EN
EN

ממה אתם חוששים באמת?

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

בדרך כלל אנחנו חווים את עצמנו כיציבים וקבועים, אפילו ניצחיים; למרות זאת קיימת גם מודעות חמקמקה של זמניות, של העובדה שה”אני” מזדקן וימות. המתח בין שתי התפישות המנוגדות זהה במהותו לאשר הרגיש הבודהה שאקימוני עצמו כאשר, כפי שמספרת האגדה, הוא העז לצאת מארמונו של אביו ופגש, לראשונה בחייו, אדם חולה, אחר זקן ולבסוף גם גווייה. בעוד רוב הדתות המסורתיות פותרות את המתח הזה בטענה שהנשמה ניצחית, הבודהיזם עושה ההיפך. לא רק שהוא מקבל את היותנו בני תמותה שלנו במובן הרגיל של המילה, הוא גם מדגיש את התורה של אַנַטַא, “לא-עצמי”.
אנטא הינה מהותית בבודהיזם וקשורה קשר הדוק לרעיון בודהיסטי בסיסי: דוקהה.
דוקהה מתורגמת, בדרך כלל, כ”סבל” ומובנת יותר בהרחבה כתסכול או אומללות. למרות שלפסיכותרפיה יש בימינו יותר תובנות הקשורות לדינמיקה של הדוקהה המנטלית שלנו (הדחקה, העברה וכו’), הבודהיזם מצביע באופן ישיר יותר על שורש הבעיה: מוות איננו בבסיס הפחדים העמוקים ביותר שלנו וסבלנו הנפשי, אלא החשש המיידי והמבהיל שאנטא מעוררת והוא ש”אני” לא קיים כאן ועכשיו באמת.
החשד הזה מופיע בתוכנו כתחושה של חסר ומפעיל את הניסיונות העקרים והכפייתיים שלנו לקבע את עצמנו בעזרת זהות קבועה ובלתי משתנה. באופן מסורתי, מוסדות דת הרגיעו אותנו שתחושת החסר הזאת יכולה לבוא על פתרונה וקהילות מקומיות סיפקו  לנו בית חברתי ותפקיד שגרם לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. היום, בתרבות האינדיבידואליסטית יותר פירושו שזו אחריותי הבלעדית לקבע את עצמי – ומכאן, התחרותיות האכזרית והפראית לתהילה, כסף, משיכה מינית ודברים נוספים שאנחנו מאמינים שיהפכו אותנו ל”יותר אמיתיים”.
איך, אם כך, קורה שאנחנו עושים את השגיאה הזו ולאן זה מוביל אותנו?
מסתבר שבודהיזם הן מתאר את הבעיה והן מציע פתרון.
לפי התורה הבודהיסטית, תחושת העצמי מתפרקת לרצף של תהליכים נפשיים ופיזיים שהאינטראקציה ביניהם יוצרת את האשליה של מודעות לַעצמי – המובילה אותנו להאמין שמודעות היא מאפיין של העצמי.   
אבל מודעות כזאת היא כמו פני הים, מונחת על עומקים בלתי ניתנים לתאור שלא ניתן לתפוס ולהבין משום שזו ההתגלמות שלהם. הבעיה צפה ועולה כאשר המודעות המותנית הזו לעצמי רוצה לקבע את עצמה – להתממש; והיא אינה יכולה, בדיוק כפי שיד לא יכולה לתפוס את עצמה, או עין לא יכולה לראות את עצמה. הנסיון הזה, שכושל כל הזמן, נמצא בצל תחושת החסר שאנו חווים כהרגשה ש”משהו משובש אצלי.” בצורות הטהורות יותר, חסר מופיע במה שניתן לכנות תחושת אשמה או חרדה שמכרסמת במהות שלנו. מסיבה זו, תחושת אשמה כזאת נוטה להפוך לתחושת אשמה הקשורה למשהו, כי אז, לפחות, אנחנו יודעים כיצד לכפר על זה. וחרדה בלתי מוגדרת הופכת לפחד ממשהו, משום שכך יש לנו משהו להתגונן מפניו. לעיתים קרובות, אנחנו מחפשים אובייקטים – עושר חומרי, סטטוס – בעולם שבחוץ כדי להגן עצמנו מפני הסיבות שהמצאנו למצוקה שלנו.
אלא שהבעיה היא שאין אובייקט שיכול לספק אותנו אם זה אינו באמת אובייקט שאנחנו חפצים בו. כאשר איננו מבינים מה אכן מניע אותנו – לפי הבודהיזם, התשוקה שלנו להתממשות שהיא במהותה כמיהה רוחנית – אנחנו הופכים להיות כפייתיים כשאנחנו חומדים כל הזמן מה שאינו יכול להגשים אותנו.
לפי ניטשה (Friedrich Nietzsche), מי שממלא אחר האזהרה התנכי”ת באופן מילולי, ועוקר את עינו בעצמו, אינו הורג את החושניות שלו משום ש”היא ממשיכה לחיות בתוכו בצורה ערפדית מסתורית ומייסרת אותו במסווה דוחה.” אך גם ההיפך הוא נכון: אלה מבינינו החושבים שהצליחו להימלט מדחף רוחני כזה, מרמים את עצמם משום שהדחף לברוח מתחושת החסר שלנו ולהעשות ממשיים עדיין ממשיך לחיות בצורות מסתוריות חילוניות שרודפות אותנו כל עוד איננו יודעים מה מניע אותנו. אפילו הפחד מהמוות ותשוקה לחיי נצח מסמלים משהו אחר: הם הופכים לתסמין של האינטואיציה המעורפלת שלנו שהאגו, העצמי, אינו מודעות קשיחה אלא מבנה מנטלי, מרכזה של רשת מגינה שנמתחה על מנת להסתיר את הריק. לכן, לא נוח לנו להיות במחיצת אלה שהמבנים שלהם ניזוקו ביותר, הבלתי שפויים, משום שהם מזכירים לנו את העובדה הזו. אנחנו מסיטים מבטינו ממה שנמצא לנגד עינינו.
כפי שכתב ארנסט בקר (Ernest Becker), “האירוניה במצבו של האדם היא בכך שהצורך העמוק ביותר הוא להיות משוחרר מחרדת המוות והכליון (חֶסֶר) בעוד שהחיים עצמם מעוררים את זה, ולכן אנחנו חייבים להרתע ולהתחמק מהאפשרות לחיות במלואנו.”
לפי אוטו ראנק (Otto Rank), האדם המודני הוא חרדתי משום שהוא סובל ממודעות  לחטא, בדיוק כפי שהיה האדם שחי בתקופה קודמת, אלא שהוא חסר את האמונה בתפישה הדתית של החטא, מה שמשאיר אותו ללא אמצעי לכפר על תחושת האשמה. מדוע אנחנו צריכים להרגיש אשמים, ולהסכים לסבל, מחלה, ומוות כעונש הולם? מה תפקידה של האשמה הזו בקביעת המשמעות של חיינו? כמו שנורמן או. בראון (Norman O. Brown) מעיר ב”חיים מול המוות: המשמעות הפסיכואנליטית של ההסטוריה”: “הבעייה המהותית אינה החטא אלא חוסר היכולת לחיות. אשליית החטא חיונית לחיה שאינה יכולה להנות מהחיים על מנת שתארגן חיים של אין-הנאה.” אפילו התחושה של עשיית עוול נותנת לנו הרגשת שליטה מסויימת על הגורל הפרטי שלנו משום שניתן הסבר לתחושת החסר שלנו. אנחנו צריכים להשליך את תחושת החסר שלנו על משהו ורק כך אנחנו מוצאים אחיזה בזה.
בניגוד לדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואיסלאם), בודהיזם אינו הופך את תחושת החסר לחטא קדמון. הבודהה הצהיר שאינו מעוניין בנושא המטפיזי של מקור הדברים, והדגיש שהוא מלמד דבר אחד בלבד: כיצד לסיים אי נחת, חוסר סיפוק וסבל (דוקהה). מכך ניתן להסיק שהכי טוב להבין בודהיזם כדרך לפתור את תחושת החסר שלנו. משום שאין עבירה ראשונית ואין גירוש מגן עדן, יוצא שמצבנו הוא פרדוקס: מה שמציק לנו הינו הפחד המאוד מודחק שחוסר-הקיבוע שלנו, או אי-דבריות (no-thing-ness), מהווה בעיה. אך כשאנו מפסיקים לנסות למלא את החור שבמרכז ההוויה שלנו על ידי כך שאנו הופכים להיות ממשיים בדרך סימבולית כלשהיא, משהו קורה לזה – ולכן, קורה לנו.
קל מאוד לשגות בהבנת העניין, משום שהרפייה ושחרור אינם משהו שמודעות עצמית יכולה פשוט לעשות. האגו אינו יכול למחול ולוותר על החסר של עצמו, משום שהוא צידו השני של החסר הזה. בהכללה, אשמה היא חוויה של “משהו משובש אצלי”, ונדמה שאין דרך להתמודד עם זה, ואנחנו בדרך כלל נעשים מודעים לכך כאשמה ניאורוטית של “איננו טובים מספיק” בדרך כלשהי. הדרך הבודהיסטית מאתגרת אותנו להגיב באופן אחר. האשמה שהיתה במצבים הללו מתורגמת חזרה לתחושה פשוטה של אשמה, ובמקום למצוא לכך אובייקט, אנחנו פשוט עומדים בזה ועוברים את זה, ואיננו ממציאים סיפורים על עצמנו על מנת להתגונן מפני זה. השיטה לעשות זאת היא מודעות פשוטה, אותה מטפחת מדיטציה.
כאשר אנחנו משחררים את אמצעים המנטליים שתומכים בהערכה-עצמית, ה”אני” הופך להיות פגיע יותר. במצב הזה, לא ניתן לעשות כלום עם האשמה מלבד להיות מודע לה, לתת לה מקום עד שתכלה מעצמה, כמו להבה שממצה את הדלק שלה שבמקרה הזה הוא תחושה שגויה של ‘עצמי’.  אם אנחנו יכולים לטפח את היכולת לשהות איתה, האשמה האונטולוגית, בהעדר משהו אחר להיות אשם לגביו, מעכלת את תחושת העצמי ומתוך כך גם את עצמה. מהפרספקטיבה הבודהיסטית הזאת, השניות הבעייתית ביותר שלנו אינה החיים מול המוות אלא עצמי מול לא-עצמי או היות מול אי-היות. כמו בפסיכותרפיה, התגובה הבודהיסטית לשניות כזו כורכת בתוכה את הצד שנדחה. אם תחושת העצמי חוששת מהמוות, הפתרון הוא לתת לתחושת העצמי למות. אם מדובר בפחד מ’אי-היות’ (האינטואיציה המודחקת שהעצמי הוא פיקציה), הדרך הטובה ביותר להתיר את הפחד הזה הוא לההפך ל’כלום’.  מאסטר הזן מהמאה השלוש עשרה, דוֹגֶן, מסכם את התהליך בקטע מיצירתו הידועה שוֹבּוֹגֶנְזוֹ, בפרק הפותח, גֶנְג’וֹקוֹאָן)ראיית המציאות נכוחה(:
“ללמוד את דרך הבודהה משמע ללמוד את עצמך; ללמוד את עצמך משמע לשכוח את עצמך; לשכוח את עצמך משמע לקבל אישור קיומך מכל התופעות כולן; לקבל את אישור קיומך מכל התופעות כולן משמע להניח לגופנפש שלך ושל אחרים לנשור; עקבות העֱרוּת נמחקים אף הם, והעֵרוּת, ללא עקבות, עולה ומופיעה שוב ושוב, ללא הפסקה.”
“שיכחת” עצמנו מאפשרת לנו לאבד את תחושת הנפרדות ולהבין שאנחנו והעולם חד הם.
סוג זה של מדיטציה הוא לימוד של איך להעשות ‘לא-דבר’ בעזרת שיכחת תחושת העצמי, שקורה כאשר אנחנו ספוגים בתרגול המדיטציה. במידה שתחושת העצמי הינה היבט של הרהור בעצמי – של מודעות שמנסה לתפוש  את עצמה – יש משמעות לתירגול מדיטציה כזה כתרגיל בביטול ההרהור הזה. זו מודעות שמנסה לתפוש את עצמה, להגשים את עצמה, להפוך את עצמה לאובייקט.
מודעות משחררת מופיעה כאשר נפסקת ההתיידעות הרגילה שחוזרת על עצמה ללא הרף, ואז היא נחווית כשחרור או נפילה לתוך הריק. מאסטר הזן הואנג-פו ((Huang-po מהמאה התשיעית, כתב:” אנשים פוחדים לשכוח את המחשבות שלהם, פוחדים לפול לתוך הריק כשאין דבר שיוכל לעצור את נפילתם. הם אינם יודעים שה’ריק’ אינו באמת ריק, אלא המרחב של הדהרמה האמיתית.” ואז, כאשר איננו שואפים יותר לממש את עצמנו באמצעות דברים, אנחנו מגלים ש’התממשנו’ באמצעותם”, אומר דוגן.
התהליך הזה מרמז שהחשש שלנו מ’אי-היות’ איננו באמת ‘אי-היות’ משום שזו נקודת המבט של תחושת-העצמי החוששת מאובדן אחיזתה בעצמה. לפי הבודהיזם, להניח לעצמי ולהיות ב’אי-היותי’ מוביל למשהו אחר: כאשר המודעות מפסיקה לנסות לתפוס את זנב עצמה, אנו הופכים ל’לא-דבר’ ומגלים שאנחנו הכל – או ליתר דיוק, שאנחנו יכולים להיות כל דבר.
עם המיזוג והחיבור האלה, ה’לא-דבר’ במהותנו מותמר מתחושת-חסר לשלווה בלתי ניתנת להפרה משום שאין מה להפר.

ממה אתם חוששים באמת?

בדרך כלל אנחנו חווים את עצמנו כיציבים וקבועים, אפילו ניצחיים; למרות זאת קיימת גם מודעות חמקמקה של זמניות, של העובדה שה”אני” מזדקן וימות. המתח בין …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו