EN
EN

לשבת בשקט מתחת לעץ החיים והמוות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

סטיבן פולדר הוא המייסד והמורה הישראלי הבכיר של עמותת תובנה. מתרגל מדיטציית ויפסנא משנת 1975. סטיבן הוא מדען שהקדיש את חייו לבחינה של רוחניות וריפוי פנימיים וחיצוניים: התמחותו היא בתחום צמחי המרפא, פרסם 12 ספרים אקדמיים, מנחה קורסים של מדיטציה ודהרמה ברחבי הארץ. סטיבן דוגל בשימוש בדהרמה לקידום שלווה בחברה. הוא ממייסדי ומחברי ההנהלה של שביל זהב, עמותה לקידום אי אלימות, חמלה ושלום בחברה. כמו כן, הוא חבר בהנהלה של אזרחים למען הסביבה.

*  *  *

מדהים, האולם מלא – נושא ההזדקנות כל כך חזק. אם הנושא היה שמחה, היו אולי שלושה אנשים.

בשבילי זה כמו סגירת מעגל. הרקע שלי במדע היה על הנושא של הזדקנות. לפני ארבעים שנים סיימתי דוקטורט בביוכימיה על תהליך ההזדקנות של התא. אפילו כתבתי ספר על הזדקנות שהכותרת שלו היתה ‘איך להגיע לזקנה בדילוג ולא בזחילה’.

עכשיו אני במצב אחר לגמרי. קודם כל, אין שום דבר רע בזחילה. וארבעים שנה אחרי שחקרתי וכתבתי על הזדקנות, אני לא יודע מה זו הזדקנות. אם תשאלו אותי “אתה זקן?”, אענה “כן, בוודאי.” ואם תשאלו “אתה צעיר?” גם אענה “כן, בוודאי.” “אתה ילד?” “כן, בוודאי.” “אתה בין לבין? בגיל ההתבגרות?” “כן, בוודאי.” אני כל הזמנים האלה, וגם אין זמן בכלל. אני עדיין פה בגוף, במוח, בתודעה. זה מצב אחר לגמרי.

אין ספק שההזדקנות היא מקום או גיל שבו יכול להיות סבל רב. במילים של הבודהה: בגלל שאנחנו על מעגל הסמסרה, המעגליות של החיים, אז יש לידה, הזדקנות ומוות. אנחנו יכולים להרגיש שיש סוג של מעגל שמסתובב ולאט לאט, כל הזמן אנחנו יותר זקנים, ויש איזה סבל שכל אחד סובל מדי פעם. התנועה של המעגל נראית חד-סטרית ובלתי הפיכה. וכמובן יש גוף, ואובדן של בריאות, כוחות, ותפקידים. מהבחינה הזאת צריך לעשות התאמה לגיל. 

אחד הדברים היותר קשים זו תלות – ברופאים, בביטוח לאומי, בכל מיני גורמים אחרים. או, לפעמים אנשים חושבים שאין לנו מה לעשות חוץ מלהחליף חיתולים לנכדים ולנכדות ולטפל בתינוקות. אני לא רוצה להקטין את הקושי.

עכשיו לא כל כך מעניין אותי איך להאריך את החיים, כמו אז כשכתבתי את הדוקטורט. אבל יש נושא של איך להיות בריא. הבודהה אמר דבר פשוט, שאם אוכלים רק פעם ביום, אז נגיע לגיל מתקדם. הוא עצמו הגיע לגיל שמונים. אפשר להוסיף עוד על העניין הזה לפי המחקר המדעי, אבל זה לא לשיחה עכשיו. מה שכן, יש עניין להקטין או להנמיך את הפרופיל שלנו בתוך העולם – לא לאכול הרבה, לא לעשות הרבה, לא לצפות הרבה, לא לרוץ או להיות במתח, להיות קצת יותר בשקט. להנמיך את הפרופיל שלנו בחיים זה לשחרר.

עכשיו הנושא הוא איך להתייחס למהות של הנטייה שלנו לסבול או לא לסבול. אפשר לשחרר ולא משנה הגיל, הבריאות, מי אנחנו ומה אנחנו, מה הציפיות שלנו, מה עברנו ומה יהיה. אפשר לא להיות בנרטיבים האלה. זה דורש איזו הסטה בנקודת המבט שלנו על מי אנחנו ומהו העולם.

אני זוכר סיפור על הבודהה, כאשר הוא היה כבר כמעט בן שמונים, לקראת המוות שלו. העוזר שלו, אננדה, ועוד נזיר עשו לו עיסוי. לפי הטקסט הם פרצו בצחוק ואמרו “תראה את העור שלך, תראה את השרירים שלך – הם יבשים לגמרי, הגוף שלך כל כך רזה ויבש.” כמו שלושה ילדים קטנים שצוחקים יחד. זו נקודת מבט אחרת לגמרי, כל כך יפה.

יש הרבה טקסטים בודהיסטים עם הרבה דימויים על איך להיות בגיל מבוגר. כמו דימוי על איך להיות סבא וסבתא. יושבים על גבעה גבוהה ורואים את הנכדים שם ואת הכבשים שם ואת העצים שם. פשוט יושבים רגועים על גבעה בטבע ונותנים לנכדים לעשות מה שהם רוצים, לכל העולם לעשות מה שהוא רוצה.

ואני רוצה לפרק שלוש אמונות שמביאות סבל רב. אלה אמונות די עמוקות במהות של התודעה של איך אנחנו רואים את העולם.

אמונה אחת היא שיש דבר שקוראים לו זמן. בוודאי שיש זמן. אבל הזמן דורש מדידה, בלי מדידה אין זמן, כשאנחנו בעצם לא מדידים. ואם אנחנו לא מוכרים את עצמנו לתיאוריה ולאמונה שאומרת ‘יש זמן’, אז אין מסלול שאומר “אני הייתי ככה ועכשיו אני ככה ומה יהיה בעתיד.” אנחנו מאמינים שיש מסלול ויש זמן ושאנחנו על מעגל הסמסרה שהולך בכיוון אחד. אבל אם אנחנו שמים את זה בסימן שאלה, באופן עמוק, הכול מתפרק. עכשיו בשנייה הזאת שומעים קול של מישהו, מרגישים את הגוף, את החום או הקור של העור. בהווה, עכשיו, ועכשיו, יש זמן? יש דבר כזה? אולי יש מי שמשתעמם בשיחה שלי, והשעמום מביא לתחושה של זמן. אבל אם יש קשר טוב עם העכשיו, הזמן נעדר לגמרי. אפילו אי אפשר להגיד ‘עכשיו’ פשוט חווים מה שחווים.

יש שינוי. דברים עוברים, באים והולכים כל הזמן. אבל, בתוך הרגע של החיים, החיות שלנו, החוויה שלנו, זמן נעלם ושם נעלמת גם הזדקנות.

עוד אמונה היא הסובייקט, האני, התפקיד, ההגדרה, כולל ‘אני זקן’ או ‘אני ותיק’. התוויות האלו מאד דביקות, הן נכנסות חזק וכואבות. הן גונבות מאתנו את החוויה האמיתית של העכשיו. זה סוג של נרטיב שמספר לנו משהו. אני נכנס לאוטובוס ויש לי חצי מחיר, אולי עדיף לא, אולי עדיף לשלם מלא. בכל פעם שאני צריך לשלם חצי, זה מזכיר לי משהו. אבל כל התזכורות מהחברה, שאומרות משהו, הן רק אמונה, רק תווית. זה סוג של שטיפת מוח. איפה באמת התווית? איפה באמת ‘האני הזקן’? זה בידיים שלי? זה ברגליים שלי? איפה זה? איפה עכשיו הגילאים שלנו באולם? איפה?

יש חוויה – בלי תווית ובלי כתובת, בלי האני שאומר שאני ככה וככה. זו תיאוריה שבאה והולכת. היא חוזרת וחוזרת, ודאי, באה והולכת הרבה, אבל אפשר לחתוך ולראות נקודות של אור בתוך הרצף של הנרטיבים האלה שאומרים “אני זקן, אני ככה, אני לא יכול, אני צריך, אני זקוק ל…” נקודות האור הם החיים. אני חי עכשיו, לא משנה מי ומה. אני יכול להיות בבית חולים, אני יכול לרקוד או לזחול, לא משנה.

האתגר שלנו הוא לפרק את התפקיד. אנחנו הרבה, הרבה יותר גדולים מהתפקיד, מהגיל ומהתוויות האלה. הסובייקט הרבה יותר גדול מאובייקט כמו ‘הזדקנות’. אם יודעים איך לפרק את התבניות האלה, אפשר להרגיש את החופשיות בתוך ומתחת ומעל ומעבר להן. מרגישים עוד פעם את החיות בתוך הרגעים של החיים שלנו.

אמונה אחרונה שאני רוצה לקרוע לגזרים היא שחשוב להיות עסוקים בהישרדות. בוודאי שאנחנו צריכים לתת כבוד לגוף שלנו, לטפל בעצמנו. לקחת תרופות כשצריך, במיוחד אם זה צמחים, בוודאי. אנחנו צריכים להתייחס לגוף היקר הזה בחמלה ואכפתיות, כמו לאחרים. נטפל בעצמנו ובאחרים מתוך אהבה וחמלה, ולא ממחשבה שאומרת “הישרדות זה הדבר הכי חשוב” ו-“אני חייב לסבול”.

השאלה היא איפה אנחנו שמים את מוקד תשומת הלב שלנו? אם תשומת הלב שלנו תמיד מופנית להישרדות, נהיה בסוג של בית סוהר, ואז הסבל כל הזמן גדל וגדל. לחיים עצמם לא אכפת מההישרדות שלנו. החיים זורמים.

עץ החיים במרכז גן העדן הוא לא רק עץ חיים, אלא עץ חיים ומוות. אנחנו יושבים מתחת לעץ חיים ומוות כיצורים חופשיים. אבל אז אנחנו אומרים “זה לא העץ שאני רוצה, טוב לי רע לי, אני רוצה לשרוד, לשרוד.” ואז אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים מעץ הידע של הטוב והרע, ומגורשים מגן העדן. במקום הישרדות, שבאה עם כל הדאגות של “אני צריך ואני חייב,” אפשר לשבת בשקט מתחת לעץ החיים והמוות.

הבודהה מדבר על תשוקה וצימאון להיות. זה בתודעה. אנחנו יושבים פה עכשיו ביחד ולא צריכים לדאוג. אנחנו פה. אנחנו צריכים לעזוב את הנושא של להיות או לא להיות, ולא לשים לב כל הזמן להישרדות שלנו. הכול בא והולך, חיים ומוות באים כל הזמן. אז אפשר להיות עם זה, ולעזוב את ההישרדות.

הפירוק של כל שלוש האמונות האלה מביא שינוי רדיקלי בנקודת המבט שלנו. אבל לא קל לראות את העולם ככה פתאום רק כי סטיבן אמר. זה דורש משהו, זה מבקש מאתנו משהו.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות. דוגמא ראשונה היא לעשות תקריב (zoom in). זה אומר שבמקום נקודת המבט הרגילה על החיים, תמונת חיים שיש בה זמן ומסלול, “אני הייתי ככה ועכשיו אני ככה,” אפשר לראות את הפיקסלים, החתיכות הקטנות. המדיטציה עוזרת לנו לעשות את זה: יש נשימה.

אני זוכר שהיתה לי קבוצה של זקנים במכללה של הוותיקים של הקיבוצים, על ידינו במושב עמקה. היו 15 אנשים וכולם (חוץ ממני) היו בגיל שבעים בערך. יום אחד עשינו מדיטציה ביחד והיה שקט עמוק כאילו היינו בעולם אחר לגמרי. בסוף שאלתי את הקבוצה מה היה? מה קרה לכם? מה היתה החוויה שלכם? אחת אמרה, אתה יודע מה זה אומר לנשום ולהרגיש את הנשימה מההתחלה עד הסוף? זה לא נשימה של בן אדם בגיל 70, זה לא נשימה של מישהו שהנכדים והנכדות מטרידים אותו כל הזמן, זה לא נשימה של מישהו שיש לו כאבי פרקים, מישהו שכל הזמן צריך לקחת תרופות. זה רק רגע של נשימה טהורה, רגע נקי, שקט. בתוך הרגע הזה אין בעיות.

אז זה הפיקסל. זה ה-zoom in. אם רואים את הפיקסלים והרגעים של החיים, אז כל הבעיות נעלמות, יש רק נשימה, יש רק תחושות של הגוף. כמו אלה שעשו עיסוי לבודהה, רק מגע של העור, מזג האוויר, הרגע הזה. מדיטציה יכולה לעזור לנו בזה, לפתוח את העכשיו, במקום לתת לתשומת הלב שלנו ללכת אל הנרטיבים שמטרידים אותנו. במקום זה תשומת הלב תהיה קרובה מאד, עם הרבה אהבה, הרבה אינטימיות, עם מה שבאמת קורה עכשיו. זה כיוון אחד, התקריב.

ויש גם אפשרות למבט מרחוק: zoom out. לדוגמא, פעם עשינו סדנא באנגליה וציירנו ציורים של הזדקנות. הציור שלי היה של נשר, כי כל פעם שיש עוד שנה ועוד שנה של החיים שלנו אנחנו בעצם עולים יותר ויותר גבוה. הנשר רואה את העצים והשדות, את החיים שלי והחיים של אחרים, את החרקים והעכברים ובעלי החיים, את העולם השלם והביוספרה.

Zoom out זה גם לא להיות נעול בתוך מסגרת של ה’אני’, “אני ככה ואני ככה.” תיך נהאט האן אומר להרגיש את הוויית הגומלין (inter-being). אנחנו בעצם אחד עם כל היצורים, עם כל העולם, עם כל החיים. התיאוריה שאני יחיד נפרד מכל הרשת של החיים זו אמונה, זה לא באמת קיים.

אני עשוי מחנקן, מחמצן, ממים. הגשם נכנס לגוף שלי, האוויר יוצא. אני לא נפרד. זה פותר את הבעיה של המוות, כי אם אני כבר חלק  מכל היקום, אז מי יכול למות? אין מישהו שיכול למות, אז תעזבו את זה בינתיים. זה אולי קיצוני אבל התמונה ב-zoom out היא של יותר חיבור ושייכות בעולם. כל החיים מתחברים ואנחנו ממילא מין חתיכות כאלו, אנחנו ממילא לא דבר. אנחנו כולנו חלק מזרם, נותנים ומקבלים.

בשורה התחתונה צריך לעזוב את האמונות האלה, את נקודת המבט של ‘אני’ במרכז החיים. אנחנו צריכים להיות מאד קלים בחיים שלנו, וחופשיים, לתת לחיים לקחת אותנו. אנחנו לא צריכים לדאוג, החיים עושים מה שהחיים יודעים לעשות. רַמַָנָה מהרישי נותן דימוי של נוסע שנכנס לרכבת עם מזוודות. אם הוא נוסע חכם הוא יכול להניח את המזוודות ולתת לרכבת לקחת גם אותו וגם את המזוודות. הוא לא צריך לעמוד שם ולהחזיק את המזוודות. הרכבת של החיים צריכה לקחת אותנו וגם את כל המזוודות שלנו. לתת לחיים לקחת אותנו חופשיים, ולעזוב.

אנחנו לא עושים את זה אם אנחנו לא מסתכלים טוב על הדברים. בלי ראייה חכמה שחודרת לדברים אנחנו לא יכולים לפרק את האמונות האלה. יש מיליון אמונות נוספות שמחכות שם, גם הן כואבות. אנחנו צריכים להיות בתוך תהליך של חכמה, אבל זה לא בא לבד. בעולם הבודהיסטי יש הרבה תזכורות על הכוח של האמת לשחרר, ועל ראיות יותר אמתיות מהאמונות של “מה אני רוצה, מה אני צריך, מה אני סובל, ומה יהיה”. אז zoom in  ו-zoom out הם דוגמא של ראייה חכמה איך להשתמש בתודעה שלנו. העיקר שצריך לחקור את המציאות, zoom in או zoom out, לא משנה. צריך להיות בעניין של האמת, האמת צריכה לעניין אותנו מאד.

לשבת בשקט מתחת לעץ החיים והמוות

סטיבן פולדר הוא המייסד והמורה הישראלי הבכיר של עמותת תובנה. מתרגל מדיטציית ויפסנא משנת 1975. סטיבן הוא מדען שהקדיש את חייו לבחינה של רוחניות וריפוי …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו