EN
EN

יהירות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

יהירות[1] היא אחת מאותן תכונות שיש לכולנו – והיא עבורנו יועצת הפכפכה. יש פעמים שהיא מועילה, כפי שנראה מאותה פרשה שבה אננדה מלמד נזירה, שגם כאשר אנו מתאמנים להתגבר על יהירות, בה בעת אנו חייבים להשתמש ביהירות לצורך האימון עצמו. הוא מביא דוגמה לפיה כאשר אדם שומע על פלוני שכבר הצליח להביא את סבלותיו לידי סיום והצליח לעבור את כל הדרך עד להשגת מטרתו – יכול אותו אדם לחשוב כך: “פלוני הוא בן אנוש, וגם אני בן אנוש. פלוני יכול היה לעשות זאת ולכן יכול גם אני”. באופן כזה [של התחשבות בקיומו של “עצמי” – המתרגם] אתה זקוק ליהירות לצורך האימון. אם אתה מאמין שאינך מסוגל לבצע את האימון, או שהוא נראה מרוחק מהישג ידך, יסתיים האימון ברפיון ידיים וויתור – אתה מסמן את מטרתך במקום נמוך מדי. וכפי שידוע לכל, אינך יכול לעולם להגיע למטרה גבוהה יותר מזו שסימנת לעצמך. ולכן, באופן כזה יהירות היא גורם מועיל.

אולם, אליה וקוץ בה. אג’אהן מהא בוואה (Ajaan Maha Boowa)[2] מכנה זאת בשם “קוצים של בורות”, כאשר יש בך יהירות האומרת “ובכן, זה הולך להיות פשוט” ואתה נעשה חסר זהירות ושאנן. ליהירות יש היבט נוסף. הבודהה מדבר על עריכת השוואה בין עצמך לאחרים, כגון שאתה סבור שהנך טוב מאחרים, או שהנך שווה לאחרים, או שהנך גרוע מאחרים. כל ההשוואות הללו נחשבות ליהירות. במלים אחרות, המחשבה של “אני משהו כזה” או “אני משהו אחר” נשזרת בתוך כל נושא נתון וכאן היא מצמיחהקוצים, בחשבך: “אני באמת מצליח בכל דבר ולכן אצליח גם בזאת” ואז אתה הופך אדיש או רשלני. או שאתה עלול לחשוב “אינני מסוגל לעמוד בכך. זה מעבר ליכולתי” ואז אתה מוותר. אתה מקשה על האימון שלך יותר מכפי שמתבקש. אבחנה דקה קיימת, לכן, בין יהירות שמועילה לבין יהירות שמזיקה.

בראש ובראשונה ישנו העניין של אמון. מחד גיסא חשוב להבין שדרך זו בה אתה הולך הינה רווית קשיים ולכן אינך יכול להתבסס על ההנחה השאננה של “זה ילך לי בקלות”. ומאידך גיסא אינך רוצה לייאש את עצמך במחשבה “זה יהיה עבורי בלתי אפשרי”. הבעיה איננה הדרך או מידת הקלות או הקושי שלה. הבעיה היא ה”עצמי” שבעניין. אלו הקוצים. ולכן התעלם מאותה מלה ככל שתוכל. בפשטות הזכר לעצמך אך זאת: “כך צריך לעשות”. “האם זה יהרוג אותך?” “כנראה שלא”. “אם כך, אתה יכול לעשות זאת”.

זה מה שאמר לי פעם אג’אהן פואנג[3]. באחד הערבים, לאחר יום עבודה ארוך, הוא אמר לי להשאר ישוב ער במשך כל הלילה. זה קרה בשלב מאד מוקדם של שהותי עמו, ואני הייתי טיפש דיי בכדי לומר “אינני סבור שאוכל לבצע זאת”. הוא הביט בי ושאל “האם לדעתך זה יהרוג אותך?” “ובכן, לא”. “אם-כך אתה מסוגל לבצע זאת”. בתשובתו הוא לא אמר שזה לא עומד להיות קשה. זה היה קשה בעליל, אולם לאחר הכל זהו אימון קשה. הוא פועל בניגוד לכל נטיותינו. טוב לנו עם חמדנות. טוב לנו לכעוס, לפעמים. טוב לנו לשגות באשליותינו, ובכל זאת את כל הדברים הללו עלינו להניח בצד ולשחרר מעלינו במהלך האימון שלנו. יכולתנו האנושית מאפשרת לנו לעשות כן. גם אם תמות במהלך האימון, זו היא דרך טובה למות. זה עדיף על פני מיתה ללא השגת יעד כלשהו או מיתה במהלך עשיית דבר טפשי באמת.

לכן נסה לחשוב באופן הבא: הכר בכך שלמרות הקושי, זהו חלק מהיותך חבר טוב לעצמך. לפי אחת ההגדרות חבר טוב הוא מישהו אשר יכול להעניק את מה שקשה לתת, יכול לעשות את מה שקשה לעשותו ויכול לסבול את מה שקשה לסבול. אם תפגוש חברים כאלה התחבר אליהם. רחש להם הערכה. רחש להם הוקרה. אלו הם האנשים שבאמת תרצה לראותם כחבריך. ובדיוק באותה דרך תרצה להפוך את עצמך לחבר הטוב ביותר של עצמך.

שאל את עצמך “מהו דבר שמהווה עבורי נטל ועדיין קשה לי לתת אותו?” סליחה היא דבר כזה. משעשע להיווכח כיצד לעתים דברים חומריים נמסרים בקלות, אולם סליחה, שאינה עולה דבר, קשה מאד לתת. נסה לסקור את רשימת האנשים בחייך שקשה לך לסלוח להם – ונסה זאת: סלח להם. נסה שלא לגרור עמך טינה ותגלה שבכך הענקת מתנה טובה באמת לעצמך.

עשה את מה שקשה לעשות. מדוט זמן ממושך יותר מכפי שאתה רוצה. מדוט בהליכה זמן ממושך מכפי שאתה רוצה. השקע מאמץ עודף בתרגול יותר מאשר אתה רוצה ותגלה שיש שכר למאמציך. זו היא החוליה המקשרת עם נשיאת סבל שקשה לנושאו. כאב – קשה לשאת. הבעת סלידה כלפיך מצד הזולת – קשה לשאת. אם כך, למד לשאת אותה. לא תמות מזה. מכך אין להבין שאתה אמור לשבת ולחרוק שיניים בעודך כואב. למד להשתמש בחוכמתך. כפי שאמר פעם אג’אהן צ’ה[4], אם ניתן להגיע להתעוררות רק על ידי הפגנת סבלנות, תרנגולות היו משיגות התעוררות לפני זמן רב – הן באמת מסוגלות לשבת במשך שעות ארוכות. עליך להשתמש בחוכמתך. כאשר משהו נראה כבד ומעיק, מדוע הוא כזה? על מה בדיוק מוטל העומס? ומדוע תרצה להזדהות עם מה שהעומס מוטל עליו? האם תוכל ללמוד שלא להזדהות עם מושא העומס?

דרך טובה ללמוד לקחים אלו היא להכריח את עצמך להכנס למצבים שבהם אתה נאלץ לפגוש את הקושי פנים אל פנים. זה בסדר גמור, הקושי קיים שם, הוא מהווה בעיה, ואתה מנסה לעקוף את הבעיה בעזרת כושר המצאתך. רק כאשר אתה נדחק לקרן זוית אתה מבין שחובה עליך למצוא דרך מפלט. ואתה מבין שאתה יכול לעשות זאת.

למד, אפוא, להיות החבר הטוב ביותר של עצמך. זה לא עניין של להיות פסימי או אופטימי. זהו עניין של לימוד כיצד להיות קשוב. קשב כרוך בשילוב מעניין של תכונות. מחד גיסא הינך בטוח בעצמך שפעולותיך אמנם תורמות דבר חיובי ועל כן הקשב איננו שלילי או פסימי. מאידך גיסא אתה למד שיש סיכונים שם, בחוץ, וסיכונים ישנם גם בתוכך. ישנם קשיים שעליך להתחשב בהם. עליך לכבד קשיים אלה אולם אל תניח להם להמם ולהכניע אותך. במלים אחרות עליך לשמוט את יסוד היהירות מעצמך. אל תביא את ה”עצמי” שלך אל תוך עשייתך. אל תביא את “אני יכול לעשות זאת בקלות” או “אינני יכול כלל לעשות זאת”. דחה היגדים כאלה מעליך ובדוק מה ביכולתך לעשות. גם אם דברים אינם עולים יפה בפעם הראשונה, נסה ונסה שוב ושוב. כך מתבגרים אנשים.

אחד מהיבטי הביקורת של אג’אהן פואנג היה התייחסות לאדם שהיה “טוב מראש, אפילו לפני שניסה לעשות משהו” – במלים אחרות, מסוג האנשים שמבינים מראש כיצד לפתור הכל. הוא לא נתן אמון באנשים כאלו. בה בעת, אם הוא מצא שנעשית מאד פסימי לגבי יכולתך לתרגל, גם במצב כזה הוא לא איפשר לך להישאר. הפרזה באופטימיות או הפרזה בפסימיות היו, לפי השקפתו, גישות בלתי מיומנות להתקרבות לדרך. שתי אלה הן צורות של יהירות. הכר בכך שדברים הם קשים אולם עשה כפי יכולתך.

ולמד לפתח את יכולת ההבחנה שלך. הישמר מאותם “קוצים של בורות”, אלו הביטויים כגון: “אני כך וכך” או “אינני רגיל בכגון אלה” או “אינני סובל זאת” או “זה קשה לי”. השמט את ה”אני”, את ה”עצמי” והדברים ייעשו קלים הרבה יותר.

לפיכך, גם אם הדבר עלול להיות קשה, אתה תעמוד בכך. את הדברים שקשה לתת, ביכולתך לתת. את הדברים שקשה לעשות, ביכולתך לעשות. את הדברים שקשה לסבול, ביכולתך לסבול, אתה תגלה שביכולתך לסבול. זה עלול להיות לא קל בפעם הראשונה. אתה עלול למצוא את עצמך דוהר לתוך קיר לבנים, אולם גם קירות לבנים ניתן למוטט. ניתן למצוא בהםבקיעים. יש דרכים לעוקפם, לחתור מתחתיהם, לטפס מעליהם או לחדור דרכם. כל שעליך לעשות הוא לאתר את האפשרויות הללו.

אשר-על-כן, למד את השימוש הנכון ביהירות: הבטחון שכן, אמנם, אתה יכול לעשות זאת, אנשים אחרים יכולים לעשות זאת, אלו דברים שבני אנוש כבר עשו קודם לכן – אתה בן אנוש ואתה יכול לעשות גם כן. ברגע שתיצבר בך מידה ראויה זו של שכנוע עצמי, השמט את ה”אתה”, השמט את ה”עצמי”, השמט את ה”אני”, הפשל שרוולים וצא לעבוד. כך, בדיוק בנקודה זו,תהפוך העשייה לקלה הרבה יותר. ובדרך זו הנך הופך להיות החבר הטוב ביותר של עצמך.

[1] הערת המתרגם: שמו של המאמר במקור הוא Conceit – גאווה, יהירות.(בפאלי “māna” – נטייה להשוואה). למונח זה משמעות מיוחדת בלימודי הבודהה, שהיא רחבה ועמוקה מן התרגום הסתמי. יהירות היא האשליה שהחוויות שלנו מהוות את ה”עצמי” שלנו ושאותו “עצמי” שלנו הינו בעל גבולות מוגדרים, מהות משלו והמשכיות. לפי הכתבים הפאליים הצמדות לקיום ה”עצמי” היא ה”זיהום” האחרון שנפטרים ממנו לפני ההתעוררות המלאה. שחרור מאשליה זו היא התובנה של אנטא, דהיינו העובדה שכל רעיון של “עצמי” הינו בלתי מוצק וזמני. (על-פי: https://buddhasadvice.wordpress.com/2014/03/31/conceit)/

[2] (1913 – 2011) – נזיר בוהיסטי תאילנדי, מאסטר במסורת נזירי היער.. ראה: https://en.wikipedia.org/wiki/Ajahn_Maha_Bua

[3]אג’אן פואנג – (1915 – 1986) ממסורת נזירי היער, מורהו במשך 22 שנים של מחבר המאמר. ראה גם: https://dhammawiki.com/index.php?title=Ajahn_Fuang_Jotiko

[4]אג’אהן צ’ה (1918 – 1992), מורה תאילנדי רב השפעה, מייסד שני מנזרים חשובים לפי מסורת נזירי היער, כולל במדינות המערב. ראה גם: https://en.wikipedia.org/wiki/Ajahn_Chah

יהירות

יהירות[1] היא אחת מאותן תכונות שיש לכולנו – והיא עבורנו יועצת הפכפכה. יש פעמים שהיא מועילה, כפי שנראה מאותה פרשה שבה אננדה מלמד נזירה, שגם …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו