EN
EN

החוש השישי

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ויליאם וולדרון (William Waldron) הוא פרופסור ב-Middlebury College בוורמונט, ארה”ב, שמתמחה בלימודי בודהיזם, הינדואיזם ומסורות דתיות של דרום מזרח אסיה. מחקריו מתמקדים  מתמקדים בדיאלוג בין אסכולת היוגאצ’ארה למחשבה המודרנית.

* * *

אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כסוכנים אוטונומיים שחווים עולם אובייקטיבי, שנמצא שם בחוץ ונפרד מההוויה הפנימית שלנו. תפיסה זאת טבעית לנו כמו נשימה. לרוע המזל, השקפה כזו של ועל העצמי מביאה עמה, באופן בלתי נמנע, סבל רב. הבודהה הראה לנו איך להתגבר על הסבל הזה בכך שלימד אותנו כיצד לראות את חוויית העצמי שלנו בצורה ברורה יותר. בעקבות ההנחיות שלו, אנו יכולים ללמוד כיצד אנו בונים את תחושת העצמי שלנו מחומרי הגלם של החוויה. אנו יכולים לראות כיצד האובייקטים של החוויה החושית שלנו עולים – מראות, קולות, ריחות, טעמים, נגיעות ומחשבות; כיצד מתעוררות הקטגוריות של העצמי והאחר, כיצד הן מעלות עוד מחשבות; עד שלבסוף, מתעוררת חרדה לגבי העצמי ורגשות של סבל עולים וגואים בתוכנו.
תהליך זה ממחיש כיצד העצמי הוא מושג יחסי. במקום להיות “אני” קיים ממשי הטמון במכלול החוויות שלנו, מה שאנו מכנים כ”אני” הוא תוצאה של החוויה. באופן ממוקד יותר, תחושת העצמי שלנו מתעוררת ביחס לתודעה, אשר בודהיסטים מתייחסים אליה כחוש השישי, המקביל לראייה, שמיעה, וכן הלאה. אופן הניתוח הבודהיסטי, המתואר במונחים של ההתהוות המותנית של מודעות, מראה כיצד תחושת העצמי מתרחשת תוך כדי תהליך ההתנסות עצמה. ניתוח זה של החוויה כתלויה במודעות חושית ומנטלית עולה בקנה אחד עם הגישה הבסיסית של המדע הקוגניטיבי המודרני. שתי הגישות מסייעות לנו לראות כיצד תחושת ה”אני” היא משהו שנוסף לחוויה ולא טמון בחוויה עצמה.
בניתוח בודהיסטי, תחושת העצמי מתרחשת ביחס להכרה מנטלית, מַנוֹ-וִינְיַאנָה(בסנסקריט: וִיגְ’נַאנָה), אחת משש צורותיה של מודעות קוגניטיבית. כל אחת מחמש צורותיה הראשונות של המודעות הקוגניטיבית החושית מתעוררת בתגובה לגירוי שפוגש את יכולת החישה (כולל איבר החישה עצמו). בשל כך הכרה זאת היא תמיד נבדלת, כלומר היא מתרחשת רק כאשר היה שינוי מובהק ומשמעותי בשדה הקוגניטיבי שלה. יתר על כן, המבנה הפנימי של כל יכולת חושית הוא שקובע מה מסוגל להפעיל אותו; כך למשל, מה שאנו רואים תלוי במה שנופל על רשתית העין שלנו. המבנה הפנימי והגירויים החיצוניים במובן זה מתואמים לחלוטין, ויחד הם קובעים את הצורה (ākāra) של כל אובייקט קוגניטיבי. מודעות קוגניטיבית מנטלית מתוארת בדיוק באותו אופן: גם היא מתעוררת רק בסיבות ובתנאים מסוימים.
אולם, בניגוד לצורות החושיות של המודעות הקוגניטיבית, מודעות קוגניטיבית מנטלית מתעוררת משני סוגים של גירויים. הגירוי הראשון הוא רגע קודם של מודעות קוגניטיבית חושית. לדוגמה, ברגע אחד גירוי חזותי פוגש את יכולת חוש הראייה, ומופיעה צורה של מודעות חזותית קוגניטיבית. זו עדיין לא ידיעה כי אם ראייה פשוטה. אבל ברגע שלאחר מכן, הרגע הראשון של מודעות קוגניטיבית חזותית הופך למושא של מודעות ממפגש עם היכולת המנטלית, כך שרגע של מודעות קוגניטיבית מנטלית מופיע. ברגע הזה אנחנו כבר מודעים למודעות הקוגניטיבית החזותית. מערכת יחסים זאת בין שלבי המודעות מתוארת בקטע קצר זה מתורתו של הבודהה:
“חברים, לחמש יכולות החושים האלה יש שדות נפרדים, תחומים נפרדים, והם אינם חווים את השדות והתחומים האחד של השני, כלומר, יכולת העין, יכולת האוזן, יכולת האף, יכולת  הלשון ויכולת הגוף. עכשיו, חמש יכולות החושים האלה, שחווים כל אחד שדה נפרד ותחום נפרד ואינם חווים האחד את השדה והתחום של השני, תוצאתם היא התודעה, אשר חווה את השדות והתחומים שלהם.”

(M I 295; Ñānamoli 1995, p. 391)
עבור התודעה הלא מאומנת, זהו תהליך חד שלבי – אנו רואים אובייקטים. אולם הניתוח בהתהוות המותנית רואה את זה כשני שלבים מובחנים, שרק השני מביניהם הינו סוג המודעות העצמית שאותו אנו מכנים הכרה: “אני מודע לכך שאני רואה כוס”. אולם מודעות חושית קוגניטיבית גרידא אינה מספקת לנו מספיק מידע ומאוד קשה לחוות חוויות כלשהן ללא מודעות קוגניטיבית מנטלית. למרות זאת, חשוב לדון בה כיוון שבמודעות הקוגניטיבית המנטלית מתחילות רבות מהבעיות שלנו.
הסוג השני של גירויים אשר מעוררים את המודעות הקוגניטיבית המנטלית הם רעיונות או מחשבות, שההתייחסות אליהם היא כאל האובייקטים הקוגניטיביים של מודעות קוגניטיבית מנטלית. בנוסחה של ההתהוות המותנית: “מודעות קוגניטיבית מנטלית עולה בתלות בתודעה ובתופעות מנטליות”.
החוש השישי
בודהיסטים מתייחסים לתודעה כאל יכולת חושית, החוש השישי אם תרצו. בימינו, נהוג לומר כי התודעה נמצאת במוח. במסורת הלימוד של התְהֶרַוַואדַה (“תורת הוותיקים” של דרום מזרח אסיה שלעיתים מכונה “הבודהיזם הדרומי”) נהוג דווקא להתייחס ללב כאיבר התודעה. ואכן, ברחבי יבשת אסיה אנשים מתייחסים לתודעה או לנפש ( manas או  (citta כשוכנת בלב ולא במוח.
כאמור, ברגע של מודעות קוגניטיבית מנטלית יש את אותם מאפיינים כמו ברגע של מודעות קוגניטיבית חושית: מאפיינים אשר מתקיימים בתלות בתנאים מסוימים. ראשית, צריך שיהיה שינוי בשדה הקוגניטיבי – במקרה זה, בשדה המנטלי – ביחס ליכולת המנטלית. בדומה לכך, המבנה הקוגניטיבי של השדה המנטלי גם קובע מה מסוגל להפעיל אותה. עבור מודעות קוגניטיבית מנטלית, מבנים אלה מעורבים במה שניתן לכנות קטגוריזציה מובלעת.
לדוגמא, חשבו על חרק אשר מוסווה בצורה מושלמת. על העץ הוא בלתי נראה לטורפים שלו – זה מה שנקרא להיות מוסווה בצורה מושלמת. רק תזוזתו – השינוי שלו ביחס ליכולת העין – היא תנאי להופעה של מודעות קוגניטיבית חזותית. אבל התזוזה צריכה להיות בטווח הראייה של יכולת העין, שאם לא כן החרק יישאר בלתי נראה. כך שמופע החרק עבורנו תלוי גם במבנה העיניים שלנו. בדומה לכך, חייב להתרחש איזשהו שינוי בתודעה שלנו, כגון מחשבה או רעיון, אשר מסוגל לעורר את היכולת המנטלית שלנו – וזה תלוי במבנה הקוגניטיבי המסוים שלו.
היכולת המנטלית שלנו מובנית על ידי קטגוריות רבות אשר מחלקות את העולם לזה וההוא. באותו אופן שבו מבנה העיניים שלנו קובע את הצורות שאנחנו יכולים לראות, המבנה של הקטגוריות שלנו קובע את המחשבות והרעיונות שאנו מסוגלים להמשיג. במילים אחרות, הם מתפקדים כהתניות פנימיות להופעה של רגעים של מודעות קוגניטיבית מנטלית. בלי קטגוריזציה זאת, וההבחנה של זה וההוא, לא יהיו לנו מחשבות בכלל, וממילא לא יהיו רגעים של מודעות קוגניטיבית מנטלית.
אם נחשוב על זה במונחים של יכולות החושים שלנו, זה עשוי להיות ברור יותר. יכולות החושים מגיבות רק לגירויים מסוימים ולא לאחרים. כך גם עם מחשבות או רעיונות, או כל תופעה מנטלית אחרת, המכונים בפאלי דְהַמָה (בסנסקריט: דהרמה). בהקשר זה, אין הכוונה לבודהה-דהרמה, תורתו של הבודהה, אלא לכלל התופעות ככול שניתן להבחין בהן כהיבטים של החוויה והניסיון שלנו. הנוכחות של תופעות מובחנות “בשדה התודעה” מהווה תנאי הכרחי להופעתו של רגע כלשהו של מודעות קוגניטיבית מנטלית, כאשר רק תופעות מסוימות נקלטות ביכולת המנטלית שלנו. בזמן סופת שלגים, למשל, בתנאים שבהם כל הסביבה לבנה, אין שום אבחנות שנראות לסוג העיניים המיוחד שלנו, כך שאיננו רואים דבר. באופן דומה, ללא שיוך של תופעה להבחנות הקטגוריה המובלעות שלנו, אנחנו לא יכולים לחשוב על כלום. לכן, הצורות של המודעות הקוגניטיבית המנטלית שלנו נקבעות באופן משמעותי על ידי תהליכי החשיבה שלנו, כגון הרהור ומחשבה (וִיצַ’ארָה ו-וִיטַקָה), אשר נחשבים באופן טיפוסי כתפקודים של הדיבור. הגירויים אשר מפעילים את היכולת המנטלית שלנו ואשר מובילים לרגע של מודעות מנטלית קוגניטיבית – כלומר, רעיונות או דהמות – צריכים להיות מותאמים לדיבור או לשפה. קטגוריות אלה קובעות את החוויה שלנו כיוון שהן משקפות כיצד התובנה שלנו מובנית ואותו מבנה קיים כיוון שאנו יצורים בלשניים (לִינְגְּוִיסְטִים). אנו מנתחים את העולם באופנים שונים אשר משקפים את הקטגוריות של שמות עצם, פעולות, זהות עצמית וכו’ בדיבור היום-יומי.
תנאים להופעת ה”עולם” שלנו
הניתוח שהוצג לעיל מאתגר את ההנחה השכיחה שלנו בנוגע לקשר בין סובייקטים ואובייקטים, בין ה”תודעה” שלנו לבין ה”מחשבות” שלנו. חלוקת העולם לקטגוריות היא לא משהו שהתודעה עושה באופן פעיל. בלשון ההתהוות המותנית אנחנו לא נאמר: “התודעה מחלקת את העולם”. ביטוי כזה היה מעודד אותנו לחשוב על התודעה או ההכרה כעל ישות או סוכנות אשר עושה דברים באופן אקטיבי. אלא, התודעה והמחשבה עולות ביחד וקובעות באופן הדדי את טווח האפשרויות של החוויה שלנו.
בניתוח זה, הקטגוריות המובלעות שהוזכרו לעיל מהוות תנאים מגבילים חיוניים לסוג החוויות שאנו חווים באופן רגיל, כפי שעולה מהכתבים של חוקרי הקוגניציה, Lakoff and :Johnson[1]
“קטגוריזציה היא תוצאה של הדרך שבה אנו מגולמי גוף… אנחנו מסווגים כך את העולם מפני שיש לנו מוח וגוף, ובגלל האופן שבו אנו פועלים ביחסי גומלין עם העולם…לכן, סיווג הוא לא עניין אינטלקטואלי גרידא, המתרחש לאחר עובדת החווייה. במקום זאת, יצירה ושימוש בקטגוריות הם הם החומר של החוויה.”
אם כן, מחשבה או מושג אינם אובייקטים פשוטים של חשיבה הקיימים באופן עצמאי מהמבנים הקוגניטיביים שלנו. הסיווגים המובלעים המאפשרים למחשבות ספציפיות להופיע מהווים תנאים הכרחיים להופעתם. למעשה, קטגוריות אלו משרטטות קווים סביב העולמות הקוגניטיביים האפשריים שלנו, בדיוק כמו שיכולות החושים שלנו תוחמים היבטים אחרים של “עולמנו”. אמר זאת בבירור הבודהה:
“רק ביחס לגוף זה, עם תודעה ותפיסה, אני מכריז על העולם, על מקור העולם, על הפסקתו של חורבן העולם ועל הדרך שמובילה להפסקתו של העולם.” (אנגוטרה ניקאיה, II 48)
המודעות שלנו עצמה – בלתי ניתנת להפרדה משדה ויכולות החושים שלה – היא פשוט עולמנו הנחווה. כפי שלקוף וג’ונסון היו מדגישים, הסיווגים המובלעים שלנו נמצאים בלב העניין ומהווים את עצם “החומר של החוויה”. “תצורות” מסווגות אלה מחווטות בתוך המבנים של היכולות החושיות והקוגניטיבית שלנו. בניתוח בודהיסטי, את התפקיד הזה ממלאות הסנקהארות שהן אחד מחמשת המצרפים לפי הניתוח הבודהיסטי של בני האדם. סַנְקְהַארָה  (סנסקריט: סמסקארה),כפי שאתם אולי יודעים, היא אחת מהמילים הכי קשות לתרגום משפת הפאלי. התפתחותו ומוצאו של המונח מתחלק למילה san שמשמעותה “ביחד” ו-khāra  בא מן השורש kr, שמשמעותו “לעשות” (אותו שורש כמו קרמה). אם כן, משמעותו של המונח הנה “בניין” או “קבוצת מבנים”. הוא מתורגם לעתים קרובות כ”תצורה קרמטית”, בשל הקשר הקרוב שלו עם כוונה ומכאן עם קרמה. אולם, בהקשר זה סנקהארות מתפקדות יותר כתנאים למופע של רגע מוּדָעוּת.
זכרו, קטגוריזציה אינה תוצר של מודעות, אלא תנאי להופעה של מודעות. זה מספק דרך מדויקת יותר לתאר כיצד שפה מתנה את האופן שבו אנו חווים את העולם. כי שפה מוטבעת גם באופן נוירולוגי; אין שפה שקיימת במרחב מנטלי טהור מחוץ להתניה הפיזיולוגית שלנו. ואילו היתה, לא היינו יכולים להשתמש בה, לדבר אותה או להבין אותה. זאת הסיבה שתהליכי החשיבה קשורים לסנקהארות של הדיבור: vaci saṅkhāra. במלים אחרות, אין באמת הבדל בין קטגוריות לשפה.
כאשר אנו לומדים שפות אחרות, למשל, אנו רואים באופן אוטומטי את העולם במונחים של הקטגוריות שלמדנו. רבות מהקטגוריות שאנו עושים בהן שימוש בחיינו המקצועיים עכשיו, אחרי שנים רבות, עובדות באופן אוטומטי. אולם, לפני שהלכתם לאוניברסיטה כדי ללמוד את כל הקטגוריות האלה, היה תהליך של למידה מודעת מאוד.

[1]Lakoff and Johnson (Philosophy in the Flesh, 1999, 18f)

החוש השישי

ויליאם וולדרון (William Waldron) הוא פרופסור ב-Middlebury College בוורמונט, ארה”ב, שמתמחה בלימודי בודהיזם, הינדואיזם ומסורות דתיות של דרום מזרח אסיה. מחקריו מתמקדים  מתמקדים בדיאלוג בין אסכולת

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו