EN
EN

ארבעת הסממנים של ההיאחזות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

אפילו בתרגול הפשוט של התבוננות בשאיפה אחת ובנשיפה אחת, אנו יכולים לראות באיזו מהירות התודעה שועטת קדימה ומתחילה למלא את החלל עם סוגים שונים של מחשבות, תפיסות, דימויים, זיכרונות ופנטזיות. התודעה מחפשת משהו לעשותו. זה רגיל לחלוטין ונורמלי. אבל מאיפה זה בא?
מעניין לחקור את מה שתיאר הבודהה כארבעת הסממנים של אופאדאנה, או היקשרות והאחזות. שורש המילה “אופאדאנה” הוא “דלק” או, כפי שלעיתים קרובות מתרגם זאת אג’אהן טניסארו, “מזון”. הדימוי הוא של אש המתחזקת את הקיום שלנו – בין אם זה הקיום הפיזי האמיתי שלנו או הקיום הנפשי של מי שאנחנו חושבים שזה אנחנו, מי שאנחנו חושבים שזה לא אנחנו, או מי אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות.
איך כל זה מתוחזק? איך זה נשמר? במה אנחנו מאכילים את תודעותינו ואת לבבותינו? הבודהה מצביע על ארבעת סוגי ההיאחזות בתור אלה הנצמדים לאופני הקיום שיוצרים את דרכי החיים שלנו. הראשון הוא היקשרות להנאות החושים, או קאמה-אופאדאנה (kamupadana). זה די רגיל, פשוט וקל לזהות – הרצון הבסיסי לסיפוק, הנאה וגירוי. הלהט החושני שנדמה כי הופך את החיים ראויים למחיה. זה יכול גם לשמור אותנו סגורים די חזק, אבל בה בעת האמונה היא כי חיפוש סיפוק עדיף על לא לעשות דבר. כמובן, אנחנו לא באמת יודעים מה זה “לא לעשות דבר” מכיוון שכל הזמן אנחנו מעסיקים את עצמנו. אנחנו משתעממים די מהר אם אין שום דבר מגרה, אז אנחנו מחפשים משהו שישמור אותנו מרוגשים ומתעניינים.
הבודהה נשאל פעם, “מה מונע מאתנו להיות ערים, להיות משוחררים ממש בחיים האלה?” הוא השיב שמדובר בהיקשרות להנאות החושים – הנאה חושית דרך העין, האוזניים, האף, הלשון, הגוף. “זה שהינו עם השתוקקות והיאחזות אינו מסוגל לחוות ניבאנה ממש בחיים האלה; זה שהינו ללא היאחזות מסוגל לחוות ניבאנה ממש בחיים האלה”.
במהלך המדיטציה שלנו, כאשר אנו צופים בתודעה חוזרת ונאחזת שוב ושוב, אנו מזהים עד כמה עמוקה היא הנטייה. התודעה מחפשת דבר מה. זהו ההרגל שלה. בתורתו של הבודהה, אין זו אמירה מוסרית או אתית. אנחנו המערביים אולי מוסיפים את האמונה:  זה דבר רע, בעשותי זאת אני אדם רע. אבל הבודהה רק מפנה אותנו להתבונן בתוצאה. אם אושר וחופש הם מה שמחפשים, האם היאחזות בהנאות החושים מביאה לתוצאה המבוקשת?
סוג השני של היאחזות הוא דיטהי-אופאדאנה (ditthu-padana), או היאחזות בדעות. זוהי הנטייה של המחשבה לחפש נקודת מבט או דעה שבה הכל ברור: זה נכון, יש לי את התשובה, עכשיו אני מאושר. כמובן, החיים לא ממש עובדים ככה. הבודהה קורא לזה הסבך של הדעות, הפראות של הדעות, העיוות של הדעות: אני כבר הבנתי את כל זה. עכשיו הכל בטוח ונוח עבורי. לא ייקח הרבה זמן עד שבית הקלפים הזה יקרוס או יאותגר בצורה זו או אחרת. הבודהה מצביע על הנטייה שלנו לחפש ביטחון, שלום, רווחה ואושר בדעותינו ובנקודות ההשקפה שלנו.
שלישית, מציין הבודהה סילאבאטה-אופאדאנה (Silabbatupadana), או היאחזות בכללים ובנדרים, בציוויים ובתרגולים אשר מניחים שיובילו לטוהר. לעתים קרובות זה מתורגם ל”היצמדות לטקסים ולפולחנים.” נצמדים לאמונות טפלות כמו קבלת ברכות כשמותזים במים קדושים או באמצעות רחצה בגנגס, שהיו מנהגים נפוצים בתקופת הבודהה. התודעה מאמצת זאת בכל כך הרבה דרכים. אנחנו מנסים לעשות את הדבר הנכון, שהכל יסתדר בהתנהגות שלנו או בתרגולים שלנו. מפיצים טוּב לב אוהב, מקדישים ברכות, אפילו רואים את הכל בתור ארעיות, סבל, לא-אני (אניצ’ה, דוקהה, אנטא) – אלה יכולים להיות רק טקס או פולחן כמו כל דבר אחר. פשוט לחזור בתודעה “זה לא קבוע, לא משביע רצון ולא אני” לא יטהר אותנו. זה בהחלט תרגול שהבודהה לימד, אבל חשוב להיות קשובים לאופן שבו הוא מיושם.
זה לא אומר שאיננו צריכים לעשות תרגולים מסוימים או טקסים דתיים. אבל רק עשיית תרגולים כאלה אינה מה שתביא לטיהור. הישג אמיתי מגיע כאשר אנחנו באמת מקדישים את עצמנו לתרגול, משקיעים מאמץ באופן שאינו מכוון-עצמי או מקובע-בעצמי. האם אנחנו יכולים להיפטר ממה ש”אני רוצה לצאת” ממנו”, או מהאובססיה שהכל יהיה בסדר, אפילו במונחים של כללי המוסר? יש להכיר בכך שהתרגול נועד להפחית את ההיאחזות וההיצמדות. מה שבאמת שוחק אותנו זה כאשר איננו מבחינים בהיאחזויות שלנו, בהשתוקקות ובחיפוש. הרעיון של “אני עושה את התרגול” מפריע להיות קשוב למה שקורה בלב ובתודעה. כאשר אנו קשובים, אנחנו יכולים למעשה לבצע את התרגול וליהנות ממנו, להתענג עליו ולקבל תוצאות מיטיבות.
הצורה האחרונה של ההיאחזות היא היאחזות באמונה בעצמי,  אטאוואדה-אופאדאנה ((attavadupadana. “אטא” פירושו “עצמי”, “וואדה” פירושו “לימוד” או “אמונה”. לעצמי יש תפקיד, אבל אנחנו נלכדים באמונה בסיפור או אפילו בדוקטרינה שלו, וזה יוצר תוהו ובוהו. חשוב להכיר כיצד תחושת “אני” ו-“שלי” מרמזת על עצמה כל הזמן – השתוקקות והיאחזות בתחושות ה-” ‘אני’ צריך לקבל את זה, זה חייב להיות כך ‘עבורי’ “. אלה הזרעים של שגשוג המחשבות בתודעה. כאשר אנו יושבים ומתרגלים, צופים בנשימה הנכנסת ויוצאת, תחושת ה-“אני” וה-“שלי” באה ומחפשת מקום לנחות, לייצר סיפור. האם אנחנו פשוט יכולים להיות עם הנשימה ולצפות בה? אנחנו לא צריכים לפתור אותה, להילחם בה, לשנות אותה לאיזה משהו אחר. גם זו תהיה היאחזות באמונה בעצמי. רק להיות עם התחושה של הנשימה, חזרה אל הטבע הנצחי של חוויה. להרגיש את המוצקות, קשיות, מוחשיות, נזילות, תנועה. אלו החיים; בכך כל זה מסתכם בסופו של דבר, התחושה של היסודות. הם לא אני ולא שלי, אפילו לא ההכרה או תחושת החיים. לחקור את הפשטות של החוויה. מה מוציא אותנו מזה: איזה סוג של היאחזות פועל כאן, איך זה עובד, לאן זה לוקח אותנו?

ארבעת הסממנים של ההיאחזות

אפילו בתרגול הפשוט של התבוננות בשאיפה אחת ובנשיפה אחת, אנו יכולים לראות באיזו מהירות התודעה שועטת קדימה ומתחילה למלא את החלל עם סוגים שונים של …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו