EN
EN

תבונת הרגשות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

הרגשות שלנו יכולים להיות מופעלים ממשהו מאד קטן: תחושה פיזית, מחשבה חולפת, מגע, הרגשה. בהקשר של דְהַמָה אנו מתחילים להבחין שלמעשה רגשות הם מבנים: תערובת של מחשבה, הרגשה, תפיסה, התניות עבר, טראומה, סיפורים משפחתיים: כל הדברים הללו באים יחדיו ליצור רגשות. לעיתים אנו בסיטואציה בה ללא סיבה נראית לעין אנו מתחילים לבכות, או נהיים כעוסים או מבולבלים. כשאנו מחפשים סיבה ולא מוצאים אחת, אנו עשויים לחשוב שמשהו בנו אינו כשורה, שזו אשמתנו. אנו הופכים עצמנו אומללים מכיוון שאיננו מבינים שישנה תמונה גדולה יותר. כך זה להיות אנושי.
הפסיכולוגיה המודרנית לא הצליחה להגדיר רגש. עשורים של מחקרים כשלו בנסיון לאתר מהו רגש. הוא משתנה תמידית, הוא בלתי ניתן להגדרה. אז אנו עשויים לשבת שלווים במדיטציה, מוקפים באנשים אחרים רבים, אך כשמישהו אחר נכנס אל החדר תחושת השלווה משתנה. אנו מודעים לגוון של תחושה חדשה, אולי רגש טעון בגוף ואנו מבינים שעל מנת לשחרר את זה יידרש יותר מרק מודעות והסכמה להרפות. נדרשת גם תבונה, הבנה, כדי לראות לעומק המאפיינים האמיתיים של אניצ’ה- דוקהה- אנטא – שזה בלתי קבוע, לא מספק, ולא- עצמי.
המונחים ‘חוכמה’ ו’רגש’ נראים זרים זה לזה. לרוב אנו לא מקשרים רגש עם חוכמה. באופן מעניין, רגשות מקושרים ליסוד המים. מורה ידוע ממסורת נזירי היער הצביע על כך שאנו מאד מודאגים בנוגע לאקולוגיה ולטוהר היסודות בכדור הארץ, אך לעיתים נדירות אנו לוקחים בחשבון עד כמה מזוהם יסוד המים הפנימי שלנו עלול להיות. כשאנו לא בתשומת לב לרגשות שלנו, הם יכולים להיעשות רקובים. לרוע המזל, דרך חוסר המודעות הזו, הם גם יכולים להפוך למאד עוצמתיים ולהשפיע על כל הסביבה הפנימית שלנו, ממש כשם שמים יכולים לחלחל ולזהם את סביבתם הטבעית.
למרות זאת, זה יכול להיות קשה להתבונן בבהירות על כמה רגשות – כעס, קנאה, צרות עין, חמדנות – מכיוון שהם כל כך כואבים. אך דרך הבודהה מתחילה בהכרה של סבל. רק כשאנחנו מסוגלים לראות סבל אנו יכולים לדעת שיש סוף לסבל. דוקהה, סבל, לעיתים מתורגמת כ ‘לחץ’. זהו תרגום טוב. כשאנו מתבוננים ברגשות שלנו, אנו מתבוננים על לחץ, על מתח. אך אנו עשויים למצוא שלמרות שאנו למדים את התודעה שלנו ואת גופנו, הסיפורים הפנימיים שלנו או הדרך בה אנחנו מתייחסים לאנשים אחרים, אנו למעשה עדיין לא רואים את המתח הקשור בהם. אנו יודעים שיש בנו משהו מתוח, משהו אומלל, משהו עצוב או דביק, אבל עדיין איננו יכולים לראות זאת בבהירות. לעיתים קרובות זה מכיוון שזה קרוב מדי אלינו. זה כמו עור שני, אין מספיק מרווח בינינו לבין ההדהוד הרגשי.
לעיתים קרובות אני נזכרת שבמשך הרבה שנים לא חשבתי שאני כועסת בסיטואציות מסוימות. פשוט צדקתי! לקח לי זמן רב לראות כעס כחוויה אובייקטיבית, כשמשהו נפרד ממני. חשבתי שאני יודעת הכל על כעס: לימדתי אנשים אחרים כיצד להתמודד עמו, למדתי אותו, מדטתי עליו, אך עדיין הוא לא היה לגמרי ברור. אולם, ברגע שכעס נראה בבירור כרעיל, כל רעיון של כעס ‘צודק’ יוצא מחוץ לחלון.
חמדנות זה עוד רגש חזק, לא רק חמדנות לאוכל, אלא חמדנות לכל דבר. למעשה, זו הייתה האנרגיה של חמדנות שהביאה אותי לדהמה. הבנתי שתשוקה היא בור ללא תחתית: היא לעולם לא תסופק. אין זה משנה כמה מטעמים נהדרים אתם אוכלים, כמה חופשות נהדרות יש לכם, כמה אתם נהנים ממערכות יחסים נהדרות, חוסר הסיפוק תמיד מעבר לפינה. לזה הבודהה קורא דוקהה. עכשיו, כשאתם רואים תשוקה בבהירות, אתם רואים גם את המאפיינים שלה של אניצ’ה, דוקהה ואנטא. שאלו את עצמכם מי הוא אותו ‘אני’ שמשתוקק ואינו מסופק תמידית? מי מחפש סיפוק חושי? מי הוא ה ‘אני’ שכועס בצדק? עד אשר תראו דרך אשליית ה’אני’ תהיו לכודים בתוך תשוקה. כמובן, אפילו שישנה איזו תובנה לטבע של תשוקה והסבל הרגשי כתוצאה ממנה, אין זה אומר שהרגל התשוקה אינו ממשיך, או שלא תתעוורו שוב. אבל ראיתם וידעתם את הדפוסים של תשוקה ואתם מתחילים להבין את החשיבות של פיתוח חוכמה בנוגע לרגשות שלכם.
לשחרר רגש עשוי לקחת זמן. למרות שבתודעה שלכם זה לגמרי נגמר, הגוף שלכם עדיין יכול להיות מלא בשאריות הרגשות של זעם, חמדנות או עצבות. הגוף והתודעה לא תמיד מדברים זה עם זו. אתם עשויים להצטרך להיות מאד סובלניים ומודעים לגבי האופן שבו הגוף סופג ומשחרר רגש באיטיות רבה יותר מהתודעה. אתם עשויים לחשוב שהרגשות הללו קורים בגלל משהו שעשיתם, אך למעשה הם תגובה למה שאנו תופסים כנעים או כלא נעים, למה שאנו אוהבים או לא. אנחנו לא צריכים להאשים את עצמנו, אלא פשוט לזהות שכאשר תשומת לב איננה נוכחת, החיים קורים על טייס אוטומטי! זהו היבט של אנטא.
לפעמים התודעה יכולה להיות כל כך מלאה ברגש עד שהמוח מאבד מיכולתו לחשוב ואנו לא יכולים להביע את עצמנו. בזמנים כאלו, של רגש עוצמתי, נראה שלתודעה יש מעין מכניזם של הגנה, היכולת להתנתק. כאשר יש לנו חוויה רגשית חזקה, אנו נוטים לתגובת יתר ומאבדים את הבהירות. מכיוון שאין לנו את היכולת להיענות לסיטואציה, התודעה פשוט נאטמת.
לו היינו באמת בשליטה על התודעה שלנו, היינו מעדיפים תודעה שלווה ושקטה במקום הסערות וההפרעות שאנו חווים לעיתים קרובות. ובכל זאת, כאשר רגש נוכח אנו יכולים לראות זאת כהזדמנות פז. אף על פי שרגע זה עשוי להיות רגע כואב, כשאנחנו נשארים מאד נוכחים ומחוברים לחום ולאנרגיה שעוברים דרכנו, נראה אותו משתנה ומאבד מהמטען הרגשי. נוכל לשחרר אותו. אך אם לא נהיה מודעים אליו, הוא יחייה הרבה סיפורים ישנים. אם אנחנו נאמין לרגשות שלנו, הם יסחבו אין ספור סיפורים יחד איתם, כל מה שמתקשר לאותו הרגש. ורגשות אינם בררניים: כל דבר ישן יכול לעלות ועד שנראה דרך ונבין את ההקשרים, הם יהיו למעמסה קשה. לפעמים אתם עשויים לתהות כיצד הטבע הרגשי שלנו והחוכמה יכולים להגיע ביחד.
מאסטר גדול כמו אג’אהן צ’ה היה מארגן סיטואציות בהם תלמידיו היו רואים את הטבע הרגשי שלהם. הוא היה לוחץ להם על הכפתורים כך שהם היו נעשים ממש כועסים, מניע את התודעה שלהם למצב רגשי אינטנסיבי. אולי זה לא סוג הלימוד אותו הייתם מבקשים עכשיו, אבל אם הוא היה מגיע לפתחכם, כיצד הייתם מגיבים? האם הייתם מתחילים להתלונן ולהאשים את הסיטואציה? מבקרים את האנשים המעורבים? או שהייתם משתמשים בסיטואציה כלימוד? למעשה, אולי הבחנתם שהחיים נותנים לנו שפע של הזדמנויות לאתגר ולבחון את עצמנו. נראה שתמיד יש מישהו ש ‘דורך לנו על קצות האצבעות’. במובן הזה החיים הם המורה הגדול שלנו. אתם עשויים לחשוב: ‘לא, אני הולך למדוט כדי שאוכל להרגע. אני הולך להתרחק מכל זה.’ אך זכרו שמצב של רוגע הוא רק היבט אחד של התרגול. בבודהיזם התודעה מושוות לאגם צלול אך כשאנו מתבוננים עליו אנו עלולים להתעלם מהפסולת בתחתית ולאבד את הסיכוי להיעשות חופשיים מאשליה.
ללכת בדרך איננו דבר קשה לכשעצמו. אבל זה קשה לתחושת העצמי, לישות האשלייתית הנקראת ‘אני’ שכה מתנגדת לשחרור. שוב, העצמי הזה הוא אוסף של הרגלים, הוא אינו פגם. אין לכם ‘עצמי’ מכיוון שרציתם בו. זה פשוט קרה. לא רציתם שיהיה לכם אגו, אגו אחוז באשליה, אותו אתם עשויים לשנוא כרגע: ‘האישיות שלי – אני נוראי!’ אנחנו טובים מאד בהשפלה עצמית, בהחלט, זה עשוי אפילו להרגיש נוח.
אז כיצד אנו יכולים להתחיל להתיידד עם הטבע הרגשי שלנו? אולי תחילה הראש מוביל. אנו יודעים מה לעשות, אולי קראנו את כל הלימודים על רגשות ואנו מלאי כוונות טובות. ואז, כשתרגול הדהמה הופך לחלק מחיינו, אנו מתקרבים אל ליבנו. זה עשוי להיות מפחיד מכיוון שללב יש איכות רכה, פגיעה,נוזלית, שלא כמו האנרגיה המנטלית בראשנו שיכולה להיות קשה ודי נוקשה. כאשר אנחנו נכנסים לאזור הלב אנו מתחילים לבוא במגע עם עולם הרבה יותר מעורפל ככל שאנחנו נעים מהאנרגיה המנטלית אל עבר היבט יותר רגיש של התודעה והגוף שלנו. אנו מתחילים לחוש ולהתחבר עם החוויה הרגשית שלנו באופן ישיר, ללא בלבול. אנו מגלים שבממלכת הרגשות הדברים הם הרבה פחות מוגדרים. אין מחיצות וגבולות ברורים. רגשות יכולים להיות בוגדניים – מכיוון שהם יכולים להתפשט כל כך רחוק. עבור תודעה שנצמדת להיגיון ובהירות אינטלקטואלית, התרגול יכול להיות קשה, מכיוון שלראות בבהירות אין קשר לרעיון אודות הדברים, זוהי היכולת לראות את הדברים כפי שהינם, כאן ועכשיו, בנוכחות התודעה.
ככל שאנו נהיים מאד נוכחים עם הרגשות שלנו, זה מדהים כיצד הנוכחות הזו של התודעה יכולה להרגיע את התגובות שלנו בצורה מאד טבעית. פשוט על ידי השארות לגמרי בנוכחות כאשר עולים רגשות, אנו יכולים להיות עדים כיצד הם משתנים ודועכים. ואילו, אם איננו מודעים לכך מיד, הרגשות שלנו יכולים להפוך לסיפור עצום המערב ‘אותי’ ו’אותו’, ו’אותם’ ו’אותנו’, ו’איך אתה מעז?’ או אז רגשות יכולים להפוך להר של בעיות. אבל אני בטוחה שאף אחד מאיתנו אינו מעוניין בהר של בעיות. אנחנו לא מבקשים אותם, הם פשוט קורים לנו. זה אנטא. אין עצמי בשליטה, רק תוצאות של הרגלים. כאשר אנחנו אומרים ‘הלוואי ולא הייתי כה כעוס. הלוואי ולא הייתי מקנא כל כך’, אנו עדיין חושבים שאנו בשליטה על הרגשות שלנו, אך למעשה אנחנו לא. אנחנו בשליטה רק כאשר אנחנו מתחילים להסתכל עליהם דרך העדשות של תשומת הלב והבנה בהירה. בתרגול דהמה, תשומת לב וראייה בהירה פשוט מורשים לקחת פיקוד. כשאנחנו מסוגלים להסתכל על עצמנו באור השלו והשקט של תשומת הלב, ללא שיפוטיות, חמלה מתעוררת באופן טבעי ואנו יכולים לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו. הרגע הזה הוא קבלה מושלמת של מה שיש.

תבונת הרגשות

הרגשות שלנו יכולים להיות מופעלים ממשהו מאד קטן: תחושה פיזית, מחשבה חולפת, מגע, הרגשה. בהקשר של דְהַמָה אנו מתחילים להבחין שלמעשה רגשות הם מבנים: תערובת …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו