תחושה, השתוקקות, היאחזות

כריסטינה פלדמן (Christina Feldman)  מהמייסדים של מרכז המדיטציה גאיה האוס (Gaia House) באנגליה. מ-1976 מלמדת ומובילה ריטריטים של מדיטצית תובנה ברחבי העולם. מורה בכירה ב- IMS  (Insight Meditation Society ) ב- Barre, מסצ׳וסטס. לאחרונה מעורבת בדיאלוג בין תרפיה קוגנטיבית לתרגול בודהיסטי.
***
תחושה (וֶדַנַא)[1]
מגע הוא הבסיס או התנאי לעליית תחושה. כשאנו משתמשים במילה ‘תחושה’ בהקשר זה, אנו עושים אבחנה בין תחושות לבין העולם המורכב של רגשות. כשאנו עוסקים בתחושה איננו עוסקים בשלב המורכב יותר של כעס או קנאה, פחד או חרדה; אלא בשלב הבסיסי יותר של השפעה תחושתית שמהווה בסיס לא רק לכלל הרגשות אלא אף לכל האיכויות והתגובות המנטליות. על כן בדברנו על תחושה אנו מתייחסים לתחושה הנעימה שעולה מכל אחד מהחושים, לתחושה הלא נעימה שעולה מכל אחד מהחושים, או לתחושות שאינן נעימות ואינן בלתי נעימות. לעתים משתמשים במילה ‘נייטרלי’ בכדי לתאר תחושות אלה, אך בעקבות קריאה ולימוד אינני סבורה שהבודהה נוטה להתייחס לדברים כנייטרליים. אני סבורה כי לעתים קרובות ‘נייטרלי’ מעלה אצלנו אסוציאציה למעין ריקות, או אי-קיום. אך נייטרלי הוא זה שאינו יוצר רושם נעים או בלתי-נעים. אם תחשבו על עצמכם במהלך יום כלשהו, תגלו כי במהלך כל יום אין-ספור רשמים נוצרים בחושינו למרות שאנו מודעים למספר מצומצם, יחסית, מתוך רשמים אלו. אין פירוש הדבר שהרשמים אינם שם; הם שם לבטח, אך הם אינם מלווים ברושם מיוחד של תחושה נעימה או לא נעימה. הם לא מעוררים בנו רגש או תגובה.
רשמים ותחושות אלו והתנסויות נוספות שאינן נעימות ואינן לא-נעימות מהווים למעשה חלק מהמידע היותר מעניין שאנו קולטים. זאת משום שתגובתנו למידע שאינו נעים ואינו לא-נעים היא לומר “הו, זה לא משנה”, או “זה חסר ערך”, או “זה לא ראוי להתייחסות”, והתגובה שלנו לעתים קרובות תהיה “אני משועמם”; “משהו חסר” וכן הלאה. אך זהו, כמובן, תיאור. שעמום הוא יותר תיאור של אופן הנוכחות שלנו מאשר תיאור של המציאות, כל מציאות שהיא.
חשוב להכיר בכך שהקשרים של מגע, בסיסי החושים ותחושות שעסקנו בהם אינם מיטיבים או לא מיטיבים בפני עצמם, אך הם הופכים למחוללים של מה שקורה בהמשך. בסיסי החושים, התחושות והמגע הם כמעט תמיד הסימנים המקדימים של מורכבות. הם המקדימים של האופן בו נגיב בפועל ושל האופן בו אנו נוהגים, על פי רוב, לטוות סיפור אישי מתוך אירועים או רשמים שכולנו חווים כל הזמן. על כן מגע, תחושה ובסיסי החושים הם מקומות שראוי להקדיש להם תשומת לב, מפני שכשאנו עוברים הלאה – לחוליה של השתוקקות – אנו מתחילים לראות באופן מדויק יותר את התהליך של סבל ומורכבות שמתחילים להגיח.
השתוקקות (טַנְהַא)[2]
מאין מגיעה ההשתוקקות? ההשתוקקות מגיעה מהיחס שלנו לתחושה; התחושה היא שמולידה את ההשתוקקות. השתוקקות זו מתורגמת לעתים כ”צמא שלא ניתן להרוותו” או כסוג של תיאבון שלא ניתן להשביעו. ההשתוקקות נבנית על מה שקרה עם המגע, בסיסי החושים והתחושות, והיא אותה תנועה של תשוקה לחפש ולשמר את המגע המהנה עם אובייקטים חושיים או להמנע ממגע זה ולסיים אותו. היא ההשתוקקות לאחוז ולהשיג, ההשתוקקות להיות מישהו או משהו. וההשתוקקות להפטר ממשהו או לסיימו.
התחושות או הרשמים הנעימים נחטפים בידי הנטייה הבסיסית להשתוקקות; הלא-נעימים בידי הנטייה הבסיסית לדחייה. זה שאינו נעים ואינו בלתי נעים נחטף בידי הנטייה שלנו להתעלם ממנו, להפנות ממנו את התודעה ולומר זה לא משנה, זה חסר ערך, זה חסר משמעות. תחושת העצמי שלנו מתקשה להזדהות עם רושם או תחושה שאינם נעימים ואינם לא-נעימים.
התגובה שלנו הופכת למורכבת מאד כאשר השתוקקות עולה בעקבות תחושות נעימות או לא נעימות. זוהי גם הנקודה בה אנו נכנסים לעולם של מאבק. חשוב לזכור שגם השתוקקות היא חוויה שנוצרת רגע אחר רגע; היא עולה והיא חולפת. בשל ההתניות שלנו היא הופכת לבסיס עליו מתפתחות עמדות ומתפתחים ערכים. בגלל ההשתוקקות ובשל מערכת היחסים שמתחילה להווצר דרך החושים, התודעה והאובייקט החושי, מתחילה להיות הערכה של אובייקטים חושיים מסוימים, ומתפתחות עמדות כלפיהם שהופכות לאובייקטים בזכות עצמם. תהליך זה מחזק היפרדות. אנו עוברים התניה כך שהבטחה מסוימת, או איום מסוים, מושלכים על האובייקט החושי. וכך אנו אומרים “לזה יש את הכוח לגרום לי שמחה” או “לזה יש את הכוח לגרום לי עצב”; “אם אשיג את הדבר הזה, את הארוחה הזו, את ההתנסות הזו, אז אהיה מאושר. כמובן שאם לא אשיג אותה, או אם אשיג דבר שאינני רוצה, לא אהיה מאושר”.
אז מה שהשתוקקות גורמת לו, באופן מסוים, הוא האצלת האחריות לאובייקט, להתנסות או לאדם. וכמובן, כשאנו מאצילים אחריות לאותה יישות נפרדת מתרחש משהו נוסף – אנו מונעים מעצמנו אחריות זו. כתוצאה מכך, תחושת הרווחה שלנו, תחושת הסיפוק או החופש הופכת להיות תלויה באותו דבר שאנו משיגים או שאיננו משיגים; תלויה במידת ההצלחה שלנו להשיג אובייקט מסוים או להפטר ממנו. יש כאן שוב חיזוק להתניה ולתחושת החרדה מפני היפרדות משום שבאמצעות ייחוס הכוח לאובייקטים חושיים, דרך בסיסי החושים, אנו מרגישים נפרדות.
תחושת הנפרדות אינה מסתיימת, מפני שההבטחה לעולם לא מתממשת. כפי שאתם יודעים מניסיונכם, אנו משיגים את מה שתמיד חשבנו שנחוץ לנו בכדי להיות מאושרים, ואז מאבדים בו עניין. כך שבאופן מסוים מדובר בחרדה שהיא תוצר של בורות ושל תחושת נפרדות שלעולם לא ניתן לשכך. מיסטיקן נוצרי אמר פעם שמצב הרוח המתלווה לבורות הוא חרדה. זוהי אותה תחושה של נפרדות, ומתוך אותה נפרדות, התחושה שלעולם לא יכול להיות לנו מספיק. כולכם מכירים את התאבון הזה שאין להשביעו – לעולם אין לנו די; רק דבר אחד נוסף נחוץ לנו; חוויה נוספת, מצב מנטלי נוסף, אובייקט נוסף, רגש נוסף, ואז אהיה מאושר.
לעתים כשאנו במצב כזה של בורות איננו מצליחים לראות כיצד הבטחה שכזו שמושלכת, שמיוחסת לאחר, שמיוחסת לאובייקט, היא למעשה דבר שתמיד מותיר אותנו בתחושת תסכול. כאן אנו עוסקים ברעב הבסיסי, הבלתי נגמר. עולמנו מאורגן בהתאם לרעב הזה בכך שאנו משליכים על אחרים את הכוח לרצות או לאיים. אם אתה בחוץ, ויש ציפורים רבות סביבך, ההשלכות והייחוסים של כל אדם לציפורים יהיו שונים במידת-מה. אדם אחד אומר “הציפור יפה. היא גורמת לי לשמוח”. אבל אדם אחר, שיש ברשותו שדה תירס, יאמר “הו, איזה מטרד”. אתם מבינים?
שוב, מה שקרה כאן באמת הוא אותה הפעלה של תחושה ומוצקות בתוך התפיסה. הרצון שמשהו יעלה או ייעלם נקרא טנהא (צמא), או השתוקקות. יתכן ששמתם לב שיש כוח מסוים בהשתוקקות, יש בה ראיה מצמצמת (tunnel vision) – תחשבו על התאהבות שבה עולמכם כולו הופך להיות תלוי בהתאהבות עצמה. כל עוד אנו חיים ומרקדים עם הבטחות והשלכות אלה ההשתוקקות מתחזקת יותר ויותר והופכת להיאחזות.
היאחזות (אוּפַּאדַאנָה)
השתוקקות והיאחזות קרובות מאד זו לזו. אנו יודעים מנסיוננו שאנו נוטים לא להיות מאוזנים בתשוקות שלנו. להשתוקקות יש מומנטום מסוים, תנועה חד-כיוונית, וכשהיא מתחזקת היא הופכת להיאחזות. דרך אחת שבה השתוקקות הופכת להיאחזות היא כשיש עמדות מקובעות מאד; דברים הופכים להיות טובים או רעים; בעלי ערך או חסרי ערך. והעולם מאורגן לחברים ולאויבים, מי שבעדנו ומי שנגדנו בהתאם למה שאנו נאחזים בו. מאפיין זה של קיבעון מחזק ומגבש את הערכים שאנו משליכים על החוויות שלנו עם אובייקטים. אבל הוא מחזק גם מערכות של אמונות ודעות, והיכולת להיאחז נאחזת בדימויים של העצמי. “כזה אני”, “את זה אני צריך”, “מזה עליי להפטר”, וכן הלאה. ולעתים קרובות, אנו מעריכים דברים רבים בעולם בהתאם לתפיסתנו את הפוטנציאל שלהם לספק את רצוננו.
כל זה גורם לנו להיות מאד עסוקים. חשבו על מצב שבו ממש רציתם משהו, כמה פעילות של מחשבה ותכנון מתחוללת; הדרך המהירה ביותר להגיע מכאן לשם; דרך מהירה וישירה יותר לגרום לדבר שרציתם בו להתרחש.
לעתים קרובות ההיאחזות נחלקת לארבע דרכים שונות שבהן אנו יכולים לגרום לעצמנו סבל. ישנה ההיאחזות בחושניות, או באובייקטים של החושים. ההבנה כאן היא שתחושות נעימות, יותר משהן מספקות אותנו וגורמות לנו להרגיש כך או אחרת, נוטות ליצור רצון ליותר מאותן תחושות כמו גם לרצון לשמר אותן; וכך ההיאחזות גוברת. האכזבה שנגרמת לנו כשאיננו מקבלים את האובייקטים החושיים שרצינו יוצרת פעילות רבה עוד יותר, שכן אנו מחפשים משהו אחר שיספק וירצה אותנו.
לאור ההשתנות המתמדת ולאורה של המציאות זהו המקום בו פעולתה של הבורות ברורה מאד, שכן אין דבר שמתמשך לאורך זמן; אין דבר שנשאר כשהיה; הכל משתנה ובר-חלוף. אך כשאנו מצויים באחיזת הבורות, פשוט איננו יכולים לקבל אמת זו. זה לא בסדר שדברים אינם יציבים; פשוט לא מתקבל על הדעת שדבר לא יתמשך בזמן. על כן התנועה של היאחזות היא ניסיון מתמיד לאשר מחדש את תחושת הבעלות. “אני, יש לי, אני יודע”.
צדה האחר של ההיאחזות באובייקטים של החושים היא היאחזות בהשקפות, תיאוריות, דעות, אמונות, פילוסופיות – הן הופכות להיות חלק מעצמנו. אנו אומרים “אני יודע”, “אני יודע זאת”, “אני יודע שכך הם החיים”, “אני יודע זאת על אדם אחר”, “אני יודע זאת על עצמי”, “זה סוג האדם שאני” וכן הלאה.
אנו יכולים לראות את הסבל המעורב בהיאחזות בהשקפות, תיאוריות, עמדות, אמונות, מפני שאנו מתנגדים לכך שיחלקו עליהן; אנו חווים זאת כאיום.
לצד זאת, נכון גם לומר שדרך אחת בה הרצון בחופש מוסט מדרכו עשויה להיות היאחזות. דרך אחרת בה הוא מוסט מדרכו היא דרך היאחזות בחוקים מסוימים – האמונה כי אם אעשה את זה, אקבל את זה. “אני מאמין בזה, אני מתרגל את זה, אז אהיה חופשי”. או שהאדם אומר לעצמו “זוהי הדרך שלי. היא הולכת לקחת אותי מכאן לשם”. בגישה כזו לעתים איננו מבחינים בכך שהבודהה דיבר רבות לא רק על ויתור על היאחזויות בדברים לא מועילים, אלא גם על ויתור על היאחזויות במודלים, על דרכי חיים וקיום, על האמונה שאם אעשה זאת, אגיע לשם. ההיאחזות בחוקים, בטקסים ובדרך מציעה תחושה של איזון, מפני שהאדם מתאמן בדרך בכדי להקל על הסבל, אבל העניין החשוב הוא לצאת ממלכודת של ה”אני” החש.
אני סבורה שיש דרך קלה להבחין בין השתוקקות לבין צורך ממשי; את הראשונה לא ניתן לרצות, ואילו את השני כן. אם אתם רעבים מאד ואתם אוכלים, זה מספיק, נכון? הרעב נעלם ואתם עוברים הלאה. אם זה רעב שלא ניתן להשביעו, או התמכרות לאוכל, לעולם לא ניתן לספק אותו, נכון? אם יש לכם צורך ממשי לאכול, לישון, להיות במחסה, לעתים קרובות דרככם מאד ברורה, נכון? זה לא מסובך. הכוונה ברורה מאד. אבל לא נראה שזה המצב במה שנוגע לטנהא, או השתוקקות; לעתים קרובות יש התעסקות, אובססיביות בנוגע אליה. זה לא כל כך פשוט.
צורת ההיאחזות האחרונה שהבודהה דיבר עליה היא התפיסה של “אני” – ההשתוקקות להיות מישהו, וההשתוקקות לחדול מהיות מישהו, בהתאם לתפיסתנו את רעיון העצמי ואת העצמי האידיאלי. אותו רעיון של עצמי הוא אולי הכוח המעוור ביותר בחיינו. ההיאחזות באני גורמת לקושי גדול בהכרת החיים על פי הסיבה והתוצאה שלהם עצמם, מפני שיש בנו התחושה ש”אני צריך לגרום לדברים להתרחש”, “אני זקוק לזה כדי להפוך ל…”, “אני צריך להפטר מזה כדי להיות שמח”, “אני צריך לארגן את העולם כדי שיוכל להיות לי אותו עצמי אידיאלי שמוצא חן בעיניי ושאני מאמין שימצא חן בעיני העולם”. צורת חשיבה זו היא אחד הכוחות המניעים החזקים בחיינו, המניע לארגן את תחושת העצמי שלנו באופן שאנו חשים שבאמצעותו נגיע סוף-סוף לתחושת עצמי שתהיה בסדר.
קשה לנו להכיר באופן שבו רעיון זה של העצמי תלוי כל כך בגורמים אחרים שאינם תמיד בשליטתנו. ומעבר לכך, איננו שולטים במידע שמגיע אלינו דרך החושים. רעיון העצמי שיצרנו מתעורר, עולה, מוסיף את זה, שומט את ההוא, ועדיין אנו יכולים לטפח את הרעיון שמתישהו נגיע לאותו עצמי מואר, יציב, מעודן שיצליח להשאר קבוע.
זה למעשה פרדוקס מעניין מפני שהוא ניצב על קו עדין ודק. חלק אחד במדיטציה, למשל, הוא היכולת להיות בהרמוניה עם מה שיש. באותו הזמן, יש, בכל תרגול רוחני, חזון העוסק במה שאפשרי. האחיזה בשני חלקים אלו בו-זמנית היא האתגר שבפרדוקס; כדי להיות עם מה שיש דרך התרגול המדיטטיבי, עלינו להפרד מכל עמדה של קבלת הגורל או של פסיביות. מצד אחד, היות עם מה שיש פירושו לראות את הטבע האמיתי של מה שמתרחש ברגע – שעולה, שחולף, שיש לו טעם משלו, וכו’. מצד שני, הידיעה של מה שאפשרי פירושה הענקת תשומת לב ליכולות שלנו להכרה ולחוכמה, וצלילות לראות את מה שמתרחש לאור החוכמה. זהו חלקו של החזון.
כך שאיננו עוסקים בשינוי העולם; ואיננו עוסקים בהתמרת העצמי לכדי עצמי מואר יותר. אנו עוסקים במתן אמון בחזון לפיו חופש, צלילות, ורמות עמוקות ובעלות עוצמה רבה של הבנה הן אפשריות, שהן נוצרות ונולדות בתוך מה שהוא השדה ההתנסותי ברגע זה ממש. אנו לא עוסקים במדיטציה כדי להשאר אותו הדבר. אנו לא עוסקים במדיטציה כדי לדחות את מה שנוכח ברגע זה. אנו עוסקים במדיטציה כדי למצוא את האפשרות שבתוך רגע זה, ראשית כל בכך שנראה את היכולת לחופש באותו רגע.

[1] וֶדַנַא – תחושה, הרגשה (לא רגש), הגוון של ההתנסות (נעים, לא נעים או ניטרלי).

[2]מילולית: צמא.