EN
EN

ריקות, יחסות ופיסיקת הקוואנטים

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

[הערת העורך: במאמר זה משתמש המחבר במונח “סכיזופרני” באופן מוטעה, כפי שבדרך כלל אכן עושים אנשים רבים. למעשה, משמעות סכיזופרניה היא “הזייה לגבי המציאות”. המונח בשימושו הנוכחי מתאר “פיצול אישיות”; כלומר, MPD (הפרעת אישיות מרובה), בהתכוונות לשתי השקפות סותרות של המציאות.]
* * *
ניתן להבין בשלוש הדרכים הבאות את העיקרון של התהוות מותנית. ראשית, כל הדברים המותנים והאירועים בעולם מתהווים רק כתוצאה מהאינטראקציה של סיבות ותנאים. הם לא רק צצים משום-מקום, כשהם בנויים בשלמותם. שנית, קיימת תלות הדדית בין החלקים והשלם; ללא חלקים לא יכול להיות שלם, ללא השלם אין הגיון בלדבר על חלקים. תלות הדדית זו של חלקים ושלם חלה בשני מושגי המרחב והזמן. שלישית, כל דבר שקיים ויש לו זהות, עושה זאת רק בהקשר הכללי של כל מה שאתו יש לו קשר אפשרי או פוטנציאלי. אין תופעה הקיימת עם זהות עצמאית או פנימית.
העולם מורכב מרשת של יחסי גומלין מורכבים. איננו יכולים לדבר על הממשות של ישות מסוימת מחוץ להקשר של מגוון יחסי הגומלין עם סביבתה ותופעות אחרות, כולל שפה, מושגים, ומוסכמות אחרות. לפיכך, אין סובייקטים ללא האובייקטים שבאמצעותם הם מוגדרים, אין אובייקטים ללא סובייקטים שתופסים אותם, ואין עושים ללא דברים שנעשים. אין כיסא בלי רגליים, מושב, גב, עץ, מסמרים, הרצפה שעליו הוא מוצב, הקירות המגדירים את החדר שבו הוא נמצא, האנשים שבנו אותו, והאנשים שמסכימים לקרוא לזה כיסא ולהכיר בו כמשהו שיושבים עליו. לא רק שקיומם של דברים ואירועים הוא מותנה לחלוטין, אלא שעל פי עיקרון זה, עצם הזהויות שלהם תלויות לגמרי באחרים.
פעם בשיחה פומבית בגרמניה, הפניתי את תשומת הלב למגמה ההולכת וגוברת בקרב מדענים רציניים להביא בחשבון תובנות של מסורות ההגות מרחבי העולם. דברתי על מקום המפגש בין המסורת הבודהיסטית שלי והמדע מודרני – במיוחד בטיעונים הבודהיסטים התומכים ביחסיות הזמן והדוחים כל רעיון של מהותנות (essentialism). ואז שמתי לב שפון-וייצזקר נמצא בקהל, וכאשר תיארתי את החוב שלי אליו בעבור מעט ההבנה שיש לי בפיזיקת הקוואנטים, הוא העיר באדיבות שאם המורה שלו ורנר הייזנברג[1] היה נוכח, הוא היה נרגש לשמוע על ההקבלות הברורות והמהדהדות, בין הפילוסופיה הבודהיסטית לבין התובנות המדעיות שלו.
מערך משמעותי של נושאים במכניקת הקוואנטים נוגע בשאלת המדידה. אני מבין שלמעשה, יש שטח שלם של מחקר המוקדש לעניין זה. מדענים רבים טוענים שמעשה המדידה גורם ל”קריסה” של פונקציית הגל או החלקיק, תלוי במערכת המדידה המשמשת בניסוי; רק בעת המדידה האפשרות הופכת לממשות. עם זאת, אנו חיים בעולם של חפצים יומיומיים. אז השאלה היא, כיצד, מנקודת המבט של הפיזיקה, אנחנו מיישבים מצד אחד את מושגי השכל הישר שלנו לגבי עולם יומיומי של אובייקטים והמאפיינים שלהם ומצד שני העולם המוזר של מכניקת הקוואנטים? האם בכלל אפשר ליישב בין שתי נקודות מבט אלה? האם אנחנו נידונים לחיות עם מה שהוא לכאורה נקודת מבט סכיזופרנית על העולם?
ביומיים של סדנה באינסברוק על נושאים אפיסטמולוגיים-הכרתיים הנוגעים ליסודות של מכניקת הקוואנטים והפילוסופיה הבודהיסטית של דרך האמצע, שבמהלכה אנטון ציילינגר, ארתור זאג’ונק ואני נפגשנו לדיאלוג, סיפר לי אנטון שעמית מפורסם שלו העיר פעם שרוב הפיזיקאים הקוואנטים מתייחסים לתחומם באופן סכיזופרני. כאשר הם נמצאים במעבדה ומשתעשעים בעיסוקיהם, הם ריאליסטים. הם מדברים על פוטונים ואלקטרונים שנעים לפה ולשם. עם זאת, ברגע שאתה עובר לדיון פילוסופי ושואל אותם על הבסיס של מכניקת הקוואנטים, רובם יאמר ששום דבר לא קיים באמת ללא מכשיר המדידה שמגדיר אותו.
בעיות מעט מקבילות עלו בפילוסופיה בודהיסטית בנוגע לפער בין נקודת המבט של השכל הישר שלנו לגבי העולם לבין הפרספקטיבה המוצעת בפילוסופיה של נגארג’ונה לגבי הריקות. נגארג’ונה העלה את הרעיון של שתי אמיתות, “קונבנציונלית” ו”מוחלטת”, המתייחסות בהתאמה לעולם החוויות היומיומי ולדברים ולאירועים במצב הווייתם המוחלט, כלומר, ברמה של ריקות. במישור הקונבנציונלי, אנחנו יכולים לדבר על עולם מגוון של דברים ואירועים עם זהויות וסיבתיות ברורות. זהו התחום שבו אנחנו יכולים גם לצפות מחוקי הסיבה והתוצאה, וחוקי ההיגיון כגון עקרונות הזהות, הסתירה, וחוק שלילת האמצעי לפעול ללא הפרעה. העולם הזה של חוויות אמפיריות אינו אשליה, וגם אינו בלתי-מציאותי. הוא אמיתי בכך שאנו חווים אותו. גרגר השעורה אכן מייצר נבט שעורה, שבסופו של דבר יכול להניב יבול שעורה. לקיחת רעל יכולה לגרום למוות, ובאופן דומה, לקיחת תרופות יכולה לרפא מחלה. עם זאת, מנקודת המבט של האמת המוחלטת, לדברים ולאירועים אין מציאות בדידה, עצמאית. המעמד האונטולוגי המוחלט שלהם הוא “ריק” במשמעות שלאף דבר אין סוג כלשהו של מהות או ישות פנימית. 
אני יכול לדמיין משהו דומה לעיקרון זה של שתי אמיתות המתאים לפיזיקה. לדוגמא, אנו יכולים לומר כי המודל הניוטוני הוא מצוין לעולם השכל הישר כפי שאנו מכירים אותו, ואילו היחסות האיינשטיינית המבוססת על הנחות שונות בתכלית מייצגת בנוסף מודל מצוין לתחום אחר או כוללני יותר. המודל האיינשטייני מתאר היבטים של מציאות שהם קריטיים למצבים של תנועה יחסית, אבל ברוב המקרים לא ממש משפיעים על תמונת השכל הישר שלנו. כמו כן, המודלים של המציאות לפי הפיזיקה הקוואנטית מייצגים את פעולתו של תחום אחר – המציאות ה”נגזרת” בעיקרה של חלקיקים, במיוחד בתחום המיקרוסקופי. כל אחת מהתמונות האלה היא מעולה בזכות עצמה ולמטרות שלשמה נועדה, אבל אם אנחנו מאמינים שמישהו מהמודלים האלו מורכב מדברים שהם אמיתיים במהותם, אז אנחנו צפויים לאכזבה.
כאן אני מוצא את זה מועיל להביט על הבחנה קריטית שהותוותה על ידי צ’נדרקירטי (המאה השביעית לספירה) ביחס לתחומים של שיח הנוגעים לאמיתות הקונבנציונלית והמוחלטת של הדברים. צ’נדרקירטיטוען כי, בעת שמגבשים את הבנתנו את המציאות, צריך להיות רגישים להיקף ולפרמטרים של צורת החקירה המסוימת. לדוגמא, הוא טוען שזוהי שגיאה מתודולוגית לדחות זהות מובחנת, סיבתיות, ומקור בעולם היומיומי, כפי שהציעו חלק מפרשני הפילוסופיה של הריקות, רק משום שמושגים אלה בלתי סבירים מנקודת המבט של מציאות מוחלטת.
ברמה קונבנציונלית, אנו רואים סיבה ותוצאה כל הזמן. כאשר אנחנו מנסים למצוא מי אשם בתאונה, אנחנו לא צוללים לטבע העמוק יותר של המציאות, שבו שרשרת אינסופית של אירועים מביאה לכך שאי אפשר למצוא אשמים. כאשר אנו משייכים לעולם האמפירי מאפיינים כגון סיבה ותוצאה, אנחנו לא פועלים על בסיס של ניתוח מטאפיזי שבוחן את המעמד האונטולוגי המוחלט של דברים והמאפיינים שלהם. אנו עושים זאת בגבולות מוסכמות יומיומיות, שפה, והיגיון. לעומת זאת, טוען צ’נדרקירטי, ההנחות המטאפיזיות של אסכולות פילוסופיות, כמו הרעיון של הבורא או הנשמה הנצחית, ניתנות לדחייה באמצעות הניתוח של המעמד האונטולוגי המוחלט שלהן. זאת, משום שההנחות לגבי ישויות אלה מבוססות על חקירת האופן המוחלט של קיום הדברים.
בעיקרון, נגארג’ונה וצ’נדרקירטי מציעים זאת:  כאשר אנו מתייחסים לעולם האמפירי של ההתנסויות, כל עוד אנו לא משייכים לדברים את הקיום העצמאי, הפנימי, אזי ימשיכו להישאר בתוקף מושגים של סיבתיות, זהות, והבדלים, ועקרונות ההיגיון יישארו על עומדם. עם זאת, תוקפם מוגבל למסגרת היחסית של אמת קונבנציונלית. שאיפה לבסס מושגים כגון זהות, קיום, וסיבתיות במציאות אובייקטיבית עצמאית, הינה חריגה מגבולות ההיגיון, השפה, והמוסכמות. איננו חייבים להניח קיום עצמאי אובייקטיבי של דברים, מכיוון שאנו יכולים לשייך מציאות מוצקה לא-אקראית לדברים ואירועים שתומכים לא רק בפונקציות יומיומיות אלא גם מספקים בסיס מוצק למוסר ופעילות רוחנית. לפי הפילוסופיה של הריקות, העולם מורכב מרשת של מציאויות המחוברות זו לזו ומתהוות הדדית, אשר בהן התהוות סיבות מותנות מביאה להתהוות תוצאות מותנות בהתאם לחוקי סיבתיות שהתהוו באופן מותנה הדדית. לכן, מה שאנחנו עושים וחושבים בחיים שלנו, הופך לבעל חשיבות עצומה היות והוא משפיע על כל דבר שאנחנו מחוברים אליו.
הטבע הפרדוקסלי של מציאות הנחשף גם בפילוסופיה הבודהיסטית של ריקות וגם בפיזיקה המודרנית מהווה אתגר מעמיק עבור גבולות הידע האנושי. מהות הבעיה היא אפיסטמולוגית: איך אנו ממשיגים ומבינים את המציאות באופן עקבי? לא רק שפילוסופים בודהיסטים של ריקות פיתחו הבנה כוללת של העולם המבוססת על הדחייה של הפיתוי המאד מושרש להתייחס למציאות כאילו היא מורכבת מישויות שהן במהותן אמיתיות ואובייקטיביות, אלא שהם גם שאפו לחיות לפי תובנות אלה בחיי היומיום. הפתרון הבודהיסטי למה שנראה כאן כסתירה אפיסטמולוגית כרוך בהבנת המציאות במונחי התאוריה של שתי האמיתות. הפיזיקה צריכה לפתח אפיסטמולוגיה שתעזור לפתור את הפער הלכאורה בלתי ניתן לגישור בין תמונת המציאות בפיזיקה הקלסית ובניסיון היומיומי לבין התמונה המתחרה של מכניקת הקוואנטים. פשוט אין לי מושג איך עשוי להיראות יישום של שתי האמיתות בפיזיקה. בבסיסה, הבעיה הפילוסופית המאתגרת את הפיזיקה לאור מכניקת הקוואנטים היא האם עצם הרעיון של מציאות – אשר מוגדרת במונחים של רכיבים ממשיים במהותם של חומר – הוא ניתן להגנה. מה שהפילוסופיה הבודהיסטית של ריקות יכולה להציע הוא מודל עקבי של הבנת המציאות שאינו מהותני. האם זה יכול להביא תועלת – רק הזמן יגיד.

[1] מאבות תורת הקוונטים וזוכה פרס נובל לפיסיקה

ריקות, יחסות ופיסיקת הקוואנטים

[הערת העורך: במאמר זה משתמש המחבר במונח “סכיזופרני” באופן מוטעה, כפי שבדרך כלל אכן עושים אנשים רבים. למעשה, משמעות סכיזופרניה היא “הזייה לגבי המציאות”. המונח

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו