EN
EN

ודנא (תחושה): להתייחס לשורשן של השקפות והיאחזויות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אנאלאיו בהיקהו, יליד גרמניה, הוא מחבר הספר: Satipatthana: The Direct Path to Realization שנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלו. הוא מכהן כפרופסור ללימודי בודהיזם באוניברסיטת המבורג בגרמניה, כחבר סגל במרכז Barre במסצ’וסטס, ארה”ב, וכחוקר ב Dharma Drum Buddhist College בטיוואן.
* * *
כתב העת Insight Journal: בהנטה, תודה רבה לך על היותך כאן אתנו על מנת לשוחח על הסַטיפַּטְהאנָה השנייה[1]. אולי נוכל להתחיל בשאלה כיצד על המתרגל לשלב התבוננות בוֶדַנַא כחלק מן התרגול הכולל. האם רצוי להקדיש זמן מוגדר לעבודה עם וֶדַנַא בלבד, או שמא יש להביא תרגול זה באופן איטי ומדורג אל תוך התרגול העיקרי?
בהיקהו אנאלאיו: הדרך בה אני מלמד זאת לרוב, היא בראשיתה עבודה דרך כל ארבעת הסַטִיפַטְהַאנָות, ובעקבות כך הגעה אל מצב מודעות שאינו מכוון. כך, המתרגל נבנה באופן הדרגתי על ידי מודעות למרכיבי הגוף, וֶדַנַא, מצבים מנטאליים ולבסוף הדהמות, אשר לפי ראיית הסַטיפַּטְהאנָה הנובעת מתוך מחקר השוואתי, אלו הם רק המעכבים וגורמי ההתעוררות.
לאחר עבודה דרך כל ארבעת הסַטִיפַטְהַאנָות, מגיעים למעין מצב כללי של מנוחה במודעות. ומכיוון שכבר עברת דרך רכיב הוֶדַנַא, יכול אתה כעת להיות מודע אליו כחלק מתוך החוויה שלך בלא צורך להסב לו תשומת לב מיוחדת. ובכל פעם שלוֶדַנַא יש השפעה על החוויה שלך – לדוגמה אם לפתע אתה מרגיש כאב חזק מאוד או תחושה נעימה מאוד – אתה פשוט מזהה זאת כחלק מהחוויה הכוללת שלך.
בנקודה זו, אתה למעשה נשאר בעמדה מקבלת של מודעות פשוטה ופתוחה. אתה פשוט בתשומת לב – ומאפשר לדברים להסתדר בדרכם הטבעית. זהו הגוף, ואתה מודע לכך. זהו הרגע הנוכחי, ואתה מודע לטון הנהנתני שלו (שזוהי וֶדַנַא) וכיצד תודעתך מגיבה או לא מגיבה לכך, מהו המצב הנוכחי שלה (צִ’יטָה). מעל לכול, אתה מודע לבין אם מצב זה הופך למעכב עבורך או לחלופין, הוא מוביל אותך אל עבר המטרה הסופית.
IJ: כיצד בדיוק עבודה מדוקדקת זו נראית? האם על המתרגל להתמקד בחלקים ספציפיים של הגוף – הכתף אינה נעימה, הברך נעימה – או שמא להתמקד בתחושה כללית של נעים, לא נעים, ניטראלי, נעים, וכך הלאה?
בהיקהו אנאלאיו: ישנן דרכים שונות, ואינני רואה לנכון לכוון לדרך אחת מסוימת. כאשר אני מלמד, אני עובד דרך ארבעת הסַטִיפַטְהַאנָות. משום שכבר עברת את סריקת הגוף בשביל התבוננות בגוף, תוכל להשתמש באותה סריקה להרגשה, ולהבין כי הרגשה זו של תחושות הגוף הינה היבט של וֶדַנַא. מכאן, תוכל להיפתח אל כל אותן תחושות המתרחשות באופן כללי.
במקרה של תשומת הלב לנשימה, תוכל להשתמש בתחושה הספציפית של הנשימה בכל מקום בו תרגיש אותה. ומכאן תוכל להיפתח ולהיות במודעות למרכיב התחושה שבחוויה באופן כללי, מבלי למקם אותה במקום מוגדר. העיקרון המוביל הוא זיהוי הטון הנהנתני: מה קורה כאן ועכשיו, האם זה מרגיש לי נעים, האם זה מרגיש לי לא נעים, או האם זה מרגיש לי ניטראלי?
IJ: אילו טעויות או תפיסות מוטעות יש למודטים בנוגע לתרגול של וֶדַנַא?
בהיקהו אנאלאיו: אי הבנה בסיסית שעשויה להיות למתרגל, היא בלבול בין וֶדַנַא לרגשות. וֶדַנַאאינה רגש. אלא רק הטון הנהנתני של הנעים, הלא נעים, והניטראלי.לעומת זאת, רגשות הן מצבים תודעתיים. ליקוי נוסף בתרגול עשוי להיות בצמצום של וֶדַנַא אל מרכיבי הגוף בלבד.וֶדַנַאהינה על-פי הגדרה גם גופנית וגם מנטלית. זהו החיבור בין הגוף לתודעה. יכולה להיות וֶדַנַא בגוף – במידה ואני פוגע בעצמי ולאחר מכן חש כאב פיזי. לעומת זאת, ייתכן כי מישהו יאמר דבר מה לא נעים בנוגע אלי. האוזן אינה כואבת – זוהי התודעה שחשה את הכאב. זוהי תחושה תודעתית. אם תרצה לממש את מלוא הפוטנציאל שיש להתבוננות בוֶדַנַא, טוב יהיה להיות ער לתחושות הגופניות כמו גם התחושות המנטליות, בלא לכוון זאת רק לאחת או אחרת.
IJ:האם חשוב להתמקד בוֶדַנַאכפי שהיא פועלת בתוך החוליות של ההתהוות המותנית? כלומר, האם על מתרגל עדיף לעבוד עם האופן בו מגע מוביל לוֶדַנַא, ווֶדַנַא מובילה להשתוקקות, על פני עבודה עםוֶדַנַאבלבד?
בהיקהו אנאלאיו: ההשפעות של וֶדַנַאמוסברות במידת מה על ידי הנחיות הסַטיפַּטְהאנָה סוטה באופן בו אני מבין אותן.לאחר הבנת ההבדל הבסיסי בין נעים, לא נעים וניטראלי, השיח מדבר על גשמי (sāmisa) ועל מה שאינו גשמי (nirāmisa). הדרך בה אני רואה הבחנה זו, היא בכך שכל אחת מבין שלוש התחושות הללו, יכולה להיות מסוג גשמי ומסוג שאינו גשמי. למשל, ישנו עונג שאדם חש כאשר הוא קורא פסקה יפה בדהמפדה, וישנועונג שאדם מרגיש כאשר הוא אוכל עוגת שוקולד: שני סוגי עונג אלו שונים בטבעם. תחושת העונג כפי שהיא כך היא פשוט תחושה נעימה, אך שני הסוגים מובילים לכיוונים שונים. כאן נכנסת הוֶדַנַא,ובאופן זה מתחברת ההתבוננות בוֶדַנַאלהתבוננות בתודעה. כיוון שהשתיים הולכות יחדיו. תוכל להבין במלואה את האחת רק כאשר תתרגל גם את השנייה.
כאשר אדם מתרגל התבוננות בתודעה, ומזהה, למשל, שתודעתו במצב של תאווה לעוגת שוקולד. אני מזהה זאת כתשוקה חושית. וכאשר מתוודע המתרגל למצב המנטאלי אותו הוא חווה כשהוא מדמיין את עוגת השוקולד, הוא נהיה מכוונן יותר לסוג של התחושה הנעימה שהוא חש בזמן שחושב עליה או כאשר מקבל אותה, כמו גם אל התחושה המכאיבה כשאינו מקבל אותה כיוון שאחר לקח את החתיכה האחרונה בדיוק לפני שהספקנו להגיע אליה.
לחלופין, כאשר אדם הוגה בפסקה יפה כלשהי מן הדהמפדה, ביכולתו להפוך להיות מורגל למצב תודעתי נעים זה, ולסוג העונג ותחושת הנעימות שיש לו בזמן זה. עם התבוננות מתמשכת, המתרגל נהיה מודע יותר ויותר לכך שישנה אנרגיה שונה בתחושה הנעימה המקושרת לעוגת השוקולד ולתחושה הנעימה המקושרת לפסקת הדהמפדה.
ברגע שאדם מתרגל באופן זה – וזהו היבט עוצמתי – בדיוק ברגע בו החל להופיע דבר מה בתודעה, אך טרם נגלה במלואו, אפילו לפני שתוכל לתאר זאת במילים או בכתב, כאשר זה רק מתחיל להתגלות, בזמן זה תחושה מסוימת כבר קיימת. ואם אימנתי עצמי לזהות ולהבחין בין הגשמי ובין מה שאינו גשמי, לצד תרגול התבוננות בתודעה, בזמן זה כבר יכול אני להבין את המתרחש עוד טרם נגלה לחלוטין.
אתה יכול להרגיש את ההופעה של התשוקה החושית אפילו כשהיא רק החלה, לפני שהמושג של עוגת השוקולד התעצב לחלוטין בתודעה. או נאמר שזהו רוגז או כעס, אתה יכול לחוש זאת עוד לפני שהתודעה מתחילה להיכנס לתוך גלגל מעין זה של “כך וכך לא היה צריך לומר זאת, ובפעם הבאה אני…”
לפני שכל זה מתחיל, ישנה ראשית התעוררות של כעס, אשר לו תחושה מאוד ברורה וייחודית. אם ברגע זה אני מסוגל לזהות את המתרחש – ואני מסוגל לזהות זאת רק מתוך תחושה בשלב מוקדם זה – אוכל לעצור זאת בו בעת. לפני שכל הדבר מתחיל לקבל צורה ולהתממש, קל הרבה יותר לעצור זאת. כך ההתבוננות בתחושות – ובמיוחד ההיבט של הגשמי ומה שאינו גשמי – עשויה להיות קפיצה משמעותית בפיתוח הלכי רוח מיטיבים והימנעות מהלכי רוח שאינם מיטיבים. אנו יכולים לפגוש ולזהות אותם כאשר הם עדיין חלשים ולפני שהתגבשו בתודעה.
IJ: כיצד בדיוק אתה עוצר זאת בדיוק באותו הרגע? האם רק על ידי זיהוי התחושה? או שמא ישנה פעולה נוספת כלשהי?
בהיקהו אנאלאיו: בשלב זה, הזיהוי בלבד מספיק.
IJ: ובנקודה זו, האם ביכולתך לזהות זאת רק בכך שתאמר “גשמי שאינו נעים” או “גשמי נעים”?
בהיקהו אנאלאיו: שימוש במושגים עשוי להיות יעיל, אך אינו הכרחי. עליך בעיקר להבין מה מתרחש. לשם כך אינך חייב להשתמש בביטוי מסוים. כאשר אתה מרגיש שהדבר מתחיל להיבנות, אם אתה רואה זאת באותו זמן, זהו זיהוי המעלה חיוך, כיוון שהוא עדיין חלש מאוד וטרם קיבל עוצמה וצורה ממשית. ואז – פוף! זה פשוט נעלם.
IJ: האם הטון הנהנתני הממשי שונה בין, נאמר, נעים וגשמי ובין מה שנעים ואינו גשמי?
בהיקהו אנאלאיו: שניהם בעלי טון נהנתני נעים. לכך בדיוק מתייחסת הנהנתנות. חשבתי על השאלה מדוע המושגים הספציפיים הללו – גשמי ושאינו גשמי – הם המושגים בהם משתמשים, כיוון שאנחנו מוצאים אותם גם במקבילים הסיניים. היה קל הרבה יותר לומר קוּסַלָה ואַקוּסַלָה (מיטיב ולא מיטיב). אני מניח, וזהו רק ניחוש, שההבחנה בין מיטיב ולא מיטיב מתמקדת בכוונה. אך תחושות אינן מונעות מכוונה. לתחושות ישנה השפעה בשלב קודם, לפני שיצרנו כוונה. לא התכוונו ליצור את התחושות הללו. אנו מגיבים לתחושות עם כוונה. אם כך, זוהי יכולה להיות הסיבה מדוע המושגים מיטיב ולא מיטיב אינם בשימוש במקרה זה – כיוון שהם בעלי טעם של הבחנה בין כוונות והלכי רוח. התחושות מגיעות בדיוק לפני כן.
IJ: אז האם יהיה זה נכון לומר שתחושות מסוימות יתקשרו לכוונות מיטיבות או בלתי מיטיבות, או שמא ה”מיטיב” וה”לא מיטיב” מגיעים רק אחר כך?
בהיקהו אנאלאיו: בסופו של דבר, אנו מדברים על איזשהו תהליך. מה קודם, התחושה או הלך הרוח? השניים קורים יחד. הם משפיעים האחד על השני. אם ננסה לחתוך זאת לכדי חלוקה לדקות, איני בטוח שהדבר יהיה יעיל. עלינו רק להבין את התהליך. ישנו תהליך מנטאלי, ובנקודה מסוימת דבר מה מופיע, וזה גורם לתחושה. ותחושות אלו לאחר מכן גורמות לתגובות. ותגובות אלו גורמות לעוד תחושות, וזה נע קדימה ואחורה. אך כמובן שקיימת תחושה בכל רגע של חוויה מודעת.
IJ: אם כך, האם זה בעיקר אומר להיות מודע לטבע האובייקט וכיצד סוגים מסוימים של אובייקטים – למשל עוגת שוקולד לעומת פסקה מהדהמפדה – מעלים תחושות מסוגים שונים?
בהיקהו אנאלאיו: כל מצב תודעתי מגיע עם תחושה מסוימת. וניתן לזהות זאת. בזמן שאנו מדברים, ייתכן כי נחוש תחושות שליליות, חיוביות או ניטראליות. אולי מישהו שיקרא זאת בהמשך ימצא את הראיון משעמם – תחושות ניטראליות. אולי מישהו יכעס כיוון שדבר מה שאמרתי לא הגיוני – תחושות מכאיבות. וייתכן כי אדם או שניים אפילו יאהבו זאת, כך שיחושו תחושות נעימות.
זה מאוד פשוט. זהו פשוט הזיהוי של כיצד התחושות משפיעות עליי ואיך הן גורמות לי להגיב. אם התחלתי לקרוא ואינני מחבב את האנאלאיו הזה מאיזושהי סיבה, כבר אז יהיו מתחת לפני השטח תחושות מכאיבות כלשהן. כל הקריאה תיעשה באור הזה, ואני אתמקד בכל הדברים שאינני אוהב. אם אני דווקא מחבב את אנאלאיו, זה יהיה בדיוק ההפך. לתחושות יש תפקיד מפתח בכל תהליך ההתניה. זוהי הסיבה שאנו נאחזים בכל נקודות המבט שלנו, דעותינו ובמי שאנחנו – כיוון שהשקענו בהם מבחינה נהנתנית.
IJ: בספרך הראשון, אתה כותב כי “על ידי הבנה מלאה של תפקיד התחושות כמחברות בין המגע וההשתוקקות, ניתן להתעלות על תהליך התגבשות התפיסה” (Satipaṭṭhāna: The Direct Path to Realization, 161). האם תוכל לספר מעט על החיבור שבין תחושות והשתוקקות?
בהיקהו אנאלאיו: הפוטנציאל הקיים בהתבוננות בתחושות – ואני מאמין כי זוהי גם הסיבה שתחושות הן סַטיפַּטְהאנָה בפני עצמן – מגיע מתוך התפקיד המהותי שהן משחקות בהתהוות המותנית. כאשר אנו בוחנים את השלבים הקודמים בהתהוות המותנית, כל מה שקורה לפני השתוקקות – אין לך הרבה מה לעשות בנוגע לזה. בסיסי החושים קיימים שם, מגע קיים שם, ותחושה קורית. אך בנקודה של התחושה, השאלה היא כיצד אני מגיב לתחושה? האם אני מגיב עם השתוקקות, או שמא אני מגיב ללא השתוקקות?
עכשיו, בעת שאנו מדברים, אנו יכולים לגרום לזה להישמע כאילו יש לנו בחירה בנוגע לכך, אך במציאות זה פשוט קורה. אנו לעולם לא מחליטים, “או, הנה תחושה. אגיב כעת עם השתוקקות. או אגיב כעת ללא השתוקקות” זה פשוט קורה. מדוע זה קורה כה מהר? כיוון שלתחושה יש את הדחף הזה. אלפי שנים לאחור, נאמר שהיית הולך באמצע הג’ונגל ולפתע משהו היה מופיע לפניך. על מנת שתוכל לשרוד, היה עליך להחליט תוך פחות משנייה. בין אם הדבר הזה גדול ממני, ועליי לרוץ. או ייתכן והוא קטן ממני ואני אוכל לתפוס אותו. ובמקום הזה נכנסת הוֶדַנַא. התפישה הראשונית, נותנת דחיפה גדולה לכיוון מסוים.
אך בעולמנו המודרני, בדרך כלל איננו פונים בג’ונגל ופוגשים בחיה לא צפויה. אז התגובה המהירה הזו דרך הוֶדַנַא יכולה ליצור המון בעיות. אינך יכול לעצור זאת, אך ביכולתך להיות מודע לכך – וזה יוצר הבדל משמעותי עד מאוד. אם אני כועס על מישהו, ואני מודע לתחושה הלא נעימה שיש לי בתוכי, זה יוצר הבדל משמעותי בצורה בה אגיב אל האדם הזה. אם אני מחבב מישהו, אני רואה את כל מה שהוא או היא עושים באור חיובי. אם אני מודע לתחושה הנעימה הזו, זה יוצר הבדל משמעותי: אני הופך להיות מודע לדעה הקדומה שלי.
מכיוון שכל אחד משלושת סוגי התחושות קשור למה שאנו מכנים במחשבת הבודהיזם המוקדם ‘נטיות חבויות’ (אַנוּסַיָה). אלו הם חלקים של התודעה אשר הינם חבויים – איננו באמת מודעים אליהם. אלו הן נטיות המובילות לתגובות הנגועות במזהמים – עם תאווה, סלידה, ואשליה. וכל אחת משלושת הנטיות הללו תואמת לאחת מן התחושות. תחושות נעימות עשויות להפעיל את הנטייה להתאוות, תחושות לא נעימות לכעס, ותחושות ניטראליות לבורות.
הדרך להיות מודע למה שקורה, שזהו הבסיס ליכולתנו לעשות משהו בנוגע לכך, היא בדיוק בוֶדַנַא – להיות מודע לשלושת סוגי התחושות ולהתרגל לזיהוי בסיסי זה: תחושה נעימה, תחושה לא נעימה, ותחושה ניטראלית. זוהי מהות ההתבוננות בתחושות, ופיתוח של יכולת זיהוי זו, מעניק לנו כלי מאוד עוצמתי לעבודה עם ההתניות שלנו עצמנו.
IJ: אם כך אפילו בחיי היומיום, אדם יכול לתרגל תפיסה של דברים באופן מהיר יותר ויותר. אם מישהו אומר דבר מה שאינו מוצא חן בעיניי, ככל שאזהה את התחושה הלא נעימה מוקדם יותר, כך אוכל לקטוע אותה מוקדם יותר.
בהיקהו אנאלאיו: אינך מוכרח לקטוע אותה. זוהי רק שאלה של להיות מודע. לעיתים זה קורה רק לאחר מכן, אך אתה עדיין יכול לזהות, “בנקודה זו נהייתי חמדן או נהייתי כועס, וזו התחושה שהייתה לי באותו הזמן”. עם תרגול, אתה מתקרב יותר ויותר אל הרגע שזה באמת קורה. אך זה עוזר לנו להבין מדוע אנו מגיבים בצורות מסוימות.
לעיתים אנו עושים דברים מטופשים, ואנו מאוד טובים בלהסביר לעצמנו ולאחרים מדוע היינו צריכים לנהוג כך, ומה היו הסיבות המהותיות העומדות מאחורי מה שעשינו. מה שלמעשה דוחף אותנו לעשיית דברים מטופשים, לרוב, זה הוֶדַנַא. זה הדחף שבוֶדַנַא בשיתוף פעולה עם מצבי תודעה שאינם מיטיבים, העולים מתוך הנטיות החבויות ומובילים לעוד וֶדַנַא, וכיוצא בזאת. כך זה נבנה.
אז מה שאנו באמת רוצים זה יַטְהַא-בְּהוּטָה-נְיַאנָה-דַסַנָה (yathābhūtañānadassana) – ראייה וידיעה נכוחה [של הדברים] כהווייתם. לא, לא התרגזתי כי הוא או היא אמרו את הדברים האלו-והאלו. התרגזתי מכיוון שהגוף נותן לי תחושות מכאיבות. וזו התפיסה שלי אותו או אותה שנותנת לי את התחושות המכאיבות הללו. וזה כה מפכח. תחילה זה יכול להיות מעט מדכא, אך לאורך זמן זה יכול להיות כל כך משחרר.
IJ: כלומר, על אף שברמה מסוימת נראה כי המחשבה על “נעים… ניטראלי… נעים… לא נעים…” אינה מעניינת במיוחד, הדבר יכול להפסיק את ההתניות שלנו ברמת תת-המודע באופן עמוק מאוד.
בהיקהו אנאלאיו: כן, אך אינך צריך להמשיך ולתייג זאת כל הזמן. עליך רק להיות מודע לטבע החוויה. אינך צריך להמשיג זאת באופן מתמשך. יהיה זה מעייף עד מאוד אם תמשיך לציין לעצמך “נעים… לא נעים… ניטראלי… “. לא על זה אנחנו מדברים. אנו מדברים על להיות ער להיבט זה של התודעה שתמיד נמצא שם – הידיעה הנהנתנית ובעלת ההשפעה של התודעה. וכאשר זה עושה משהו, אתה מזהה זאת. ייתכן כי לפעמים תזהה זאת רק לאחר שזה כבר קרה. כבר צעקת על מישהו, ורק אז הבנת, “וואו, בחצי השעה האחרונה חוויתי תחושות מכאיבות, לא כך?”
כך אתה מגיע להתוודעות: “אה, כך אני מרגיש כאשר אני חווה תחושה מכאיבה”. ככל שאתה ממשיך להזדהות עם התניה זו, זה נהיה קל יותר לתפוס זאת – להיות מודע לכך מוקדם יותר. זוהי רק שאלה של היותך מודע – ולא של תיוג מושגי מתמשך.
לפעמים אני אוהב לומר כי המושגים הללו הם כמו השמרים לאפיית לחם המדיטציה. אם תשתמש רק בשמרים, מה תאכל? אך אם ברצונך לאפות את לחם המדיטציה, עליך להשתמש בכמות הנכונה של שמרים כדי שהלחם יתפח. אך הדבר האמיתי אינם השמרים. אלו הם הבצק, והלישה, והחום של הישיבה הממשית בתרגול שיוצרים את הלחם. אז אל לנו להשתמש במושגים באופן שמעייף את התודעה. עלינו להשתמש בהם בצורה שקולה ונבונה, כמו השמרים עבור הלחם, רק בכמות הנכונה.
IJ: כיצד ההשתוקקות המופיעה כתלות בוֶדַנַא מובילה לתהליך היווצרות ההשקפה? וכיצד ניתן לעבוד עם התהליך הזה או להתעלות מעליו?
בהיקהו אנאלאיו: פסיכולוגים קוראים לזה “העדפת הצד שלי”, מה שאומר שאני תמיד מניח שההשקפות שלי הן נכונות ושל האחר מוטעות. כל מידע שמגיע, האני מתמרן אותו באופן כזה שמאשר שההשקפות שלי נכונות וההשקפות של האחר מוטעות. הגורם הבסיסי לכך הוא ההשקעה הנהנתנית שיש לי בהשקפות שלי – התחושה הנעימה שהן נותנות לי – ההנאה מהתחושה שתפסתי את זה בצורה נכונה ואילו האחרים תפסו זאת בצורה מוטעית. יש מה שפסיכולוגים קוראים לו דיסוננס קוגניטיבי, שכולנו מנסים מאד להימנע ממנו. הכוונה שאם אני אומר שדבר מסוים הוא כך ואתה מסכים, אני חווה תחושות נעימות. אם אינך מסכים, תחושות לא נעימות. אם אתה מביא ראיות נגד מה שאמרתי, תחושות מאד לא נעימות, מאד כואבות.
כאשר אנו באמת עובדים עם תחושות, אנחנו לומדים להחזיק השקפות מבלי להיאחז בהן. וזהו עניין ענק. יש חלק בסוּטָה ניפַּאטָה – אַטְהַקַוַאדָה–שמאד ידוע בשל ביטויים יפהפיים ופואטיים של לא לאחוז בשום השקפה. מספר מלומדים חושבים שזה שונה מיתר הלימוד, אך מלומדים אחרים ציינו שזה לא כך, ואני מסכים עם האחרונים. האַטְהַקַוַאדָהמדגיש בדרך מאד עוצמתית ופואטית את מה שאנו גם מוצאים בדרשות בארבעת הניקאיות, את הצורך להיות מנותקים ביחס להשקפות שלנו. זה לא אומר שלא תהיה לנו אף השקפה. הנקודה המשמעותית אינה להיאלם דום לנוכח כל מה שמתרחש ולהעמיד פנים שאנחנו צמח על-טבעי. הנקודה המשמעותית היא להיות יכולים להביע את דעתנו ואת השקפתנו מבלי להיאחז בהן, להיות מסוגלים לאפשר מרחב להשקפות של אחרים, ויותר מכך, לקבל את האפשרות שההשקפה שלי עשויה להיות לא נכונה.
מה שהאַטְהַקַוַאדָה וקטעים נוספים מראים זה שאתה יכול שיהיו לך הדעות וההשקפות שלך מבלי להשקיע בהם את הזהות שלך ואת האושר שלך. אם אינך “משקיע” בהשקפות שלך, אינך צריך להחזיק בהן כל כך בחזקה. אתה יכול להיות יותר אובייקטיבי לגביהן – פחות דוגמטי – פחות מושפע מ”העדפת הצד שלי” הזו. ואז, ייתכן שזה יהיה באמת אפשרי מבחינתך להתמודד רגשית עם העובדה שההשקפה שלך עשויה להיות לא נכונה. אתה יכול לקבל את האפשרות הזו. זה הבדל כל כך גדול. וזה כל כך חשוב. וזה משהו שאני חושב שלא שמים עליו מספיק את הדגש.
זה גם משוב אמיתי לתרגול תשומת הלב שלנו. אנחנו יכולים לדעת אם תרגול תשומת הלב של מישהו עובד בצורה נכונה כאשר אנו רואים שהיא או הוא פחות נאחזים בהשקפות. זה לא אומר להיות ללא דעות או הססני לחלוטין או חסר בטחון. המשמעות היא, שאתה יכול לנסח מאד בבהירות את הרעיונות והדעות שלך, אבל אינך נאחז בהן בחזקה. המודעות הפתוחה שלך מסוגלת להבין את הצד השני. גם כשמישהו מתנגד באופן מוחלט להשקפותיך – אתה מבין מדוע הוא או היא אומרים זאת. אתה עשוי אפילו להעריך את ההיגיון והקוהרנטיות של החשיבה שלהם. כה יפהפה. כה עוצמתי. וכל זאת מכיוון שההשקעה הנהנתנית בהשקפות ובדעות שלך היא משהו שאתה משגיח עליו באופן מודע באמצעות תשומת הלב.
בתרגול שלי, היה מאד חשוב להבין זאת, מכיוון שכשאני התחלתי להיכנס למדיטציה הייתי די מבולבל לראות עד כמה מספר נזירים ומורי מדיטציה יכולים להיות דוגמטיים בנוגע להשקפות ולדעות שלהם על הדהמה. זה משהו שהיה קשה לי להבין. אבל אם אתה מסתכל על זה מקרוב, אפשר לראות קשר בין להיות דוגמטי וקנאי לבין סוג התרגול שמישהו עושה. ניתן לראות כיצד התפיסה של תשומת הלב שחלק מהאנשים עובדים איתה אינה מאפשרת מודעות רחבה ופתוחה, אלא במקום זאת מזינה מודעות צרה שנדבקת לדברים.
במקרים היותר גרועים, חלק לא מבינים שמודעות קשובה היא מודעות ברגע הנוכחי ותופסים אותה כצורה של שינון או היזכרות. כאשר מאבדים את ההיבט של מודעות פתוחה ויכולת קליטה ברגע ההווה, אפשר ממש להתחיל לחיות במנהרה, היכן שישנו רק דבר אחד שהוא האמת, ואני היחיד שיודע אותה, וכל היתר טועים, ואני הולך לומר להם זאת. מאד עצוב.
במחשבה הבודהיסטית יש לנו טטרלמה (סכימה לוגית המבוססת על ארבעה צירופים אפשריים) יפהפייה. בפילוסופיה המערבית, הכל שחור ולבן – או שמשהו נכון, או שאינו נכון. אך על פי הטטרלמה, משהו יכול להיות נכון, יכול להיות גם לא נכון, יכול להיות לא זה ולא זה, או יכול להיות שניהם. וזה מציע אלטרנטיבה לסוג הזה של השקפת עולם פונדמנטליסטית של שחור ולבן. “אולי אתה צודק. אולי אתה טועה. אולי אתה שניהם. אולי אתה אף אחד מהם.” אם אני מסוגל להחזיק את האפשרויות השונות הללו עם קליטה פתוחה של מודעות שמודעת לחלק הנהנתני של החוויה, ערה לאופן שבו החלק הנהנתני הזה של החוויה יכול לטלטל אותי – אז כל הדוגמטיות, הקנאות, האגרסיביות ממש דועכים – ממש פוחתים ופוחתים.
IJ: אלו ממש דברים מעולים, בהנטה. זה לא נדיר לשמוע מודטים אומרים דברים כמו “אה, זו השקפה. זו דעה. לא אמורות להיות לי כאלו. אני לא אמור להיאחז.” דברים אולי יכולים להשתנות כאשר אנחנו מבינים שיש כאן באמת תגמול – אנחנו מקבלים את התחושה הנעימה הזאת. ואז אולי אנחנו יכולים גם להבין, “אוקיי, ישנה סיבה מדוע אני עושה זאת. יש סיבה מדוע אני נאחז.” ואז זה כבר לא עניין של להיות משוגעים או שוגים באשליות או פשוט רעים. ברגע שאנו רואים שאנחנו משתחררים ממשהו, אנחנו יכולים להחליט אם הוויתור הזה באמת שווה תמורת מה שאנחנו מקבלים.
בהיקהו אנאלאיו: כן. זה בדיוק העניין. וזו דרך הדרגתית. זה לא שלפתע אתה לא נצמד יותר להשקפות. העניין הוא רק להיות ער לכך. זה הכל. כל רגע בו אני מודע לחלק הנהנתני בהיאחזות שלי זהו רגע שבו אני לומד לחיות עם דיסוננס קוגניטיבי – לומד לחיות עם לא להיות כפי שהייתי רוצה. וזה בדיוק מה שאני רוצה. אני רוצה להיות מסוגל להיות עם עצמי כאשר אני לא כפי שהייתי רוצה להיות. מכיוון שזוהי המציאות של רגע ההווה. ומשם, צעד אחרי צעד, השיפור ההדרגתי קורה.
IJ: כל כך יפה, בהנטה. קל לפספס את הקטע הזה ולחשוב “אסור שיהיו לי יותר השקפות מוצקות. אני לא אמור לגבש דעות נחרצות.” אבל בהתבוננות על זה כך, אפשר שיהיו לך השקפות ודעות מגובשות. זה רק עניין של לא להיאחז בהם.
בהיקהו אנאלאיו: לבודהה היו השקפות מאד נחרצות. כאשר נזיר היה מציג את התורה שלו באופן שגוי, הוא היה קורא לו ואומר “אתה שוטה. מה אמרת? האם אני אי פעם לימדתי זאת?”, כשהוא נוזף בו אל מול כולם. והנזיר יושב שם, כתפיים שמוטות, ראש מורכן, עצוב, אינו מסוגל לומר דבר. הבודהה ממש גורם לו להבין את זה, אך אין שם סלידה, אין היאחזות. אנחנו לא במקום של הבודהה, ואנחנו לא צריכים להיות כל כך נוקשים. אבל זה לא עניין של להיות מעורפלים ולא לדעת מה נכון ולא נכון – זוהי לא הנקודה. הנקודה היא פשוט לאפשר ליכולת הבסיסית של המודעות הקשובה לראות את הסיטואציה השלמה.
נניח, לדוגמא, שאני בעד המועמד הזה ונגד מועמד אחר. דרך אחת לראות זאת – זה המועמד הנכון – הוא או היא צריכים להיות ראש הממשלה, וכל היתר טועים. האפשרות הנוספת היא פשוט להחזיק את שתי האופציות. “אני מעדיף שהוא יזכה בבחירות, אבל אני גם יכול לראות שיש כמה יתרונות וסיבות מסוימות שבגללן אנשים יצביעו עבור האדם השני. ואם האדם הזה ינצח, אני אוכל לחיות גם עם זה.”
אנחנו מנסים להיות מאד מכילים – קולטים ופתוחים. להרשות לאחרים להיות שונים. להרשות להבדלי גזע, הבדלי מגדר, הבדלים בתחומי עניין – להרשות לאנשים להיות כפי שהם. זה לא אומר שעליי להיות כמוהם, אבל זה כן אומר שיכול להיות מרחב שמאפשר לאחרים להיות כפי שהם. זו הדרך להפסיק את האפליה, הקנאות, הדוגמטיות, וכל כך הרבה רעות נוספות. מאד מרווח ומאפשר, אך בו בעת גם מאד ברור ומבחין. השניים חוברים יחדיו באיכות הזו של מודעות.
IJ: זה גם מאפשר מרחב לקונפליקט פרודוקטיבי ולא לוחמני, במקום רק לומר “אוקיי, זו הדעה שלו. לי יש את דעתי. לא משנה.” אלא במקום זאת, להרגיש שאנחנו יכולים שלא להסכים – ואפילו לא להסכים באופן נחרץ – ואני יכול להביע את אי הסכמתי ואתה יכול להביע את חוסר הסכמתך, ואנחנו יכולים לנהל שיחה על כך. ובסוף ייתכן שעדיין לא נסכים וזה יהיה בסדר.
בהיקהו אנאלאיו: כן. למעשה יש אמרה יפהפייה של המורה שלי גודווין סאמראראטנה מסרי לנקה. לפעמים, כשהייתי מביע השקפה נחרצת, הוא היה אומר, “בהנטה, בוא נסכים שלא להסכים.” אני אוהב את ההצהרה הזו. זה אומר שהוא מקבל את זה שיש לי את העמדה הזו, והוא נותן לי לשמור אותה, והוא גם מביע את הנכונות שלו שנחיה בהרמוניה (“בוא נסכים”). אבל זה לא מחייב שהוא יוותר על נקודת המבט שלו – אנחנו עדיין יכולים ש”לא להסכים”. עדיין יש לו את דעתו ששונה מדעתי. שתיהן עומדות זו לצד זו באותו מרחב מנטלי ו…הן יכולות לחייך אחת אל השנייה.
מתוך זה עולה האפשרות ששנינו נבין טוב יותר מדוע לאחר יש את הדעה שלו. זו המטרה. כשאני אוחז בחוזקה בהשקפה שלי, איני יכול להרשות לתודעה שלי להבין מה שאתה אומר מפני שזה מאיים על מה שאני מאמין בו. אולם, במקום להסגר אני יכול לבחור לגלות עניין.      “וואו, יש לו דעה כה שונה משלי. איך הוא הגיע לזה? זה מאד מעניין. תן לי להבין.”
אני יכול להרשות לעצמי לקחת צעד אל מחוץ לעמדה שלי, לשים את עצמי בעמדה שלך, ולהתבונן בסיטואציה מנקודת המבט שלך. כל כך מרתק. ואין זה אומר שלאחר מכן איני יכול לחזור לנקודת המבט שלי – שאיכשהו איבדתי אותה לעד רק מפני שלרגע שחררתי אותה על מנת לחקור את העמדה האחרת. עדיין יכולה להיות לי הדעה שלי, אבל גם תהיה לי הבנה גדולה יותר של מכלול הסיטואציה. כעת אני מבין את הסיטואציה מנקודת המבט הנגדית. אם אני רק נאחז בנקודת המבט שלי, אני אקבל מעין מבט מנהרה, כאילו אני לובש סכי עיניים ששמים לסוסים, וכל מה ששונה מההשקפה שלי צריך להיות בחוץ – מופרד. מחוץ לתחום.
IJ: בהנטה, מה שאתה מדבר עליו זה מעין התבוננות על השקפות שאנשים יכולים לתרגל בחיי היום-יום שלהם וממש לראות איך ההרגשה להיות בשיחה עם מישהו שהם לא מסכימים איתו, ולראות איך ההרגשה להביע ולקבל דעות מבלי להיאחז.
בהיקהו אנאלאיו: בדיוק. וכל זה מבוסס על תחושות. זה הכל מבוסס על מודעות לצד הנהנתני. אולי אנחנו לא תופסים את זה ברגע שזה קורה בשיחה, אבל אנו יכולים לראות את זה לאחר מכן. “כן. באותו הרגע ממש התלהבתי. והיו לי כל מיני תחושות חזקות, ואז ממש הגזמתי עם הדרך בה שוחחתי על זה.” רק להכיר בכך. לא לומר “אוי, לא הייתי צריך לעשות את זה.” לא. רק להיות מודע שכך הדברים קרו. ובפעם הבאה להתקרב עוד ועוד, עד שנבחין בזה בדיוק ברגע שזה קורה. ואולי באותו הרגע אולי נוכל פשוט להניח לזה.

[1]סטיפטהאנה סוטה – הדרשה על כינון תשומת הלב. הסטיפטהאנה השניה – ודנא.

ודנא (תחושה): להתייחס לשורשן של השקפות והיאחזויות

אנאלאיו בהיקהו, יליד גרמניה, הוא מחבר הספר: Satipatthana: The Direct Path to Realization שנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלו. הוא מכהן כפרופסור ללימודי בודהיזם באוניברסיטת המבורג בגרמניה, …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו