EN
EN

שמטהה, שהייה בשלווה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

­ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהמערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה בהודו את המורה שלה, צ’מטרול רינפוצ’ה השמיני. לאחר שש שנות לימוד בקהילה שלו ובהדרכתו, פרשה למערה מבודדת שבה תרגלה במשך 12 שנים מתוכם שלוש שנים בבידוד מוחלט. סיפורה הנודע “מערה בשלג”, תורגם לעברית. טנזין פאלמו ייסדה מנזר לנשים Dongyu Gatsal Ling Nunnery בהימאצ’ל פראדש שבהודו במטרה לסייע להתפתחות הרוחנית של נזירות צעירות, והיא מקדישה את רוב זמנה לקידום מטרה זו.
***
בבודהיזם ישנם שני זרמים של תרגול מדיטציה. בסנסקריט הם נקראים שַמַטְהַה (בפאלי: סַמַטְהַה) ווִיפַּשְיָנָא (בפאלי: ויּפַסַנַא). שמטהה משמעותה “להרגיע את התודעה”, בעוד שויפסנא משמעותה “לבחון את התודעה”. בדרך כלל מתרגמים את המילה שמטהה לאנגלית כ-calm abiding (שהייה בשלווה) וויפסנא כ-insight (תובנה), כלומר ראייה בהירה. ישנה דוגמא מסורתית המדגימה את ההבדלים בין שתי הגישות הללו למדיטציה. דמיינו אגם המוקף על ידי גבעות והרים בעלי פסגות מושלגות. זהו אגם הררי צלול המשקף את ההרים הסובבים אותו בצורה כל כך מדויקת עד שקשה לדעת איזו תמונה היא ההרים עצמם ואיזו היא הבבואה שלהם על פני האגם. אבל כשהאגם הופך סוער בשל תנאי מזג האוויר קורים מספר דברים. ראשית, פני האגם “נשברים” וכבר לא משקפים את ההרים בצורה מדויקת. התמונה עדיין שם, אבל היא מעוּותת. בנוסף, בגלל שיש הרבה גלים ופני השטח רוגשים, קשה לנו לראות אל תוך האגם לעומק כלשהו. לא רק פני שטח המים רוגשים, אלא גם הבוץ שבקרקעית האגם מתערבל כלפי מעלה. הדבר מזהם את המים, והופך אותם בוציים ואטומים. מצב זה דומה מאד לתודעה הרגילה, היומיומית שלנו, הרוגשת באופן מתמיד על ידי הרוחות של ששת החושים.
ששת החושים הם ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע והכרה (מוּדעות). בבודהיזם, ההכרה נחשבת לחוש השישי. התודעה שלנו מתערבלת בקביעות על ידי המחשבות והרגשות שלנו, על ידי מה שאנו רואים, שומעים, טועמים ונוגעים בו. עקב כך, היא לא משקפת נאמנה את מה שקורה בחוץ. במילים אחרות, כשמשהו קורה בחוץ, אנו מיד מפרשים אותו לפי ההטיות והדעות הקדומות שלנו. איננו רואים את הדברים כפי שהם, אלא כפי שאנו מפרשים אותם. זה קורה בצורה כל כך אוטומטית שאיננו מודעים כלל למה שקורה. אם תדברו עם כמה אנשים שחוו אותו האירוע, כל אחד יתאר אותו באופן שונה.
הטבע האינדיבידואלי של החוויה שלנו נקבע על ידי ההשקפות והדעות המוקדמות שלנו. אנו מעוותים כל מידע שאנו מקבלים דרך איברי החושים, בדיוק כפי ששטח פני האגם מתעוותים עקב מזג האוויר. אם ננסה להסתכל אל תוך התודעה שלנו כאשר היא כל כך נסערת, לא נראה הרבה. כל מה שנוכל לראות הוא הקרקוש שמעל פני השטח. אולם אילו יכולנו לקחת את אותו אגם מוקף הרים ולאפשר לרוחות להירגע, פני האגם היו הופכים בסופו של דבר לשקטים, כמו פניה של מראה. במצב הזה, האגם ישקף את סביבתו בצורה מדויקת. כאשר נסתכל אל תוכו של אגם הררי צלול ושקט, נוכל לראות לעומק רב. נוכל לראות את הדגים, את צמחי המים ואת הסלעים שבתחתית. נוכל לראות את חלוקי הנחל הזוהרים שבקרקעית האגם. האגמים הללו כה צלולים, הם נראים כאילו שעומקם אינצ’ים בודדים, אבל אם תזרקו בהם אבן, היא תצלול עד לקרקעית. באותו אופן, כאשר התודעה שלנו כבר אינה מופרעת על ידי הרוחות של ששת החושים, היא נרגעת והופכת צלולה.
כשהתודעה שקטה, אנו מקבלים מידע מדויק מששת החושים. אנו רואים את הדברים כפי שהם באמת, בלא כל עיוות. במילים אחרות, כפי שהם היו לפני שקפצנו לתוכם עם כל השיפוטים, הדעות הקדומות והפטפוט המנטלי שלנו. אנו רואים את הדברים בבירור ובגלוי. באותו אופן, כאשר אנו מסתכלים אל מתחת לפני השטח, אל תוך התודעה עצמה, אנו יכולים לראות לעומק רב. ההבדל בין שמטהה לבין ויפסנא נעוץ בנקודה זו. כאשר מי האגם שקטים, הבוץ שוקע לקרקעית, אבל הוא עדיין נמצא שם. העשבים עדיין שם. כל סערת נפש קטנה תערבל אותם כלפי מעלה אל פני השטח, והמים ישובו להיות מלוכלכים. בדומה לכך, כאשר אנו מתרגלים רק שהייה בשלווה ונכנסים לרמות עמוקות של היספגות (absorption) מנטלית, התודעה הופכת מאד צלולה. היא נעשית מאד מרוכזת, חד-נקודתית ורבת עוצמה. אבל הזיהומים המנטליים הבסיסיים עדיין שם, למרות שהם נעשו שקטים. הם נשארו רדומים, כמו בוץ בקרקעית האגם.
לאחר תרגול שמטהה והגעה לרמות עמוקות של היספגות אנו נֵרָאֶה, כלפי חוץ, קורנים. אולם לאמיתו של דבר, עדיין לא טיפלנו באותם רגשות שליליים הנמצאים מתחת לפני השטח. למעשה, בגלל שהתודעה עתה כל כך יותר ממוקדת ורבת עוצמה, כאשר אותם רגשות שליליים יתערבלו כלפי מעלה הם יעלו אל פני השטח כשהם הרבה יותר אלימים. כשקוראים אֶפּוֹסים הודים מוקדמים כגון המָהָאבְּהָרָאטָה או הרָאמָיָאנָה, נתקלים בסיפורים על רישים, או נזירים, שעשו מדיטציה במשך מאות שנים, לפעמים אפילו אלפי שנים. התודעה שלהם הפכה מאד מרוסנת ורבת עוצמה. הם יכלו להישאר במצבי מדיטציה מאד עמוקים למשך מאות שנים בכל פעם. אבל אם מישהו הפריע למדיטציה שלהם ועורר אותם מהמצב הזה, התגובה המיידית שלהם היתה כעס, אפילו זעם. בגלל שהתודעה שלהם היתה כל כך חזקה, הם לעתים אף ירקו אש מהעין השלישית שלהם כדי להצית את האדם שהפריע להם. מסופר על מקרים בהם האלים הרגישו כל כך מאויימים על ידי אותם רישים שפיתחו כוחות מנטליים כבירים, שהם פחדו שהרישים יפילו אותם. בכדי לנטרל את הכוח של רישי מסויים, האלים שלחו אליו נימפה שמימית יפהפיה שתפתה אותו. הרישי היה פותח את עיניו, רואה את הנימפה שאי אפשר לעמוד בפניה, וקופץ עליה. תוך זמן קצר כל העוצמה שצבר היתה מתכלה. זה היה כמו להסיר את המכסה מעל סיר לחץ.
המסר עבורנו הוא שגם אם נבלה מאות שנים בסָמַאדְהִי (ריכוז) עמוק, כל עוד לא ניישם את החוכמה, אנו עשויים לסיים במצב גרוע יותר מזה שהיינו בו לפני שהתחלנו. הבודהה הבין זאת כבר בשלב מוקדם מאד. אחרי שהוא עזב את הארמון שלו הוא יצא לחפש לו מורה. הוא מצא מורה אחד, ואחרי שלמד ממנו כל מה שיכול היה, עזב אותו ועבר למורה אחר. כל אחד מהמורים הללו לימד אותו צורות מתקדמות מאד של סמאדהי או היספגות מנטלית, הידועה בשם “מרחבים חסרי צורה” (formless realms). במהלך אותן מדיטציות התודעה עוברת דרך מספר אינסופי של רמות הכרה עד שהיא מבקיעה אל מצב בו אין תפישה (perception) וגם אין אי-תפישה, ומגיעה לבסוף לרמה שבה אין שום דבר כלל. שני המורים של הבודהה לימדו שמצב זה הוא השחרור. הבודהה תירגל את השיטות הללו ומהר מאד השיג את אותן הרמות. אבל הוא הבין שזה לא היה שחרור באמת. עלינו לחזור בחזרה למטה. מצב זה הוא רמה מאד גבוהה, מאד מעודנת, של התודעה, אשר גורמת ללידה מחדש ברמות הכרה גבוהות ביותר, אך הוא עדיין לא מגיע לשחרור.
לאחר שזנח את התרגולים הללו ואת המורים הללו, הבודהה אימץ למשך מספר שנים את דרך הסגפנות. אבל גם דרך זו נכשלה. אז הוא שאל את עצמו: “היכן השחרור? היכן הוא נמצא?” הוא זכר שכשהיה ילד התבונן באביו, המלך, כאשר חרש שדה באופן טקסי במהלך פסטיבל האביב. הוא זכר את עצמו יושב תחת עץ תפוח בר, ונכנס בשקט לרמה הראשונה של ספיגה. מאותו מצב הוא הפנה את תשומת ליבו אל התודעה עצמה. בעודו יושב תחת עץ הבודהי, שנים מאוחר יותר, הוא הבין שזו היתה הדרך לשחרור. הוא גילה מחדש דרך עתיקה שהוסתרה מן העין, והוא הגיע כדי לחשוף אותה בשנית. היתה זו דרך הויפסנא, הדרך אל התובנה, עליה אדבר מאוחר יותר. לעת עתה חשוב להבין ששמטהה היא ההכנה והתמיכה לפיתוח ויפסנא.
מה היא שמטהה? לאמה גבוה העיר לי פעם שאם יש לנו תרגול שמטהה חזק, הרי שכל הדהרמה מונחת בכף ידינו. אם לא נְפַתֵּחַ שמטהה, שום תרגול לא יוכל להיות אפקטיבי. יש בכך הגיון. כל דבר שנעשה עם תודעה מוטרדת או מוסחת יהיה חסר עוצמה; הוא פשוט לא יעבוד. כשאנו לומדים דבר כלשהו, עלינו להשתמש בתודעתנו. אם אנו כותבים מכתב, עובדים על המחשב, או עושים כל דבר אחר, עלינו לתת עליו את דעתנו באופן מוחלט. ברמה הבסיסית, זוהי המשמעות של שמטהה: לעשות את מה שאנו עושים עם התודעה בשלמותה – לא עם חלקה, לא כך שחלק מהתודעה חושב על משהו אחר, אלא באופן טוטלי. אם אנו נותנים את תודעתו באופן מלא לכל דבר שאנו עושים, הוא הופך במהרה לאפקטיבי. אבל אם אנו נותנים רק חצי מהתודעה, לא משנה כמה קשה נעבוד, אנו רק נייצר קונפליקט פנימי.
חשוב מאד שניצור בתוכנו מוטיבציה לפני שנתחיל לתרגל. אחרת, כאשר פרץ ההתלהבות הראשוני יתפוגג, התודעה תתחיל להשתעמם ולהיות מוסחת בקלות. מסיבה זו, כאשר אנשים מתחילים לתרגל שמטהה, מציעים להם לעשות זאת בישיבות קצרות. עלינו להיות מיומנים ולעבוד עם התודעה שלנו, לא נגדה. ישנן שתי דרכים לגשת לכך. האחת היא לשבת למשך שעה או אולי אפילו שלוש שעות, ורק להישאר איתה. לא משנה מה עולה, איננו קמים ובורחים מהחדר בצעקות. אנו רק יושבים שם ועוברים את זה. הדרך השניה היא לומר לעצמנו: “בואו נהיה טובים כלפי התודעה שלנו. בואו נעבוד עם התודעה”. אחרי הכל, אנחנו צריכים לגרום לתודעה לרצות להתרכז. אם אנו קוראים ספר שמשעמם אותנו מאד, יהיה לנו קשה מאד לזכור על מה הוא מדבר. יהיה בנו אותו קונפליקט פנימי – נרצה נואשות לעשות כל דבר אחר חוץ מאשר לקרוא את החומר הזה, ולכן זה יהיה לנו מאד קשה. ישנו ‘אני’ וישנו הספר שאני מכריח את עצמי לקרוא. לעומת זאת, אם אנו קוראים משהו שמאד מרתק אותנו, אנחנו אפילו לא מודעים לכך שאנו קוראים, שכן זו הנאה גדולה. כשאין ברירה, אנו מניחים את הספר בצער רב ובקושי מצליחים לחכות לרגע שבו נוכל לקחת אותו שוב. יש אנשים המספרים לי שכיוון שיש להם תודעה פעילה מאד שאומנה באופן אינטלקטואלי, משעמם להם לשבת במדיטציה. זו בעיה המשותפת לרבים מאיתנו.
הדרך היעילה לעניין את התודעה במדיטציה היא, כפי שאמרתי, לשמור את פרקי הזמן המוקדשים למדיטציה מאד קצרים כשאנו מתחילים. הסיבה לכך היא שהתודעה יכולה להחזיק עניין כמעט בכל דבר למשך זמן קצר. אולם אם אנו מאריכים מדי, התודעה נכנסת לאי שקט. היא עושה זאת גם אם היא מגלה עניין במדיטציה, שכן היא לא רגילה להישאר ממוקדת בנקודה אחת למשך זמן ארוך. ואז, כשאנו מנסים לשבת במדיטציה פעם נוספת, תהיה לנו התנגדות פנימית לכך כיוון שהתודעה זוכרת שבפעם שעברה היא השתעממה. לעומת זאת, אם נפסיק לפני שאנו מתחילים להשתעמם, בזמן שאנחנו עדיין נהנים מהמדיטציה, התודעה תזכור שהיה לה נעים בפעם שעברה, ותרצה לעשות זאת שוב. לכן מציעים בדרך כלל, לפחות במסורת הטיבטית, שפרקי הזמן של תרגול שמטהה יהיו קצרים אבל תכופים. ‘קצרים’ זה אומר כל פרק זמן שאנו מרגישים נוח איתו. פחות מעשר דקות לא יהיו יעילות. אני חושבת שעשרים דקות זה יופי. לוקח כעשר דקות רק להשקיט את התודעה. אם נעצור את הישיבה מיד כשהתודעה נרגעה, זהו פרק זמן קצר מדי. אבל אם נמשיך לפרק זמן ארוך מדי, התודעה תגיע לשיא שלה ולאחר מכן תשומת הלבתתחיל להתפוגג. אם נעצור רק אז, הרי שהלכנו רחוק מדי. הכי טוב לעצור את המדיטציה מיד כשהתודעה מגיעה לשיא שלה ולפני שהיא מתחילה לשקוע. כאשר אתם מרגישים שהתודעה מתחילה להתעייף, תוכלו לעצור לכמה דקות, להסתכל סביב, ואז להתחיל שוב.
תודעה חד-נקודתית היא כמו קרן אור רחבה שהלכה ונעשתה צרה וממוקדת, עד שהפכה למעין קרן לייזר. אותה קרן לייזר, כשהיא מופנית בסופו של דבר פנימה, יכולה לחתוך דרך שכבות רבות של התודעה. אם האור מפוזר, הוא יכול להאיר רק את פני השטח מבלי לחדור עמוק פנימה. אנו באמת מנסים לפתח איכויות שכבר נמצאות בתוך התודעה שלנו. לכולנו יש יכולת להתרכז. לכולנו יש כישרון לשקט ושלווה. לכולנו יש מידתמה של ניסיון בעבודה זו. כשאנו עושים משהו שמאד מעניין אותנו, איננו צריכים להתאמץ כדי להתרכז. התבוננו באנשים הצופים בתחרות כדורגל, או בסרט טוב. לא צריך להגיד להם להתרכז. המפתח הוא לפתח את הכושר הזה של התודעה שכבר יש לכולנו, ולהשתמש בו כאשר אנו רוצים בכך, בכיוון שאנו רוצים. מדיטציה היא אימון התודעה. כאשר אנו מתחילים לעשות ספורט, השרירים שלנו כואבים וזו עבודה קשה. אבל אם אנו נחושים לתרגל כל יום קצת, בסופו של דבר השרירים שלנו יתחילו להתחזק. אנו נמצא את עצמנו עושים דברים שלפני זמן קצר בלבד לא האמנו שהם אפשריים בכלל. אף אחד לא ישב ומיד התחיל למדוט, אפילו לא הבודהה. כולם נתקלו בבעיות כשישבו למדיטציה בפעם הראשונה. כולנו פגשנו בהתחלה תודעה פרועה ולא ממושמעת.
יש אנשים המתלוננים על כך שהתודעה שלהם הופכת מוטרדת ונסערת כשהם יושבים למדיטציה. יש כל כך הרבה פטפוט מנטלי, כל כך הרבה זכרונות וכולי וכולי. הם חושבים שבעיה זו ייחודית להם. אבל למעשה, כולם סובלים ממנה. כל גוף וכל תודעה. אותם אנשים שמצליחים הם לא בהכרח גאונים רוחניים, אלא אלה האנשים שהיתה להם הסבלנות והנחישות. אלה הן שתי האיכויות העיקריות הדרושות כדי להתקדם במדיטציה. מאז היום בו נולדנו, וכנראה עוד תקופות חיים רבות לפני כן, היו רגעים נדירים מאד שבהם ניסינו לאלף את תודעתנו. בדרך כלל לא מעודדים אותנו לעשות זאת.
מזה זמן רב התודעה שלנו מוצפת עד רוויה במידע המגיע מן החושים ומגירויים אינטלקטואליים. כשאנו יושבים ומנסים להשקיט את התודעה, להניח לכל המחשבות ולהישאר בנקודה אחת, זה פשוט לא הולך לקרות מיד. זה לא יקרה מתוך רצוננו בלבד. מתרגלים מתחילים מגלים לעתים קרובות שהתודעה אפילו רועשת יותר מהרגיל. אנו נוטים לחשוב שזה גרוע מאי פעם. הדבר נובע מכך שבדרך כלל איננו מודעים לכל הפטפוט הפנימי שלנו. ואז כשאנו יושבים ומנסים לטפל בו, אנו פוגשים התנגדות. כולם סובלים מהבעיה הזו. היא קיימת היום, היא היתה קיימת בימי הבודהה, היא היתה קיימת חמשת אלפים שנה לפני כן, ועוד עשרת אלפים שנה קודם לכן. אם אין לנו קבוצה אחת של בעיות, הרי יהיו אחרות. לכן דרושה לנו כמות עצומה כל כך של סבלנות. אולם אם נהיה סבלניים ופשוט נמשיך, בסופו של דבר זה ישתלם.
כיצד מתחילים? יש שיטות רבות להשיג תודעה חד-נקודתית. כולן עובדות. הבודהה עצמו לימד שיטות רבות ושונות, בהתאם לאישיות של המתרגל. זה באמת לא משנה; כל דבר המאפשר לתודעתך להיעשות חד-נקודתית ומרוכזת יותר – יועיל. אני אסקור כאן שתיים או שלוש שיטות, כדי לתת לכם מושג. התרגול הבודהיסטי המסורתי הנפוץ ביותר, אותו ניתן למצוא בכל הזרמים הבודהיסטים, כולל בתֶהרָוָודָה, בזֶן, בבודהיזם הטיבטי, הסיני ועוד, הוא המודעות לשאיפת האוויר ולנשיפת האוויר המתרחשות בנשימה. אנו נדבר על שיטה זו כיוון שהבודהה עצמו השתמש בה ובאמצעותה הוא השיג את ההתעוררות. היא מתאימה לכל סוגי האנשים, ואנו יכולים לקחת אותה עמנו לכל היבט של חיי היומיום שלנו. ישנן הרבה וריאציות של תרגול זה. אני אסביר רק שיטה פשוטה אחת. הרבה אנשים מלמדים שצריך להתרכז בשאיפה ובנשיפה של הנשימה. מתיאור זה עולה תמונה של עצמנו ‘תופסים מרחק’ מהנשימה שלנו ומביטים בה. אבל למעשה עלינו להתאחד עם הנשימה, להפוך לִהְיוֹת השאיפה והנשיפה, ולא לעשות את ההפרדה הזו בין עצמנו לבין הנשימה.
אחת הבעיות שאנו המערביים נתקלים בהן במדיטציה היא שמצד אחד, יש לנו את אובייקט המדיטציה, ומצד שני, יש לנו את עצמנו אשר מנסים לעשות מדיטציה על האובייקט. כבר מההתחלה יש לנו הדיכוטומיה הזו. ישנו ‘אני’, וישנו התרגול, ואני הולך לעשות את התרגול. הדבר דומה לשני הרים הניצבים זה מול זה. ואז אנשים מתפלאים מדוע הם לא משיגים התקדמות. עלינו למוסס את הגבול בין הסובייקט והאובייקט. במילים אחרות, עלינו להפוך להיות המדיטציה. ברגע שנהפוך להיות המדיטציה, התוצאות יגיעו מיד כיוון שאז התודעה תתמזג עם האובייקט שלה. אם נשמור על התודעה נפרדת מהתרגול, היא אף פעם לא תתכנס, ולא משנה כמה זמן נתרגל זאת.
כאשר אנו מתרגלים מדיטציה הכוללת את הנשימה, למשל, עלינו לשמוט כל מחשבה אודות הנשימה. אנחנו היננו הנשימה. אנחנו השאיפה ואנחנו הנשיפה, ואין כל הפרדה. אם נוכל לעשות זאת, נשיג רמות של שלווה, רוגע וריכוז חד-נקודתי במהירות רבה. החשיבות שבפיתוח ריכוז חד-נקודתי הוא שהתודעה נעשית גמישה וניתנת לעיצוב. יש אנשים הטוענים שכשהתודעה חד-נקודתית ומרוכזת, היא נעשית קשיחה ונוקשה. אך זה אינו כך. למעשה, כשהתודעה נעשית מרוכזת לגמרי ושקועה כולה באובייקט המדיטציה, היא נעשית רכה ונוזלית. אם תרצו שהיא תחשוב דבר מסוים, היא תחשוב אותו. ואם תרצו שהיא תחשוב דבר אחר, היא תחשוב את הדבר האחר. בדיוק כמו גוף. גוף קשיח ונוקשה נוטה להישבר. אבל אם הגוף הוא גמיש ורך, גם אם יעבור תאונה, הוא לא ייפגע כל כך בקלות. הוא יכול להתאושש. בדומה לכך, אם התודעה שלנו גמישה ונוחה לעיצוב, היא תהיה מסוגלת להתמודד עם טראומות קיצוניות ועם קשיים. מצד שני, אם התודעה קשיחה ונוקשה, היא תישבר.
עלינו לפתח תודעה שהיא שקטה, חד-נקודתית ומאולפת. ואז, אם נרצה לקחת את התודעה הזו ולהפעיל אותה בתרגול זה או אחר, היא תוכל להסתגל בקלות והתוצאות יגיעו במהירות. נוכל לומר מנטרות למשך מיליון שנה, אבל אם התודעה שלנו אינה חד-נקודתית ושקועה לגמרי בתרגול, לא תהיה לזה שום השפעה. מצד שני, אם התודעה שלנו שקועה וספוגה לגמרי בתרגול, גם מעט מנטרות יביאו לתוצאות. ראשית עלינו ללמוד איך להפוך את התודעה שלנו לכזו שניתן לעבוד איתה. הטיבטים משתמשים במילה ‘לֶה סוּ רוּנְג וָוה’ (le su rung wa)שמשמעותה בדיוק זו – ניתן לעבוד איתה, היא ניתנת לעיבוד ולעיצוב. התודעה צריכה להפוך לכזו, כך שהיא תוכל לבצע בקלות כל משימה שנציג בפניה. זו המטרה של שמטהה. שמטהה אינה מטרה בפני עצמה. המטרה של המדיטציה הבודהיסטית אינה רק להיות שלווים או מאושרים, ואפילו לא שנהיה מרוכזים. אבל אם תהיה לנו תודעה שלווה, מרוכזת וגמישה, נוכל להשתמש בה ככלי לפיתוח חכמה, חמלה והבנה. תרגול השמטהה נועד ללמד אותנו כיצד להשתמש בתודעה. כולנו רוצים להיות שלווים, מאושרים, חומלים ומיטיבים, אבל אנו מוצאים את עצמנו נסערים, מתוחים, עצבניים ומתוסכלים. לכולנו יש הפוטנציאל להיות בעלי תודעה שלווה, מאושרת, סבלנית וחכמה. אבל לא תרגלנו את הפוטנציאל הזה. שמטהה עובדת עם התודעה בדרך זו. היא הופכת את התודעה לגמישה ונוחה לעיצוב, כך שנוכל להשתמש בה כדי לעזור ולהועיל לעצמנו ולאחרים. אך זה לוקח זמן.
אם באמת נצליח לעשות זאת, זה יהיה מועיל ביותר. אם אנו שומעים צליל, זה רק צליל, נרפה ממנו. אם עולות מחשבות, הן בסך הכל מחשבות, בסך הכל גלים באוקיינוס התודעה, נרפה מהן. לא ניתן להן שום אנרגיה. הנקודה החשובה בשמטהה היא לא להיות סקרן. הסקרנות שייכת למדיטציית התובנה. בתחילה אנו מתרכזים רק בהשקטת התודעה ובהפיכתה לחד-נקודתית. אם אנו נעשים מוקסמים ומרותקים מהתוכן של התודעה, התודעה תהפוך מוסחת. לכן איננו עושים זאת. שום דבר בעולם כולו אינו חשוב יותר ברגע זה מאשר להיות אחד עם הנשימה. זאת כל שעלינו לעשות.
תרגול שמטהה, אפילו לפרקי זמן קצרים, הוא מועיל מאד. כאשר התודעה מתחילה להיות חסרת-מנוחה, נוכל לפתוח את עינינו, להסתכל סביב, ואז לחזור למדיטציה. בהדרגה, התודעה תתחיל להבין, ואנו נוכל לאמן אותה במידה הולכת וגוברת. היא תתחיל לזכור שכל מה שעליה לעשות במדיטציה הוא להיות עם כניסת האוויר ויציאת האוויר של הנשימה. אנו יצורים אינטליגנטים, והתודעה יכולה ללמוד. כרגע התודעה לומדת איך להיות מוסחת, איך לחשוב, איך לעשות אינטלקטואליזציה (להיות שכלתנית) ואיך לעשות רציונליזציה. התודעה אומנה רבות באמנות הפטפוט. עכשיו יש לתכנת אותה מחדש. זה לוקח זמן ודורש סבלנות, אבל ניתן לביצוע. כשהתודעה מתחילה לחוות ולהעריך את השלווה והרוגע, היא מתחילה לייצר את ההתלהבות מעצמה, בתנאי שאיננו דוחפים אותה חזק מדי.
אחד היתרונות של השימוש במדיטציה על השאיפה והנשיפה היא שאנו לוקחים איתנו את הנשימה לכל מקום. אנו הרי נושמים כל הזמן. לכן גם במהלך היום, ובמיוחד כשאנו מרגישים מתוחים, נוכל להביא את תודעתנו חזרה אל השאיפה והנשיפה. זה הכל. איננו צריכים לחשוב על זה, איננו צריכים לעשות שום דבר עם זה. איננו צריכים לשפוט האם זו נשימה טובה או נשימה רעה. אנחנו רק נושמים את עצמנו פנימה והחוצה. נוכל לעשות זאת לאורך כל היום. יש לנו אינספור הזדמנויות במהלך היום בהן נוכל להחזיר את עצמנו אל הנשימה ולמרכז את עצמנו. עלינו להיות אסירי תודה על כך.
דרך נוספת ליצור חד-נקודתיות היא לתת לתודעה הרבה דברים לעשות, במקום לנסות לרוקן אותה. הטיבטים אוהבים מאד את הדרך הזו. אני אישית סבורה שעבור רוב המערביים ריקון התודעה הוא רעיון מצוין, כיוון שהתודעה שלנו נוטה לצבור כל כך הרבה זבל כפי שהיא. זה נחמד כשיש הזדמנות להרפות מחלק מהזבל הזה. אנו יכולים לחשוב על התודעה שלנו כעל ערימת זבל ולאט לאט להתחיל להשליך החוצה חלק מהזבל. השיטה השניה הזו דורשת מהתודעה עבודה מאד מורכבת ומסובכת, אבל בדרך ממושמעת. בבודהיזם הטיבטי עבודה זו כוללת ביצוע הדמיות (ויזואליזציות) מאד מפורטות של מַנְדָלוֹת, אלים, אורות, מנטרות וכדומה, שמעסיקים את התודעה עד כדי כך שלא נותר מקום לשום הסחות דעת.
אני זוכרת שנתנו לנו פעם תרגול בו היינו צריכים לדמות מאה עשרים וארבעה אלים, לכל אחד בן/בת זוג, והם בעלי שש זרועות ושלושה ראשים כל אחד. אף אחד לא היה מסונכרן עם האחרים. כל אחד מהם החזיק חפצים אחרים. כל אל היה בצבעים אחרים מבן/בת זוגו. וצריך היה לדמות את כולם באזור שבין קצה הגולגולת וקו השיער. באותו הזמן, היה צריך לראות את כולם גם בתוך הלב של אל קטן שישב במרכז החזה שלנו. היה צריך לדמות את כל מאה עשרים וארבעת זוגות האלים בו-זמנית. שזה בעצם מאתיים ארבעים ושמונה אלים. כשהלכתי לפגוש את המורה שלי בתום התרגול, כבר פזלתי לגמרי. הוא אמר לי לנסות לראות אותם בבירור ככל האפשר. “אם תוכלי לדמות אותם בבהירות”, הוא אמר לי, “התודעה שלך תהפוך להיות גבוהה ועצומת מימדים”. לאנשים האחרים הוא אמר לחשוב על זה רק בצורה מעורפלת וכללית, אבל לי לא היה המזל לקבל הנחיות כאלה. לי נאמר לראות אותם בצורה מאד ברורה. ובאמת ניסיתי. אני זוכרת שהשלכתי את עצמי אל תוך המשימה הבלתי אפשרית הזו ובאמת ניסיתי לראות את כל המנדלות האינסופיות הללו בתוך חלל בגודל של ראש סיכה. כמובן, התודעה שלי הפכה שקועה לגמרי במשימה הבלתי אפשרית שלה. הניסיון לעשות זאת נתן לי הרבה מאד אנרגיה. לא הייתי אומרת שתודעתי הפכה עצומה ורחבה, אבל היא כן פיתחה סוג של בהירות. אם כן, זוהי השיטה השניה. או שאנחנו מעסיקים את התודעה שלנו בצורה טוטלית, או שאנו מרוקנים אותה בצורה טוטלית. יש אנשים שאצלם שיטה אחת עובדת טוב יותר, ואצל אחרים להיפך. לפעמים כדאי להשתמש בשתי השיטות לסירוגין. הטיבטים בדרך כלל עושים זאת. נדון בכך יותר לעומק כשנדבר על וָאגְ’רִיָאנָה.
לעת עתה אנו דנים בסוגים ישירים יותר של תרגול שמטהה. שוב, כפי שנהוג לומר, הדבר החשוב הוא להבין מדוע אנו עושים זאת. כמובן, כולנו היינו רוצים להיות יותר שלווים ומאושרים, וזו אינה מוטיבציה רעה ללמוד מדיטציה. אבל זו אינה המוטיבציה האולטימטיבית. המוטיבציה האולטימטיבית היא להפוך להיות מואר. להיות מואר פירושו לגלות, לחשוף את הפוטנציאל האינסופי שלנו לחכמה, חמלה, טוהר וכוח במובן של אנרגיה אינסופית. למעשה כל הדברים הללו כבר מצויים ברשותנו. עלינו רק לחשוף אותם ולגלות מה שנמצא כבר בתוכנו. הדרך לעשות זאת היא לתרגל מדיטציה.
מדוע אנו רוצים להיות חכמים וחומלים? אם זה בגלל שאנו פשוט רוצים להיות חכמים וחומלים, אז איננו בכיוון הנכון, שכן ‘אני’ אינו יכול להשיג חכמה וחמלה. ניתן לגלות ולחשוף את החכמה והחמלה רק כאשר ה-‘אני’ נעלם. כאשר נגיע לרמה הזו, נהיה מסוגלים לעזור ולהביא תועלת לאחרים. עד אז, הרי זהו העיוור המוליך עיוור. כל הדתות האמיתיות שואפות להשיג את הגישה לרמת התודעה הזו שאיננה כרוכה באגו. בבודהיזם היא קרויה ‘הבלתי-מותנית’, ‘זו שלא נולדה’, ‘הנצחית’. תוכלו לקרוא לה איך שתרצו. תוכלו לקרוא לה אַטְמָן. תוכלו לקרוא לה אַנְאַטְמָן. תוכלו לקרוא לה אלוהים. העובדה היא שיש רמת תודעה מעודנת שהיא הלב של הווייתנו, ושהיא מעבר למצב התודעה המותנה הרגיל שלנו. כולנו יכולים לחוות זאת. יש אנשים החווים זאת דרך שירות, אחרים דרך התמסרות ודבקות. יש אפילו אנשים החושבים שיוכלו לחוות זאת דרך ניתוח עיוני ומשמעת אינטלקטואלית. הבודהיסטים מנסים בדרך כלל להגיע לכך דרך המדיטציה. זה מה שאנחנו עושים. מבקיעים דרך אל הבלתי-מותנה בכדי לעזור לאחרים להבקיע דרך אל הבלתי-מותנה. אבל עלינו להתחיל מהמקום בו אנו נמצאים עכשיו, ממש מכאן. אנו מתחילים עם התודעה הזו, הגוף הזה, הבעיות האלה, החולשות האלה והחוזקות האלה.
כל אחד מאיתנו הוא מיוחד במינו, ועדיין האיכויות הנמצאות בבסיס ההוויה של כולנו הן דומות מאד. כאשר אנשים יושבים למדיטציה הם נתקלים בשתי בעיות בסיסיות: או שהם נעשים מאד מוסחים או שהם נעשים ישנוניים ועצלים. אם התודעה שלנו נעשית מדי פעילה, וזוהי בעיה מתמשכת, מייעצים לנו בדרך כלל להירגע. השיטות להשיג זאת כוללות לשבת בחדר חמים, לעצום את העיניים, לאכול אוכל כבד, ובדרכים שונות לנסות להביא את התודעה למצב של הרפיה עמוקה יותר. אם אתם נכנסים במדיטציה למצב נעים, חלומי ושלֵו בו אינכם רוצים לזוז ואתם מרגישים שיכולתם לשבת כך שעות, מאושרים לגמרי ושלווים, אבל בתוך ערפל מטושטש, אזי סטיתם לגמרי מהדרך. קל מאד לעשות זאת. זה מרגיש מאד נעים. יש אנשים שאפילו חושבים שהם מתקרבים לסמאדהי, אבל למעשה זהו מצב המוכר כקהות מנטלית.
אם התודעה מוסחת, עלינו ללמוד להרגיע אותה. פשוט חישבו על כך שאתם שומטים את כל הדברים ושמרו את העיניים מושפלות. אומרים שעוזר גם לאכול קצת. זה מקרקע את התודעה, כיוון שהדם יורד אל הקיבה במקום לעלות למוח. מצד שני, אם יש לנו נטיה להירדם, הפתרון היא להיות במקום קצת קריר, להשאיר את העיניים פתוחות ולאכול רק אוכל קל מאד. לפעמים עוזר גם לבהות לחלל. אם התודעה מוסחת, אפשר לדמות נקודה שחורה בבטן. שחור מקהה את התודעה. כמו כן, הפניית התודעה אל הבטן נוטה לייצב את התודעה. אם התודעה ישנונית מדי, ניתן לדמות אור לבן במרכז המצח. זה מעורר את התודעה והופך אותה קלה יותר. מכר שלי שתמיד סבל מנטיה להירדם במהלך המדיטציה פתר זאת על ידי כך שישב על שפת באר. הוא מיד הפסיק להרגיש ישנוני! אפילו מִילָרֵפָּה סבל מהבעיה הזו. הוא נהג לשים מנורת חמאה דולקת על ראשו. ידידה שלי נהגה למדוט עם קערה מלאה מים על ראשה. זה מיישר את היציבה ומפחית את הסבירות להירדם.
הדבר החשוב הוא שהתודעה תהיה רגועה אבל ערנית ודרוכה. אם תגלו שתודעתכם הופכת יותר ויותר ערה ויותר ויותר דרוכה, זה יהיה כמו לגלות שמשהו בתוככם הולך ונפרש, הולך ומתגלה, הולך ומתעורר ונעשה הרבה יותר מואר ורחב ידיים. אז תדעו שאתם בדרך הנכונה. אחרי הכל, המדובר בהתעוררות. המילה ‘בודהה’ משמעותה “זה שהתעורר”. אנַַנדַמאיי מא, שהיתה קדושה בנגלית-הינדית גדולה מאד, אמרה שאין זה משנה לאיזה שלב אתה מגיע במדיטציה, אם אין לך מודעות בהירה –  זהו המצב הלא נכון. הדבר החשוב הוא לשמור על המודעות, ההכרה, או הידיעה הזו. זה חשוב ביותר.
עלינו לפתח איזון. הבודהה אמר שאם תקחו כלי מיתר ותמתחו את המיתרים יותר מדי, תייצרו צליל צורם והמיתרים אף עלולים להיקרע. מצד שני, אם המיתרים רופפים מדי, הם לא ישמיעו שום צליל. עליכם לכוונן את התודעה שלכם כפי שהייתם מכוונים כלי נגינה. לא מתוח מדי ולא רופף מדי, אלא בדיוק כפי שצריך. מאוזן. זה כמו להיות על גלשן. אם תהיו מדי מתוחים או רפויים מדי – תיפלו. עליכם להיות מאוזנים ויציבים. אם השגתם את האיזון הזה, אז לא משנה כמה גבוהים יהיו הגלים, לא תהיו שום בעיה. התודעה היא בדיוק כך. עלינו להשיג את אותה רמה של איזון.
חשוב מאד גם לסגל לעצמנו זמן קבוע למדיטציה. אין לי מספיק זמן לדון בכך עכשיו. אני לא מדברת על שמטהה מנקודת הראות של התרגול שלכם, כי אתם תמיד יכולים ללכת למורים כדי ללמוד את השיטות. זוהי רק סקירה כללית. אבל חשוב לכל המתרגלים לקבוע לעצמם שעה קבועה ומקום קבוע לתרגול. אנחנו יצורים של הֶרְגֵּל. אם אנו עושים את אותו הדבר כל יום, אנו מסגלים לעצמנו את ההרגל מהר מאד. אנו קמים בבוקר, הולכים לחדר האמבטיה, ואז הולכים לתרגל. אנו מתיישבים, אנו מדליקים קטורת או מה שלא יהיה. מהר מאד התודעה מתחילה לזכור שזאת שעת המדיטציה. היא נרגעת במהירות כיוון שהיא זוכרת מה עליה לעשות, בעוד שאם נשנה בכל פעם את השעה, ונעשה מדיטציה קצת פה קצת שם, אז שוב ושוב נצטרך להזכיר לתודעה מה זה הדבר הזה בכלל, וייקח הרבה יותר זמן להירגע, לפחות בהתחלה. עלינו לנסות לבסס מחזוריות קבועה. אפילו אם תתרגלו עשר דקות בשעה קבועה כל יום, אם אינכם יכולים להרשות לעצמכם זמן ארוך יותר, זה יהיה מועיל.
מוקדם בבקר, מיד אחרי שאתם קמים, אם אפשר, שבו למשך עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, שעה, כמה שאתם יכולים לאפשר לעצמכם. טוב להתחיל את היום בכך שתמרכזו את עצמכם. הביאו את התודעה אל החדר, אל הגוף. קודם כל התחברו אל הגוף, אחר כך אל השאיפה והנשיפה. לא משנה מהי דתכם או אם בכלל יש לכם דת, אין לזה שום קשר למדיטציה. כל העניין הוא – להסתדר טוב יותר עם התודעה שלכם. כמו כן, כדאי מאד לשבת למשך זמן מה לפני שאתם הולכים לישון בלילה, ואם יש זמן, לסקור את היום שעבר. עד כמה היינו מודעים במשך היום? עד כמה היינו טובי לב ומיטיבים? מה עשינו שהיה נחמד לדעתנו? מה עשינו שהיה אולי לא כל כך נהדר? איננו שופטים, רק מסתכלים בזה. מה בעצם עשינו עם היום שלנו? ואז אנו מחליטים להשתפר ביום המחר, להיות אף יותר מודעים, יותר ערניים, יותר אדיבים, יותר סבלניים. ואז אנו פשוט יושבים למשך כמה זמן עם הנשימה. חמש דקות, עשר דקות, פשוט נמצאים עם השאיפה והנשיפה. מרוקנים את התודעה, מניחים לכל הדברים להישמט. פשוט נוכחים.
עלינו לשאול את עצמנו מה אנו עושים עם חיינו. מה אנו עושים עם ימינו. מה אנו עושים עם שעה זו. מה אנו עושים עם הרגע הזה. אף אחד לא עוצר בעדנו מלעשות מדיטציה. אף אחד לא עוצר בעדנו מלהפוך לבודהה. אנו עוצרים את עצמנו. אנו דנים כאן בעיקר בתרגולי התודעה, כיוון שבסופו של דבר, הכל הוא התודעה שלנו. בין אם אנו מאושרים או עצובים, שלווים או נסערים, אלה לא דברים שנמצאים מחוצה לנו. הכל נמצא כאן. איננו יכולים להתמיר את העולם, אבל אנו יכולים להתמיר את הגישה שלנו לעולם. ברגע שנתמיר את עצמנו, זה ישפיע על כל מה שנמצא סביבנו.
פעם כשהייתי בשוויץ, ביליתי עם כמה נזירים ונזירות קתוליים, ישועים ואחרים. יש להם מכון גדול בציריך. המייסד של המכון הזה וכן האנשים שעובדים איתו, הנזירות והנזירים, בילו הרבה שנים ביפן שם למדו זֶן בודהיזם. עכשיו הם בציריך, בה הם נמצאים כבר שנים רבות. הם ידועים מאד בשווייץ. בתחילה תחום ההשפעה שלהם היה זכויות אדם, וסיוע למכורים לסמים ולחסרי בית. אבל עכשיו העיסוק העיקרי שלהם הוא ללמד מדיטציה לכלכלנים, פוליטיקאים, מנהלי בנקים ואנשי צמרת רבים העובדים באו”ם וכולי. הם מאמינים שאנשים אלה צריכים ללמוד איך לקבל גישה אל תודעת החוכמה שלהם ואל הבהירות והשלווה שלהם, כיוון שהם האנשים אשר שולטים בכלכלה ובמצב הפוליטי בעולם, ולפיכך הם יכולים להביא הרבה טוב לעולם. שאלתי אותם עד כמה הצליחה התוכנית הזו, והם אמרו שההצלחה היתה מעל ומעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. הנזירים והנזירות הללו מארגנים קורסים ותוכניות רבות בהם משתתפים מאות אנשים. האנשים הללו נלהבים מאד ללמוד איך לתרגל מדיטציה, ולו רק כדי להפחית את רמות המתח הגבוהות שלהם, וכדי לפתח תודעה יותר שלווה. זה אינו תרגול אנוכי שעוזר רק לאנשים המתרגלים אותו. יש לו תועלת עצומה. כל עוד אנו לכודים בתוך הבּוּרוּת, התאווה והכעס שלנו, כל דבר בו אנו נוגעים מזדהם. אם אנו רוצים להציל את העולם, עלינו להציל קודם כל את עצמנו.
עכשיו אני מבקשת שנשב כולנו בשקט למשך חמש עשרה דקות. אם תודעתכם נדדה למקום אחר, החזירו אותה אל החדר הזה. ואז הביאו אותה אל תוך הגוף. אם יש תחושות בגוף, פשוט ציינו אותן לפניכם. אל תעירו האם אתם אוהבים אותם או לא. רק סמנו לעצמכם שהן נוכחות. התוודעו אל הגוף. לאחר שתרגישו שאתם ‘ישובים’ טוב בתוך ידיעת גופכם, הביאו את תשומת לבכם אל השאיפה והנשיפה. פשוט היו אחד עם הנשימה בעת שהיא זורמת פנימה והחוצה. אל תנסו לעשות את הנשימה לארוכה או קצרה יותר. לא מדובר בריכוז בנשימה, במובן שאיננו מסתכלים בנשימה ממרחק. אנחנו פשוט מתאחדים עם הנשימה, יודעים אותה בזמן שהיא נכנסת פנימה ויוצאת החוצה. כאשר עולות מחשבות בתודעה, אל תדאגו. זהו טבעה של התודעה, שיש לה מחשבות. אל תתנו להן אנרגיה. אל תִּתָּפְסוּ בהן. התעלמו מהן. אם אנשים מנסים למשוך את תשומת לבנו ואנו מתעלמים מהם, בסופו של דבר הם יתייאשו וילכו לדרכם. מחשבות עשויות לבוא וללכת, אבל אנחנו לא מתעניינים בהן. אנחנו פשוט מחזירים את תודעתנו, שוב ושוב, אל הנשימה, אל השאיפה והנשיפה. נעשה זאת למשך כחמש עשרה דקות. כאשר יופיעו צלילים, הם פשוט צלילים, פשוט תנודות החוצות את החלל. אין שום בעיה. טבעי שיהיו צלילים בחלל, וטבעי שהאוזן תשמע אותם. אל תתנו להם אנרגיה. חיזרו לנשימה.

שמטהה, שהייה בשלווה

­ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהמערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו