EN
EN

תשומת לב והתהליך הקוגניטיבי

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ג’ון פיקוק (John Peacock) לומד וחוקר את הדהרמה מזה 40 שנים. למד במסורות הגלוקפה והתהרוואדה בהודו ובסרילנקה, וכיום הוא מנהל שותף של Oxford Mindfulness Centre ומלמד בתכנית MBCT (Mindfulness-based Cognitive Therapy) באוניברסיטת אוקספורד. מזה 25 שנים, הוא נמנה על צוות המורים של מרכז המדיטציה גאיה האוס שבאנגליה.

***

השתוקקות, או בפאלי טַנְהַא, היא מה שהבודהה זיהה כבעיה המרכזית. דרשות על השתוקקות מפוזרות בכל הכתבים הפאליים, גם בסוטה פיטאקה וגם בווינאיה פיטאקה, כללי האימון של הנזירים. בווינאיה אנו מוצאים דוגמא מובהקת להשתוקקות וכיצד לא להתמודד עמה. היא מתייחסת לנזירים שלא יכלו להתמודד עם התשוקות המיניות שלהם. בזמן היעדרותו של הבודהה, נזירים אלה סירסו עצמם. כשהבודהה חזר הוא אמר להם, “אני אומר לכם לקטוע דבר אחד, ואתם קוטעים משהו שונה לגמרי!”
דבר זה מדגים גם עד כמה הבעיה מסובכת, וגם כיצד תגובה סגפנית קיצונית לתשוקות והשתוקקויות שגרתיות היא שגויה. אך השתוקקות היא הבעיה, והבודהה מזהה מספר צורות שונות של השתוקקות, חלקן ברורות כגון התשוקה המינית, וחלקן הרבה יותר מעודנות.
העצה המעשית של הבודהה היא לאמן עצמנו להתבונן בתהליך המשתנה של התשוקה, כך שראייתו תביא לריפוי.
שלוש צורות של השתוקקות
הבודהה מאבחן שלוש צורות של טנהא. הבולטת ביותר היא השתוקקות שנובעת מתשוקה חושית, קַאמָה-טנהא. הוא מפתח נוסחה דינמית של טנהא, ומוכיח שההשתוקקות היא אחד המניעים הבסיסיים והנפוצים ביותר בחיי האדם. תובנה זו לתוך טנהא מראה לנו את המתחים וההתפתלויות הפנימיים שמולידים את העצמי. כל מושג הטנהא מייצר עצמי: את מה ש”אני” משתוקק לו, ואת מה ש”אני” משתוקק להימנע ממנו.
נראה שאנחנו הכי אנחנו כשאנו רוצים משהו או כשאיננו רוצים משהו: כשאנו מריירים למראה משהו בחלון הראווה, למשל, או כשמנסים בכל דרך להימנע ממשהו. ובכל זאת, בעיתים של מנוחה והרפיה, בזמנים בהם אנו באמת מרוכזים במשימה כלשהי, ייתכן שיש שם מעט מאד עצמי. כלומר, הבודהה בונה על מודל בסיסי שבו למעשה, הרבה מהזמן, אנו מאבדים את העצמי שלנו. לא כל הזמן מופיע עצמי חזק. אני עשוי להיות עסוק במשימה ואז פתאום לומר, “אני לא אוהב את זה; זה משעמם.” ואז, ה”אני” קיים שם. ואותו הדבר כשאני רוצה או משתוקק למשהו. שוב “אני” שם.
מתוך הדיגהה ניקאיה:
“תשוקה מורכבת משלושה: כלומר, תשוקה להנאות החושים, תשוקה להיות ותשוקה לא להיות.”
כך יש לנו קַאמָה-טנהא – התשוקה להנאות החושים, בְּהַאווָה-טנהא – התשוקה להיות או להתהוות, ויבְּהַאווָה-טנהא – התשוקה ללא-להיות או לא להתהוות.
קַאמָה מזוהה בכתובים, בדרך כלל, עם חמשת החושים, וכוללת תשוקה מינית. אולם, תשוקת החושים קשורה גם לששת החושים: כל מה שאנו יכולים לגעת, לטעום, להריח וכדומה, וכל הדרכים בהן אנו מספקים את החושים שלנו. אנו יכולים להשתוקק גם לאובייקטים של החוש המנטלי: “זו הייתה מחשבה נעימה.”
“תשוקת חושים” אין לפרשה בפשטות “יש לנו חושים”; היא מתייחסת בראש ובראשונה להשתוקקות האינסופית לגירוי חושי שאינה ניתנת לרוויה. בכתובים מדמים אותה לשטף מים, שמתפרץ מתוכנו כל הזמן, תשוקה זו לדברים חושניים: כוס קפה טוב, בגדים נאים, מה שזה לא יהיה.
בְּהַאווָה-טנהא היא שונה. במובן מסוים זה אתם ביום טוב, כשאתם רוצים להיות אתם, אולי לנצח, או מייחלים שמצב כלשהו יימשך. בצורתה הקיצונית ביותר, בחשיבה דתית או פילוסופית, היא יכולה לבוא לידי ביטוי במונחים של רעיון האלמותיות. כך שהיא קשורה בעצם להשתוקקות או להיאחזות במשהו בלתי משתנה בתוכנו, שאנו מרגישים שמהווה את המציאות שלנו, את העצמי שלנו – וזה מה שאתם רוצים שיימשך לנצח.
זוהי גם ההשתוקקות לחידוש, להתחדשות, לתופעות חדשות. אתם משתוקקים להיות אלה ואחרים, במחזור של גירוי אינסופי, שקשור מאד לקַאמָה-טנהא. אנו תמיד מחפשים את הדבר החדש שקורה סביבנו. “איפה ניתן הלימוד החדש?”
התשוקה לא-להיות, ויבְּהַאווָה-טנהא, מופיעה בהמשך השרשרת. אחד הצדדים העיקריים והטרגיים של ויבְּהַאווָה-טנהא היא הנטייה לאובדנות. זהו ממד חשוב של ויבְּהַאווָה-טנהא שמעורר את התשוקה “להשמיד” גם את העצמי וגם את האחר ומתבטא כדחפים תוקפניים ושל הרס-עצמי.
השתוקקות והיצמדות: להרגיש את האש
לטנהא יש חבר-נפש שמוכר בשם אוּפַּאדַאנָה. למלה פאלית מעניינת זו יש פירושים שונים שהבודהה משחק בהם. הוא משתמש בה ישירות כדי לרמוז על הנטייה “להיצמד” ו”להיאחז”. אך יש גם פירוש סמוי בין השיטין שקשור לתכנים דתיים הודיים עתיקים וגם בו הוא משתמש.
הודו העתיקה הייתה חברה מאד טקסית. הברהמינים בהודו נדרשו לבצע טקסי קורבן באש על בסיס יומי. היו אלה טקסי פיוס לאלים ולאלות שנחשבו כשולטים על גורל היקום. זה נראה פשטני, אך האמונה הוודית העתיקה הייתה כך בבסיסה, צורה טקסית מאד של תרגול דתי, מרוכז סביב הקרבת קורבנות.
בעת ההיא, שלושה מקורות אש לטקסי הקורבן דלקו תמיד במקדש, ולפחות אש אחת דלקה בתוך הבית. המעשה של הזנת האש, שאסור היה שתדעך, נקרא בסנסקריט וודית אופאדאנה: היו מזינים את האש על ידי הנחת עצים נוספים בה. לכן המשמעות של אופאדאנההיתה פעולת התדלוק של תהליך חומרי.
הבודהה הופך זאת למטאפורה. הוא אומר שיש שלוש דליקות: חמדנות, סלידה ותעתוע. בספרו “הלימוד הבסיסי של הבודהה”, גלן וואליס משתמש במלה “הידלקות” במקום חמדנות, ואני אוהב זאת בגלל ההדהודים שלה. מה אנו עושים כדי לשמר את הבעירה של “שלוש הדליקות” שלנו? אנו מזינים אותן בהתמדה על ידי המעשה המתמשך של היאחזות.
אתם יכולים להיאחז בתשוקה למשהו שאתם רוצים, או לרעיון שאתם מסוגלים להימנע ממשהו, או להיאחז בתפיסות. פירוש אחר של אופאדאנה מתייחס לדימוי של להבה שנאחזת בעץ במדורה. בכתובים מתייחסים לדימויים רבים של אש, ובדרך כלל המלה המנוגדת להן היא “כיבוי”, שהיא מלה נרדפת לניבאנה. כך שמי שעבר התעוררות כובה; אין זה אומר שהן כבויות, זה רק אומר שדליקות החמדנות, הסלידה והתעתוע אינן פעילות יותר.
טנהאואופאדאנה מתעוררות ביחד, והן מזהמות כל רגע שגרתי של תפיסה באופן זה או אחר. בניתוח מופשט אנו חושבים עליהן כעל שני דברים, אבל להיאחז ולהיצמד הן שתי פנים של תהליך אחד; אי אפשר באמת להפריד ביניהן.
מהויות ואשליית טבע הדברים
אופאדאנה, כל המושג הזה של היאחזות, מוביל לשאלה במה בדיוק אנו נאחזים? נראה כאילו אנו מנסים לאחוז במרכיב “מהותי” של הדבר או של אדם – זה שמהווה את “הממשות” של הדבר, של האדם, של המצב, של הרעיון, וכדומה.
אני באמת רוצה להדגיש זאת, מפני שכשאנו חושבים על מהויות, אנו עשויים לחשוב שזה נורא פילוסופי ולכן לא מאד חשוב לתרגול. אולם, יש הרגשה כמעט אינסטינקטיבית שתכונה כלשהי שאתם חושבים ששייכת לדבר או לאדם וכדומה, היא חלק מהותי מהם.
לכן כשאני אומר “הנה האגרטל היפה שלי”, אין זה כאילו היופי הוא חיצוני; זה כאילו היופי קיים בתוך הדבר עצמו. חלק גדול מהחברה בת זמננו עובד על טיפוח רעיון זה, שיש סוג של יופי שהוא מהותי ופנימי, שכל מה שסובייקטיבי נראה כאובייקטיבי.
רובנו יודעים שיופי הוא סובייקטיבי בלבד, אבל כשמדובר בחפץ היפה שלנו, איכשהו היופי אובייקטיבי: “הביטו כמה יפה האגרטל שלי!” נראה שהיופי מגיע מצד הדבר עצמו, ולא משהו שאנו משליכים עליו. אולם, אם תלכו לתערוכת אומנות, תראו שיש תפיסה היסטורית של יופי, ושמה שאנשים חשבו ל”יפה” השתנה במשך מאות השנים. כך, מה ש”יפה”, הופך להיות מושג מאד סובייקטיבי, ויופי הוא רק דוגמא אחת למה שאנו חושבים כ”מהותי”.
עניין זה מדאיג עוד יותר בתחום האתיקה האנושית. מפני שאם הממשות הפנימית של אדם נתפסת כטוב או רוע, או כיעור או רשעות, או כיוצא בזה, משתמע איכשהו שאין שום אפשרות שזה ישתנה: זו הממשות הטבועה בהם. כשנעשים דברים איומים, הרבה פעמים מדברים על “רשעות”, כאילו שמי שביצע את הפעולות הנוראיות היה איכשהו מוטבע בתכונה זו כדיבוק. וכך אנו מגיעים ל”היצמדות” אל הרעיון שאדם זה הוא רע “מטבעו”.
מהות: פיתיון במלכודת התשוקה
היאחזות מובנית ישירות בתוך התהליך הקוגניטיבי שלנו. אנו נהיים מודעים לדברים רק במונחים של מה שנתפס בעינינו כמהויות שמסתתרות מאחוריהם. כך אנו נאחזים בישות דמיונית שאמורה לשכון בתוך הדבר, או האדם, כי אנו מרגישים שזה יספק אותנו. זה לא מאד מנומס, אך זו הדרך בה אנו מתייחסים לאנשים: מושאי יופי, מושאי חוכמה, כל ההשלכות שאנו מקרינים על אחרים.
“בעולם, כולל האלים שלו, מהות נראית במה שאינו מהותי”. פסוק זה שהבודהה אומר דיו כדי להפוך לכן השיגור לדיון שלם במחשבה של הבודהיזם המהאיאני המאוחר על ריקות, שוניטא (בסנסקריט). אם תרצו את השורות הקלאסיות על היעדר-מהות, הן מופיעות בפתיחה של סוטרת הלב: “צורה היא ריקות, ריקות היא צורה. צורה היא לא אחרת מאשר ריקות, ריקות היא לא אחרת מאשר צורה.” במובן מסוים, זה פיתוח של הרעיון “מהות נראית, וכשהיא נראית היא נעדרת מהות”. אך אין זה אומר שהדבר אינו קיים. מה שזה אומר הוא שאין לו את התכונות המהותיות שאנו נאחזים בהן, במובן ממשי כלשהו.
והבודהה ממשיך, “בהיותם קשורים לישות הפסיכו-פיזית שלהם, הם חושבים שיש איזו מהות, איזו ממשות בתוכם.” אמצעים אלה קשורים לאופני התפיסה שלנו, שלעיתים קרובות אינם מתפקדים כראוי. ולכן אנו נוטים לחשוב שישנו סוג של ממש בתוך הדברים שאנו מחזיקים.
“אך לא משנה מהן התופעות שבאמצעותן הם מחפשים את הזהות העצמית שלהם.” זה פסוק שמסגיר המון. באופן בסיסי המהויות של העולם והדברים שיש לנו הם אותם דברים שבאמצעותם אנו מחפשים את זהותנו העצמית: “רכישה”, “בעלות” מסמנים תחושה של זהות-עצמית. נניח שאני אספן, ומקיף עצמי בחפצים יפים: איכשהו אני מרגיש יותר “אמיתי” באמצעות החפצים שאני מחזיק.
וזה נכון גם לגבי אנשים. אם מישהו עושה עבורנו מעשה טוב, ייתכן שנחליט שהוא אדם טוב במהותו. אבל, גם אם אחר כך אותו אדם יבצע מעשים רעים כלפינו, אנו עשויים עדיין להיאחז בתפיסתנו המקורית. ההיפך קורה, אולי לעיתים יותר קרובות: אם האדם “הרע” עושה אחר כך מספר מעשים טובים, אנו עשויים לחשוב כך: “מה הוא מנסה להוציא מאתנו?” בשני המקרים ההיצמדות למציאות “מהותית” כלשהי חוסמת ומטשטשת כל אפשרות אמתית ל”ראייה”.
טנהא, דוקהה וארבעת ה”יש”
טנהא (תשוקה) ואופאדאנה (היאחזות) הם מנגנוני גירוי שמולידים אשליות וסבל: דוקהה בכל צורותיה הרבות והמגוונות. כפי שאמר הבודהה, “העולם חסר ונכסף. יצורים משועבדים על ידי החמדנות שלהם”. [DN2.16] לאחר שבחן לעומק את הסימנים, הבודהה עוקב אחר הפתולוגיה שמאחורי הדוקהה עד מקורותיה: טנהא. לזה קראתי הפתולוגיה של התשוקה. הבודהה מתייחס להפסקתה בשלישית מבין ארבע האמיתות המאצילות.
חשוב לציין ש”האמיתות המאצילות” זהו תרגום טוב בהרבה של המונח אַרִייָה-סַצָ’ה, שמתורגם בדרך כלל כ”אמיתות נאצלות”. אחד מחוקרי הפאלי הגדולים באנגליה, ק.ר.נורמן (פרופסור בדימוס של אוניברסיטת קיימברידג’), טוען בספרו “גישה פילולוגית לבודהיזם”, שמכל התרגומים האפשריים למונח אַרִייָה-סַצָ’ה, הגרוע ביותר הוא “ארבע האמיתות הנאצלות”. גלן וואליס, חוקר אחר, מצביע על כך שהבודהה לא משתמש באַרִייָה-סַצָ’ה במקומות רבים, וכשהוא כן משתמש בביטוי, הוא משתמש בו כעקיצה הומוריסטית נגד הברהמינים, שמחשיבים עצמם “הנאצלים”, כי הם מלמדים את “האמיתות של הוודות”, שנחשבות אמיתות שהתגלו.
ביסודו של דבר הבודהה אומר, שאם אתם רוצים להכיר אמיתות נאצלות, אתן לכם ארבעה דברים שקיימים: דוקהה, הגורם לדוקהה, היפסקות דוקהה, והדרך שמביאה להיפסקותה, שמאצילים את מי שחוקר אותם. “אמיתות” אינן מאצילות אתכם, חקירת האמת היא המאצילה אתכם. שוב הבודהה הופך את סדר הדברים כדי שנראה אותם אחרת:
“יש דוקהה.
יש גורם לדוקהה,
היפסקות הדוקהה היא מציאות,
ויש דרך להכחדת הדוקהה.”
“זוהי האמת המאצילה של הפסקת הדוקהה. ההפסקה השלמה ללא תשוקה של טנהא, השמיטה, הוויתור והשחרור שלה, והיעדר כל הנאה ממנה.”
האמירה על שמיטה היא עוצמתית – עליכם לרצות לוותר עליה, לראות שאין הנאה אמתית בטנהא. כשאתם מתחילים לראות את ההשפעות של טנהא, ההיקסמות המוחלטת שלנו על-ידיה, והעובדה שהיא ממשיכה לייצר אי-נחת, מדוע שתיהנו ממנה?
נִירוֹדְהָה: קץ לנזילת האַסַווָה[1]
אין הבדל ממשי בין ניבנה להיפסקות, נירודהה, המלה בה משתמשים באמת המאצילה השלישית. אלו שתי מלים שונות המצביעות על אותו הדבר. הפירוש המילולי של נירודהה הוא “להפסיק את הנזילה”. משתמע בבירור שלפני שנזילה נפסקת, היא מתרחשת. האסווה הם שנוזלים מאתנו.
הבודהה לקח את המושג אסווה מהג’איניזם – מסורת אמונית הודית בת זמנו של הבודהה, שעדיין קיימת היום – שם משמעותו היא “שטף” של אותם דברים שנכנסים ומכבידים על האטמן, או הנפש, ומונעים ממנה להגיע לשחרור. הרעיון הג’איני הוא להימנע מכל סוג של פעולה, טובה או רעה, כי כל פעולה מכבידה על הנשמה ומשקיעה אותה בסמסארה (מעגל הקיום).
הבודהה הופך את המשמעות וגם את הכיוון, כך שבמקום משהו שזורם פנימה, מה שקושר את הלא-עצמי (אַנַטַא) לדפוסי התנהגות מסוימים זה מה שזורם החוצה ולא פנימה. האסווה הם אלה שזורמים החוצה מאתנו. בכתובים אנו קוראים על “זרימות החוצה” או “זיהומים”; תרגום סביר אחר הוא “שפכים”, כי הוא קולט את ההדים של הדרך שבה הבודהה משתמש במושג.
הזרימה הראשונה היא אוויג’א-אסווה, הזיהום של בורות, או של בלבול, שיוצא מאתנו; השנייה היא קאמה-אסווה, הזיהום של הנאות החושים; השלישית נקראת בהאווא-אסווה, הזיהום של ההתהוות. לעיתים קרובות מוסיפים גם רביעית, דיטהי-אסווה, הזיהום של ההשקפות. התמונה הלא מחמיאה שהבודהה מעניק לנו, לדעתי, היא תמונה של “אי שליטה קיצונית” בהקשר של בורות, תשוקת חושים, התהוות והשקפות. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשמור את הדברים האלה לעצמנו!
יש מלה נרדפת עבור מי שהגיע למצב של ארהנט (אדם משוחרר), והיא khinasava, מי שהביא להפסקה או לקץ של הזיהומים. פירוש המלה רוֹדְהָה, לעיתים קרובות, הוא לחסום. כך שכאשר הבודהה דיבר על נִירוֹדְהָה עם אנשים פשוטים, בכלכלה של שדות-אורז (בביהאר, שם הבודהה לימד לרוב, יש שדות אורז רבים), מה שהם שמעו במטאפורה הזו היה חסימת שדות האורז שלהם לשם הגנה מפני נזילה של כל השפכים או הזבל שהם הוסיפו כדי לגדל את האורז. הבודהה משתמש גם במלה בְּהַאוַונַא, “טיפוח” עבור מדיטציה: אתם מטפחים את שדותיכם.
מאסווה למכשולים
אם תרצו, אפשר לומר שיש שושלת מהאסווה עד למכשולים (תשוקת חושים, כוונת זדון, עצלות-כבדות, אי-שקט, וספק; בדרך כלל מלמדים שאלה הם המכשולים לתשומת לב קשובה במדיטציה). האסווה הן אותו חלק של הקרחון שקבור עמוק מתחת למים. אנו רואים רק את הקצה של הקרחון, את המכשולים. במלה הפאלית למכשולים, נִיוַרַנָה, יש רמז של הצטעפות: המכשולים מסתירים את המציאות. כשאנו נתונים להשפעת הקַאמָה-צְ’הַנְדָה, הראשון במכשולים, תשוקת החושים, זה כאילו שיש בד שמסתיר את החפץ, כך שכל מה שאני רואה הוא את ההשתוקקות שלי אליו. בדומה, עם סלידה, בְּיַאפַּאדָה, יש חסימה של הראייה שלנו.
בעוד שארבע האמיתות המאצילות אינן מוזכרות באחד הכתבים העתיקים ביותר, הסוטה ניפטה, האסווה מופיעים בכל מקום בכתבים הללו. אלה הדרכים בהן אנו מנסים להתמודד עם החיים: תשוקה חושית, התהוות, השקפות, בורות או בלבול מרצון: לא לרצות לדעת ולראות את הדברים כפי שהם באמת. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים, אלא פשוט לאנשים מבולבלים. מתוך בלבול, אנו עוסקים בפעילויות לא נאותות.
האסווה הם דחפים ראשוניים בכל מהלך חיינו ולכן הם נתפסים כ”טבע אנושי”. הבודהה מתווה לנו דרך להביא לקץ האסווה. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתחיל בייצוג הקרוב ביותר שלהן בחיינו: טנהא. מפני שיש לנו תשוקות והשתוקקויות, באופן אוטומטי יש לנו גם סלידה. לכן, אם נגרום להפסקת התשוקה נוכל לגרום גם להפסקת הסלידה. ככלות הכל, אלה רק מושגים יחסיים.
מדוע אנשים עורגים אחר דברים חומריים אפילו אחרי שהגיעו לדרגה של שפע, יש להם מספיק אוכל, בתים סבירים, מספיק בגדים, וכדומה? בגלל תחושה של מחסור – חור בהוויה שלהם אותו הם רוצים למלא במשהו. לכן אנו מחפשים את הדבר המובן מאליו שייתן לנו תחושה של שביעות רצון ונחת.
אנחנו לא מאמינים שזה יעזור, ולכן בסופו של דבר אנו מגיעים לבית מלא חפצים, או לראש מלא בידע. זה כמו תאוות אגירה: תמיד יש עוד דבר אחד שאנו צריכים שיהיה שלנו, שנדע אותו, עוד קטע מוזיקלי להקשיב לו, עוד סרט שאולי החמצנו. אתם יכולים להיות אפילו מכורים לריטריטים: החיים הם להיות בריטריט; שום דבר אחר לא חשוב. ככל שנשתתף ביותר ריטריטים כך נהיה טובים יותר. אבל זה לא בהכרח משפיע על החיים שלנו, והסיבה, בחלקה, היא הכעס על כך שאנחנו לא בריטריט.
הבזקים של נירודהה/ניבאנה בחיי היום-יום
הבודהה משתמש במונח ניבאנה, שלדידנו הוא הטוב העילאי, summum bonum, של הדרך הבודהיסטית, כהפסקה המוחלטת, או אי-ההתלקחות של ההשתוקקות. כאשר אנו לא כבולים יותר לפיתויי תשוקה, השתוקקות או טנהא, יש פרץ ספונטני של התפכחות מעצמנו, ובה-בעת, חמלה כלפי אחרים. החמלה מתודלקת על ידי אי-הזדהות.
בחוגים בודהיסטים בדרך כלל לא מדברים על העובדה שיכולות להיות לנו חוויות של ניבאנה בחיים הרגילים שלנו. יכולים להיות לנו רגעים של נירודהה, היפסקות, בהם נעדרת השתוקקות, כשאיננו כבולים עוד אליה. אנו נוטים להתמקד בשתי האמיתות הראשונות מתוך ארבע האמיתות המאצילות וזה כמובן חיוני, אבל אנו עלולים לסיים בדיבור בלבד. האמת השלישית, היפסקות/הנבת הפרי, היא הרגע בו אתם מתחילים להבין. אתם יכולים להבין למספר שניות בלבד, אך שניות אלה הן מתמירות. אם זה קורה מספר פעמים, זה יכול להתגלם בתחושת הווייתנו בעולם. לשום דבר מזה אין משמעות אם זה עובר רק דרך הראש; זה חייב להתגלם דרך הגוף. אז זה הופך למהפך בדרכים בהן אנו יודעים ומבינים את העולם.

[1]אַסַווָה (àsava) – מזהמים או שטפים; יש שלושה מזהמים: ההשתוקקות להנאות חושים, ההשתוקקות להתהוות והבּורות.

תשומת לב והתהליך הקוגניטיבי

ג’ון פיקוק (John Peacock) לומד וחוקר את הדהרמה מזה 40 שנים. למד במסורות הגלוקפה והתהרוואדה בהודו ובסרילנקה, וכיום הוא מנהל שותף של Oxford Mindfulness Centre ומלמד בתכנית MBCT (Mindfulness-based Cognitive …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו