אוולוקיטשוורה – הבודהיסטווה של החמלה

“אוולוקיטשוורה” הוא הבודהיסטווה של החמלה, כלומר זה שעבור הבודהיזם בזרם המהאיאנה מגלם במהותו את תכונת החמלה (קרונא) שהיא אחת משתי התכונות הבסיסיות של הארה (יחד עם חוכמה – פרג’ניא, שמגולמת במהאיאנה על ידי הבודהיסאטווה מנג’ושרי).
“אוולוקיטשוורה” מתורגם בכמה וכמה צורות: “האדון אשר מביט כלפי מטה”, “זה אשר שומע בדממה את קולות העולם”, וכן “הקול אשר מאיר את העולם”.
לעתים קרובות מצויר בתמונות כבעל 11 פנים ואלף ידיים המסמלים את החמלה חסרת הגבולות ואת יכולתו לעזור לכל בעלי התודעה.
עבור זרם הואג’ראיינה הטיבטי, כבוד הדלאי לאמה הוא התגשמות של ” אוולוקיטשוורה”.

אופקהא

אופקהא היא הרביעית מארבעת “התכונות הנשגבות”. היא מתורגמת בדרך כלל כאיזון התודעה, השתוות הנפש או שלווה. זוהי היכולת להיות בתודעה שקטה בכל סיטואציה או חוויה, בין אם “נעימה” (שגורמת לעליה של תחושת השתוקקות אליה) או “לא נעימה” (שגורמת לעליה של תחושת דחייה, כעס והתרחקות ממנה).

“אופקהא” נכשלת כאשר תודעתנו אינה שקטה לחלוטין, מוטרדת ומלאה ב”זיהומים”.

“האויב הקרוב” של אופקהא (התכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא אדישות שמקורה בקושי לשהות במצבים לא נעימים, ש”נפתר” על ידי מנגנון הגנה של ריחוק וחוסר מעורבות.

אנַאפַאנַסַטי

“תשומת לב לנשימה” (אנאפאנה – שאיפה ונשיפה, סטי – תשומת-לב) הינו אחד מהתרגולים החשובים ביותר להשגת ריכוז ופיתוח תובנה (ויפַּסַנַא) לגבי מאפייני המציאות.

המתרגל שוהה בתשומת לב לתהליך הנשימה הטבעי, ולתחושות המלוות אותו בלי לנסות ולכוון אותם (להשיג תחושות נעימות או לדחות תחושות לא נעימות).

אנוסּאיַיא – שבע הנטיות

שבע “הנטיות” או “הדפוסים”, מחלקות את פני האדם לשבעה סוגים, בהתאם לתכונת אופי דומיננטית אשר “מנהלת אותם”:

(1). (נטייה ל) “השתוקקות חושית” (קאמא ראג’א)

(2). (נטייה ל) “טינה” (פאטיגהא)

(3). (נטייה ל) “השקפות ודעות ספקולטיביות”( דיטהי)

(4). (נטייה ל) “ספקות עמוקים” (ויצ’יקיצ’א)

(5). (נטייה ל) “”יהירות” (מאנא)

(6). (נטייה ל) “להיות/ להמשך הקיום” (בהאוואנגא)

(7). (נטייה ל) “בורות” (אוויג’א)

אסאווא

אסאווא (“שטפים” או “קלקולים”) הם ארבעת הנטיות הבסיסיות והעמוקות שקיימות בנו ופועלות בתור “הגורמים המדביקים” אותנו למעגל (הלידות מחדש/ סמסארה):

(1) “קאמה-אסאווא”- הקלקול של תשוקות חושיות:
הכוונה לצורך שלנו לקבל עוד ועוד סיפוקים שנחווים דרך אברי החישה השונים. זוהי שביעות הרצון שאנו מפיקים (וכמובן ההשתוקקות – כאשר אנו לא מצליחים לספק) מכל מה שקשור לחמשת החושים שלנו.

(2) “בהאווא-אסאווא”- הקלקול של הרצון להיות:

הכוונה לדחף שלנו להמשיך ולחיות, תוך הזדהות עם הקונצפט ש”אני” רוצה לחיות, התשוקה למצבי קיום שונים, והרצון והשאיפה להשיג מצבי קיום כאלו ולשמר אותם.

(3) “דיטהי-אסאווא”- הקלקול של השקפה מוטעית:

הכוונה להשקפה המוטעית שלנו על המציאות והתופעות שעולות בה, ההשתוקקות לדעות ולאמונות, למשל שהגוף הוא “אני” או שהוא שייך “לי”.

(4) “אוויג’א-אסאווא”- הקלקול של הבורות:

הכוונה לחוסר יכולתנו להפנים את ארבעת האמיתות הנאצלות, הבורות כלפי המציאות כפי שהיא באמת.

בארדו – מצבי מעבר בין החיים ובין המוות

בארדו מתורגם כ”מצבי מעבר” או “מצבים שבין לבין” ומתייחס לחיבור ולמעברים שבין החיים, המוות והלידה מחדש של האדם (אותו שטף פסיכו-פיזיקאלי שאנו רגילים לכנות “ישות”, “אני”, או “אינדיבידואל”).
זרם הווג’ראיאנה לקח מושג זה הלאה וביטויו הידוע ביותר הוא בטקסט של “בארדו טודול” (המכונה לעתים בטעות “ספר המתים הטיבטי”), שבו מוזכרים שישה מצבי בארדו, אשר מתייחסים למצבי תודעה שונים שאדם יכול להימצא בהם:
(1) בארדו של הלידה
(2) בארדו של חלום (במצב חלימה)
(3) בארדו של מדיטציה (במצב מדיטציה של ריכוז גבוה- דהיאנה/ ג’האנה)
(4) בארדו של המוות
(5) בארדו של המציאות המוחלטת (דהרמטא)
(6) בארדו של לידה מחדש

שלושת הראשונים הינם מצבי תודעה מובחנים (אשר מכונים מצבי תודעה “מושעים”, כדי לציין את ההבדל בינם ובין “תודעה רגילה”) שאנו מכירים מחיי היום יום שלנו.
לעומתם, שלושת האחרונים מתייחסים לתהליך שאורכו 49 ימים אשר מתרחש מגע המוות ועד ללידה מחדש.

בארדו טודול – ספר המתים הטיבטי

התרגום המילולי של “בארדו טודול”, המכונה לפעמים גם “ספר המתים הטיבטי” הוא: “הגאולה/ השחרור באמצעות שמיעת (התורה הגדולה) של הבארדו” (מצבי מעבר – ראה ערך נפרד).
זהו טקסט הכולל מקבץ של הוראות מפורטות, שלפי המסורת מקורם בפאדמאסאמבהאווא (מי שהביא את הבודהיזם לטיבט במאה השמינית לספירה) והגיעו כ”טרמה” (“אוצר”- כתבים שהוטמנו על ידי מחבריהם, נשמרו במשך מאות שנים ורק אז נתגלו).
תהליך המוות והלידה מחדש מוצג בטקסט זה כשלושה שלבי מעבר (באר-דו), אשר נמצאים בהתאמה ל”שלושת גופי הבודהה” (טרי קאייא):
(1) הבארדו של רגע המוות (הנמצא בהלימה עם דהארמה קאייא) – שבו מופיע אור לבן מסנוור עיניים.
(2) הבארדו של המציאות העליונה/המוחלטת (הנמצא בהלימה עם סאמבהוגא קאייא) – שבו אורות בחמישה צבעים שונים מופיעים בצורה של מנדלה, ואשר נובעים מחמשת “משפחות הבודהה” (“בודהה קולא” – האספקטים הבסיסיים/הארכיטיפים של תכונות הבודהה).
(3) הבארדו של הלידה מחדש /ההתהוות (הנמצא בהלימה עם נירמאנא קאייא) שבו אורות בעוצמה נמוכה יותר מופיעים, בהתאמה ל”ששת מישורי הקיום” (בהאווא צ’אקרא).
בכל אחד משלושת השלבים הללו קיימת עבור האדם האפשרות של היווכחות בטבע האמיתי של תודעתו והשגת שחרור (נירוואנה), בעזרת שמיעת ההוראות המתאימות והביצוע שלהן.
במרוצת השנים, נוצר גם טקס מורכב של ליווי הנפטר הכולל חלקים שונים כמו דקלומים, שירה והקראות אשר מתארות לנפטר, בין יתר הדברים, את תהליך המוות, הופעת האורות של הבארדו השונים וכן טכניקות לאיתור מקום נאות להיוולדות מחדש.

תהליך המיתה מוצג ב”בארדו טודול” כתהליך הדרגתי של התפרקות חמשת המצרפים (קנדהה) הפסיכו-פיזיים, אשר מרכיבים את תחושת העצמי / אני / ישות שלנו.
עם נפילתה של המציאות החיצונית, מגיע הבארדו של רגע המוות, שבו הטבע האמיתי של התודעה נחווה כאור לבן ומסנוור.
אם האדם המת לא מצליח להזדהות עם חוויה זו, הוא נופל למצב של חוסר הכרה במשך שלושה או ארבעה ימים, שבמהלכם נוצר מה שמכונה “גוף התודעה”, שהוא הנושא של החוויה שתגיע אחר כך.
בבארדו הבא, של המציאות העליונה (דהארמאטא), שאורכת 14 ימים, התודעה מבחינה בצורות של 42 ישויות שלוות ו- 58 ישויות זועמות (דיטהיס – שהן ביטוי של ארכיטיפים/ תכונות שונות). אלו מופיעות כפרישה של מנדלה . תיאור מפורט של אלו בבארדו טודול הינו אפשרי בזכות תרגול (סאדהאנא) אשר מקיף את כל טווח הרגשות האנושיים כדי להעביר את החוויה הזו.
ריקות מיוצגת על ידי הישויות השלוות וזוהר או שקיפות מיוצגים על ידי הישויות הזועמות.
במידה וגוף התודעה נכשל גם כאן בזיהוי אורות אלו כהשתקפות עצמית , אזי מתחיל כאן הבארדו של הלידה מחדש, שאורכו 21 ימים.
במהלך שלושת השבועות הראשונים של מצב זה, התודעה חווה את פעולות העבר שלה (קרמה) ובהתאם להתפתחות התהליך, מתכוננת לתהליך החיפוש, שמתבצע במהלך שבעת הימים האחרונים, ללידה באחד מששת מישורי הקיום.

בְּהַאוַוא – קיום

בהאוואנא או “פיתוח התודעה” (הפירוש המילולי הוא: “יצירה” או “שאיפה לקיום”) היא מה שבדרך כלל מכנים במערב באופן כללי, בתור “מדיטציה” (אם כי עם הבנה מעורפלת של משמעות המושג).

יש להבחין בין שני סוגים של “פיתוח התודעה”:

פיתוח שלווה (סַמַטְהַא בהאוואנא) – כלומר, של ריכוז (סמאדהי)

פיתוח תובנה (ויפסנא בהאוואנא) – כלומר, של חוכמה (פניא)

שני מונחים חשובים אלו, “שלווה ותובנה” (סמטהא-ויפסאנא) מוזכרים יחד פעמים רבות, עם הסבר מפורט שלהם, בכתבים הבודהיסטיים (הן בסוטות והן באבידהמה)

חשוב להזכיר כי לא מדובר על שתי גישות נפרדות, שבאות “זו על חשבון זו” או ” זו בלי זו”, הן תומכות זו בזו ויש לתרגל את שתיהן במקביל.

בְּרַהמַה-ויהַארַה

“ברהמה” פירושו – נשגב, מרומם או שימושי. “ויהארה” פירושו – מצב שהייה או משכן.

והכוונה היא לארבעה סוגים של “מצבי תודעה גבוהים”, אשר קרויים גם “ארבעת המצבים ללא גבולות” (אפא מניאנא).

הם כוללים את:

“מטה” – ידידות, אהבה חומלת, אהבה ללא תנאים, אהבה שאינה מותנית בקבלת אהבה בחזרה.

“קַרוּנַא” – חמלה, אי אלימות, אי פגיעה.

“מוּדיטַא” – שמחה משתתפת (בהצלחת האחר).

“אוּפֶּקְהַא” – איזון התודעה, תודעה שלווה ובלתי מופרעת בכול סיטואציה קשה ככל שתהיה.

הבודהה מסביר לגבי תרגול אותם ארבעת “ברהמה ויהארה” כך:

“ישנו, הו נזירים, הנזיר שתודעתו מלאה באהבה ללא תנאי (מטה) שמתפשטת לכיוון אחד, אחר כך לכיוון שני, אחר כך לכיוון שלישי ואחר כך לרביעי, כך גם למעלה ולמטה ולכל הכיוונים”.

ובכל מקום, תוך שהוא מזדהה עם כל היצורים, מרחיב את תודעתו (תשומת ליבו) לכל העולם כשהיא מלאה באהבה חומלת (מטה), פתוחה לרווחה, מפותחת, בלתי מוגבלת, חופשייה משנאה וזדון… (וכך גם לגבי מודיטא – שמחה משתתפת, קרונא – חמלה, אופקהא- איזון התודעה”.

אותם ארבעת “ברהמה ויהארה” קרויים גם “הבלתי מוגבלים” או ” ללא גבולות”, בזכות יכולתם להתרחב ולכלול את כל היצורים בעלי התודעה.

ג’האנה

ג’האנה מתורגמת בדרך כלל כ”ספיגה” ולעתים כ”טרנס” או פשוט כ”מדיטציה”.

המונח מתייחס בעיקר לארבעת מצבי הספיגה המדיטטיביים הראשונים (הממוספרים בתור ג’האנה 1-4) השייכים ל”ספירות/עולמות של החומר העדין” (רוּפַּה ג’האנה או רופה וואצ’ארה ג’האנה). לעתים קרובות, המונח מתייחס גם אל ארבעת מצבי הספיגה המדיטטיביים הנוספים (הממוספרים בתור ג’האנה 5-8) והשייכים ל”ספירות/עולמות ללא חומר” (ארופא וואצ’ארא ג’האנה).

מצבים מדיטטיביים אלו מושגים דרך “ריכוז מלא” או “ריכוז הגשמה” (אפאנא סמאדהי) או “ריכוז אקסטטי”, שבמהלכו (בזמן השהייה במצב של “ריכוז מלא”) קיימת השהייה מלאה, גם אם זמנית, של פעילות חמשת החושים, וכן של “חמשת המכשולים” (ניוַורַנַה – שהם הגורמים המנטליים המפריעים לתרגול: השתוקקות חושית, זדון וכעס, חוסר שקט ודאגה, קהות חושים וריפיון, ספקות עמוקים).

עם זאת מדובר על מצבי תודעה המאופיינים בערנות מלאה ובבהירות. לפיכך שמונת הג’האנה הללו יכולים לשמש גם כאובייקטים לפיתוח תובנה (ויפסנא).

דוקהה

“דוקהה” מתורגמת בדרך כלל כסבל, וכן כקושי לשהות בסיטואציה, ואף כתסכול. עם זאת, אין המושג מוגבל לסבל במובנו היומיומי והוא מבטא את הטבע הלא מספק ואת אי הביטחון שמצוי בכול התופעות המותנות, שבהיותן ארעיות הן נושאות בתוכן את הפוטנציאל לסבל. לכן, נכון אולי יותר להגדיר את דוקהה כ”נטייה לסבל (שמצויה בכל התופעות המותנות)” או כ”חוסר סיפוק כטבעה של המציאות”.

בהקשר הבודהיסטי יש למושג דוקהה שלושה היבטים:

(1) “סבל הסבל” (דוקהה דוקההטא) – סבל המתבטא ככאב (מתייחס לסבל הנובע מכאב פיזי, רגשי ומנטאלי).

(2) “סבל השינוי” (ויפרינאמה דוקההטא)- מתייחס לתחושות/רגשות נעימות, גופניות ומנטאליות, (כפי שמסביר הבודהה: “היות והן הסיבה לעלייתו של סבל כאשר הן משתנות”).

(3) “סבל הטבוע בכל התופעות המותנות” (סנקהארה דוקההטא) – זהו ההיבט הסמוי והעמוק ביותר של דוקהה, אשר מתייחס לטבען המשותף של כל תופעות הקיום (הכוונה לתופעות המותנות) שנובע מהעלייה והדעיכה הבלתי פוסקת שלהם. כאן כלולות גם התנסויות שיש בהן תחושות/רגשות ניטראליים.

דוקהה היא ה”אמת הנאצלת הראשונה” וכן, אחד מ”שלושת מאפייני המציאות” (טילקהנה):

דוקהה- סבל, אניצ’ה- ארעיות, אנטה – אין אני קבוע, נפרד ולא משתנה.

ויפאלאסא

“ויפאלאסא” מתורגמת בדרך כל כ”סילוף”, “עיוות” או “סטייה”.

הכוונה היא לאופן שבו אנו מעוותים את הבנת המציאות ולא יכולים לראותה כפי שהיא באמת.

כפי שמסביר זאת הבודהה:

“ישנם ארבע עיוותים, שמקורם הוא עיוות בתפישות (סניא-ויפאלאסא), או עיוות בהכרה (צ’יטה- ויפאלאסא) או עיוות בהשקפות (דיטהי-ויפאלאסא).

ומהם ארבעת העיוותים?:

הראשון – (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא ארעי (אניצ’ה) הינו קבוע ולא משתנה.

השני – (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא דוקהה (סבל) הינו עונג (או אושר).

השלישי – (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא “לא אני” (אנטה) הינו “עצמי” (הכוונה לתפישתנו כ”עצמי קבוע, נפרד ועצמאי)

הרביעי – (העיוות בכך שאנו משוכנעים) שמה שהוא מכוער ומזוהם (אסובהא) הינו יפה וטהור”.

ניתן להדגים את ארבעה העיוותים בהתייחסות שלנו כלפי הגוף שלנו:

(1) שהגוף הוא יפה – אבל התבוננות לעומק מצביעה על כך שכל מה שאנו מגדירים כ”גוף יפה” הינו חיצוני ומתייחס רק לעור שלנו. ברגע שאנו מסירים את העור, כל מה שנגלה לעינינו נתפס כמכוער ואף דוחה.

(2) שהגוף הוא עונג – אבל העובדה שהגוף כפוף למחלות שונות, לזקנה ולמוות מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף הוא למעשה מקור לסבל.

(3) שהגוף הוא קבוע – אבל התבוננות לגבי האופן שבו הגוף היה בעבר, כיצד הוא משתנה וכיצד יכולותיו ומראהו אינן מה שהיו בעבר, מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף הוא ארעי.

(4) שהגוף הוא אני/שלי – אבל חוסר היכולת שלנו להכתיב לגוף את שאיפותינו ורצונותינו מצביעה על כך שתפישה זו שגויה והגוף אינו “אני”.

ויפַּאקַה

ויפאקא היא “תוצאה קרמאטית”.

היא מתייחסת לתוצאה של כל תופעה מנטאלית שהיא ניטראלית מבחינה מוסרית (כלומר: לעלייתה של תחושה גופנית נעימה, לעלייתה של תחושה גופנית כואבת או לעלייתה של הכרה חושית וכן הלאה).

הכוונה לתוצאה המנטאלית שעלתה בעקבות פעולה שבבסיסה רצון/בחירה (בין אם מועילה/חיובית=קוסלה או מזיקה/שלילית=אקוסלה) ובוטאה באמצעות הגוף, הדיבור או המחשבה – בין אם בתקופת החיים הנוכחית ובין אם בתקופות חיים קודמות.

שגויה לחלוטין היא ההבנה שלפי הגישה הבודהיסטית כל דבר הוא תוצאה של פעולות קודמו. גישה שגויה כזו מציגה עולם דטרמיניסטי וחסר אפשרות לשינוי והתפתחות.

כך גם שגויה ההבנה כי כל פעולה או בחירה מועילה או מזיקה שלנו היא תוצאה של פעולה קודמת.

בכל פעולה שלנו (והכוונה לרצון/ בחירה העומדים מאחורי הפעולה ומאפשרים לה להתבטא בגוף, בדיבור או במחשבה) ישנו פוטנציאל לבחירה וקיימת אחריות מלאה ליצירת פעולה יעילה/מועילה (קוסלה) כמו גם לפעולה מזיקה/שלילית (אקוסלה).

ויפַּסַּנַא

“תובנה” או “הבנה חודרת” (וי=לתוך, ישירות, חודרת. פסאנא=ראייה, הבנה, התנסות) הינה ראייה בהירה ואינטואיטיבית של התופעות המנטאליות והפיזיקאליות, עלייתן ודעיכתן, וראייתן כפי שהן באמת, בהקשר של “שלושת מאפייני המציאות” (טילַקְהַנַה) – בהיותן סבל, ארעיות, ונעדרות אני קבוע ונפרד ובהקשר של “ארבעת האמיתות הנאצלות” (ארִיַה-סַצַּה) – סבל, מקור הסבל, הכחדת הסבל והדרך המובילה להכחדת הסבל.

במקומות רבים מכנים בשם ויפסנא, את התרגול עצמו (מדיטציה בודהיסטית), למרות שמדובר על תכונת חוכמה שהיא מפירות התרגול ומתפתחת בעזרתו.

טונג לן

“טונג לן” הינו תרגול שמקורו בבודהיזם הטיבטי.
פירושו המילולי הוא “לקיחה ונתינה” והכוונה ללקיחת הסבל והכאב של האחרים ונתינה של כל מה שהאחרים מצפים לו – אושר, שמחה, בריאות, אהבה וכו’.

התרגול מתבצע על ידי העלאה בדמיון (ויזואליזציה) של הכאב, הסבל והפחדים של האדם האחר כעשן שחור וסמיך כזפת, הנשאפים על-ידי המתרגל ומוכחדים בעזרת אש האישיות שלו.
לאחר מכן ישנה העלאה בדמיון של אור קריר, בהיר ומרפא שהמתרגל נושף אל האדם האחר ואשר נספג בתוכו ומעניק לו שלווה, אושר, בריאות וכו’.

ניתן להתחיל את התרגול עם אדם קרוב ואהוב, שידוע לנו כי הוא שרוי בסבל ואנו רוצים להקל עליו ולעזור לו מכל הלב.
לאחר מכן, ניתן להרחיב את התרגול לאנשים נוספים, החל מאנשים שאין לנו מערכת יחסים קרובה עימם (אנשים נייטראליים) ועד לאנשים שיש לנו קושי מולם ואפילו כאלו שאנו מגדירים כאויבינו ולבסוף להרחיבו כך שיכלול את כול היצורים בעלי התודעה ביקום.

התרגול עוזר בפיתוח “בודהיצ’יטא” (תודעה מוארת / תודעה ערה) הרואה את האחר כלא נבדל ממני. בהיותו תרגול של חמלה ותשומת לב, הוא מונע מאיתנו להתעלם מסבלם של האחרים ללא קשר להשקפות שלנו כלפיהם ולטיב מערכות היחסים שייצרנו עימם, ועוזר לנו להתייחס אליהם כאל אנשים סובלים הרוצים אושר ושלווה בדיוק כמונו.

מודיטא

מודיטא היא השנייה מארבעת “התכונות הנשגבות”. היא מתורגמת כ”השתתפות בשמחת האחר” או “שמחה בהצלחת האחר”. היא שונה מסתם “פרגון”, בכך שאינה מותנית בזהות האחר, בקרבה הרגשית שלנו אליו או בתמורה שאנו נקבל בזכות הצלחתו.

“מודיטא” נכשלת כאשר עולה קנאה. “האויב הקרוב” של “מודיטא” (תכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא עליית תפישת “אני”, שגורמת לנו להרגיש שמחה (רק) אל מי שנתפס כקשור אלינו וקרוב לליבנו.

מטה

“מטה” היא הראשונה מארבעת “מצבי התודעה הגבוהים”. היא מתורגמת ב”אהבה ללא תנאי”, “אהבה חומלת” או “ידידות”. היא שונה מסתם “חיבה” בכך שאינה מותנית בזהות האחר, בקרבה הרגשית שלנו אליו או ביחסו הצפוי אלינו.

“מטה” נכשלת כאשר עולה בנו שנאה. “האויב הקרוב” של “מטה” (תכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) היא “השתוקקות”, שבה קיימת היאחזות במושא הידידות וציפיות לתגמול רגשי או אחר ממנו.

מַרַנַה – מוות

מוות, בשימוש היומיומי שלנו, מציין את הפסקתו של אלמנט החיוניות והיא מתייחסת לתקופת חיים יחידה.
מכאן שמדובר על הפסקת תהליך החיים הפסיכו-פיזיקאלי, של מה שאנו מכנים “אדם”, “חיה”, “אישיות”, “אגו” וכו’.
בראייה העמוקה יותר, מוות הינו תהליך מתמשך ובלתי פוסק, אשר מתייחס לכל רגע ורגע של דעיכה והיעלמות של כל קומבינציה פסיכו-פיזיקאלית רגעית (זו שאנו מתייחסים אליה בכל רגע מחדש כ”אני” או “עצמי” שאנו מזדהים איתו).
הכוונה היא לכל רגע בודד של הכרה אשר עולה לזמן קצר מאוד ואז נעלם (ולכן זהו “מוות” של אותו “אני” רגעי) ובמקומו עולה רגע הכרה אחד, שגם הוא מתקיים לזמן קצר ביותר וכן הלאה.

נירוַונַה – חמשת המכשולים

חמשת הניוורנה (המכשולים) הם חמש תכונות המהוות מכשולים לתודעה – “מעוורים” את היכולת לראיה מנטאלית:
1. תשוקות חושיות – קאמהצהאנדה
2. דחייה/איבה – וְיַאפַּאדַה
3. עצלות וקהות – תְהינַה-מידְהַה
4. חוסר מנוחה ודאגה – אוּדֶהצַ’ה-קוּקוּצַ’ה
5. ספקות עמוקים – ויצ’יקיצַ’ה

סאמסווא

סאמסווא שפירושו המילולי “ידידות” או “חברות”, מדבר על שני סוגי הידידים שיכולים להיות לאדם ועל השפעתם עליו, בכול הקשור להתקדמות בדרך הרוחנית, לפיתוח מוסר וחוכמה ולחייו בכלל.

הבודהה מייחס חשיבות מכרעת לסוג האנשים שעימם מבלה אדם את חייו ומהם הוא שואב השפעה (ומכאן חשיבותה הקריטית של הסנגהה, כאלמנט המאפשר הארה). הוא רואה בכך את תחילתו של תהליך שיכול ללכת לשני כיוונים מנוגדים.

לגבי ידידות עם אנשים רעים (אסאפוריסא-סאמסווא), אומר הבודהה:

“ידידות עם אנשים רעים מביאה להאזנה לעצות מזיקות, מכאן להרהורים לא נבונים, מכאן לחוסר תשומת לב ובלבול מנטלי, מכאן לחוסר ריסון של החושים, מכאן לביצוע שלושת סוגי המעשים הרעים בגוף, בדיבור ובמחשבה, מכאן לחמשת המכשולים (ניוורנה), מכאן לכמיהה לקיום (מחדש)”.

לגבי ידידות עם אנשים טובים (סאפוריסא-סאמסווא), אומר הבודהה:

“ידידות עם אנשים טובים מביאה להאזנה לעצות מועילות, מכאן לאמון (בדרך), מכאן לתשומת לב ולתודעה בהירה, מכאן לריסון של החושים, מכאן לביצוע שלושת סוגי המעשים המועילים, מכאן לארבעת יסודות תשומת הלב (סטיפתהאנה), מכאן לשבעת גורמי ההארה (בוג’הנגה), מכאן להארה בעזרת חוכמה (פַּנְיַא-וימוטי).

סטיפּתְהַאנַה

“יסודות תשומת הלב” או “מסגרת ההתייחסות” (לתרגול) הינם הבסיס לתרגול הבודהיסטי, אשר הבודהה מכנה “הדרך היחידה המובילה להתעוררות”.

ארבעת האובייקטים שבהם יש להתבונן הם: הגוף, הרגשות, המחשבות ואובייקטים מנטליים, כאשר יש בחירה באובייקט אחד מתוכם ולא לשילוב ביניהם.

ההתבוננות היא באובייקט כשלעצמו, ברגע הנוכחי וללא היצמדות אליו או דחייה ממנו (“בגוף כגוף” וכך, לגבי האחרים).

התרגול נעשה תוך שימוש בתכונות המנטאליות של תשומת לב, הבנה בהירה והתמדה/חריצות (סטי, סמְפַּג’אנה, אַטַפּי).

סַמַאדְהי

סמאדהי מתורגם בדרך כלל כ”ריכוז”.

התרגום המילולי של המונח סמאדהי הוא: “המצב (המנטאלי) של שהייה ממוקדת בחוזקה”.

זהו הקיבוע של התודעה על אובייקט יחיד (כך שהתודעה “אינה זזה” מאותו אובייקט).

ריכוז, למרות שלעתים קרובות הוא חלש מאד הינו אחד משבע התכונות המנטאליות שתמיד מתלוות להכרה. כלומר, לא יכולה להיות כלל הכרה, בלי מידה כלשהי של ריכוז ולו חלש מאד.

“ריכוז נכון” (סַמַּא סמאדהי) כחוליה האחרונה ב”דרך הנאצלת כפולת השמונה” (מַגַּה), מוגדר כארבעת “מצבי הספיגה” – ארבעת הג’האנה.

בהקשר הרחב יותר, הכולל בתוכו גם את המצבים החלשים יותר של “ריכוז נכון”- הוא (אותו “ריכוז נכון = סמא סמאדהי) קשור לכל “המצבים המועילים מבחינה קארמטית” (קוסלה) של ההכרה.

לעומת זאת, “ריכוז שגוי” (מיצ’א סמאדהי) קשור לכל “המצבים הלא מועילים מבחינה קארמטית” (אקוסלה) של ההכרה.

כאשר בכתבים הבודהיסטיים אין אזכור או חלוקה של הריכוז ל” נכון” או “לא נכון”, הכוונה היא ל”ריכוז נכון”.

סמסארה – מעגל הלידות והמוות

סמסארה או “מעגל הלידות מחדש” שפירושה המילולי הינו “נדודים נצחיים” מציין את אותו תהליך בלתי פוסק של לידה, מחלה, זקנה ומוות.
בצורה מדויקת יותר, ניתן לומר כי זוהי השרשרת המתמשכת של קומבינציות המצרפים (קנדהה), אשר משתנה ללא הרף מרגע לרגע אבל עדיין ממשיכה את אותו שטף של שינויים, בלי להפסיק, כאשר עבור אותה סמסארה, תקופת חיים אחת מציינת רק שבריר קטן וחולף ממנה.
לכן, כדי להיות מסוגל להבין לעומק את האמת הנאצלת הראשונה של הסבל, על האדם להתבונן בסמסארה, כלומר באותו שטף מתמיד של לידות מחדש ולא רק על תקופת חייו הנוכחית שעשויה להיות לעיתים עם סבל מועט.

עשר הפעולות השליליות

“עשר הפעולות השליליות” הן אותן פעילויות שיש להימנע מהן היות ועשייתן גורמת בבירור לאפקט שלילי למי שמבצע אותם, לפי עקרונות “חוק הסיבה והתוצאה” (חוק הקרמה).

שלוש פעולות שליליות מבוצעות באמצעות “השער” של הגוף:

1. הריגת יצור חי (נטילת חיים כלשהם)

2. גניבה (לקיחת מה שלא ניתן)

3. קיום יחסי מין לא נאותים

ארבע פעולות שליליות מבוצעות באמצעות “השער” של הדיבור:

4. שקר (אי אמירת אמת)

5. דיבור מפלג (מעורר מחלוקת בין אנשים)

6. דיבור בוטה (גס, משפיל, מעליב וכו’)

7. הליכת רכיל (דיבור חסר מטרה)

שלוש פעולות שליליות מבוצעות באמצעות “השער” של המחשבה:

8. חמדנות

9. זדון (מחשבה להרע )

10. השקפה שגויה (בורות, אי הבנה של ארבעת האמיתות הנאצלות)

תשע הפעולות השליליות הראשונות קיימות כמעט בכל קוד מוסרי של דרכים רוחניות ואילו האחרון ייחודי לבודהיזם.

קארמה

פירושה המילולי של המילה קרמה (או קַמַּה בפאלי) הוא פעולה.

המונח מציין רצון או בחירה מועילה /חיובית או לא מועילה/שלילית (אקוסלה צֶ’טַנַא, קוסלה צֶ’טַנַא), ושל הפקטורים המנטאליים הצמודים אליהם, אשר גורמים ללידה מחדש ומעצבים את גורלם של בני האדם.

אותם רצונות/בחירות קארמטיות (קמה צֶ’טַנַא), מבטאות את עצמן בתור פעולות מועילות או לא מועילות של הגוף (קאייא קמה), של הדיבור (ואצ’י קמה) ושל התודעה (מנו קמה).

הבודהא אומר במפורש: “רצון (צֶ’טַנַא) הו נזירים, הוא מה שאני מכנה קרמה, היות ובאמצעות הרצון אדם מבצע פעולות בעזרת הגוף, הדיבור או המחשבה…”

מכאן גם ברור שהמושג קרמה (קמה) בהקשר הבודהיסטי אינו מציין בשום אופן את תוצאות הפעולה ובוודאי שלא את גורלו של האדם או גורלן של אומות (מה שמכונה לעתים “קרמה של עם”).

חשוב לציין כי הרצון העומד מאחורי כל פעולה, אינו בהכרח רצון מודע. במרבית המקרים, אין בנו מספיק תשומת לב ומספיק יכולת אבחנה לדעת מהו המקור של פעולותינו והן נשלטות על ידי “שלושת הזיהומים” (“לובּהַה”- השתוקקות, “דוסה”- כעס/ איבה , “מוֹהַה”- בורות/ בלבול).

עם זאת, הדבר אינו משנה את העובדה שהאפקט הקארמטי יבוא לידי ביטוי בכול מקרה ואין אפשרות להימלט מהאפקט שלה, כפי שהבודהא מסביר:

“האנשים הם הבעלים של הקרמה שלהם, היורשים של הקרמה שלהם. הקרמה שלהם היא הרחם שממנה הם נולדים (הכוונה ללידה מחדש/ מעגל הסמסארה) , היא הידיד שלהם, המפלט שלהם. איזו קרמה שהם מבצעים, טובה או רעה, הם יהיו היורשים שלה”.

קוּסַלַה / אַקוסלה

קוסלה מתורגמת כ: מועילה, מיומנת, יעילה, טובה, חיובית, ראויה לשבח, מוסרית.

לעומתה, אקוסל מתורגמת כ: לא מועילה, שלילית, לא מיומנת, מזיקה, ראויה לגנאי, לא מוסרית.

שני מושגים אלו קשורים לאופן שבו כל פעולה שאנו מבצעים (קַמַּה/ קרמה = פעולה) מאופיינת בהתאם לכוונה שעמדה מאחוריה, בתודעתנו (לרוב, כוונה שהיא ברמה לא מודעת ונגזרת מהדפוסים והנטיות שצברנו).

בסופו של דבר, לכל פעולה יש תוצאה או אפקט שיגיע לידי ביטוי (באופן בלתי נמנע, גם אם איננו יכולים לראות את ההקשר בין פעולה שביצענו וביון האפקט שלה).

“פעולה יעילה” (קוסלה קמה) תביא בסופו של דבר לאפקט/תוצאה חיובית ולאושר.

לעומתה, “פעולה לא יעילה” (אקוסלה קמה) תביא בסופו של דבר לסבל.

קילֶסַה

קילסה הם “זיהומים” (של התודעה), אשר מונעים מאיתנו לראות נכוחה את המציאות, כפי שהיא באמת.

שלושת הזיהומים הם: לוֹבהה (השתוקקות חושית לחוויות חושיות שנתפשות כנעימות), דוֹסה (איבה /דחייה- מתחושות שנתפשות כלא נעימות), מוֹהה (אשליה/ בלבול- שמביאה לתגובה אוטומטית, לפי הדפוסים והנטיות שנבנו בנו).

קַלְיַאנַה מיטַּה

פירושה המילולי של המילה קליאנה מיטה הוא “חבר טוב”, או “חבר נעלה”. המשמעות המקורית של מונח זה היא של נזיר בכיר המשמש כחונך או חבר של תלמידו (הנזיר) אשר “שואף לאושרו ודואג להתקדמותו בדרך” ומנחה אותו בתרגול. באופן ספציפי, גם מורה המדיטציה קרוי כך.

הבודהה מייחס חשיבות רבה ביותר לחבר לדרך ואומר כי ” חברות לדרך היא כל כולה של הדרך הרוחנית”.

בסוטרה אחרת, מסביר הבודהה מהן שבע התכונות של “חבר לדרך”:

“הוא נותן מה שיפה, מה שקשה לתת; עושה מה שקשה לעשות; סובל (מכיל) מילים כואבות ופוגעות;

מגלה את סודותיו לך; את סודותיך הוא שומר; כאשר מזל רע מכה, הוא אינו נוטש אותך; כאשר אתה למטה, הוא לא מתנשא מעליך.

אדם שבו נמצאות תכונות אלו הוא חבר שראוי לטפח על ידי כל מי שרוצה חבר”.

קרונא

“קרונא” היא השלישית מארבעת “התכונות הנשגבות”. היא מתורגמת בדרך כלל כחמלה אבל גם כאי אלימות וסימפטיה, זוהי התכונה שגורמת לנו לנסות ולמצוא את הדרך היעילה ביותר לעזור באמת לאחרים.

“קרונא” נכשלת כאשר עולה רצון להזיק ולהרע. “האויב הקרוב” של “קרונא” (התכונה שנתפשת בטעות כזהה לה) הוא רחמים, שמקורה בפחד ותחושת נפרדות בינינו ובין האחר.