EN
EN

עבודה עם תשוקה: שלוש גישות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

מאתייה ריקאר (Matthieu Ricard) נזיר בודהיסטי, סופר, מתרגם וצלם. נולד בצרפת ב-1946. אחרי שהשלים עבודת דוקטורט בביולוגיה פנה ללימודי בודהיזם והפך לנזיר. פרסם כמה ספרים העוסקים בבודהיזם ומחשבה מערבית, ובמרבית זמנו שוהה בהרי ההימלאיה, שם הוא גם פועל למען ארגונים הומניטריים. הוא משמש כמתרגם לצרפתית של הדלאי-לאמה ולאחרונה נוטל חלק במחקרים מדעיים בנושא השפעת המדיטציה על המוח. ‘אמנות המדיטציה’ הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית, אחרי ‘הנזיר והפילוסוף ו’בזכות האושר’.
***
בבודהיזם הטיבטי יש שלוש גישות מסורתיות לרגשות מטרידים, ובהם תשוקה מייסרת.
השיטה הראשונה היא לפתח תרופת נגד. במקרה של תשוקה, תרופת נגד עשויה להיות פיתוח אי-היקשרות לאובייקט הנחשק. בדרך זו, המתרגל יכול לנטרל תשוקה מייסרת. בשיטה השנייה, המתרגל, במקום להתמקד באובייקט הנחשק, בוחן את טבעה של התשוקה עצמה, ובגילוי חוסר הממשות שלה הוא משחרר את עצמו מהשפעתה. בשיטה השלישית, שנאמר כי היא מאיץ רב-עוצמה אבל גם הטכניקה הקשה והמסוכנת ביותר, המתרגל משתמש בתשוקה כדרך, ומסב את האנרגיה שלה לחומר הדלק של התרגול. המטאפורה המקובלת לשיטה זו היא הטווס, שניזון מעצמים רעילים רק כדי לגרום לנוצותיו להיות יותר ויותר זוהרות.
בודהיזם אינו דוגל בדיכוי כל תשוקה, אלא מציע אמצעים להשגת שחרור מרגשות מייסרים. התשוקה למזון בזמן רעב, השאיפה לפעול למען שלום בעולם, הצמא לידע, המשאלה לחלוק את חיינו עם היקרים לנו או הכמיהה לשחרור מסבל – כל אלה עשויים לתרום לאושר בר-קיימא כל עוד הם אינם נגועים בתאווה ובחמדנות. כמו רגשות אחרים, תשוקה אפשר לחוות בדרך חיובית או בדרך מייסרת. היא יכולה להיות תמריץ לחיים בעלי משמעות – או המערבולת שהורסת אותם. בדרך כלל, כאשר תשוקה מתעוררת, אנחנו או מספקים אותה או מדכאים אותה. במקרה הראשון אנחנו מוותרים על השליטה העצמית שלנו. במקרה השני אנחנו בונים קונפליקט מכאיב. הבעיה בסיפוק התשוקה גרידא היא שאנו מניעים בכך מכניזם המנציח את עצמו: ככל שאנו שותים יותר מי מלח כך אנו צמאים יותר. בדרך זו אנו מתמכרים לסיבות לסבל. אבל ברגע שנדע כיצד לנהל דיאלוג עם רגשותינו, העוצמה והתכיפות של הדימויים המנטליים שמעוררים בנו את התשוקה ייחלשו, ואנו נהיה פחות מושפעים על-ידי תשוקותינו בלי שנצטרך לדכא אותן בדרך כלשהי. הדימויים המעטים שיוסיפו לעלות יהיו כהבזקים חולפים במרחב הגדול של התודעה.
אם אין לנו חירות פנימית, כל חוויה חושית עזה עשויה ליצור בנו היקשרות שכובלת אותנו. מנגד, אם אנו יודעים כיצד לשמר באופן מוחלט את החירות הפנימית שלנו, אנו יכולים לחוות את כל התחושות בפשטות הזכה של הרגע הנוכחי, במצב של רווחה המשוחרר מהיצמדות ומציפיות. כאשר התשוקה היא עזה במיוחד, ונחווית כייסורים, אנו מתחילים בשימוש בתרופות נגד. שני מצבים מנטליים סותרים אינם יכולים לעלות בו בזמן כלפי אותו אובייקט.
למשל, אנחנו לא יכולים לרצות לפגוע במישהו ולהועיל לו באותו זמן, ממש כשם שאיננו יכולים ללחוץ את ידו של מישהו ולתת לו אגרוף באותה מחווה גופנית. ככל שנחולל בתוכנו יותר חירות פנימית מהיקשרות, פחות יהיה “מקום” להשתוקקות בנוף הפנימי שלנו. אם נשתמש בתרופת הנגד של אי-היקשרות בכל פעם שהשתוקקות מתעוררת, לא רק שהיא תנוטרל ביעילות, אלא שגם הנטייה שלנו להשתוקק תישחק בהדרגה עד שלבסוף תיעלם.
העיקרון המכריע כאן הוא לצפות דרך קבע בדריכות ובמודעות במצבנו המנטלי, כך שברגע שעולים רגשות מייסרים הם לא יפעילו בתוכנו שרשרת של מחשבות מתעתעות. באופן כזה אנחנו מצד אחד לא מאפשרים לתשוקה להציף את תודעתנו, ומצד שני אנחנו לא מדחיקים אותה כמו שהיא לפינה נסתרת של תודעתנו. אנחנו פשוט משתחררים מכוחה להרחיק אותנו מעצמנו.
בשיטה השנייה, במקום לנסות לפעול נגד כל רגש מייסר בתרופת נגד ספציפית אנו פועלים ברמה בסיסית יותר ומשתמשים בתרופת נגד אחת כדי להתמודד עם כל מה שגורם לנו סבל. אם נבחן את רגשותינו ואת רצפי מחשבותינו בלי לדכא את פעולתם הטבעית, נמצא שהם אינם אלא זרמים דינמיים חסרי קיום משל עצמם. וכך, במקום לנסות לחסום את התשוקה אנחנו פשוט בוחנים את טבעה האמיתי. בעשותנו כך אנחנו ממקדים את תשומת לבנו בתשוקה עצמה, ולא באובייקט שלה. האם יש לתשוקה צורה או צבע? מאיפה היא מגיעה? היכן היא שוכנת? לאן היא מסתלקת כאשר היא נעלמת מתודעתנו? האם היא שורפת אותנו כמו אש, או מושכת אותנו כמו חבל? כל מה שנוכל להגיד הוא שהתשוקה מתעוררת בתודעה, נשארת בה זמן מה ומתפוגגת בתוכה. ככל שאנו מנסים למצוא בתשוקה מאפיינים שהם מהותיים לה, כך היא מתמוססת יותר ויותר תחת מבטנו, כמו כפור תחת שמש הבוקר. בבודהיזם שיטה זו נקראת שחרור התשוקה דרך עמידה על טבעה הריק. בדרך זו אנחנו מפרקים אותה מכוחה לגרום סבל. ברגע שרכשנו ניסיון מסוים, שחרור זה יתרחש מעצמו ובלי מאמץ, כמו התפוגגות של ציור שצויר באצבע על פני מים. בדרך זו מחשבות לא יוסיפו להנציח את עצמן בזרם אובססיבי, אלא יחצו את התודעה כמו ציפורים שעוברות במרחב בלי להשאיר זכר.
השיטה השלישית היא המתוחכמת והקשה ביותר. אם אנו בוחנים מקרוב את רגשותינו, אנו מגלים שכמו תווים במוזיקה, יש להם הרמוניות מגוונות; ממש כמו שלכעס יש אספקט של בהירות, לתשוקה יש מרכיב של אושר, שהוא מובחן מן ההשתוקקות שבה. אם אנחנו יודעים להבחין בין האספקטים האלה, אנו יכולים לחוות את מצב ההתעלות של התודעה בלי להיות מושפעים מהאספקט המתעתע של חמדנות שיש בתשוקה. אנו נעשים מודעים לכך שרגשות אינם מייסריםכשלעצמם אלא הופכים לכאלה רק כשאנחנו מזדהים אתם ונאחזים בהם. אם אנו מצליחים להימנע מהתקבעות כזאת, אין צורך להיעזר בתרופות נגד חיצונית: הרגשות עצמם פועלים כמאיצים המאפשרים לנו להתנתק מההשפעה השלילית שלהם עצמם. כאשר שחיינית טובה נופלת לתוך הים, המים עצמם הם שמאפשרים לה לשחות לחוף מבטחים.
לפיכך, בעבור מי שיכול לשלוט בתהליכים המנטליים האינטימיים ביותר, תשוקות יכולות לשמש חומר בערה ללבות את אש ההגשמה הרוחנית והאלטרואיזם. אך תרגול זה דורש מיומנות עצומה בשפת הרגשות, ואינו נטול סכנות: לאפשר לרגשות עזים לבוא לידי ביטוי בלי ליפול ברשתם זה כמו לשחק באש; אם אדם מצליח בכך, הוא יתקדם מאוד בהבנת טבעה של התודעה. אם הוא נכשל, הוא משתעבד לדרכים הרגילות של חוויית התשוקה.
השיטות השונות זו מזו להשתחררות מרגשות הרסניים הן כמו מפתחות: לא חשוב אם מפתח עשוי מברזל, מכסף או מזהב, כל עוד הוא פותח את הדלת לחירות. השאלה היא לא איזו גישה “נעלה” על האחרות, אלא איזו מהן מגשימה בעבורנו את המטרה החיונית של דרך ההתפתחות הפנימית. כאשר אנו סובלים מחולי מסוים, התרופה הטובה ביותר היא לא זו היקרה ביותר, אלא זו שעובדת הכי טוב.

עבודה עם תשוקה: שלוש גישות

מאתייה ריקאר (Matthieu Ricard) נזיר בודהיסטי, סופר, מתרגם וצלם. נולד בצרפת ב-1946. אחרי שהשלים עבודת דוקטורט בביולוגיה פנה ללימודי בודהיזם והפך לנזיר. פרסם כמה ספרים העוסקים

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו