EN
EN

השתקפויות באגם על ההר

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo ) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהמערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה בהודו את המורה שלה, קמטרול רינפוצ’ה השמיני. לאחר שש שנות לימוד בקהילה שלו ובהדרכתו, פרשה למערה מבודדת שבה תרגלה במשך 12 שנים מתוכם שלוש שנים בבידוד מוחלט. סיפורה הנודע “מערה בשלג”, תורגם לעברית. טנזין פאלמו ייסדה מנזר לנשים Dongyu Gatsal Ling Nunnery בהימאצ’ל פראדש שבהודו במטרה לסייע להתפתחות הרוחנית של נזירות צעירות, והיא מקדישה את רוב זמנה לקידום מטרה זו.
 
***
מהי ויפסנא, או מדיטציית תובנה? במסורת הטיבטית זוהי התבוננות אל תוך התודעה עצמה עם סימן שאלה אחד גדול. מהם הדברים הקרובים לנו ביותר? אלו הם המחשבות והרגשות שלנו. אבל המחשבות והרגשות שלנו כל כך קרובים אלינו עד שאנחנו אף פעם לא מביטים בהם. החושים שלנו מכוונים החוצה, כך שאנחנו כל הזמן משאילים את תשומת הלב שלנו למה שאנחנו שומעים, למה שאנחנו רואים, למה שאנחנו טועמים, וכן הלאה. אבל לעתים רחוקות אנו שואלים את עצמנו את השאלה: “מה היא התודעה?” זה מפתיע לראות כמה מעט אנשים עושים זאת. כולנו אומרים: “אני חושב כך, אני חושב אחרת”. אבל מה היא מחשבה? האם אי פעם ראינו אותה? מאיפה היא מגיעה? כמה זמן היא נשארת? לאן היא הולכת? יש אנשים שמאמינים כל כך במחשבות שלהם עד שהם מוכנים למות עבורן. בכל פעם שאנחנו חושבים משהו, אנחנו באמת מאמינים שהוא נכון, למרות שבשבוע הבא ייתכן שנחשוב משהו שונה. כולנו מזדהים עם המחשבות שלנו בעוצמה רבה. אנחנו חושבים: “אני כועס. אני אדם כעסן. אני אדם דכאוני. אני אדם נעים. אני אדם כל כך טוב. אני כל כך נדיב. אני כל כך כזה, אני כל כך אחר”. אבל מה זה ה”אני” הזה? זאת אנחנו אפילו לא שואלים את עצמנו.
ויפסנא מסיטה את קרן תשומת הלב שלנו ממה שקורה בחוץ וממקדת אותה מחדש ביקום הפנימי שלנו. ישנן שיטות רבות לתרגל ויפסנא, בדיוק כפי שישנן שיטות רבות לתרגל שמאטה, אבל כולן כוללות את אותו סימן שאלה גדול, את התודעה החוקרת, הסקרנית. תודעה שאין לה התשובות, אבל יש לה המון שאלות. כמובן, השאלה הגדולה היא “מי אני?” אנחנו חושבים: אני אוהב את זה. אני לא אוהב את ההוא. אני אוסטרלי. אני סיני. אני אדם כועס. אני אדם דכאוני. אני אישה. אני גבר. אני מורה. אני נהג אוטובוס; אני, אני, אני, אני. אבל מי הוא האני הזה? כל החיים שלנו מבוססים על תחושה זו של “אני” ו”שלי”. המדינה שלי, הבעל שלי, האישה שלי, הילדים שלי, הבית שלי, המכונית שלי, הרעיונות שלי, הרגשות שלי, הדיכאון שלי. מי זה ה”אני” הזה שיש לו כל כך הרבה? המדיטציה היא בדיוק אודות הדברים הללו. היא לא על איך נגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב, אם כי היא עשויה לגרום לכך. מצד שני, היא יכולה גם לגרום לנו להרגיש יותר גרוע. היא לא באמת על איך להיות שלווים, למרות שאנו עשויים להיעשות יותר שלווים, אבל אנו עשויים גם שלא. וודאי שהיא אינה נועדה להפוך אותנו קורנים מאושר. ויפסנא היא התבוננות פנימה וגילוי מי אנחנו באמת ומה היא באמת התודעה, גילוי של איך התודעה עובדת, איך היא פועלת, ואז, השגת רמת תודעה שהיא מעבר ליומיומי. בבודהיזם רמה זו של התודעה מכונה “בלתי מותנית”. בהגדרה, זוהי תודעה שמעבר למחשבות, מעבר למילים, מעבר למושגים. אבל זוהי השכבה העמוקה ביותר של ההוויה שלנו ושל כל היצורים החיים. זה מה שמקשר אותנו לכל היצורים. וזוהי המהות של המדיטציה.
כפי שאמרתי קודם, ישנן הרבה גישות למדיטציה. גישה אחת היא להתמקד בשאיפה ובנשיפה. כאשר אנו מתרגלים מדיטציית רוגע, או “שהייה בשלווה”, אנו מתעלמים מכל המחשבות, התחושות והתפיסות החושיות השונות שנכנסות אל המוּדָעוּת שלנו. אנו פשוט מרפים מהן. זאת כיוון שבמדיטציה זו אנו מנסים לגרום לתודעה להיות רגועה, שקטה וחד-נקודתית, כך שלא נהיה מוסחים על ידי מחשבות או הפרעות חיצוניות. אבל כאשר אנו מתרגלים ויפאסאנה, יש בנו סקרנות. במקום פשוט להניח למחשבות לחלוף, אנו מעלים את אותו סימן השאלה ושואלים: “מה היא מחשבה? איך היא נראית? איזה צבע יש לה?האם יש לה צורה כלשהי? מאיפה היא מגיעה? איפה היא נשארת? איך ההרגשה כשישנה המחשבה הזו? מה היא התודעה? האם מחשבה ותודעה הן אותו הדבר, או שהן שני דברים שונים?”
כשהתודעה מצויה במצב של שקט מוחלט, ללא כל מחשבות, האם זהו אותו המצב כמו כאשר יש מחשבות, או האם הוא שונה? האם המודעות שרואה את כל זה, שמסתכלת על המחשבות ועל התודעה, שונה מהמחשבות או זהה להן? בדרך זו אתם מסתכלים ואתם חוקרים. אתם מקלפים שכבה אחר שכבה, בחיפוש אחר התודעה. אנו מדברים על תודעה, תודעה, תודעה. אבל מה היא התודעה? מה הוא כעס? איך ההרגשה לכעוס? נניח שמישהו עשה לכם משהו רע ואתם מרגישים שאתם כועסים עליו. עכשיו, עזבו רגע את אותו אדם. עזבו את האובייקט של הכעס והתבוננו בכעס עצמו. מה הוא? איפה הוא? איך ההרגשה לכעוס? איך הגוף מרגיש? פשוט תחוו את זה. אל תשפטו את זה. אל תחשבו על זה. פשוט דעו את זה.
הבעיה שלנו היא לא העובדה שיש לנו מחשבות ורגשות. מחשבות ורגשות הן טבעיות לתודעה, בדיוק כפי שגלים הם טבעיים לאוקיינוס. הבעיה מתחילה כאשר אנו מאמינים בהם, מזדהים איתם ונצמדים אליהם. אילו יכולנו לזהות את המחשבות והרגשות כמצבים מנטליים חולפים, שקופים במהותם, כשעשוע של תודעת החֹכמה, לא תהיה כל בעיה. הם יהיו רק עליה ונפילה וחוזר חלילה, כמו גלי הים. אבל איננו עושים זאת. אם עולה בנו רגש או מחשבה, אנו מיד קופצים עליהם. אנחנו מפתחים אותם ומרחיבים אותם, אנחנו מתעמקים בהם, ואנו חוזרים עליהם שוב ושוב. אנו מזדהים איתם, אנו מעלים אותם גרה שוב ושוב. אנו דואגים להם ומודאגים בעטיים. אנו מאשימים את עצמנו אם הם לא טובים. אנו לא מניחים להם ולא מרפים מהם. אנו מאמינים בהם. אנו עושים את אותו הדבר גם עם הזכרונות שלנו. אנחנו נצמדים אליהם בצורה קיצונית כיוון שאנו מאמינים שהם מגדירים את מי שאנחנו. גם אם הם מכאיבים, עדיין איננו רוצים להניח להם. אנו חושבים: “זה אני”. אבל עד כמה שהזכרונות כואבים, הם שייכים לעבר. הם הלכו כבר. מדוע אנו צריכים להחזיק בהם ולהפוך אותם לזהות שלנו? אבל אנו עושים זאת, ומכיוון שכך, אנו סובלים.
רוב האנשים היושבים כאן כרגע הם בסדר גמור. שום דבר נוראי לא קורה לאף אחד מאיתנו ברגע הזה ממש. ובכל זאת, סביר להניח שרבים מאיתנו כאן סובלים מדאגות וחרדות, זכרונות וסערת רגשות. כל אחד מאתנו חושב: “זאת הבעיה שלי”. אנחנו לא יכולים להיות רעננים ברגע הזה. ובכל זאת, כל נשימה שאנו לוקחים היא נשימה טרייה רעננה. אנחנו לא נושמים נשימות ישנות. בדומה לכך, כל מחשבה צריכה להיות מחשבה חדשה. אז לא תהיה שום בעיה. אחת המטרות של מדיטציית הויפסנא, לפחות במערכת הטיבטית, היא להתחיל להבין את הטבע של המחשבות והרגשות שלנו. איך התודעה באמת עובדת, וכיצד אנו יכולים לקבל גישה לרמות יותר ויותר מעודנות של הנפש שלנו? זה לוקח זמן. מדיטציה היא לא “אינסטנט”. אין כדור שנוכל לקחת אשר ייתן לנו תובנה. אנחנו יכולים לקחת כדורים שיתנו לנו חוויות פסיכדליות, אבל אין שום כדור שיראה לנו את הטבע האמיתי של התודעה. כדורים יכולים לפתוח את התודעה שלנו או ליצור אצלנו עניין, אבל הם לא יעשו בשבילנו את העבודה. ישנן מכונות אשר עוזרות לנו להירגע ולהכניס אותנו לגלי אלפא, או משהו כזה. אבל אין שום מכונה שתוכל לתת לנו את אותה הבנה פנימית. הבנה כזו תוכל להגיע רק מישיבה סבלנית.
מדיטציה היא עבודה קשה, אבל היא גם הדבר המתגמל ביותר שנוכל לעשות עם הזמן שלנו. כאשר נתחיל לראות את המנגנונים שקודם לכן קיבלנו כמובנים מאליהם ונתחיל להבין אותם, הקשרים שבתוך התודעה שלנו יחלו להתרופף. אנו נרגיש תחושה כבירה של חופש, מרחב ושחרור בתוכנו. כשנתחיל להבין את דפוסי החשיבה המעוותים ואת הנוירוזות שלנו, נוכל להתחיל לראות אותם ישירות. אז נתחיל לפתח חמלה כלפי עצמנו, כלפי הכאב והבלבול שלנו. עכשיו, כשנתחיל להסתכל בבהירות, נוכל לראות את הכאב ואת הבלבול בַּעיניים של אנשים אחרים, ובאופן טבעי נְפַתֵח חמלה כלפיהם. אין זה משנה עד כמה אנשים נראים מצליחים כלפי חוץ, אנו נוכל לראות את הכאב שלהם כשנסתכל לתוך עיניהם. נדיר מאד לפגוש אנשים שהעיניים שלהם באמת נוצצות משמחה.
אני לא חושבת שתמיד נחוץ לשבת ולפתח את כל המדיטציות הטיבטיות המסובכות על חמלה. מה שאנו באמת צריכים לעשות הוא להתחיל להסתכל אל תוך הבלבול האישי שלנו. אז נוכל לראות את הבלבול גם אצל האחרים. ככל שרמות עמוקות יותר ויותר של הנפש שלנו ייפתחו, הדבר ישחרר באופן טבעי את החמלה הטמונה בנו. יש בתוכנו גם בהירות וגם חמלה, זהו הטבע של התודעה שלנו. כל שעלינו לעשות זה לחשוף אותם. הדבר דומה למעיין מים החבוי בין הסלעים והבוץ. אנו צריכים לחשוף אותו על ידי ניקוי האבנים והפסולת. כאשר נְפַנֶה את הבוץ והאבנים, המעיין יתפרץ אל פני השטח, נקי וטהור. ישנם מאגרים עצומים של אהבה וחמלה, המונחים קפואים בתוך לבנו. עלינו לגשת אל המאגרים הללו ולהתחיל לחמם אותם כדי שהם יוכלו לנבוע. נוכל לעשות זאת על ידי כך שנסתכל אל תוך תוכו של ליבנו ונראה את הכאב, הבלבול וההזדהות המוטעית, הכוזבת. נוכל להשתמש בגילוי הזה כדי לגלות ולהבין שכולם נמצאים באותו מצב לא נעים. זו הסיבה בעטייה אנשים הם כל כך איומים. הם איומים ונוראים כי הם סובלים, כי הם מבולבלים ונסערים. אדם שבליבו שלום, אהבה וחמלה לא יהיה אָיוֹם. הוא לא יפגע באחרים, או יתנהג בצורה גועלית, הוא לא יהיה מוטה מדעות קדומות או אלים. הוא יהיה פתוח.
כשנתרגל תחילה את מדיטציית השהייה בשלווה ולאחר מכן את מדיטציית התובנה, איכות מסויימת של התודעה תיעשה מאד מפותחת. איכות זו מכונה בטיבטית שֶה שִין. זוהי מודעות דרוכה וערנית אשר צופה, מתבוננת. כאשר אנו יושבים במדיטציה, גם כשאנו מתרגלים שהייה בשלווה, ישנו חלק של התודעה אשר עומד ממרחק וצופה. הוא מסוגל לראות כשאנו נופלים לקיצוניות זו או אחרת, או במילים אחרות, אם אנחנו נעשים נסערים או להיפך, אם אנחנו שוקעים למצב ישנוני. חלק זה של התודעה יודע. הוא יכול לתקן את חוסר האיזון. איכות זו של התודעה היא מאד מעניינת. כשאנו מתחילים להסתכל אל תוך התודעה עצמה, נהוג להמשיל זאת לאדם היושב על גדת הנהר וצופה במים הזורמים. אנלוגיה מסורתית אחרת היא של רועה צאן הצופה בכבשים שלו. פתאום יש תחושה של עמידה מרחוק והתבוננות.
פעם כשהייתי בלָאהוּל, רועה הצאן של הכפר היה חולה, וילד צעיר נשלח להחליף את רועה הצאן המנוסה והמבוגר יותר. הילד הצעיר אף פעם לא עשה עבודה זו קודם והיה מאד מתוח. הוא עלה למעלה עם כל הכבשים שאסף מהכפר שלמטה, כמאה כבשים, וכנראה חשב שאם יאבד אחת מהן יכתשו אותו במכות. לכן הוא כל הזמן דאג שהן לא יתפזרו. הוא שמר את כל הכבשים יחד בקבוצה אחת גדולה, וכך נע איתן יחד ממקום למקום. הוא התרוצץ עם הכבשים כל היום, עד שלבסוף כשהגיע הלילה והוא חזר לכפר, הוא היה מותש לגמרי. גם הכבשים היו מותשות. הן אכלו מעט מאד, כי הילד כל הזמן שמר אותן בקבוצה הדוקה, דבר שגם גרם להן להיות מאד עצבניות. הן היו אומללות, הרועה היה אומלל ולאף אחד מהם לא היה יום מוצלח!
ביום שלמחרת, הרועה המנוסה חזר לעבודה. הוא הוביל את הכבשים אל שדה המרעה, ואז טיפס על תלולית קטנה מעל, הוציא את בקבוק הצ’אנג שלו ונשכב על האדמה כדי לצפות בהן. הוא לא נרדם, אלא שמר איתן על קשר עין. הכבשים הסתובבו לאיטן, כרסמו את הצמחייה, ובהמשך היום התיישבו להן. בסוף היום הוא אסף את כל הכבשים ולקח אותם חזרה למטה. לכולם היה יום שקט ושליו. הכבשים אכלו כדי צרכן וכולם היו שמחים. זו דוגמא מושלמת לדרך הנכונה והלא נכונה להתבונן אל תוך התודעה. זכרו זאת כשאתם מנסים זאת. כפי שאמר פעם מורה הזן סוזוקי רוֹשִי: “הדרך הטובה ביותר לפקח על הפרה שלך היא לתת לה שדה מרעה רחב”. כאשר אנו מתבוננים בתודעה, אל לנו להיות כמו מישהו שעומד להסתער על משהו. איננו צריכים לשבת שם ולנסות לתפוס כל מחשבה ומחשבה. אם ננסה לעשות זאת, נגרום לתודעה להיות מתוחה ונוקשה, ונמנע ממנה לגמרי לשוטט אנה ואנה. אנו מתישים את עצמנו, ואם משהו משתבש, אנחנו נשברים.
לפעמים אפשר לראות שזה קורה אצל אנשים היושבים במדיטציה. הם יושבים עם מבט חמור, בהבעה שאומרת “להפוך לבודהה או לחדול!” גישה זו אינה מועילה מכל וכל. עלינו ללמוד להסתכל בתודעה כך שאנו נשארים מאד בהירים אבל לגמרי נינוחים. פשוט הניחו לתודעה ללכת בדרך שלה. לא משנה מה היא חושבת. היא יכולה לחשוב מחשבות מבריקות בצורה שלא תיאמן, או מחשבות מטופשות להחריד. זה לא משנה. אלה רק מחשבות, רק שעשוע של התודעה. הדבר החשוב הוא לא להימשך בחבלי קסם אחרי משחק זה של התודעה. אתם חושבים: “וואו, זו מחשבה באמת מעניינת”, ואז פתאום אתם נשאבים לתוכה. אז אתם מגלים ששקעתם לגמרי בתוך איזה זיכרון או פנטזיה והמודעות נעלמה.
אם נהפוך את המודעות שלנו לנוקשה מדי, המחשבות שלנו יהפכו מגושמות. זה בדיוק כמו שכאשר מישהו יודע שמסתכלים עליו הוא נעשה כל כך מודע לעצמו, עד שהוא לא יכול אפילו לשתות כוס תה כמו שצריך. המחשבות עצמן מאבדות את האיכות הטבעית שלהן והגוף והנפש נעשים יותר מדי מתוחים. בקיצוניות השניה, אם אנחנו יותר מדי רפויים, אנחנו מאבדים בהדרגה את המודעות שלנו. מה שאנו צריכים הוא לגלות עניין ולהתבונן, אבל לא להפריע או להיסחף אחר הדבר עליו אנו חושבים. אל תחשבו על העבר, אל תצפו את העתיד, אל תהיו מוקסמים על ידי ההווה. פשוט ראו אותו כפי שהוא. פשוט הֱיו שם איתו. מחשבה היא רק מחשבה. רגש הוא רק רגש. הוא כמו בועה. הוא יתפוצץ ואחריו יבוא רגש אחר.
כשאנו מתחילים לתרגל זאת, נדמה שהתודעה מתפצלת. אנו מפתחים את מה שמכונה הצופה, העד, היודע. זהו היבט של התודעה. זו עדיין בסך הכל תודעה, תודעה קונספטואלית, אבל זוהי תודעה שעומדת מאחור ומסתכלת על מה שקורה כאילו ממרחק. כשלעצמה, זו אינה מציאות מוחלטת, כיוון שזו עדיין תודעה דואליסטית. אבל זה בכל זאת שיפור עצום לעומת הדרך בה אנו חושבים בדרך כלל, כיוון שהיא נותנת לנו את המרחב לראות מחשבה כמחשבה ורגש כרגש. אז אנו יכולים להחליט האם זו מחשבה או רגש מועילים או לא. אנו יודעים אותם כפי שהם, ולא נספגים בתוכם. איננו מזדהים איתם יותר.
אם נְפַתח את המודעות הפנימית הזאת, שהיא כמו מרחב פנימי, נוכל לרכב על גלי החיים. אנשים מדמים לעצמם שכדי להיות מודטים הם צריכים לחיות תמיד בסיטואציות מאד שקטות ורגועות, ושאם יופיעו סיטואציות סוערות וקשות הם יהיו מוצפים. זה נכון לגבי מתחילים, בדיוק כפי שזה נכון לכל אדם שלומד לגלוש על הגלים. בהתחלה, עליו לגלוש רק על גלים קטנים, אחרת הוא יתהפך. אבל גולש מנוסה מחפש את הגלים הגדולים דווקא. כשאתה יודע לשמור על שיווי המשקל, ככל שהגלים גבוהים יותר, זה יותר כיף. הסוד הוא להיות מאוזן ויציב. כדי להיות גולש טוב עליך להיות לא מתוח מדי ולא רפוי מדי, אלא מאוזן. זה גם מה שעלינו לעשות בתרגול שלנו.
כאשר אנו מפתחים את המרחב הפנימי הזה, הכל מקבל איכות חלומית כמעט. לא חלומית במובן של להיות ישנוני, אלא במובן שזה כבר לא כל כך מוצק, לא כל כך אמיתי, לא כל כך דחוף. יש לזה איכות כמעט כמו של אשליה. אתה כבר לא לוקח את זה כל כך ברצינות, כיוון שאתה כבר לא מעורב בצורה כל כך טוטלית עם זה. עכשיו כשיש לנו התחושה הזו של לקיחת צעד אחד אחורה והתבוננות על החיים במידה רבה יותר של בהירות, אנו מסוגלים להגיב לסיטואציות שעולות ברעננות ובספונטניות, במקום בתגובה הרגילה, האוטומטית שלנו, שהיא כמו לחיצה על כפתור במכונה. אנו מתחילים להגיב באופן טבעי ההולם את המצב. מאז שהיינו ילדים קטנטנים, אנו ממלאים את התודעה שלנו בג’אנק. ג’אנק נכנס פנימה דרך טלוויזיה, ספרים, סרטים ושיחות בטלות, ואנחנו אף פעם לא מְפַנִּים אותו. אנחנו כל כך מקפידים לשמור על הבית שלנו נקי. אנו נזעקים מכל פירור אבק. אבל עם התודעה שלנו, שהיא הבית האמיתי שלנו, אנחנו לא עושים כלום. אנחנו אף פעם לא מנקים אותה.
מדיטציה היא גם ניקוי התודעה כדי לפנות מקום לדברים יותר נחמדים, נקיים, טהורים. כולנו יכולים להתחיל בכך שנקצה כמה זמן מדי יום פשוט להתבונן בשקט פנימה. הטוב ביותר הוא אם נוכל למצוא מורה שייתן לנו הנחיות אישיות, אבל יש גם ספרים. עלינו להיות נחושים. שתי העוזרות הצמודות של כל מתרגל מדיטציה באשר הוא הן הסבלנות וההתמדה. זה לא קורה בן לילה, אבל הגמול הוא עצום. אין דבר מתגמל יותר מאשר להשליט סדר בתודעה שלנו ולרכוש הבנה של טבע התודעה. וזה מועיל לא רק לעצמנו, אלא לכולם, בכל מקום. בסופו של דבר, כשהתודעה שלנו היא בו זמנית גם עירנית וגם נינוחה וגם פתוחה, זה יכול לקרות. אולי רק למשך מיליונית השניה, כל הדברים מתפרקים, ואנו זוכים להצצה אל הבלתי מותנה.
כפי שהטיבטים אוהבים לומר, התודעה שלנו היא כמו השמיים העמוקים, העצומים, הכחולים. בדרך כלל הם מכוסים עננים, שרק אותם אנו יכולים לראות. לכן אנו מזדהים עם העננים הללו. אבל לרגע אחד יכול להיות סדק בין העננים, ואנו יכולים לראות דרכו את השמיים. אנו רואים שיש שם שמיים. הם נמצאים שם כל הזמן. לא משנה עד כמה העננים כהים, השמיים עצמם אינם מוכתמים. לא משנה עד כמה העננים לבנים, רכים ואווריריים, הם אינם מְיַיפִּים את השמיים. השמיים הם פשוט שמיים. זוהי אותה תודעת שמיים גדולה אשר מחברת אותנו אל כל היצורים האחרים. תודעה השמיים הגדולה הזו אינה רק רעיון או מושג חמוד, אלא היא משהו שאנחנו יכולים ממש להגשים. באותו רגע של הגשמה אנו יודעים שאנו אותה ידיעה, בגלל שההגשמה היא לא-דואלית. אין שם “אני”, ואין שום דבר אותו ניתן לראות. באותו הרגע יש רק ראייה. באותו הרגע אנו מתעוררים.
המטרה האמיתית של התירגול היא להשיג גישה אל התודעה הבלתי מותנית, להיות מסוגלים ליצור אותה מחדש לעיתים יותר ויותר קרובות ולהאריך אותה לפרקי זמן ארוכים והולכים, עד שנמצא באופן רצוף באותו מצב של מודעות אבסולוטית לא-דואלית. אז נהיה בודהות. זוהי המשמעות של להיות בודהה.

השתקפויות באגם על ההר

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo ) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהמערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו