EN
EN

להרפות מההשתוקקות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אג’אהן סומדהו (Ajahn Sumedho), נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. נולד בסיאטל, וושינגטון ב- 1934 והוסמך לנזירות ב-1967. מבכירי תלמידיו של אג’אהן צ’ה. ב- 1975 הקים את וואט פה נאנאצ’ט – מנזר בינלאומי של נזירי היער שבו יכלו ללמוד ולתרגל נזירים דוברי אנגלית והיה המערבי הראשון שכיהן כראש מנזר תאילנדי. אג’אהן סומדהו היה גורם מרכזי בייסוד הסנגהה של נזירי היער באנגליה ובמסגרת זו היה שותף בכיר בהקמה של שני מנזרים שם – צ’יטהרסט ואמרוואטי שבו הוא כיהן כאב המנזר משנת 1984 ועד לפרישתו בשנת 2010 וחזרתו לתאילנד שם הוא שוהה כיום.
* * *
התעוררות הדוקהה נובעת מהיאחזות בתשוקות. והתובנה היא שקיים המקור הזה או ההתעוררות הזו, ושיש להרפות מההשתוקקות. זוהי האמת הנאצלת השנייה; זוהי התובנה של השחרור.
יש אנשים שחושבים שכל שאני מלמד הוא “לא משנה מה קורה, הניחו לזה.” אך הלימוד כולל חקירה אמיתית של הסבל; התובנה של להניח לזה מתרחשת באמצעות הבנה זו. כך ש”להניח לזה” לא נובע מתוך תשוקה להיפטר מסבל – זה לא יהיה שחרור, נכון?
ה-ויבהאווה-טנהא, או התשוקה להיפטר ממשהו, היא מעודנת מאד, אך גם הרצון להיפטר מהזיהומים שלנו הוא סוג של תשוקה. להניח למשהו איננו סוג של להיפטר מדחייה כלשהי או לשים אותה בצד. להניח למשהו פירושו להיות מסוגלים לשהות עם מה שלא מוצא חן מבלי לשהות בתחושת דחייה – מפני שדחייה היא היאחזות. אם אתם חשים דחייה רבה, אתם תיאחזו. פחד, דחייה – כל אלה הם היאחזות והיצמדות.
אי-התשוקה היא קבלת הדברים כפי שהם ותשומת לב אליהם כפי שהם, מבלי לייצר דבר, תוך הנחה של הדחייה מכל מה שמכוער ולא נעים. להניח למשהו איננו משפט קסם שפוטר אותנו מדברים, אלא תובנה עמוקה לתוך טבע הדברים. לכן להניח זו היכולת לשאת משהו בלתי נעים מבלי להיתפס לכעס ולדחייה. אי-התשוקה איננה דיכאון.
כמה מכם מתעלמים ומסרבים להכיר באי-הנעימות של תפקודי הגוף של עצמכם? יש תפקודים מסוימים של הגוף האנושי שאינם יפים, ואין אנו מזכירים אותם בחברה מנומסת. כולנו משתמשים בסוגים שונים של לשון נקיה ובדרכים שונות להתנצל ברגע המתאים, מפני שאין איש שרוצה שייתפס כקשור לאותם תפקודים. אנו רוצים שהנוכחות או התמונה יהיו קשורות למשהו נעים, מעניין או מושך. אנו רוצים שיצלמו אותנו מוקפים פרחים בנוף קסום, ולא על האסלה. אנו רוצים להסוות את תהליכי החיים הטבעיים, לכסות את הקמטים, לצבוע את השיער, לעשות הכול כדי שניראה צעירים יותר – מפני שההזדקנות איננה מושכת.
ככל שאנו מתבגרים אנו מאבדים את מה שיפה ומושך. ההרהור שלנו עוסק בערות אמתית למחלה ולמוות, למה שמושך ולמה שלא: לדרך בה הדברים מתקיימים בתחום הזה של תודעה חושית. היות שאנחנו ישות בעלת איברי חישה שמתקשרים עם אובייקטים – שעשויים להיות כל דבר מהיפה והנעים ביותר ועד הדבר המכוער והדוחה ביותר – אנו חווים תחושות. תחושה (וֶדַנַא) כוללת את השניות של הנעים, המכאיב, והניטרלי; וזה אמור לגבי כל החושים, טעם, מגע, ראייה, שמיעה, ריח ומחשבה.
תחושה (ודנא), אני משתמש במלה מסוימת זו, במצרף זה (קהנדהה), כמושג של המשיכה/דחייה הזו. אנו חווים ודנא, אנו ערים לנעים, לכואב, ליפה, למכוער, ולניטרלי באמצעות הגוף, או ממה שאנו שומעים, מריחים, טועמים, נוגעים או חושבים. אפילו הזיכרונות יכולים להיות מושכים. יכולים להיות לנו זיכרונות נעימים, לא נעימים או ניטרליים. ואם אנחנו טפשים ופועלים מתוך בורות (אַוִיגַ’א), ההשקפה אודות העצמי, ההנחה, שלא מטילים בה ספק, ש”אני קיים”, אז אנו מפרשים בתשוקה את המושך, הלא מושך והניטרלי. אני רוצה את היפה, אני רוצה את הנעים, אני רוצה להיות מאושרת ומצליחה. אני רוצה שישבחו אותי, שיעריכו אותי, אני רוצה שיאהבו אותי. אינני רוצה שירדפו אותי, להיות עצובה, חולה, שיסתכלו עלי מלמעלה או שיבקרו אותי. אינני רוצה דברים מכוערים סביבי. אינני רוצה להסתכל במכוער, אינני רוצה להיות בסביבת הלא נעים.
חישבו על תפקודי הגוף. כולנו יודעים שהם רק חלק מהטבע אך אין אנו רוצים לחשוב עליהם כעל “שלנו”. אני חייב להשתין, אך מי ירצה שייזכר בהיסטוריה בתור “סומדהו המשתין”? כ”סומדהו ראש מנזר אמרווטי”, זה בסדר. כשאכתוב את האוטוביוגרפיה שלי אמלא אותה בעובדות כגון – הייתי תלמידו של אג’אהן צ’ה, הייתי רגיש כשהייתי ילד קטן, תמים וטהור, אולי אציין כמה מעשי שובבות לפעמים כדי שלא איראה כחנון. אך ברב הביוגרפיות פשוט מתעלמים מהתפקודים הבלתי נעימים של הגוף. אין אנו צריכים להתחיל לחשוב שעלינו להזדהות עם תפקודים אלה, אלא עלינו להתחיל לשים לב לנטייה לא לרצות להיות מוטרדים על ידם, או לשים לב ולהתבונן בחלקים גדולים מחיינו, מהאופן בו הדברים פשוט קיימים.
במיינדפולנס אנו פותחים את התודעה שלנו לכך, לחיים בשלמותם, שכוללים את היפה, את המכוער, את הנעים, את הכואב ואת הנייטרלי. כשאנו הוגים בהתהוות המותנית (פטיצ’ה-סמופאדה) אנו רואים שהיא מתקשרת לאמת הנאצלת השנייה.
זה המקום בו הסדרה השתוקקות (טנהא), היאחזות (אופאדאנה), התהוות (בהאווה) – מסייעת מאוד בחקירת ההיאחזות. ההיאחזות יכולה להיות היאחזות בגלל המשיכה, או בגלל הדחייה בניסיון להיפטר ממשהו. ההיאחזות בדחייה פירושה לדחות משהו; בריחה היא אופאדאנה, ההיצמדות, כמו גם הניסיון להשיג את היפה, להיות בעליו ולשמור עליו. הרדיפה אחר מושא ההשתוקקות, הניסיון להיפטר ממה שלא רצוי.
ככל שאנו הוגים בה וחוקרים יותר את האופאדאנה, כך מתעוררת התובנה: יש להרפות מהתשוקה. באמת הנאצלה השנייה מוסבר שהסבל מתעורר, יש להרפות ממנו ואז, באמצעות תרגול ההרפיה וההבנה של מהי באמת הרפיה זו, אנו מגיעים לתובנה השלישית של האמת הנאצלה: הרפינו מהתשוקה; אנו באמת מבינים מה זה להרפות מהתשוקה. להרפות איננו דבר תיאורטי, ואין זו דחייה של דבר, זו התובנה עצמה.
בדיון על האמת הנאצלה השנייה יש אמירה “יש מקור לסבל”, “יש להרפות ממנו”; והתובנה השלישית: “הרפנו”. ועל כך נסוב התרגול – על יישום השלושה.
 זה נכון לכל אחת מן האמיתות הנאצלות: יש קביעה, מה לעשות, ואז התוצאה של העשייה. האמת הנאצלה הראשונה: יש סבל; יש להבין אותו; הוא הובן. אלה שלושת ההבטים של התובנה לתוך האמת הנאצלה הראשונה. האמת הנאצלת השנייה: יש מקור לסבל, סַמוּדַיָה, שהיא ההיאחזות בתשוקה; יש להרפות מהתשוקה; התשוקה נעזבה. האמת הנאצלת השלישית: יש הפסקה, נִירוֹדְהָה; יש לממשה; והתובנה השלישית: היא מומשה. האמת הנאצלת הרביעית: קיימת דרך שמונת השלבים, הדרך המובילה לשחרור מהסבל; יש לטפח אותה; היא טופחה. זהו ידע של תובנה.
כשאתם חושבים: “מה יודע ארהנט?” התשובה היא: הוא יודע שיש סבל, הוא יודע שיש להבין את הסבל, הארהנט יודע מתי הובן הסבל; הארהנט יודע את מקור הסבל, הוא יודע שיש להרפות ממנו, הוא יודע שהסבל נעזב, וכו’. אלה הן שתיים עשרה התובנות. ולזה אנו קוראים ארהנטיות – הידע של מי שבעל כל התובנות האלה.
פַּטִיצָ’ה-סַמוּפַּאדָה (התהוות מותנית) היא חקירה קרובה מאד של כל התהליך. עכשיו הבעיה היא ההיאחזות בחמשת המצרפים (הקהנדהות). חמשת המצרפים הם תופעות (דהמות)[1]. – יש ללמוד אותם ולחקור אותם. הם פשוט האופן בו קיימים הדברים. אין עצמי, הם ארעיים, ולהכיר את הדרך זה לדעת את הדהמה (Dhamma).
וכך ההיאחזות בעולם המותנה כעצמי מבוססת על אשליה או על בורות (אוויג’א): האשליה של העצמי שהוא חמשת המצרפים. ולכן אנו חיים את חיינו בהתבסס על בורות. התבניות המנטליות (סנקהארה) שנובעות מבורות זו מפרשות הכול דרך ה”אני קיים” ומתוך ההיאחזות בתשוקות; התוצאה היא הזדקנות ומוות (ג’רא-מרנה jara-marana). אם אני תופס את הגוף כעצמי, אז “אני” מזדקן. גופי בן 54 השנה, הוא נפול ומקומט. והאמונה ש”אני מזדקן” מפני שהגוף מזדקן היא סוג של סבל, לא כן? אם אין תחושה של עצמי אז אין גם סבל. יש הערכה כלפי ההזדקנות. אין תחושה שמשהו לא בסדר בכך שהגוף מזדקן; זה מה שאמור לקרות לו. מושלם, לא כן? הייתי חש לא בנח לו היה הופך ליותר צעיר! תארו לעצמכם שהייתי הופך ליותר צעיר, בעוד חמישים שנה מהיום הייתי שוב בחיתולים והייתי צריך לעבור שוב את הדרך הזו.
המחשבה “אני מזדקן” איננה מצערת. זוהי דרך מוסכמת לדבר על הגוף. אך אם אני חושב: “אני הגוף, זה הגוף שלי” אז הבורות מולידה תבנית מנטלית והכול נובע מ”אני מזדקן, אני רוצה להיות צעיר, אני רוצה לחיות חיים ארוכים, אל תקראו לי זקן, שחצנים צעירים שכמותכם!” מדוע? בגלל ההזדהות עם הגוף.
ואז אני אמות. “זה דבר מבעית, בואו לא נדבר על המוות. כמובן שכולנו נמות אך זה עדיין רחוק מאתנו.” כשאתם צעירים אתם חושבים שהמוות רחוק – “בואו ניהנה מהחיים.” אבל כשכל מי שאנו מכירים מת, או כשאנו כמעט מתנו, אז המוות יכול להיות מפחיד מאד. וכל זה נובע מההיאחזות של הזהות “אני הגוף הזה.”
ואז, כמובן, ישנם כל ההשקפות, ההרגשות, הזיכרונות, והנטיות שיש לנו (ודנא, סַנְיַא, סנקהארה). לא רק שאנו סובלים מההזדהות עם הגוף, אנו סובלים כשאנו נצמדים ליפה ולרגשות, “אני רוצה רק את היפה, אני רוצה רק את הנעים; אינני רוצה לראות את המכוער; אני רוצה רק מוסיקה יפה ולא צלילים מכוערים, רק ניחוחות טובים…”
אנו נצמדים לאופן בו העולם צריך להיראות; דעות על בריטניה, צרפת וארצות הברית. היצמדות להשקפות ולדעות אלה יוצרת את סדרת הוודנא-סניא-סנקהארה של חמשת המצרפים. אנו נאחזים בכל זה גם במונחים של העצמי. “זו ההשקפה שלי, זה מה שאני חושב, זה מה שאני רוצה ואינני רוצה, מה שצריך להיות ומה שלא צריך להיות.” כך, מתוך האשליה של העצמי, אנו מתייסרים ומתענים, מתייאשים, מדוכאים, כואבים ומתאבלים.
התובנה שבאמת הנאצלה השנייה היא שיש מקור לכל הסבל הזה. הסבל איננו קבוע. לא תמיד משהו מתעורר. התעוררות הדוקהה נובעת מההיצמדות לתשוקה. אתם יכולים לראות את התשוקה מפני שהיא תופעה (דהמה), היא מתעוררת ומפסיקה.
אתם יכולים לראות את התשוקה שמתעוררת כדי לחפש את היפה והנעים במישור החושי באמצעות עיניים, אוזניים, אף, לשון, גוף ותודעה. קאמה-טנהא היא תשוקה חושית. תשוקה חושית תמיד רוצה משהו מהנה או לפחות חוויה מרגשת. קאמה-טנהא: אתם יכולים להבחין בה בתוך התנועה שלנו קדימה לקראת ההיאחזות בהנאות החושיות.
בהאווה-טנהא היא התשוקה להתהוות. זה קשור לרצון להפוך להיות משהו. מפני שבסופו של דבר אין אנו יודעים מי אנחנו, הרצון שלנו הוא להגיע, להשיג, ולהיות משהו. בחיים הקדושים האלה הבהאווה-טנהא יכולה להיות חזקה מאד. אתם מרגישים שאתם כאן כדי להפוך למוארים ולהשיג ולהגיע למשהו. הכול נשמע טוב. אך אפילו הרצון להיות מוארים יכול לנבוע מתוך הבורות הזו, מתוך ראיית-העצמי. “אני אהיה מואר. אהיה הארהנט האמריקאי הראשון; נמאס לי מהעולם הזה, אני רוצה להיות מואר כך שלא אצטרך להיוולד שוב. אינני רוצה לעבור שוב את תקופת הילדות. אינני רוצה את כל זה. אני רוצה להפוך למשהו שלא חייב להיוולד שוב לעולם.” אלה הבהאווה-טנהא / ויבהאווה-טנהא – התשוקה להתהוות והתשוקה להתבטלות, והן הולכות יד ביד. כדי להפוך למשהו עליכם להיפטר מהדברים שאינכם אוהבים ואינכם רוצים. “אני הולך להיפטר מכל הזיהומים שלי ואני רוצה להיפטר מההרגלים הרעים שלי ומכל התשוקות שלי.” וכל זה גם נשמע מאד צדקני. הזיהומים רעים – היפטר מהם.
אז, בתוך החיים הקדושים יש הרבה ויבהאווה-טנהא, תשוקה להתבטלות. אנו יכולים לחיות את החיים האלה רק כדי להיפטר מדברים ולהפוך למשהו באמצעות זה שנפטרנו ממשהו. שימו לב שהאמת הנאצלה השנייה היא ההבנה שיש שהתשוקה צריכה להיעזב, שיש להרפות ממנה. אין זו דחייה של התשוקה אלה הבנה: עליכם להרפות ממנה. כי אחרת זה ויבהאווה-טנהא, התשוקה להיפטר מהתשוקה. דעו זאת, ראו זאת, אך אל תעשו שום דבר עם זה. אם אתם באים מתוך בורות, התשוקה שלכם אומרת: “אני רוצה להפוך לישות מוארת ואסור לי לחשוב כך, אסור שתהיה לי תשוקה להפוך לבודהה; אסור לי לרצות להיות דבר כלשהו.” כל זה יכול לבוא מתוך זה שהבורות משפיעה על התבניות המנטליות. אז התובנה, הידע הם: “יש להרפות מהתשוקה.”
כל זה נשמע די טוב כשאנו אומרים “אל לנו להיאחז בדבר”, אבל אמירה זו יכולה גם להגיע מתוך תבנית מנטלית. “אל לי להיאחז בדבר” מהווה אישור לקיומי, כמישהו שנאחז במשהו כשהוא לא אמור לעשות זאת. אני צריך להיות אחרת. כך שזו רק מלכודת של התודעה, אין זו באמת תובנה אמיתית לתוך התשוקה לעינוגי החושים (קאמה-טנהא), התשוקה להתהוות, לקיום, ולתשוקה להתבטלות (ויבהאווה-טנהא). הרהרו ב”מהי היאחזות?” אם כל מה שאתם עושים זה להיפטר מדברים, אין זו הדרך לפתרון הבעיה, נכון? אתם לא ממש בוחנים את קאמה-טנהא, בהאווה-טנהא, ויבהאווה-טנהא, ולכן לא תהיה לכם תובנה של להרפות. אתם רק תאמצו עמדה נגד ההיאחזות, וזוהי עוד צורה של היאחזות.
אז תבחנו, תתבוננו בהיאחזות. זוהי עבודה הרבה יותר מעודנת ומציאותית מאשר רק ליצור לעצמכם דעה שאסור לכם להיאחז בדבר.
אני זוכר פסיכיאטר שחי בבנגקוק, שנהג לקחת את שעוני היד של אנשים, וכשהם כעסו הוא היה אומר: “אתם נאחזים בשעוני היד שלכם.” ואז הוא היה לוקח את שעון היד שלו והיה זורק אותו רק כדי להוכיח שהוא אינו נאחז. הוא התרברב על כך בפני. אמרתי לו “פספסת את העניין. אתה נאחז בהשקפה שאינך נאחז בשעון היד שלך.” זה איננו להניח, נכון? להתחכם ולהשליך משהו ולומר “אתם נאחזים, אני לא, אני זרקתי את שלי”. יש בזה המון עצמי? “הביטו בי, אני לא נאחז בדברים החומריים העלובים האלה.” אתם יכולים להיות מאד גאים בכך שאינכם נאחזים. כשמתבוננים אנו רואים את ההיאחזות, ואין אנו צריכים להיפטר מדברים, אבל אנו יכולים לא להיאחז בהם, אנו יכולים להרפות מהם. לא על ידי זריקתם החוצה אלא על ידי ההבנה של הסבל שבהיאחזות.
כשאתם מבינים את השלווה שבאי-היאחזות, שבהנחה, האמת הנאצלה השנייה מובילה לשלישית. כשאתם מניחים למשהו, אתם ערים לכך שאין היאחזות בחמשת המצרפים. יש מודעות לכך שהרפיתם מהתשוקה. אז מתעוררת התובנה לתוך האמת הנאצלה השלישית של היפסקות. יש היפסקות. יש לממש את ההיפסקות.
ככל שאנו מממשים את ההיפסקות יותר ויותר, אנו מתחילים להבחין באי-היאחזות. לא רבים מכם מודעים לאי-היאחזות. בדרך כלל אתם מודעים דרך ההיאחזות בדברים. בן אנוש שחי לגמרי באשליה מרגיש שהוא חי רק באמצעות היאחזות ותשוקה. חישבו על כך שכאשר אינכם לכודים בהיאחזות בחמשת המצרפים, אינכם מרגישים שאתם חיים, אתם אף לא אחד. בעיות נוירוטיות גורמות לאנשים להרגיש מעניינים וחיים. “יש לי הפרעות נפשיות מכל מיני סוגי טראומות מהילדות.” אז אינני סומדהו המשתין, אני סומדהו המופרע, המיסטי או סומדהו ראש המנזר – אלה תנאים בהם אנו יכולים להיאחז. מימוש ההיפסקות מאפשר לכם לתת לעצמי להיפסק, יש עזיבה. המימוש של העזיבה הוא ההיפסקות, כלומר שכל מה שמתעורר נפסק. וההיפסקות נראית. ההיפסקות צריכה להתממש.
אז האימון שלנו הוא אימון למימוש ההיפסקות. וזה הרגע בו אנו מדברים על ריקות: אנו מממשים את ריקות התודעה במקום בו אין עצמי. אין תחושה של התודעה שאנחנו מישהו. ברגע שאתם חושבים על “התודעה שלי”, אם אתם נאחזים במחשבה זו אתם שוב בתעתוע. אך אפילו אם יש לכם “התודעה שלי” אך רואים אותה כמה שמופיע ונפסק ואינכם נאחזים בה, זוהי רק התניה. ולא נובע ממנה סבל, יש שלווה.
כאשר אין עצמי, יש שלווה. כאשר קיימים “אני” ו”שלי” אין שלווה. הדאגה, החרדה, מה הן? הן נובעות מתוך “אני” ו”שלי”. כשמרפים, יש היפסקות של “אני” ו”שלי”. יש שלווה, רוגע, בהירות, חוסר השתוקקות, ריקות.
אני שם לב שכאשר אין עצמי, אין היאחזות, אז הדרכים להתייחסות לאחרים הן באמצעות מֶטַא (התכוונות אוהבת), קַרוּנַא (חמלה), מוּדִיטָה (שמחה בשמחתו של האחר), אוּפֶּקְהַא (איזון הנפש). הן אינן באות מתוך עצמי כלשהו או מתוך בורות. זה לא שיש רעיון שאומר “אני צריך שיהיה לי יותר מטא כלפי כולם מפני שיש בי הרבה שנאה וזה אסור. עלי לחוש אהבה כלפי כל היצורים. עלי לחוש חמלה. לפעמים אני רק רוצה להרוג את כולם. אני אמור להרגיש הרבה אהבה לכולם ושמחה בשמחתם של אחרים, מודיטה, מטא, להיות טוב ושמח וחביב לאנשים. עלי גם להיות באיזון הנפש.” הבְּרַהְמָה-וִיהַארָה[2], כרעיונות לאדם אנוכי, אינם אימון אמתי. התשוקה להפוך למישהו שיש לו הרבה אהבה וחמלה לכולם וכל הדברים האלה היא עדיין השתוקקות להתהוות (בהאווה-טנהא).
אולם, כשהאשליות של העצמי נמוגות, נותרת הדרך הטבעית לקשר. אינכם הופכים לזומבי ריקני כשאתם מבינים את התורה Dhamma)). אתם עדיין מתקשרים זה עם זה אך באמצעות טוב-לב, חמלה, אהדה שמחה ואיזון הנפש, במקום באמצעות חמדנות, שנאה ואשליה.
בני אנוש לא אנוכיים, מה הם מבטאים בחברה? אפשר היה לומר שאהבה אוניברסלית (מטא), שמחה בשמחתו של האחר (מודיטה), חמלה (קרונא) ואיזון הנפש (אופקהא) הם מה שמתבטא אצל בני אנוש בלתי אנוכיים. אז יישמו זאת באימון שלכם עכשיו. כאשר קיימת ידיעה (ויג’א) – לדעת ולראות בבהירות – אז נוצרת הזדמנות שלמה לאימון בטוב-לב, חמלה וכל השאר. אך זה לא אני, לא שלי, לא סומדהו, לא אג’אהן המלא באהבה, לא סומדהו הברנש הטוב, במקום סומדהו המשתין. ברגע שסומדהו-האשליה זז הצידה ונפסק, אז יכולות לבוא לידי ביטוי טוב-הלב, החמלה, האהדה השמחה ואיזון הנפש. ולכן המצב האנושי הוא ברכה כה גדולה: כאשר מוותרים על ראיית-העצמי, מה שנשאר הוא ברכה גדולה.
אך זה לא אני. “אני” לא ברכה גדולה. כל שאני יכול לעשות כעצמי הקונוונציונלי הזה הוא להרפות מהאשליה. להיות בתשומת לב ולא להיאחז בדברים, לראות בבהירות – זה מה שאני יכול לעשות. זהו האימון של ארבע האמיתות הנאצלות וטיפוח של דרך שמונת השלבים. זה מסתכם בראיית הדברים בערנות ובתשומת לב. ואז מה שיקרה תלוי בדברים אחרים. אין צורך להמשיך עוד לנסות להפוך ל”סומדהו הברנש הטוב”. הטוב הזה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה זו אם אין תעתוע; ואין זה הישג אישי, אלא פשוט הצורה בה הדברים ישנם. האופן בו הם קורים. זוהי דהמה.

[1] דהמה פירושה “דבר” כחלק מהיקום (לא שייכת לאדם). דהמה (Dhamma) מתייחסת ללימוד של הבודהה ולתובנה לתוך האמת האולטימטיבית.

[2]בְּרַהְמָה-וִיהַארָה – ה”משכן השמימי” של טוב-לב, חמלה, אהדה שמחה ואיזון הנפש.

 

להרפות מההשתוקקות

אג’אהן סומדהו (Ajahn Sumedho), נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. נולד בסיאטל, וושינגטון ב- 1934 והוסמך לנזירות ב-1967. מבכירי תלמידיו של אג’אהן צ’ה. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו