה לנו שהכול מתקיים קיום עצמאי, אמיתי, אבל דבר איננו קיים כך. הדבר דומה לפנים המשתקפות במראה: ההשתקפות במראה נראית לנו כאילו היא הפנים עצמן, אבל היא לא. למרות שנדמה לנו שהדברים קיימים באופן מסוים, במציאות הם קיימים אחרת."

זו לא אמירה פסימית אלא להיפך: אופטימית ורדיקלית. אפשר להתגבר על בלבול בעזרת לימוד, הרהור ומדיטציה ולהשתמש בהם בתבונה כדי שכשכאב גדול יתעורר הוא לא יהיה חייב לבלבל ולשתק אלא יעורר אותנו לתרגול עמוק מאי פעם. הכאב עוזר לנו להיות מפוכחים ומודעים, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, להיות ערים להרגלינו, לדעת מה מקור הכאב והסבל, ומה מקור השמחה, השלווה והאושר.

אלא שיש להוסיף הערה קטנה: בכדי לשכך כאב באופן מיומן, רצוי לתרגל בעקביות שנים רבות לפני שהכאב יכה בנו. הדבר דומה להכנות באימונים מפרכים לפני שמתחרים באולימפיאדה. כדאי להתחיל לתרגל ממש עכשיו.

אולימפיאדת החצים

כשכאב וקושי מופיעים בחיינו, פרדוקסלית, קיבלנו מתנה לא רגילה: יש לנו הזדמנות להשתמש בהם כדי להחליש את הגאווה, לחזק את חמלתנו כלפי מי שסובל כמונו או אפילו סובל הרבה יותר מאתנו, ולפתח את תודעת העירות שתעזור לנו לשחרר את כל בעלי התודעה מכל חץ שהוא.

לכן כשחשים כאב, לעתים ממליצים: "האשימו דבר אחד בלבד." את מי נאשים בכאב? את הנטייה לדאוג לעצמנו על חשבון על הזולת. בבודהיזם הטיבטי אחד מהתרגולים בעתות של כאב ומצוקה פונה ישירות לחץ האמיתי השוכן עמוק בתוכנו.

בתרגול זה נאמר לעצמנו שוב ושוב, מעומק הלב: הלוואי ובזכות הכאב שאני עובר כרגע כל בעלי התודעה – כל מי שמסוגל לחוש כאב והנאה – ישתחררו מכל כאב וסבל, מכל המחלות, הקשיים, המצוקות, הרגשות העוכרים והקארמה השלילית. הלוואי ובזכות הכאב שאני חווה כרגע כל יצור חי ישתחרר מכל כאב, יפתח את כל התובנות בדרך לעירות מלאה של בודהה.

זו שיטת תרגול השייכת למסורת אימון התודעה של המהאיאנה, תרגולים מיוחדים שהמורה אטישה הביא אתו לטיבט במאה ה-11. זהו ז'אנר מיוחד של טכניקות מדיטציה ישירות ופרקטיות להפליא. אין כאן גישה מיסטית או כתבים מפותלים ללימוד, פרטים מורכבים או רשימות ארוכות. כוחה של מסורת אימון התודעה הוא בפשטות שבה. שורה אחת קצרה וקולעת של הנחיות לתרגול יכולה לעורר את תודעת העירות האלטרואיסטית ולהחליש את האנוכיות ואת הרגשות העוכרים.

המורה שלי נהג לקרוא לתרגול מסוג זה, בו מפנים את האשמה למקום הנכון, "לכוון ולפגוע ישירות בלב". הוא תיאר פעם איך נמלט בשנת 1959 מטיבט עם הכיבוש הסיני, איך ירו על הנזירים כשרצו בלילות וחלק לא נפגעו, חלקם שמעו כדורים שורקים ליד הראש וגילו שגלימותיהם מלאות חורים, בשעה שאחרים נפצעו אנושות או מתו מפגיעות בלב ובאיברים החיוניים של הגוף. מורי אמר: כשאתם מתרגלים דהרמה, כוונו ישירות ללב. אל תפספסו.

איך מכוונים ישירות ללב? אחד מהתרגולים האהובים והמוכרים ביותר ממסורת זו מכונה "טונג-לן" בטיבטית, או תרגול לקיחה ונתינה. זהו תרגול מטעה בפשטותו של לקיחת כאבו, קשייו ומצוקתו של הזולת על עצמנו ונתינת שמחתנו ורווחתנו לזולת.

תרגול זה הולך במכוון נגד הנטייה המורגלת להירתע ולהתכווץ למראה כאב. נוהגים להתחיל אותו בקטן: מדמיינים אדם אחד קרוב, יקר ללב, שנכנס לחדר ומתיישב. יש לו קושי מוכר וספציפי, משהו שחסר לו ודבר כלשהו שהוא מייחל לו. חשבו: הלוואי ויכולתי לקחת ממך את כאבך ולתת לך את מה שאתה מבקש לעצמך. שבו עם תחושה זו לכמה רגעים עד שתרגישו שהסבל של הזולת בלתי נסבל ממש כמו סבלנו. כאב הוא כאב.

כעת שואפים אוויר, ומדמיינים שלוקחים מהזולת את כל כאבו וסבלו, קשייו ומצוקותיו. דבר לא נותר מאחור. כמו עשן שחור עבות או מים מלוכלכים – כל כאבו של הזולת עובר אלינו. שאפו אותו לתוך גופכם עם האוויר, תנו לו להיכנס עמוק ללבכם ולהיעלם. כשנושפים אוויר, בצורת עשן לבן, אור בהיר או נקטר נותנים לזולת כל מה שהוא מבקש לעצמו. לא רק הקלה בכאב אלא גם הנאה רגעית, שמחה ארוכת טווח, שלווה ואושר עמוק. כל הטוב הזה ניתן לזולת מעומק הלב ומשמח אותו עד אין קץ. לוקחים ונותנים הכול, דברים קטנים וגדולים. כך מתרגלים הלוך ושוב, נשימה אחר נשימה אחר נשימה. זו אחת משיטות שיכוך הכאבים העזה והמעמיקה ביותר.

במאה ה-13 המורה שקיישרי תיאר כך את תרגולו:

כשאשמח, אקדיש את מעשיי הטובים לכולם;

מי יתן והחלל כולו יתמלא בשמחה ובתועלת.

כשאסבול, אקח על עצמי את כאבם של כולם;

מי יתן ואוקיינוס הכאב והסבל יתייבש וייעלם!

הגישה הבודהיסטית לשיכוך כאב מתחילה, אם כן, בתרגול להקלה על כאבנו-שלנו, ואז ממשיכה לשאיפה לפתח את חמלתנו וחוכמתנו עד לדרגת שלמות ממש כמו הבודהה במטרה אחת ויחידה: לעזור לאחרים. המטרה הבודהיסטית היא לשכך כאב וסבל באשר הם, בכל מקום בו הם נמצאים בלי כל אפליה או משוא פנים, ולהביא לשלווה ואושר בלבם של כל בעלי התודעה. זו מטרת התרגול. הלוואי ותתגשם במהרה.

בהיקהו בודהי, הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה"ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד"ר לפילוסופיה. הוא הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך 24 שנים, וכעת הוא חי במנזר צ'וואנג ין במדינת ניו יורק.

בהיקהו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים, כמחבר,מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג'הימה ניקאיה), אוסף הדרשות המחוברות (סמיוטה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה). 

* * *

כאשר אני כותב על חיים עם כאב, אני לא נדרש להפעיל את דמיוני. מאז 1976 אני סובל מכאב ראש כרוני אשר מחמיר עם חלוף השנים. הכאב דומה לסלע קשה וגדול ממדים שהושלך על מסלול תרגול המדיטציה שלי. לעיתים קרובות הכאב מוחק יום ולילה מתוך לוח הזמנים שלי, ולפעמים נמשך אף יותר. המצב הזה עלה לי במספר שנים של פעילות יצרנית. מאחר וכאב ראש עז מקשה על הקריאה, הוא איים לעיתים על השליחות שלי כמלומד ומתרגם של כתבים בודהיסטים.

בחיפושי אחרי מזור, התייעצתי לא רק עם מומחים לרפואה מערבית אלא גם עם מומחים לצמחי מרפא בכפרים נידחים בסרי לנקה. נדקרתי אין ספור פעמים במחטי אקופונקטורה. הפקדתי את גופי בידיו של מעסה רפואי בסינגפור, לקחתי טבליות מרפא טיבטיות בדהרמסאלה, ובבאלי חיפשתי עזרה ממגרשי שדים ומרפאי צ'אקרות. היום אני תלוי במספר תרופות שעוזרות לי במידה בינונית של הצלחה לשלוט בכאב, אך לא לעקור אותו מן השורש.

אני יודע מניסיון שכאב גופני כרוני יכול לחדור לקרביה של הנשמה. הוא יכול להטיל צללים כבדים על חדרי הלב ולשאוב אותנו מטה לאווירה של דיכאון וייאוש. איני יכול לטעון שניצחתי, אבל במהלך היכרותנו הארוכה גיליתי כמה קווים מנחים שעזרו לי להתמודד עם חווית הכאב.

דבר ראשון, רצוי לזהות את ההבדל בין כאב פיסי והתגובה המנטלית שהוא מעורר. למרות שגוף ונפש שזורים זה בזו, הנפש אינה חייבת לחלוק את אותו גורל עם הגוף. כאשר הגוף חווה כאב, הנפש יכולה להימנע ממנו. במקום להרשות לעצמה לשקוע מטה, הנפש יכולה פשוט להתבונן בכאב. הנפש אפילו יכולה להפוך את הכאב לכלי להתפתחות פנימית.

הבודהה משווה את הייסורים של כאב גופני לפגיעה של חץ. הוסיפו לכאב הפיסי כאב נפשי (דחייה, תעוב, דכאון או רחמים עצמיים) וכאילו נפגעתם על ידי חץ נוסף. האדם החכם עוצר עם החץ הראשון. פשוט ע"י קריאה לכאב בשמו האמתי, אפשר למנוע ממנו לחרוג מגבולות התחושה הפיזית, וכך למנוע ממנו לגרום לפצעים חודרים ועמוקים בנפש.

אפשר להתייחס לכאב כמורה – מורה קשוח שיכול להיות משכנע. לעיתים קרובות הרגשתי שכאב הראש שלי הוא כמו בודהה מובנה בתוכי שמזכיר לי כל הזמן את האמת האצילית הראשונה. עם מורה שכזה, כמעט ולא היה לי צורך להיעזר בדרשה בפארק הצבאים בבנראס. כדי לשמוע את הדהוד קולו של הבודהה מצהיר שכל דבר שאנו חשים נכלל בסבל, כל מה שעלי לעשות הוא להתבונן בתחושות בתוך ראשי.

כמאמין בדהרמה, אני בוטח לחלוטין בחוק הקרמה. לכן, אני מקבל שהכאב המתמיד הוא השתקפותה בהווה של קרמה שלילית שיצרתי בעבר. אין זו המלצה למי שמפתח מחלה מלווה בכאבים להשלים עמם. למרות שיש אפשרות שזהו פרי בלתי נמנע של קרמה מהעבר, זו יכולה גם להיות תוצאה של סיבה בהווה שיכולה להעלם בעזרת טיפול רפואי יעיל. אולם כאשר טיפולים מסוגים שונים נכשלים בהתמודדות עם חולי עקשן ומטריד, אפשר לשער בביטחון רב שפועל כאן גורם קרמטי. אישית, אני לא חוסך שינה מעיניי בניסיון להבין מהי אותה קרמה מעברי, ואני מייעץ לאחרים להימנע מדאגות אובססיביות מסוג זה. הן יכולות להוביל בקלות לפנטסיות של הונאה עצמית ועיסוק באמונות תפלות. בכל מקרה, אדם שסומך על חוק הקרמה, מבין שהמפתח לבריאות טובה נמצא בידו. זו תזכורת לצורך להימנע ממעשים מזיקים שנובעים מכוונות רעות ולהתמקד במעשים שמטרתם לקדם את הרווחה והאושר של הזולת.

כאב כרוני יכול להיות תמריץ לפיתוח תכונות שמעניקות עומק ועוצמה לאופי. כך הוא יכול להיחשב כברכה במקום נטל, אולם אל לנו לנטוש את המאמץ למצוא לו תרופה. המאמץ שלי להתמודד עם הכאב הכרוני עזר לי לפתח סבלנות, אומץ, החלטיות, קור רוח וחמלה. לפעמים כאשר הכאב כמעט ושיתק אותי, התפתיתי להתנער מכל אחריות ורק להיכנע בפסיביות לגורלי. אבל גיליתי שכאשר אני שם בצד את הדאגות שקשורות לכאב ופשוט עומד  מולו בסבלנות, הוא מתמתן לרמה יותר נסבלת. ממקום זה אני יכול לקבל החלטות יותר מציאותיות ולתפקד ביעילות.

החוויה של כאב כרוני אפשרה לי להבין עד כמה הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. אנו החיים בעולם המערבי ומורגלים לנוחות, נוטים לשכוח זאת. הכאב הכרוני עזר לי להזדהות עם המיליארדים שחיים יום יום את הכאב המכרסם של הרעב; עם מיליוני הנשים שצועדות קילומטרים רבים כדי להביא מים למשפחתם;  עם האנשים החיים במדינות העולם השלישי ושוכבים על מיטות בבתי חולים לא מצוידים ולא מאוישים, נועצים מבט בוהה בקירות.

אפילו תוך כדי כאב שאינו מרפה, כאשר קשה מאוד לקרוא, לכתוב, ולדבר – אני מנסה לא לתת לו להשפיל את רוחי ולשמור על נדריי, בייחוד את נדרי ללכת בדרך הנזירות עד סוף ימי. כאשר כאב מפלח את ראשי ויורד לכתפי אני משתמש בהתבוננות כדי לחקור את התחושות. זה עוזר לי לראות אותן כאירועים לא אישיים, כתהליכים שקורים ברמה הגסה והמעודנת כתוצאה מכוחו של צירוף תנאים שיוצר תחושות עם צבעים, מרקמים וטעמים ייחודיים.

הכלי היעיל ביותר שמצאתי להקלה של השפעת הכאב היא מדיטציה קצרה שחוזרת על עצמה פעמים רבות בשיחות הבודהה:

"כל תחושה שהיא – מהעבר ההווה או העתיד – כל התחושות אינן שלי, לא אני, לא עצמי."

כדי להפיק תועלת מהטכניקה הזאת לא נדרש ריכוז עמוק או פריצת דרך לתובנה מעמיקה. שימוש בנוסחה הזאת בהתבוננות עוזר לייצר מרחק בינך לבין חווית הכאב.

התבוננות מסוג זה גוזלת מהכאב את כוחו ליצור התגבשויות של הזדהות אישית בתודעה, וכך נבנים שלוות נפש ועוצמה. למרות שהטכניקה דורשת זמן ומאמץ, כאשר שלושת הנושאים של ההתבוננות "לא שלי, לא אני, לא עצמי" צוברים תאוצה, הכאב מאבד מעוקצו ופותח חריץ בדלת לסיום הכאב, הדלת לחופש מוחלט.

ג'ון קבט-זין (Jon Kabat-Zinn) פרופסור אמריטוס לרפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס, חלוץ השימוש במיינדפולנס בטיפול בכאב כרוני ובמחלות. התכנית שפיתח Mindfulness-Based Stress Reduction (MBSR) נלמדת ומוצעת כיום בכל רחבי העולם.

***

בוא נתחיל בשאלה בסיסית: מהו כאב?

כאב פיזי הוא תגובת הגוף ומערכת העצבים למגוון רחב של גירויים שנתפסים כרעילים, מזיקים או מסוכנים. ישנם שלושה ממדים לכאב: הממד הפיזי, או המרכיב התחושתי; המרכיב הרגשי: כיצד אנו מרגישים ביחס לתחושה; והמרכיב הקוגניטיבי: המשמעות שאנו מייחסים לכאב.

נניח שיש לכם כאב גב. אינכם יכולים להרים את ילדיכם; קשה להיכנס למכונית או לצאת ממנה; אינכם יכולים לשבת במדיטציה. אולי אפילו אינכם מסוגלים לעבוד. זהו המרכיב הפיזי. אך תיאלצו לוותר על דברים רבים, ויהיו לכם רגשות בהקשר זה – כעס, כנראה – ואתם עשויים להיות פגיעים לדיכאון. זאת התגובה הרגשית. יהיו לכם מחשבות על הכאב – שאלות על מה גרם לו, סיפורים שליליים על מה הולך לקרות. הציפיות, ההשלכות, והפחדים האלה מגבירים את החרדה מפני הכאב, ששוחקת את איכות חייכם.

ישנה דרך לעבוד עם כל זה, דרך שמבוססת על אימונים מדיטטיביים בודהיסטיים, שיכולה לשחרר אתכם, במידה רבה, מחוויית הכאב. בין אם תצליחו להקטין את רמות הכאב התחושתי ובין אם לא, את התרומות הרגשיות והתודעתיות לכאב – אלה שמחמירות אותו – ניתן לצמצם, בדרך כלל. ואז, לעיתים קרובות, גם המרכיב התחושתי של הכאב משתנה.

האם כוונתך היא שברגע ששינית את יחסך לכאב, אי-הנוחות הפיזית עשויה לקטון?

זוהי נקודת המפתח: את משנה את יחסך לכאב בכך שאת נפתחת אליו ושמה לב אליו. את פורשת את השטיחון "ברוכים הבאים!". לא מפני שאת מזוכיסטית, אלא מפני שהכאב קיים. עליך להבין את טיב החוויה ואת האפשרויות "לחיות עם זה", כפי שהרופאים אומרים זאת, או, כפי שהבודהיסטים יגידו, "להשתחרר מהסבל". אם תבחיני בין כאב לסבל, השינוי אפשרי. כפי שנאמר, "הכאב הוא בלתי נמנע; הסבל אופציונלי."

נערכו מחקרים שהתבוננו באופן בו התודעה מעבדת כאב חד ברמה התחושתית. הנבדקים חולקו לשתי קבוצות באופן אקראי, ואז עברו את מבחן הלחץ הקר – קשרו להם חוסם עורקים סביב שריר הזרוע והכניסו את הזרוע למי קרח. היות שאין זרימת דם הזרוע מתחילה לכאוב באופן מידי. מדדו את משך הזמן שהנבדק היה מסוגל להחזיק את זרועו בתוך מי הקרח בשני מקרים: כאשר הוא התבקש לנקוט באסטרטגיה של תשומת לב – כגון לשים לב לתחושותיו וממש להיכנס לתוכן ולהיות איתן ללא שיפוטיות, ככל האפשר – כלומר שיטה של מיינדפולנס, וכאשר נקט באסטרטגיה של הסחת הדעת, בה הנבדק מנסה לחשוב על דברים אחרים ולהתעלם מהכאב. החוקרים מצאו שבדקות הראשונות בהן הזרוע נמצאת במי הקרח, הסחת הדעת עובדת טוב יותר מאשר תשומת הלב: הנבדק פחות ער לאי הנוחות כי הוא מספר לעצמו סיפור, או נזכר במשהו, או יוצר לעצמו פנטזיה. אך אחרי שהזרוע כבר הייתה במים זמן מה, המיינדפולנס הופך לכלי הרבה יותר חזק מאשר הסחת הדעת בהתמודדות עם הכאב. כשיש רק הסחת דעת, ברגע שהיא נמוגה ואיננה פועלת יותר, הנבדק נשאר ללא כלום.

תכנית ה-Mindfulness-Based Stress Reduction משתמשת בסריקת הגוף ובמדיטציות ישיבה כדי להתמודד עם כאב. אתה יכול להסביר כיצד עובדת סריקת הגוף?

סריקת הגוף היא ווריאציה של אימון בורמזי מסורתי שנקרא sweeping, מבית מדרשו של אוּ-בַּה-קִין, שמתורגלת בריטריט ויפאסנה בן עשרה ימים כפי שמלמד ס.נ. גואנקה. השיטה המסורתית כוללת כוונון לתחושה ברצועה אופקית צרה, שנעה באיטיות כלפי מטה, לאורך כל הגוף, כאילו שהאדם עושה לעצמו סריקת סי.טי. זה מקביל לאופן בו מתכות מסוימות כגון אבץ, מטוהרות בתנור מעגלי. חשבתי שיהיה קשה לאנשים שנמצאים בכאב תמידי לשבת 45 דקות, ולכן שיניתי את האימון. הוא נעשה בשכיבה, כשמתחילים מבהונות הרגליים ועוברים כלפי מעלה דרך האזורים השונים של הגוף.

אימון זה הוא דרך לצאת מתוך הראש ולפתח אינטימיות עם הגוף. האתגר הוא, האם תצליחי להרגיש את הבהונות של הרגל השמאלית מבלי להזיז אותן? את מתרכזת בבהונות, ואז מעבירה בהדרגה את תשומת ליבך לתחתית הרגל ולעקב, ומרגישה את המגע עם הרצפה. אז את עוברת לקרסול ולאט לאורך הרגל עד המפשעה. ואז את עוברת לבהונות הרגל הימנית ובמעלה הרגל הימנית. לאט לאט את עולה לחלק הגוף העליון, דרך הגב התחתון והבטן, ואז הגב העליון והחזה, והכתפיים. אז את עוברת לאצבעות בשתי הידיים ועולה במעלה הזרועות עד הכתפיים. אז את עוברת דרך הצוואר והגרון, הפנים והחלק האחורי של הראש, ואז ממשיכה דרך הקודקוד.

ובמשך כל הזמן הזה, את בקשר עם הנשימה שלך. אני מכוון לכך שהאנשים ירגישו את הנשימה נעה לתוך האזור בו הם מרוכזים והחוצה ממנו, כך שיש סוג של ערנות כפולה. ככל שאת מתקדמת לאורך הגוף, את לומדת כיצד להתמקד באזור מסוים, ואז להניח לו ולעבור הלאה. זה כמו לטפח ריכוז ומיינדפולנס בו-זמנית, כי יש זרימה רציפה. אינך נשארת עם אובייקט אחד של תשומת לב.

האם סריקת הגוף פועלת כאימון הרפיה?

סריקת הגוף היא אימון מדיטציה, ולא תרגיל בהרפיה. הרפיה מבוצעת כשיש בתודעה מטרה. מדיטציה נוגעת באי שאפתנות, ובריקות. אם תתחילי לחשוב, "אני עושה את המדיטציה הזאת כדי להיפטר מהכאב שלי", את פועלת ממניעים מוטעים. המדיטציה איננה "עובדת" או "אינה עובדת"; היא פשוט להיות עם הדברים כפי שהם.

מה אם הכאב הוא כל כך נורא שקשה לך להתרכז בכל דבר אחר?

יש לך מספר אפשרויות. נניח שיש לך כאב בגב התחתון. את יכולה לומר "אני אנסה להתמקד בבהונות שלי, למרות הנוכחות של כאב הגב. הגב תמיד נמצא; אגיע אליו במוקדם או במאוחר. אולי כדאי שאראה אם אני מסוגלת ללמוד למקד את תשומת ליבי במקום שהיא מתבקשת להתמקד בו?" לעיתים קרובות, כשעושים זאת, תחושת הכאב שמרגישים בגב קטנה.

אך אם הכאב חזק מדי, את יכולה לעבור לאזור בו הכאב נמצא, ולתת לנשימה להשתלב עמו. שאפי והרגישי את השאיפה, או שבדמיונך תראי את הנשימה נעה מטה, לתוך הגב התחתון. ואז נשפי, וכשהנשימה משתחררת, נסי לראות אם את יכולה לאפשר לתודעה לשחרר. אינך מנסה להעלים את התחושות מהגב התחתון – אלא רק לחוות במלואו את כל מה שקורה, כשאת משחררת.

וברגע הבא, התחושות, הרגשות והמחשבות עשויים שוב לשטוף אותך, ויש לך השאיפה הבאה לעבוד אתה.. כך שזהו אימון.

אתה מפתח עמדה של מתבונן כלפי הכאב?

באופן בסיסי, את עדה, בכוונה, לכאב, במקום להתרחק ממנו; אנו לא מלמדים מיינדפולנס כאימון דואלי. ובכל זאת, יש תחושה שיש כאב, ויש ההתבוננות בכאב. חשוב להבין זאת כשלב ביניים לקראת השחרור האולטימטיבי. זה אומר שאני יכול לשהות בתוך המודעות, ואז לשאול את עצמי, "האם המודעות סובלת מכאב כרגע?" והתשובה היא תמיד, "כשאני מסתכל בה עכשיו, המודעות לכאב לא סובלת מכאב." כשאת מבינה שאת יכולה לשהות בתוך המודעות הזו, הכאב יכול להיות חזק כמקודם, אך את מטפחת השתוות נפש ותובנה בהירה. את רואה את הכאב כמו שהוא, כתחושה. יש ידיעה שאין זה נעים. אך הפרשנות שהכאב הורג אותי, או הורס את חיי, וכל הרגשות והסיפורים שמתלווים לזה, נראים כפי שהם באמת. ומתוך ראייה זו, לעיתים קרובות הם מושהים.

מה אתה עונה לאנשים שאומרים, "האימון שלי אינו עובד: עדיין כואב לי"?

כשאת חושבת שהאימון שלך צריך לעבוד, ברגע זה כבר הפסקת להתאמן ונפלת לתוך הציפיות שהאימון ישיג סוג של תוצאה רצויה, ומנוסחת מראש. הצורך הזה להיפטר ממשהו הוא צורת בורות בעצמו, ועלינו להתבונן בהצהרות ה"אני" שלנו. אובייקט ראוי לתשומת לב ולחקירה הוא: מי הוא הסובל? מי הוא זה שכואב לו? אנו יכולים לשאול זאת, אך במקום לבוא עם תשובה או מחשבה, אנו יכולים לתת לעצמנו להיות באי-ידיעה ולחוות בפשטות את המודעות.

אין זה קל "לחוות בפשטות את המודעות". כשהכאב מופיע, יש אתגר דומה לזה שנמצא כשהנשימה מופיעה. זאת אחת הסיבות לתרגל כשאיננו כואבים מאוד – לטפח אימון חזק כך, שנוכל לסמוך עליו כאשר האימון הופך לקשה מאד.

נראה לי שאתה אומר שהכאב הוא כמו שאר החיים, רק יותר

אם תשימי לב לאירועים קטנים של כאב בחייך, תוכלי ללמוד כיצד לעבוד עם האירועים הגדולים יותר, מפני שתלמדי על אניצ'ה, ארעיות; אנטה, לא אני; ודוקהה, סבל. ההתכוונות במדיטציה איננה תיקון הכאב או שיפורו. ההתכווננות היא להתבוננות עמוקה בטבע הכאב – להשתמש בה בדרכים כאלה שיאפשרו לנו לצמוח. בצמיחה זאת, דברים ישתנו, ויש לנו את הפוטנציאל לבחירות שיקדמו אותנו לקראת חוכמה רבה יותר וחמלה רבה יותר, כולל חמלה-עצמית, וכך לשחרור מסבל.

יש סוגי כאב שקשה יותר להתמודד איתם, נכון? למשל, כאב בגב התחתון

כאב בגב התחתון נוטה להיות מורכב יותר מפני שבכל פעם שאת עומדת או זזה, את עלולה להסלים את הדלקת או את אי היציבות. אבל, עם הזמן, את יכולה לשנות באופן דרמטי את היחסים שלך עם הגב שלך. אנו מדברים על המבנה העמוק של השיקום.

הפירוש העמוק של "שיקום" rehabilitation שקשור למלה habitation, הוא "ללמוד לחיות שוב בפנים". והשורש העמוק יותר של המלה האינדו-אירופאית הוא ghabh-e, שפירושו "לתת ולקבל", כמו הטונגלן, האימון הבודהיסטי הטיבטי. כך ששיקום הוא חילוף, בו את מוכנה להיכנס לתוך הפנימיות של היותך ולעבוד בגבול עם מה שיש, במודעות מלאה ובחמלה. אם את עובדת בקצה הזה בסבלנות, בהתמדה, במוטיבציה ובטוב-לב, אם את מתמסרת בתשומת לב, יש אפשרות אמתית מאד שתחזרי הביתה לגופך, ותלמדי לחיות שוב בתוכו.

לדעתי, כולנו צריכים ללמוד לחיות שוב בתוך עצמנו. איננו זקוקים לכאב שיעיר אותנו לעובדה שאנו יכולים להיות מאושרים יותר אם נחיה את השלמות של חיינו.