מהי התודעה?

אחד העקרונות הבסיסיים של הבודהיזם הוא עקרון ״ההתהוות המותנית״. עקרון זה אומר שכל התופעות, גם החוויות הסובייקטיביות וגם האובייקטים החיצוניים, מתהווים כתלות בסיבות ובתנאים; אין דבר שמתהווה ללא סיבה. בהינתן עקרון זה, חיוני להבין מהי סיבתיות ואילו סוגים של סיבות קיימים. בספרות הבודהיסטית, מוזכרים שני סוגים עיקריים של סיבתיות: 1. סיבות חיצוניות בצורה של אירועים ואובייקטים פיזיים, ו-2. סיבות פנימיות כגון אירועים מנטליים וקוגניטיביים.
הסיבה שבגללה יש להבין מדוע עקרון זה כל כך חשוב במחשבה ובתרגול הבודהיסטיים היא שהסיבתיות מתייחסת ישירות להרגשות של היצורים המודעים של כאב ושל הנאה ושל חוויות אחרות ששולטות בחייהם, שמתעוררות לא רק ממנגנון פנימי אלא גם מסיבות ותנאים חיצוניים. לכן חיוני להבין לא רק את המנגנונים הפנימיים של הסיבתיות המנטלית וההכרתית אלא גם את הקשר שלהם לעולם החומרי החיצוני.
מאד ברורה לנו העובדה שהחוויות הפנימיות שלנו של הנאה ושל כאב שייכות לטבע הסובייקטיבי של מצבים מנטליים וקוגניטיביים. אך האופן בו אירועים פנימיים וסובייקטיביים אלה מתייחסים לנסיבות חיצוניות ולעולם החומרי מציג בעיה גורלית. השאלה האם ישנה מציאות פיזית חיצונית שאינה תלויה בתודעה ובמודעות של יצורים מודעים נדונה בהרחבה על ידי הוגי דעות בודהיסטיים. באופן טבעי, הדעות בנושא מפוצלות בין האסכולות הפילוסופיות השונות. אסכולה אחת כזו (Cittamatra) קובעת שאין מציאות חיצונית, אפילו לא אובייקטים חיצוניים, ושהעולם החומרי אותו אנו תופסים הוא במהותו השלכה של תודעתנו בלבד. מנקודות מבט רבות, מסקנה זו קצת קיצונית. באופן פילוסופי, וגם תפיסתי, נראה הגיוני יותר להחזיק בעמדה שמקבלת את המציאות לא רק של העולם הסובייקטיבי של התודעה, אלא גם של האובייקטים החיצוניים של העולם הפיזי.
כעת, אם נבחן את המקורות של החוויות הפנימיות שלנו ושל החומר החיצוני, נמצא שישנה אחידות יסודית בטבע קיומם בכך ששניהם נשלטים על ידי עקרון הסיבתיות. בדיוק כפי שקורה בעולם הפנימי של אירועים מנטליים וקוגניטיביים, כך כל רגע של חוויה נוצר מתוך הרצף הקודם לו וכך הלאה עד אינסוף. באופן דומה, בעולם הפיזי לכל אובייקט או אירוע צריך שיהיה רצף שקודם לו שמשרת כסיבה לו, וממנו מתהווה הרגע הנוכחי של החומר החיצוני.
יש ספרות בודהיסטית בה אנו מוצאים שמבחינת מקור הרצף שלו, ניתן לעקוב לאחור אחר העולם המאקרוסקוספי של המציאות הפיזית שלנו, עד שלבסוף מגיעים למצב התחלתי בו כל החלקיקים החומריים מתגבשים למה שידוע כ״חלקיקי חלל״. אם ניתן לעקוב אחר כל החלקיקים הפיזיים של היקום המאקרוסקופי שלנו עד למצב התחלתי כזה, מתעוררת השאלה כיצד חלקיקים אלה מתקשרים אחר כך זה עם זה ומתפתחים לעולם מאקרוסקופי שעשוי להשפיע ישירות על החוויות הפנימיות של הנאה ושל כאב של יצורים מודעים. כדי לענות על כך, הבודהיסטים פונים לדוקטרינת הקרמה, המנגנון הבלתי נראה של מעשים ותוצאותיהם, שמספקת הסבר כיצד חלקיקי חלל דוממים אלה מתפתחים למופעים שונים.
המנגנון הבלתי נראה של המעשים, או הכח הקרמטי (קרמה פירושה פעולה), קשור באופן קרוב למניעים בתודעה האנושית שמולידים מעשים אלה. לכן, הבנה של טבע התודעה ותפקידה משחקת תפקיד מכריע בחוויה היומיומית שלנו ובשלמותנו הפיזית והמנטלית. אם לאדם יש תודעה יציבה ורגועה, זה משפיע על גישתו והתנהגותו ביחס לאחרים. במלים אחרות, אם מישהו נשאר במצב תודעתי רגוע, שלו ושקט, הסביבה והתנאים החיצוניים יכולים לגרום להפרעה מוגבלת בלבד. אך למישהו שמצב התודעה שלו נסער יהיה קשה ביותר להיות רגוע או שמח, אפילו אם הוא מוקף בתנאים ובחברים הטובים ביותר. דבר זה מצביע על כך שגישתנו המנטלית היא גורם חשוב ביותר בקביעת החוויה שלנו של שמחה ושל אושר, וכך גם בקביעת בריאותנו הטובה.
לסיכום, יש שתי סיבות לחשיבות הבנת טבע התודעה. האחת היא קיום קשר קרוב בין תודעה לבין קרמה. האחרת היא התפקיד המכריע שיש למצב התודעה שלנו בחווייתנו את האושר והסבל.
אם הבנת התודעה חשובה מאד, מה היא, אם כן, התודעה, ומה טבעה?
הספרות הבודהיסטית, גם הסוטרה וגם הטנטרה, מכילה דיונים נרחבים על התודעה ועל טבעה. הטנטרה, במיוחד, דנה ברמות השונות של עידון התודעה והמודעות. הסוטרות אינן דנות הרבה בקשרים שבין מצבי התודעה השונים לבין המצבים הפיזיולוגיים המתאימים להם. הספרות הטנטרית, מאידך, מלאה בהתייחסויות לעידונים השונים של רמות המודעות ולקשר שלהם למצבים פיזיולוגיים כגון מרכזי האנרגיה החיונית בגוף, ערוצי האנרגיה, האנרגיה שזורמת בהם וכו׳. הטנטרות גם מסבירות כיצד, על ידי עבודה עם הגורמים הפיזיולוגיים השונים באמצעות אימוני מדיטציה יוגית מדוייקים, ניתן להשפיע על מצבי התודעה השונים.
לפי הטנטרה, הטבע האולטימטיבי של התודעה הוא טהור במהותו. טבע זך זה נקרא, טכנית, ״האור הבהיר״. נגעים רגשיים שונים כגון תשוקה, שנאה וקנאה הם תוצרים של התנייה. אין הם חלק מהותי של תכונות התודעה, מפני שניתן לטהר את התודעה מהם. כאשר טבע התודעה הזה של אור בהיר ממוסך או מעוכב מלבטא את מהותו האמיתית על ידי ההתנייה של הנגעים הרוחניים והמחשבות, אומרים שהאדם הזה נלכד במחזור הקיום, הסמסארה. אבל כאשר, על ידי שימוש בשיטות מתאימות של מדיטציה ושל אימון, היחיד מסוגל לחוות במלואו את טבע התודעה הזה של האור הבהיר כשהוא משוחרר מהשפעה ומהתנייה של הנגעים הרוחניים, הוא או היא נמצאים בדרך לשיחרור האמיתי ולהארה השלמה.
לכן, מנקודת מבט בודהיסטית, גם השיעבוד וגם החופש האמיתי תלויים במצבים השונים של התודעה הזו של האור הבהיר, והמצב הנוצר, אליו המודטים מנסים להגיע באמצעות שיטות מדיטציה שונות, הוא מצב בו הטבע האולטימטיבי של התודעה מציג במלואו את כל הפוטנציאל החיובי שבו, ההארה, או טבע הבודהה. הבנה של התודעה של האור הבהיר הופכת, אם כן, לחיונית בהקשר של המאמץ הרוחני.
באופן כללי, ניתן להגדיר את התודעה כישות בעלת הטבע של החווייה גרידא, כלומר, ״בהירות וידיעה״. הטבע היודע, או הפעילות היודעת, היא הנקראת תודעה, וזה איננו גשמי. אך בתוך הסיווג של התודעה ישנן גם רמות גסות, כגון התפיסות החושיות שלנו, שאינן מסוגלות לתפקד או אפילו להיווצר ללא תלות באיבר אורגני כגון החושים שלנו. ובתוך הסיווג של התודעה השישית, התודעה המנטלית, ישנן חלוקות שונות, או סוגים של תודעה מנטלית שתלויים מאד בבסיס הפיזיולוגי, המוח שלנו, כדי שייווצרו. אי אפשר להבין סוגי תודעה אלה בנפרד מהבסיסים הפיזיולוגיים שלהם.
כעת מתעוררת שאלה חשובה: איך קורה שסוגים שונים אלה של אירועים קוגניטיביים – התפיסות החושיות, מצבי התודעה וכדומה – יכולים להתקיים ולהיות בעלי הטבע הזה של ידיעה, של אור ושל בהירות? לפי מדע התודעה הבודהיסטי, אירועים קוגניטיביים אלה הם בעלי הטבע היודע בשל הטבע הבסיסי של הבהירות שמונח ביסוד כל האירועים הקוגניטיביים. זה מה שתארתי מוקדם יותר כטבע היסודי של התודעה, הטבע המואר והבהיר של התודעה. לכן, כאשר מתארים מצבים מנטליים שונים בספרות הבודהיסטית, תמצאו דיונים בסוגים השונים של תנאים שמעוררים אירועים קוגניטיביים. למשל, במקרה של תפיסות חושיות, אובייקטים חיצוניים משמשים כתנאי הסיבתי, האובייקטיבי; רגע התודעה שממש לפני האירוע הוא התנאי המיידי; והאיבר החושי הוא התנאי הפיזיולוגי, או השליט. חוויות כגון תפיסות חושיות יכולות להתרחש רק על בסיס תצריף של שלושת תנאים אלה – סיבתי, מיידי ופיזיולוגי.
תכונה ברורה אחרת של התודעה היא יכולתה להתבונן בעצמה. נושא יכולתה של התודעה להתבונן ולחקור את עצמה מהווה שאלה פילוסופית חשובה זה זמן רב. באופן כללי, קיימות דרכים שונות בהן התודעה יכולה להתבונן בעצמה. למשל, במקרה של חקירת חוויה מן העבר, כגון דברים שקרו אתמול, אתם נזכרים בחווייה ההיא ובוחנים את הזכרון שלכם של אותה חוויה, כך שהבעיה אינה מתעוררת. אך יש לנו גם חוויות בהן התודעה המתבוננת ערה לעצמה בעודה עוסקת, עדיין, בחוויה בה היא מתבוננת. כאן, מפני שגם התודעה המתבוננת וגם המצב המנטלי שמתבוננים בו קיימים בו-זמנית, אין אנו יכולים להסביר את התופעה של התודעה שמודעת לעצמה, שהיא סובייקט ואובייקט בו זמנית, באמצעות פנייה לגורם של מעבר הזמן.
כך שחשוב להבין שכשאנו מדברים על התודעה, אנו מדברים על רשת מאד מורכבת של מצבים ואירועים מנטליים שונים. באמצעות תכונות ההתבוננות הפנימית של התודעה אנו יכולים להבחין, למשל, אילו מחשבות מוגדרות נמצאות בתודעה שלנו ברגע נתון, מהם האובייקטים בהם אוחזת התודעה, מהם סוגי הכוונות שיש לנו, וכו׳. במצב מדיטטיבי, למשל, כשאתם מודטים ומטפחים מיקוד חד-נקודתי של התודעה, אתם משתמשים ברציפות ביכולת ההתבוננות הפנימית כדי לחקור האם תשומת הלב המנטלית שלכם מופנית וממוקדת חד-נקודתית באובייקט או לא, האם ישנה נרפות כלשהי, האם דעתכם מוסחת, וכו׳. במצב זה אתם משתמשים בגורמים מנטליים שונים, ואין תודעה יחידה שבוחנת את עצמה. נכון יותר לומר, שאתם משתמשים בסוגים שונים של גורמים מנטליים כדי לחקור את תודעתכם.
באשר לשאלה האם מצב מנטלי יחיד מסוגל להתבונן ולחקור עצמו או לאו, זו היא שאלה חשובה וקשה במדע התודעה הבודהיסטי. יש הוגים בודהיסטיים שטוענים שישנה יכולת תודעתית שקוראים לה ״מודעות-עצמית״ או ״עירנות-עצמית״. אפשר לומר שזוהי יכולת תודעתית אי-תפיסתית, יכולת שמסוגלת להתבונן בעצמה. אך טענה זו נתונה במחלוקת. אלה שטוענים שיכולת אי-תפיסתית כזו קיימת מבחינים בין שני היבטים בתוך האירוע המנטלי, או הקוגניטיבי. אחד מהם הוא חיצוני ומופנה אל האובייקט, במובן זה שישנה דואליות של סובייקט ואובייקט, בעוד האחר בעל טבע של התבוננות פנימית שהיא שמאפשרת לתודעה להתבונן בעצמה. יש עוררין על קיום תכונה זו של התודעה, של קוגניציה-עצמית אי-תפיסתית, במיוחד על ידי הפראסאנגיקה, האסכולה המאוחרת של הפילוסופיה הבודהיסטית.
בחוויות היומיומיות שלנו אנו יכולים להבחין, במיוחד ברמה הגסה, שהתודעה שלנו נמצאת בקשר ותלויה במצבים הפסיכולוגיים של הגוף. כפי שמצב התודעה שלנו, בין אם דכאוני ובין אם שמח, משפיע על בריאותנו הפיזית, כך גם המצב הפיזי שלנו משפיע על תודעתנו.
כפי שציינתי לפני כן, הספרות הבודהיסטית הטנטרית מציינת מרכזי אנרגיה מדוייקים בתוך הגוף שאולי, אני חושב, יש להם קשר מסויים עם מה שהנוירוביולוגים מכנים המוח השני, המערכת החיסונית. למרכזי אנרגיה אלה יש תפקיד מכריע בהגדלת או בהקטנת המצבים הרגשיים השונים בתודעה שלנו. לתרגילים הפיזיים של היוגה ולשימוש בשיטות מדיטטיביות מיוחדות שמכוונות לאימון התודעה יכולים להיות השפעות חיוביות על בריאותנו, בגלל הקשר הקרוב בין תודעה לגוף ובגלל הקיום של מרכזים פיזיולוגיים אלה בתוך גופנו. הוכח, למשל, שבאמצעות שימוש בשיטות מדיטטיביות מתאימות, אנו יכולים לשלוט על נשימתנו ולהנמיך או להגביה את חום גופנו.
בנוסף, כפי שאנו משתמשים בשיטות מדיטטיביות שונות בזמן העירות שלנו, כך גם, בהתבסס על ההבנה של הקשר המעודן בין תודעה לבין גוף, אנו יכולים לתרגל מדיטציות שונות כשאנו במצבי חלום. ההשפעה של הפוטנציאל של תרגולים אלה היא שברמה מסויימת ניתן להפריד את הרמות הגסות של התודעה מהמצבים הפיזיים הגסים ולהגיע לרמה מעודנת יותר של תודעה ושל גוף. במלים אחרות, אתם יכולים להפריד את התודעה שלכם מהגוף הגס שלכם. אתם יכולים, למשל, להפריד בין התודעה שלכם לגופכם בזמן שינה וכך לבצע עבודה נוספת, אותה אינכם מסוגלים לבצע בגופכם הרגיל. אולם, אולי לא תקבלו משכורת על כך!
אם כך, אתם יכולים לראות כאן את הסימן הברור לקשר הקרוב שבין גוף לתודעה: הם משלימים זה את זו. לאור זאת, אני שמח מאד לראות שיש מדענים שלקחו על עצמם מחקר משמעותי של הקשר תודעה/גוף ושל משמעויותיו כדי שנבין טוב יותר את טבע השלומות המנטלית והפיזית. חברי הוותיק ד״ר בנסון (Herbert Benson, MD, Associate Professor of Medicine, Harvard Medical School), למשל, ניהל נסיונות עם מודטים בודהיסטיים טיבטיים כבר מספר שנים. עבודת מחקר דומה נעשתה גם בצ׳כוסלובקיה. בהסתמך על הממצאים עד כה, אני בטוח שיש עוד הרבה עבודה לעשות בעתיד.
ככל שהתובנות שלנו ממחקרים כאלה גדלות, אין ספק שההבנה שלנו את התודעה ואת הגוף, וגם את הבריאות הפיזית והמנטלית, מועשרת מאד. יש מלומדים מודרניים שמתארים את הבודהיזם לא כדת אלא כמדע של התודעה, ונראה שיש בסיס כלשהו לטענה זו.