EN
EN

הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

 

תור גונן נולדה בישראל (1950), ד”ר לחינוך, מרצה, עורכת, אוצרת, חוקרת וכותבת בתחום של אסתטיקה, ערכים ותרפיה באיור ספרות ילדים. מחברת רומן הדהרמה “עד שחמלה תתעורר: בודהיזם, מדיטציה, אהבה”. מדגישה הטמעת מדיטציה במערכת החינוך. משתאה. מלמדת קבוצות ויחידים. נזירה מטעם עצמה. 

תור ואיתמר פתחו ב- 2001 את “בית בהאוונא”, מרכז דהרמה ומדיטציה שבו הם מלמדים ברוח מסורת נזירי היער. כותבים, מתרגמים, עורכים ומוציאים לאור של ספרי הדהרמה “מודעות אינטואיטיבית” ו”דממת ההוויה”. הוראתם מדגישה שילוב הדרך הבודהיסטית בחיי יום-יום. מייצגים את ישראל בכנסים בארצות בודהיסטיות. לאחרונה הוענק להם אות הוקרה עבור תרומתם להטמעת הבודהיזם בישראל מטעם הברית העולמית של המנהיגות הבודהיסטית בתאילנד. www.bhavanahouse.org

 

*  *  *

לפני כעשרים שנה פגשתי בנסיבות חברתיות חבר נעורים שלא ראיתי במשך שנים רבות. לימים הוא הפך לעורך דין ובשנינות עוקצנית שהיתה אופיינית לו עוד בנעוריו, ועוד לפני ששאל לשלומי הוא קבע עובדה ואמר: “הזדקנת!” עניתי לו מיד “ואתה בכלל לא!”

נראה לי שבכל מעגלי השיח הדברים שיעלו הם אותם דברים רק הכותרת וההדגשים הם שונים. חלק מכם מכיר את המונחים הבודהיסטיים, חלקכם לא, אבל זה איננו חשוב. זִקנה כולנו מכירים. אמי תמיד אמרה לי, והיא הגיעה לגיל של 101 שנה בצלילות מלאה: “מי שאינו רוצה להיות זקן – צריך למות צעיר.”

באופג’טהאנה סוּטה שאיתמר הזכיר, הבודהה מצביע על ההרהור בזקנה כאחד מחמשת ההרהורים היומיים, ורבים מן ‘הבודהיסטים’ מכירים אותה ואולי אף מהרהרים בה. אבל לסוּטה יש המשך, ואת ההמשך לא רבים  מכירים. בהמשך אותה סוטה הבודהה מבהיר מדוע יש להרהר בזקנה ובתהליך ההזדקנות, ומצביע עליו כאמצעי מועיל להבנה שלמה, כאזהרה מפני יהירות נעורים, מפני התנהגות לא מיומנת. יש חמישה גורמים שהתעלמות מהם או חוסר מודעות לגביהם היא הרת אסון עבורנו. כי יש דברים שבפזיזות, בטיפשות, עשינו שאי אפשר לתקן עוד. הרהור בזקנה וידיעת הזִקנה שסופה מוות מונעת מאתנו בצעירותנו שגיאות פטאליות. אבל מי מאתנו כאדם צעיר הרהר בזקנה?

זקנה או הזדקנות הם תהליך טבעי של התפוררות שסופו ידוע. הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות. השאלה עד כמה ההכרה ערה לעובדה הזאת, שלא חשוב עד כמה היא נשמעת פואטית, היא איננה מטאפורית ואיננה בגדר ‘רעיון’, כמו שמישהי חשבה כששמעה את המשפט הזה. ההִילָחֲצוּת בתעלת הלידה של המוות היא פיזית. כך הרגשתי. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים להתנסות בתהליך שסופו מוות. אם לא נסכים לקבל את התהליך הזה על התופעות השונות שהוא אוצר בחובו – הסבל לפתחנו.

כמו שמרסל דושאן אמר, שכל דבר הוא טוב כדי לעשות אִתּוֹ אמנות, כך כל מצב או תהליך בחיים הוא מצב טוב לעשות אתו עבודה. הזדקנות היא התקופה של דוקהה-ודנא (dukkha vedana), זמן של תחושות לא נעימות, אובדן אנרגיית-חיים, כוח ויכולות פיזיות ומנטליות, ולעיתים היא מלווה בעצבנות ובכעס, כעס שיכול להיות גם תוצאה של תרופות הכרחיות. ראיתי את אמי מנסה ללחוץ על כפתורי שלט הטלוויזיה או להרים קנקן מים, או לנסות לפעול אחר מענה אוטומטי. אנחנו שורים עם תחושות לא נעימות, ביודענו שהדברים לא יוקלו. זה זמן שבו אנחנו יכולים לבחון את יכולתנו להתמודד עם תחושות לא נעימות שאין לאן לברוח מהן, שאנחנו יודעים שהן אינן עומדות לחלוף או שיוקל לנו מהן. ובאופן זה, הזדקנות וזקנה מעמתות אותנו עם מה שהצלחנו לפתח בחיינו.

בסאצ’הוויבהאנגה סוטה, הסוטה על הצגת האמיתות, במג’הימה ניקאיה, סריפוטה אומר:

ומהי, חברים, הזדקנות? הזדקנותם של יצורים למסדריהם השונים, גילם הזקן, הישברות של שיניים, האפרת שער, התקמטות העור, התדרדרות החיים, החלשות היכולות – זו נקראת הזדקנות.

בתהליך איטי, בלתי ניתן לעצירה, הולכים ונעלמים דברים רבים שהתרגלנו להיות מוגדרים על ידם. עבודתנו אבדה לנו ואתה גם הזהות המקצועית המדומה שאימצנו. הגוף שעליו היתה גאוותנו או לפחות הכלי שבו בטחנו, כבר איננו יכול שנסמוך עליו. האובדנים הפסיכו-פיזיים האלו מתרחשים אצלנו לא כאנשים צעירים אלא דווקא כשאיננו במיטבנו, כשאנחנו במצב של חסר. תחושת הביטחון ביכולות שלנו אובדת. זה מצב של אי בטחון, של אי ידיעה וזה יכול לירא. לגורם של פחד כולם התייחסו. איננו יודעים אם נוכל ללכת מבלי למעוד, לרוץ כדי לתפוס את האוטובוס בתחנה, ללמוד שפה חדשה. ויותר מכך, לעתים תחושת העניין שלנו בכל מה ששימח אותנו בעבר אובדת. ספרות, אמנות, מחול, מאבדים את כוח משיכתם ואת יופיים עבורנו. האם זה מדכא? זה כבר חץ שני. מהבחינה הזאת הזדקנות היא אחד המצבים הטובים יותר לעבודה רוחנית, כי הוא מאפשר לנו היווכחות באמת, הפצעה של תבונה, של התפכחות לגבי המצב האנושי. איננו יודעים מה תהליך ההזדקנות צופן בחובו עבורנו. צריך אומץ רב כדי להזדקן.

כל תעשיית היופי והתרופות נשענת על עיוות תפיסתי של מלחמה בהזדקנות הפיזית, של חוסר כניעה לתהליך טבעי, של תמיכה ב’בון טון’ של להיות בן 70 ולהיראות כמו בן 50, על הניסיונות להתנגד למשהו שאי אפשר להתנגד לו. וכאן אני רוצה להדגיש את ההבדל בין הרפואה המערבית לרפואה ההודית הקלאסית בהתייחסות לזקנה, איור-וודה, כמדע אריכות הימים [איור=חיים וגם בריאות, וודה=מדע]. גם הרפואה המערבית מדברת על אריכות ימים. אבל איזה הבדל תהומי יש בין מדע אריכות הימים ההודי למדע אריכות הימים המערבי. הרפואה ההודית מבקשת למנוע מחלות ולהאריך ימיו של אדם רק כדי שיוכל להגיע להיווכחות, לשחרור, למוקשה (moksha), לאחר שהשלים בחייו מעגל שלם של אדם. מדע אריכות הימים המערבי – למה הוא מכוון?

אם חוסר המוכנות שלנו להודות בהיחלשות, בקריסה ובמחלות משתנה והופך להתמסרות למצב הפיזי מתוך תבונת חוסר הטעם וחוסר הצורך להילחם בו – שם מתגלה השחרור. כי אילו איכויות זקנה נושאת בחובה? לא רק של אבדן אלא גם של שחרור. התמהיל תלוי באדם וזו כבר שאלה של עבודה פנימית של חיים שלמים. אי אפשר להגיע לזקנה ולחוש שחרור אם לא עשינו עבודה של התפכחות. זקנה נושאת בחובה איכות של התפכחות. אם אנחנו מצליחים להתפכח מבלי שאכזבה או מרירות תתלווה לכך – זה נפלא! איכות נוספת היא של הודאה בקוצר יד. קוצר ידינו להבין את מה שכל ילד בן עשר מבין. אם הודאה בקוצר ידינו אינה מלווה בתחושה של תבוסה – זה נפלא! איכות נוספת של הזדקנות היא זו של ויתור עמוק. אנחנו כבר לא נוכל להגשים את מה שרצינו ולא הספקנו או להמשיך ולעשות את מה שעשינו בכישרון כה רב במשך השנים. אם נוכל לוותר – זה נפלא!

זקנה והזדקנות הן עתות קציר. עת קציר פירות הקאמה שנצברה בחיינו, פרי כוונותינו במחשבה, בדיבור ובמעשה. בזקנה אנחנו אוכלים את פירות הקאמה שנצברה. לעיתים הם מרים עד כדי כאב. שירה של אנה מרגולין המסכם את חייה כפי שנחקק על המצבה שלה מזעזע אותנו בישירותו:

 

היא [עם שדי השיש הקרים שלה
ועם ידיה הדקות, הבהירות],
היא פזרה את חייה לריק,
על זבל, על שום דבר.

אולי רצתה זאת כך, אולי השתוקקה
לאומללות הזו, לשבעת סכיני הכאב,
לשפוך את יין החיים הקדוש,
על זבל, על שום דבר.

עתה היא שוכבת בפנים רצוצות,
רוחה המבוזה כבר עזבה את הכלוב,
עובר ארח, רחם עליה ושתוק.
אל תאמר שום דבר.

שיר המוות הזה תורגם על ידי קרן אלקלעי-גוט ופורסם במוסף התרבות של עיתון ‘הארץ’ ב-25.5.15.

לצד (בכוונה איני אומרת לעומת) שירה של אנה מרגולין, ישנו השיר של הנזירה סונה מתוך התריגאטה, שירת הנזירות מתוך קאנון הפאלי, שאותה בכוונתי לתרגם: 

 

סונה: אם העשרה 

עשרה ילדים בקִרְבי נשאתי, בערֵמַת המִצְרָפים האלו [כלומר, גופה].
נחלשתי מכך, בזקנותי פגשתי בנזירה.
מצרפים, מימדי חושים ואלמנטים, היא לִמְדה אותי את הדהאמה:
גִלַחתי שֵֹעֲרי, והתנזרתי.

בשומעי את הדהאמה בעודי עולת-ימים בדרך
עיני השמימית טִהרתי בזה הֶעֲבָר.
מחזורי חיי הקודמים נודעו לי, ממוקדת היטב בָּאֶחָד.
מדיטציה על ריקות פיתחתי, נטולת נושא, נטולת גבולות, מתוך אי-היאחזות.
שחרור מלא מנטל חמשת המצרפים – עץ שגזעו נכרת.

אני יורקת עליך זקנה.
לידה הושמדה. 

אמא שלי תמיד אמרה לי שאינני מבינה זקנה. ברור. היא היתה מבוגרת ממני בכ-40 שנים. כשאני הייתי בתחילת שנות ה-60 שלי היא התקרבה לשנתה המאה. זקנה יכולה לשמח אם השכלנו להיות, להתמסר, להיות ערים לתהליך ולומר בהשלמה “זה כך. הנה ‘זה’ שתמיד אמרו לנו שבוא יבוא.” אם התעוררנו, נָבוֹנוּ, הפכנו נבונים, זקנה היא פתח של שחרור. שחרור במובנים שונים. במובן של האפשרות להיות ישרים. כבר איבדנו כל כך הרבה ומשא רב שעמסנו עלינו במהלך חיינו אינו מכביד עוד. כי אז אנו נפרדים מן ההתהוות החוזרת כגלגל.

הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות

 תור גונן נולדה בישראל (1950), ד”ר לחינוך, מרצה, עורכת, אוצרת, חוקרת וכותבת בתחום של אסתטיקה, ערכים ותרפיה באיור ספרות ילדים. מחברת רומן הדהרמה “עד שחמלה תתעורר: …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו