EN
EN

פשוט עניין של בחירה ?

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

כאשר אנו מתבוננים לראשונה בסוגיית הכוונה, תיתכן ותעלה בנו התחושה שזהו פשוט עניין של בחירה. אולם, כאשר אני מהרהרת בביטוי זה, אני מוצאת את עצמי מכניסה סימן שאלה בסופו: פשוט עניין  של בחירה? אולי כן, אולי לא. בואו נסתכל ונראה מה קורה כאשר  אנו עושים בחירות.         
ראשית, עלינו להכיר בכך שבלימוד הבודהיסטי הרעיון של כוונה נושא משמעות שונה במקצת מאשר בשפתנו היומיומית. בדרך כלל אנו חושבים על כוונה כעל תהליך קבלת החלטות, אך זוהי באופן יחסי רמה גסה של הבנה. בתרגול דהרמה, במרקם החוויה הלכה למעשה, זה מצביע  על דחף מעודן ביותר המורגש בתחילת תנועה או פעולה. הנכם עלולים להיווכח שמאוד קשה לראות זאת.
זוהי אינה מחשבה, אם כי לעיתים קרובות אנו חושבים על זה כעל כמחשבה. על פי הלימוד הבודהיסטי זה נוכח בכל רגעי החוויה שלנו: “כאשר הוא רוצה, אדם פועל באמצעות הגוף, הדיבור והמחשבה” (אנגוטרה ניקאיה, אוסף הדרשות הממוספרות, 6:63). כך שדבר אינו קורה ללא פעילות רצונית זו. במונחים של תרגול, הכוונה זה המקום שבו כל הפעילות נמצאת! זה קורה עכשיו, ברגע זה ממש, אם אנו מודעים לכך או לא. יותר מכך, זה תמיד משתנה בדיוק כמו כל דבר אחר.
בכל רגע נתון מתקיים טווח שלם של דברים הניתנים לחוויה – מראות, צלילים, תחושה גופנית כזו, תחושה גופנית אחרת וכד” – ועדיין רק אחד מכל אלו נבחר. תשומת הלב מתמקדת על אובייקט אחד בכל נקודת זמן וזאת בשל הכוונה. הכוונה היא זו שקובעת איפה תשומת הלב תאיר. בכל רגע תשומת הלב נעה למקום מסוים, היא רוצה להתייחס למשהו. האם אתם יכולים להרגיש את זה?
הבודהה אומר לנו שקיימים שישה סוגים של כוונה, שישה טעמים כביכול. שלושה מתוכם מיטיבים ושלושה מזיקים. הדחף להתייחס למשהו יכול להופיע עם טעם של אחיזה, דחיה או אשלייה, או שהוא יכול להופיע ללא אחיזה, ללא דחיה וללא אשלייה. זהו ההבדל בין חווית  סבל בכל רגע נתון ובין זו ללא סבל. אנחנו אפילו יכולים להגיד באופן ציורי, שאיכות הכוונה היא זו שקובעת את ההבדל בין רגע בעולמות השמימיים ובין עולמות הגיהינום.
לא רק שאנו חווים מצבים אלו ברגע ההווה, אלא שהכוונה קובעת הרבה איך העתיד שלנו ייראה. לבחירות שאנו עושים ברגע הנוכחי יש מומנטום – הן מבססות דפוס, יוצרות הרגל, נטייה להגיב באופן דומה בעתיד. זה מה שהבודהיסטים מכנים קרמה . בחירות מובילות לפעולות המבססות נטיות, אשר מהן בחירות עתידיות נעשות. זה מעגל הקרמה אשר אנו כרוכים בו ותורמים לו רגע אחר רגע.
כששמעתי לראשונה על המעגל הזה התחלתי להתבונן ולחפש אותו לפרטי פרטים בתוך חיי שלי. לדוגמא, יום אחד פשוט שמתי לב, שיש בידי שקית של חטיפי צ’יפס, הלכתי לקחת את המספריים וגזרתי את החלק העליון של השקית כדי שאוכל להתחיל לאכול אותם. ממש בו ברגע עלתה בי המחשבה “הו…עכשיו הלכת ועשית את זה!” זה היה כמו קול קטן של לורל והרדי – השמן והרזה שאומר, “אני מכיר אותה, אני יודע לאן זה מוביל. את אוהבת חטיפי צ’יפס וכבר כשאת דוחפת  את ידך לתוך השקית זו ואוכלת את הביס הראשון, נוצר המומנטום שיסחוף אותך רחוק”. לכולנו ישנן גרסאות אישיות שונות של זה, ואנחנו יכולים להתחיל ולהבחין בהן כשאנו מתבוננים במעגלי הכוונה שלנו.
בכל רגע אנו נמצאים בצומת דרכים. יש לנו אפשרות לבחור בעתיד שמח וחסר דאגה, או כזה שמנציח הרגלים ודפוסים שאנו יודעים שמובילים לעוד סבל. זהו לימוד מעמיק ויוצא מן הכלל, הידיעה  שיש לנו את היכולת לבחור לשים סוף לסבל, לבחור בדרך המובילה להתעוררות. אבל כיצד ננהג על מנת לנתב את הכוונה שלנו לכוון של טוּב וחופש, אל מול המומנטום שממשיך להניע אותנו בכיוון של עוד מצבים קשים? אם זה פשוט עניין של בחירה מדוע איננו עושים זאת? זה הנושא שאנו עומדים להתבונן בו , בשעה שאנו חוקרים את טבעה של הכוונה מתוך החוויה האישית שלנו.
הדבר הראשון שעלינו להבין זה שהכוונה אינה נמצאת תחת שליטה עצמית. אין לנו את השליטה שאנחנו חושבים שיש לנו. זה משהו שקשה לתפוס, היות ובכולנו קיימת התחושה שיש מישהו פה שמנהל את ההצגה. אני נועלת את נעלי, הולכת וקונה משקה, מרימה את הכוס ומקרבת  אותה לפי. זה קצת פשטני, אך אני חושבת שבכולנו קיימת התחושה שיש מישהו שיושב בתוך הראש שלנו, באיזה לוח בקרה. אך בדיקה מעמיקה של החוויה שלנו תגלה שכוונה היא לא עצמי.
מה שיכול לעזור לנו להתקדם לעבר התובנה הזו הוא  הלימוד על חמשת המצרפים. אולי הכי קל להיווכח שהגוף הוא איננו עצמי. לאחר שתרגלתם זאת זמן מה, אתם מתחילים לחוש מין מרחק או הבדלות מהחוויה הפיזית. לא כך? מן תחושה שגוף זה מתנהל על פי חוקים משלו והוא לא תחת שליטתכם? הביטו במראה וראו את השיער האפור וחושו את העור הנפול. דברים אלו נוטים לקבל את תשומת ליבנו עם התבגרותנו. אתם מתחילים לחשוב, “אולי זה באמת לא מי שאני!” גוף זה אינו עצמי.
אנו יכולים להתחיל להבין שגם התחושה, אינה מי שאנחנו. האפשרות של שהייה במצבים שאנחנו לא אוהבים, הרפיה ממה שאנחנו כן אוהבים – אפילו זה גדל עם התרגול, הלא כך? אנחנו מתחילים לחוש שהאושר שלנו לא תלוי בהם. זה בסדר כשדברים נעימים מסתיימים, ואנו יכולים לשאת את התחושות הבלתי נעימות. זה לא מי שאני. תחושה זה לא עצמי.
אתם יכולים באותו אופן לשים לב לתפיסה. אנחנו נאחזים פחות בזיכרונות מסוימים וההקשרים שהמוח עושה. לדוגמה: אנחנו יכולים לזהות את ההבדל בין כאב כמושג ובין החוויה הישירה של זה. אני יודעת שהיו זמנים, במיוחד בילדותי שרק המחשבה על כאב הייתה יכולה לשגע אותי – לא כל שכן החוויה עצמה. עם התרגול, התחלתי להבדיל בין המושג ובין החוויה עצמה. תפיסות אלו אינן מי שאתם. תפיסה היא לא עצמי.
התבוננות בהכרה נעשית קצת חמקמקה: האפשרות לראות את ההכרה בנפרד מהחוויה שלנו, בדרך כלל דורשת תרגול אינטנסיבי ממושך. למעשה ניתן להבחין בניצוצות האיכות המודעת כמשהו אחר מאשר התכנים והמרקם אשר בתוכם היא מוטמעת. למשל, כאשר אתם מתבוננים במשהו ואתם מודעים ל”אני” שמסתכל על זה. אתם יכולים להיות מודעים לדבר הקטן הזה שמתרחש, ההופך את הראיה לאפשרית. מתקיימת חווית ראיה טהורה ופשוטה. ברגע בו אנו יכולים לחוות את זה כל דבר אחר צונח, נעלם. אין “אותי” שמסתכל על זה. אין “את זה” שמסתכלים בו. מתקיימת רק חווית “ראייה”. אפילו ההכרה היא לא עצמי.
אבל אז אתם מגיעים לחוויה הזו של סַנְקְהַארוֹת, תצורות מנטאליות, התניות. עם התרגול אפילו את זה אתם מתחילים לראות. מה הן הנטיות שהכי מותנות אצלכם? אילו דפוסים שולטים באופן שבו הנכם מארגנים את חוויותיכם? האם אתם מרתיעים, מרחיקים דברים מכם כל הזמן ומגדירים את עולמכם על פי מה שאינכם אוהבים? האם אתם חמדנים, רוצים את זה ואת זה ואת ההוא על מנת להרגיש טוב עם הכל? האם אתם נוטים להיות מבולבלים, רוב הזמן יוצאים לארוחת צהרים בחוץ, כשאתם לא ממש יודעים  או רוצים לדעת מה קורה עמוק בפנים? יהיו אשר יהיו – אתם מתחילים לראות את הנטיות האלו – ומעצם זה אתם מתחילים לתפוס קצת מרחק מהן. אתם יכולים להתחיל להרגיש, “טוב, גם זה לא מי שאני. אם זה היה מי שאני, זה היה יותר מוצק, יותר קבוע” . התצורות המנטאליות גם משתנות – מרגע לרגע כתגובה לתנאים המשתנים – ולאחר זמן מה התובנה הזו מתחילה לשקוע פנימה. תצורות מנטאליות הן לא עצמי.
אשליה של שליטה היא המעוז האחרון של השקפת האני. אנחנו לא רוצים לשחרר את הרעיון שכל החוויה הזו היא לא בשליטה של האני, שאין מישהו שמנהל את כל זה. אך כאשר אנו מתחילים לראות את זה בעצמנו, אנחנו מתחילים לקבל תחושה של עד כמה כפייתית כל החוויה הזו של להיות בחיים יכולה להיות. אני זוכרת את אחד ממורי אומר לי כיצד אחרי שנים של תרגול איך זה פתאום הכה בו במלוא העוצמה: “או” הוא אמר, “זה הכל כפייתי! זה פשוט קורה, לא?” כאשר אתם מתחילים לקבל תחושה שהכוונות פשוט מתעוררות מעצמן, ושתנועת חיינו פשוט מתרחשת, ללא שליטת העצמי – זו תובנה מאירה מאוד.
מבחינתי זו היתה הקלה עצומה. פתאום הרגשתי שאני יכולה להפסיק להלקות את עצמי בשל מעשים לא מיומנים הנובעים מהרגלים. “זוהי הקרמה שלי, אחרי הכל, וזה ברור שאנהג כך. ככה זה כשאנחנו לא ערים”. עם התובנה הזו, התחלתי לשים דגש רב יותר על תשומת הלב. פתאום ידעתי, באופן עמוק ביותר, מדוע עלי להיות בתשומת לב. העצמי לא משחרר אותי, תשומת לב כן. גיליתי שאני יכולה להירגע יותר ופשוט לשים לב.
אלו אינן אמיתות הניתנות לידיעה על ידי חשיבה עליהן. אם אתם מהנהנים בראשכם, אתם יודעים למה כוונתי. ראיתם זאת. אפילו חוויה זו של תובנה לגבי טיבה של הכוונה נובעת מתנאים. היא עולה בכל רגע נתון, בהתבסס על דפוסים והרגלי תודעה שכל אחד מאתנו מורגל בהם. תהליך זה הוא לעיתים רחוקות מודע: הוא כמעט בלתי נראה לחלוטין. הרהרו לרגע על העומק שבלימוד זה.

פשוט עניין של בחירה ?

כאשר אנו מתבוננים לראשונה בסוגיית הכוונה, תיתכן ותעלה בנו התחושה שזהו פשוט עניין של בחירה. אולם, כאשר אני מהרהרת בביטוי זה, אני מוצאת את עצמי …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו