EN
EN

שקט אינו באוזן, שתיקה אינה בלשון

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

איתמר בשן נולד בישראל (1953) להורים ניצולי שואה ולאח בכור שכבר אינם בין החיים. פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה מזה 30 שנה, והדהאמה ספוגה בעבודתו הטיפולית ובחייו. בעל ניסיון עשיר בתמיכה ובהתמודדות עם משברים ומצבי חיים מורכבים, כיום פוגש אנשים בקליניקה פרטית בת״א.
תור גונן נולדה בישראל (1950), ד”ר לחינוך, מרצה, עורכת, אוצרת, חוקרת וכותבת בתחום של אסתטיקה, ערכים ותרפיה באיור ספרות ילדים. מחברת רומן הדהרמה “עד שחמלה תתעורר: בודהיזם, מדיטציה, אהבה”. מדגישה הטמעת מדיטציה במערכת החינוך. משתאה. מלמדת קבוצות ויחידים. נזירה מטעם עצמה. 
תור ואיתמר פתחו ב- 2001 את “בית בהאוונא”, מרכז דהרמה ומדיטציה שבו הם מלמדים ברוח מסורת נזירי היער. כותבים, מתרגמים, עורכים ומוציאים לאור של ספרי הדהרמה “מודעות אינטואיטיבית” ו”דממת ההוויה”. הוראתם מדגישה שילוב הדרך הבודהיסטית בחיי יום-יום. מייצגים את ישראל בכנסים בארצות בודהיסטיות. לאחרונה הוענק להם אות הוקרה עבור תרומתם להטמעת הבודהיזם בישראל מטעם הברית העולמית של המנהיגות הבודהיסטית בתאילנד.  www.bhavanahouse.org
***
אדם – משפט אחד כל חייו.
               אם נבון – אמר דיו[1]
בשתיקה ובשקט, גם הוֹתָּרַת העמוד עצמו ריק מאותיות, כמעשה המוזיקה הריקה מצלילים של ג’ון קייג’, אינה יותר מאשר אמירה שחוקה. בספר “Zen Flesh Zen Bones”[2] ניתנת עצתה של אם מלאת חמלה לבנה, ג’יון, שהיה מלומד ידוע בכתבי סנסקריט ונהג לשאת דרשות לתלמידים. כששמעה על כך אמו, היא כתבה לו : ” ‘בני, איני חושבת שיצאת לדרכו של הבודהה רק כדי להפוך למילון מהלך על שתיים לאחרים. אין סוף למידע ולפרשנויות, לתהילה ולכבוד. הייתי שמחה אם היית מפסיק את כל עסקי ההרצאות. שתוק עצמך במקדש קטן באזור מרוחק בהרים. הקדש את זמנך למדיטציה והיווכח בשחרור המוחלט’ “. הסיפור נוגע בשלושת הדרכים המכוונות אותנו להבנה עמוקה של עולם התופעות, שעניינן האזנה או קריאה, דו-שיח, והתבוננות מדיטטיבית. המלים ‘שתוק עצמך’ ולא ‘סגור עצמך’ אינן טעות בתרגום המקור אלא תרגום חופשי שלנו לנוסח האנגלי “Shut yourself up”, המתייחס לשני הקשרים במסה זו: להתבודדות הגוף ולשתיקה חיצונית כפועל יוצא מתנאי ההתבודדות, ולשתיקה פנימית כהאספות מדיטטיבית לשקט פנימי של מרחב נטול גבולות.
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מתייחסת להבדל בין שתיקה כפועל יוצא של התבודדות הגוף[3] ובין שקט פנימי, המוגדר כהתבודדות ההכרה[4], שהנו פרי של תרגול מדיטציה והגורם החשוב ביותר בחיינו היום-יומיים. מבלי שהושג שקט פנימי נפגעת היכולת האינטרוספקטיבית, כלומר, היכולת להתבונן פנימה ולדעת באופן ישיר את טיבן של המחשבות, הרגשות ושאר ההתרחשויות המנטליות בהכרתנו. אותו שקט פנימי מתבטא מבחינה פסיכולוגית הן כעצמאות מנטלית מן הצורך הכובל באישורם הבלתי פוסק של האחרים, והן כיכולת לכינון יחסים בין-אישיים בריאים ובוגרים. הרבה מעבר לכך, ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן, על גביו אנחנו מתחילים לצייר, לומר את אשר בלתי אפשרי לומר. הרבה מעבר לכך, השקט הפנימי הוא זה המאפשר לנו להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות הפסיכולוגית ולהתניות המאפיינות אותה. אותו שקט פנימי הוא ריק מאיכויות של “אני”, “שלי”, “עצמי” המתהוות כאשר אנחנו “על טייס אוטומטי”.
בהצביעה על העדר מהות עצמית יציבה וקבועה, הפסיכולוגיה הבודהיסטית מלמדת אותנו שה”עצמי” אינו אלא תהליך פסיכו-פיזי המשתנה מרגע לרגע בתלות בתנאים ובנסיבות. את התיקוף לאשליית הקיום היציב והמתמשך של התופעה שאנו מכנים “אני” אנחנו מקיימים דרך השוואה מתמשכת של עצמנו אל האחרים. מתוך חרדת ההתבטלות בפני האחר, ההיעלמות, ההתאיינות, אנו משקיעים ללא הרף מאמץ בקיומו של העצמי, בתהליך הנקרא selfing, או mana  (בשפת פאלי). במצב זה של תחושת איום לעצם קיומו של עצמי יחיד, מיוחד, נבדל ושונה מכל האחרים – התבודדות ההכרה, השקט העמוק, כלל אינם אפשריים. השתיקה והשקט מאיימים עלינו. אנחנו מבינים, גם אם באופן אינטואיטיבי בלבד, שהם יאלצו אותנו להתעמת עם הרעש המטריד, הבלתי נסבל, של הפטפוט הפנימי. הלהג החיצוני היום-יומי משמש בולם זעזועים לטשטוש ולהסוואת מצבנו הקיומי. השתיקה החיצונית חושפת את הרעשים הפנימיים ואת אי השקט הפנימי, מאיימת על בטחוננו המדומה, מפגישה את ההכרה עם מצבנו הקיומי החידתי, הנזיל, בר-החלוף, עם חוסר היכולת שלנו להיאחז במשהו מוצק ובטוח.
על רקע זה ניתן להבין את הקושי, כמו גם את החשיבות הקריטית של התבודדות הגוף ושל השתיקה להתעוררות לאשלית קיומנו הנפרד והיציב. בהתבודדות, לאחר תקופה לא פשוטה של התמודדות עם מצב שהנו חדש עבורנו, כל תהליך ההשוואה ביננו ובין האחרים מואט ובהדרגה נמוג ונעלם. אנחנו מוצאים עצמנו משוחררים ממתח פנימי מיותר, מהתמצקותו של “אני” ומתהליך בלתי פוסק של יצירת “עצמי” פסיכולוגי. האחיזה בעצמי פוחתת, ומפציעה הכרה שקטה ונטולת היאחזות. מתוך השתיקה החיצונית של ההתבודדות הולך ושוקט גם המתח הפנימי, שהוא המקור לסבל. מעצם ההתבודדות, מתוך שההשוואתיות האוטומטית לאחרים נמוגה, מתפוגגת גם מוצקותו של העצמי וההכרה מתרווחת. בהיעדרו של הסובל – גם הסבל נעלם. כששוהים בשתיקה פנימית, בשקט נטול גבולות, ההזדהות עם התכונות המייצגות “אותנו” מתרופפת. אנחנו מתחילים להתעורר לטבע הריק, להשתנות הבלתי פוסקת שלנו בתלות הדדית בעולם התופעות.
אג’אהן סומדהו (Ajahn Sumedho), מן המורים הבודהיסטיים הבכירים כיום במערב, מדבר בספרו מודעות אינטואיטיבית[5] על קולו של השקט, ומתאר אותו כהמיה המצויה ברקע הדברים כל הזמן, על יכולתנו לשמוע אותה רק כשההכרה שלווה ונמצאת במצב של פתיחות לקלוט. “קולו של השקט הוא כמו דקוּת חמקמקה מאחורי כל מה שאתם מתעוררים אליו מאחר ולרוב אינכם שמים לב אליו אם אתם מחפשים אחר קיצוניויות”[6].
ככל שאני מודע וקשוב יותר, כך אני מזהה יותר שבנקודת הרוגע מהדהד קולו של השקט…  אני לא יכול לטעון שקולו של השקט הוא איזו יצירה אישית שלי, שהוא שייך לאג’אהן סומדהו.  אינכם יכולים ליצור ‘אדם’ סביב זה, אתם רק יכולים להיות – התחושה הזו של להיות נקודת  הרוגע הזו, נחה, נפתחת אל הכל ומאפשרת גם את האישיות, הגוף, ההרגלים הרגשיים המתעוררים והמחשבות שיש לנו. היחס שלנו אליהם עתה הוא של הבנה ושל הכלה, לא של הזדהות[7]. בהקשיבכם לקולו של השקט ניתן להתחיל למדוט היעדר-חשיבה, משום שכאשר אתם רק  מקשיבים לצליל הקוסמי, אין כל מחשבה בנמצא. זה כך, ריקות, לא-עצמי. כשאתם עם הצליל הקוסמי בלבד, יש תשומת-לב טהורה, אין תחושה של אדם או אישיות, של אני ושלי. זה מוליך ל’זה איננו עצמי’ [8].
גישתו מתחילה בקבלת עצמנו כפי שאנחנו, ולא כאידיאל כלשהו שנדמה לנו שאנו צריכים לדמות לו. אם נבין זאת ניתן יהיה ליצור מצב של רגיעה, המאפשר מרחב שבו תובנה יכולה להפציע. מרחב זה מופיע כקולו של השקט, או פשוט כהכרה שלווה וריקה מתוכן, ובכל צורה שבה המרחב מתגלה, הוא מצביע על הבלתי מותנה, מעבר לגוף ולאובייקטים של ההכרה. ממצב זה של מרחב ניתן לבחון או להרהר בהתניות החברתיות והאישיות, ובכך לשחרר את הלב מאשליית ההזדהות עם האישיות. אין זה תהליך של דחיית-עצמנו או תפישת מחשבות ותחושות מסוימות כמוטעות, אלא של למידה להיות עד אילם לכל מה שמופיע, מבלי להיאחז בו או לדחות אותו.
חברת השפע העכשווית מספקת כל כך הרבה גירויים, סיפוקים, עינוגים ופינוקים. אנחנו קונים יותר מדי, אוכלים יותר מדי, מעורבים במערכות חיים רבות מדי. הרבה מעבר לנחוץ לנו באמת, וודאי הרבה מעבר למה שהמערכת הפסיכו-פיזית שלנו מסוגלת להכיל. אנחנו מוצאים את תחושת הבטחון המדומה והמקלט לכאורה בריבוי ולא בהתמעטות, בדיבור ולא בשתיקה, ברעש ולא בשקט, באגירת חוויות, רכוש, חברים, ילדים, נשים או גברים ולא בהתמעטות ובויתור[9]. באופן דומה, אנחנו מדברים יותר מדי, מייצרים וצורכים יותר מדי מלים. מדי יום אנחנו חשופים לכמויות מטורפות של מלל: בתקשורת האלקטרונית והכתובה, בגלישה באינטרנט, בפייסבוק, במיילים, בסמסים, ברכילויות מיותרות. הצורך הכפייתי בדיבור בחברה, כמו גם ריבוי מחשבות[10] ודיונים פנימיים רפטטיביים, תכניות, רצונות, דחיות, חרטות, התלבטויות, השלכות, אסוציאציות, תמונות פנימיות, חלומות בהקיץ. דיבור פנימי אינו מאפשר לנו לשמוע את האחר, חוסם את הקולות מבחוץ, בעוד שקט פנימי מאפשר להכרה להקשיב. הרושם הוא שאנשים מייצרים וצורכים מלים ללא הבחנה, מוכנים לשמוע הכל ולקרוא הכל ובלבד שלא להחשף לשתיקה ולשקט. למרות שהצורך הכפייתי בדיבור פנימי וחיצוני בזבזני הוא מעייף, תובעני ומקור בלתי נדלה לאי שקט, שממנו ההכרה מבקשת מנוח, לא פעם שמענו מאנשים שהצענו להם לצאת לשבוע או לעשרה ימים של התבודדות בשתיקה במסגרת של מנסג (retreat) את התגובה “לשתוק? אני לא מסוגל! זה מפחיד אותי”.
איך זה ששתיקה מרתיעה עד כדי כך? אפשר לומר, איננו מורגלים בה. ההכרה איננה רגילה להתרווח בשקט באופן כזה, היא מותנית לחשיבה ולפעילות מנטלית חסרת מנוח. אבל בשלב מסוים, הסאה נגדשת, החיים הופכים כה מורכבים, כה בלתי אפשריים, עד כי אנחנו חייבים לעצור כדי להחזיר לעצמנו את היכולת לחשוב באופן צלול. אנחנו יוצאים לקורס ויפאסנה או למנסג עצמי במנזר כדי להבין היכן נלכדנו או מה איננו מבינים. אבל אותה שתיקת-ויפאסנה כתנאי חיצוני מוכר עדיין איננה שקט פנימי. שקט אינו עניין אודיטורי, ושתיקה איננה ענין ווקאלי, אלו הם מצבי תודעה. לוקח זמן להרפות ולשקוט. אדם יכול לקיים שתיקה חיצונית בעוד דו-שיח פנימי מציף את ההכרה. ההכרה עדיין איננה מסוגלת להגיע אל השקט המיוחל, אבל אט אט מתרחשת התבהרות. מתוך בידול-מה מן המערבולת היום-יומית, בתנאים של שתיקה והתבודדות, מתחילים להפציע שקט והקשבה. המחשבות, כדיבור פנימי, מתעוררות כתוצאה מנסיבות היום-יום ומופיעות בהכרה. כשאנחנו מזהים אותן כתהליכים המתרחשים מעצמם ואיננו מזדהים עמן כמחשבות “שלנו”, הן פחות מטרידות אותנו, פחות לוכדות אותנו. ההזדהות, הגורמת לנו לעיסוק אובססיבי בהן, להעדפה או לדחיה שלהן, מעצימה את כוחן. השקט הפנימי מבוסס במידה רבה על היכולת שלנו לזהות את המחשבות כמחשבות בלבד, כאנרגיה מנטלית, ולהניח להן.
יש יופי עילאי ומרפא פשוט ורב-עוצמה בשתיקה ובהתבודדות גם אם ההכרה נספגה זה מכבר אל השקט הפנימי. ההתנסות הבלתי אמצעית שלנו, המאורעות המפעימים ביותר בחיינו, התובנות העמוקות ביותר בחיינו, היצירות הדקות ביותר בוקעות כאשר ההכרה שקטה לחלוטין, דוממת, במצב רחב ופתוח שבו הכל נכלל. ברגעי אינטימיות עם היקום כולו, מרחב של אין-סוף, העדר גבולות. במצב זה מלים אינן מהוות גבול או מגבלה, והשקט חדל מלהוות איום על הכרתנו. הוא צופן עבורנו איכות אחרת שאיש לא הפנה את תשומת לבנו אליה, איש לא גילה לנו את סוד יופיה. השקט הוא המקור האחד, הבלתי נדלה, לכל יצירות האמנות והספרות שהפעימו אותנו והמקור שמתוכו נובעת היצירה כי מתוך האין – הריבוא נובע, ומתוך הריק – אין-ספור היֵשִים. השירה, בתמונת-מצב אחת, איומה, נפלאה, מצחיקה, מכאיבה, אוורירית, כבדה, מלאת יופי, מתמצתת במלים, באופן פרדוקסלי, לא רק את מה שאי אפשר להביע באמצעותן, אלא גם את המון שעות הבדידות, את ההתנסות הישירה, הפתאומית, הככותית שהיו מצע לכתיבתה. לכן היא מכה אותנו באלם. לא נוכל להוסיף לה או לגרוע ממנה.
קרן שמש חד פולח מבעד
זכוכית מאובקת
מחראות בית ספרי הישן
הכל מואר 
שיר-הייקו זה, אם בכלל ניתן לכנותו כך, נכתב בכתב יד קליגרפי יפה, זורם וקריא כשידי עדיין לא רעדו בשעור לספרות בכתה יב’ בשנת 1967 על גבי דף-פורזץ ריק שעליו התנוסס כינוי-שמי, “רותי גוטי”, בכרך הראשון של “מלחמה ושלום” שאבי קנה לי לקראת בחינות הבגרות. השיר נכתב מיד כשחזרתי מלאת פליאה מהשתנה מתבודדת במחראות-הכריעה בבית הספר “אליאנס” בחיפה. זוהי העדות שמצאתי בספריה הקטנה של אמי כשפשטתי את דירתה מחפציה לאחר מותה כדי להחזיר אותה ריקה ממעט מטלטליה לבעל הבית כפי שהחוזה דרש. השיר נכתב בספר שדפיו כבר הצהיבו וכולו מפורק כשכלל לא ידעתי שיש שירים כאלו בעולם, ולא היה לי מושג על זן או על רגעי סאטורי, אבל לאחר 17 שנים תמימות של יאוש וסבל בלתי נסבל, ופרקי השתנה דמומה ברגעי התבודדות ושתיקה בשירותים המחולקים לתאים קטנים מחופים מרובעים של חרסינות מבריקות לבנות, הבנתי באופן פלאי, רגעי ומוחלט שהכל ריק, הכל מואר, לא משנה היכן. חזרתי לכיתה וכתבתי אבל לא הראיתי לאיש כי לא היתה בכך שום תועלת ושום ענין לאף אחד. ידעתי שגם המורה לספרות לא יבין עדות להתנסות ישירה בריקות. המלים אינן אלא מיתרים. לעיתים רפויים, לעיתים מתוחים, הכל על פי התנאים. חשובה תבת התהודה המנטלית. דבריו של האומר, בדיוק כמו שתיקתו, אינם יכולים להדהד אלא את תבת התהודה המנטלית שלו ושלנו.
תנאים פיזיים של שתיקה ופרישות נדרשים לאדם כאמצעי יעיל להתפתחות שקט פנימי, וסוטרות רבות בקאנון הפאלי מדברות בשבחם[11]. עם זאת, עלינו להתחשב במידת הבשלות שלנו למצבים של התבודדות, גם אם ההתבודדות היא מרצון. בקאנון הפאלי מסופר על מגהיה, מלווהו של הבודהה, ש”ראה מטע מנגו נעים ומרהיב ביופיו. בראותו זאת, עלתה בהכרתו המחשבה: ‘נעים, אכן, הנו מטע מנגו זה ומרהיב ביופיו. למען האמת, הוא מתאים לאדם המבקש להשתדל במדיטציה’ ” [12]. למרות שהבודהה מציע לו שלא להתבודד, מגהיה הולך לדרכו ומתיישב מתחת לעץ בשתיקה מתוך כוונה למדוט שם במשך שעות מרובות. לתדהמתו, במקום שקט ושלווה הכרתו מוצפת במחשבות מטרידות בעלות אופי חמדני, אלים ומבולבל. מזועזע, הוא עוזב את מטע המנגו ושב אל הבודהה ושואל אותו לפשר הדבר. כל המתבונן בנזיר מגהיה היושב בשתיקה היה חושב שהוא שרוי בשקט עמוק, ומדגימה את הפער הקיים בין שקט פנימי לשתיקה. גם אם יצרנו לעצמנו תנאים מושלמים מתוך סדר יום אישי והֵשגי – להכרה יש קצב משלה. אי אפשר לזרז בשלות. אדם צריך להיות בשל לתנאים של שתיקה והתבודדות, והן אינן מתאימות לכל אחד. הבודהה הבין את זה הרבה לפני שוויניקוט (Winnicott) פרסם בשנת 1965 את הבנותיו הפסיכואנליטיות לגבי ענין זה[13]. כשאנחנו בוחנים עד כמה הדברים מתיישבים עם ההתנסות האישית שלנו, חשוב להבחין בין התבודדות ושתיקה מבחירה לבין שתיקתו המסתגרת של זה שחווה אכזבה או נפגע, שאינה מאפשרת לו את המרחב נטול הגבולות, את הרווחה, השלווה והאיזון המתגלים בעת שתיקת התבודדות מבחירה. 
התבודדות ושתיקה נתפסים כגורמים בעלי משמעות חשובה במצבים מדיטטיביים, אבל האם שתיקה והתבודדות הגוף נחוצים בתחילת האימון בדרך הרוחנית, כל עוד ההכרה איננה מבוססת בשקט פנימי? כל דעה נחרצת לכאן או לכאן תהיה שגויה. השתיקה, הנתפסת לעיתים כסוג של אידיאל בעולם הרוח איננה טובה יותר או טובה פחות מן הדיבור. יחסים דיאלקטיים עדינים מתקיימים בין שתיקה חיצונית ושתיקה פנימית. שתיקה חיצונית המתממשת בתנאים של מנסג משרתת באופנים שונים את בנייתו האיטית של שקט פנימי, וכאשר שקט פנימי מתבסס בהכרה – שתיקה חיצונית איננה נחוצה עוד, ולא זאת בלבד שאיננה נחוצה, היא נתפסת כפעולה קיצונית, לא בהכרח נבונה. אמת, בשתיקה גלומות כל האפשרויות כולן. השתיקה היא המוחלט, הריק נטול השם, השקט נטול הדמות, הדומם, הנצחי המכיל את כל האיכויות, זה המהדהד את משפטו המופלא של הדאו “דאו אשר תוכל להגדירו אינו דאו נצחי. שם, אשר תוכל לכנותו אינו שם נצחי”[14]. אם רק אמרנו דבר-מה, אם דיברנו דיבור – נבחרה לנו אפשרות אחת בלבד. כי הדיבור הוא היחסי, המצומצם, היש הנגלה אל החושים, מהדהד את עולם התופעות המוגבל. אם דיברנו – השתמשנו ביכולת המצמצמת, המבחינה בין הדברים, בעוד אנחנו, תלמידי דהארמה מתוחכמים, רוצים להיות כבר מעבר להבחנות ומעבר למלים, להיות במוחלט ומיד. אבל, כפי שמציעה אחת מגיבורות הספר עד שחמלה תתעורר:
 לא צריך ואי אפשר למהר לראות את העולם ‘ריק’ מהבחנות. יש הפוגשים בדרך ומאבדים לגמרי את התבונה היום-יומית הפשוטה, הטבעית ביותר. זו שכלכלה את צעדיהם עד כה… חוששים לומר ‘כן’ או ‘לא’, פוחדים מצל צילן של מלים והגדרות עוד לפני שניסו לומר אותן[15].
למרות המשפט הידוע “היודע לא ידבר, המדבר לא ידע”[16], אין לשתיקה יתרון על פני הדיבור, שניהם טובים כדי לגרום לנו להבין את טבע התופעות. בקאנון הפאלי הבודהה מדבר על שלוש דרכים משלימות להבנה עמוקה של עולם התופעות: חוכמה הנרכשת ומתפתחת מתוך קריאה או הקשבה לדבריו של מורה (sutta maya panna), חוכמה הנרכשת ומתפתחת על ידי דו-שיח אינטלקטואלי (Cinta maya panna), וחכמה המתפתחת מתוך הווכחות ישירה בתרגול מדיטציה (bhavana maya panna)[17]. שלוש דרכים אלה מציעות שילוב הרמוני מושלם בין הקשבה, דיבור ושתיקה בחיים, באמנות, בטיפול פסיכולוגי ובתרגול רוחני ללא קיצוניות כזו או אחרת. רק אם הבנו שהדיבור עצמו הוא פרי של תנאים ונסיבות, תופעה ריקה ממהות קבועה, מוצקה ונצחית, לא נרומם את השתיקה כאלו יש לה יתרון כלשהו על פני הדיבור. אנחנו נרומם את השתיקה ונתפוס אותה כעיקרון עטור הילה אזוטרית רק אם לא התבססנו בשקט פנימי כהוויה היסודית של הקיום שלנו כתופעות. רק אם איננו ספוגים בשקט פנימי ועדיין לא הבנו את ריקותו של הדיבור, נחשוש לצעוק כשצריך לצעוק כשמתעורר צורך דחוף להזהיר, בעת צורך דחוף לעורר מישהו, לתקן טעות, לתקן עוולה! אם קיימת שהיה עמוקה בשקט פנימי לא נרתע מלומר “השתיקה היא המקור שממנו בוקעים צלילי היקום כולו, צלילי חיינו” או “השקט, מקום לנוח בו”,[18] שמא נתפס פואטיים יתר על המידה. להפך. ננסה להצביע על מצב של שקט כאפשרות מיטיבה, ללמד אותו כתרגול בבתי הספר, בבתי הסוהר, בבתי חולים, במקומות שבהם רמת הסבל גבוהה. בצבא. בחיים.
גם ילדים עדיין ניחנים ביכולת המדיטטיבית לשמוע את קולו של השקט, לראות את הנצח דרכו. ואולי לא היתה זו אלא פריבילגיה של ילדים בשנות טרום קום המדינה או בשני העשורים הראשונים לאחר קומה, כשהכל היה ריק יותר, שטוף פחות בלהג טלויזיוני ופלאפוני? איננו יודעים. אנחנו רק יכולים להצביע על רגעים שאודותיהם לא חשבנו לספר לחברינו, ואם ניסינו לספר להורינו – וודאי זכינו לניד ראש קצר או העווית-בהלה קלה מצדם. רגעי שקט מעין אלו, שבהם נגלה לנו הנשגב, אינם זוכים ללגיטימציה הורית. רגעי חסד שהם מעבר לקיום היום-יומי ובתוכו בעת ובעונה אחת. הנשגב עם נעירות החמור המצחיקות של החיים.

[1] תור גונן, “עד שחמלה תתעורר [גם רחמים יספיקו]: בודהיזם, מדיטציה, אהבה” , ירושלים, הוצאת כרמל, 2012, עמ’ 111.

[2]Paul Reps, Zen Flesh Zen Bones, Harmondsworth: Penguin Books, 1957, pp. 33-34.

[3] התבודדות הגוף נקראת Kaya Viveka בשפת פאלי, שבה נכתב הקאנון הבודהיסטי הקדום הכולל את דרשותיו של הבודהה ותלמידיו.

[4] המשמעות של Citta Viveka בשפת פאלי היא “הכרה ללא היאחזות”. בדהאמה (תורתו של הבודהה), היאחזות היא סיבת הסבל, והפרי של תרגול והליכה בדרך הרוחנית הוא הכרה שאינה נאחזת בדבר. למעשה, באמצעות תרגול של מדיטציה, מתרחשת היווכחות בכך שהרושם שקיימת הכרה יציבה וקבועה אינו אלא אשליה, תוצאה של היאחזות ברצף של מצבים מנטליים חולפים, והפרי הוא התנסות בשחרור מוחלט. גם אם יש בנו המשאלה להכרה שאינה נאחזת בדבר כדי להשתחרר מסבל, כל עוד נשמרת בהכרה שלנו התפיסה של מציאות קבועה ויציבה, זו תגרום להופעה של היאחזויות-עצמי מכאיבות. Citta Viveka אינה עוד מצב מנטלי יציב וקבוע, אלא תגובה רגישה בכל רגע, אי היאחזות שניתן לכנותה ויתור, letting go. תרגול זה אינו תרגול של קבלה או דחיה, אלא חקירה צלולה של מה באמת אנו יכולים לדעת באמצעות החושים.  

[5] אג’אהן סומדהו, מודעות אינטואיטיבית (תרגמו: תור גונן ואיתמר בשן), ת”א: בית בהאוונא, 2011.

[6] אג’אהן סומדהו, 2011, עמ’ 55

[7] אג’אהן סומדהו, 2011, עמ’ 64

[8] אג’אהן סומדהו,  2011, עמ’ 113

[9] התבודדות ושתיקה קשורות בהתמעטות ובויתור, ולכן הן תומכות בהתפתחות הרוחנית. האושר העילאי הנובע מהתבודדות ושתיקה, המאפילים על סיפוקי ועינוגי חושים, תורמים להחלשתם ולהחלשת ההאחזות ב”אני”, עצמי” ו”שלי”, ותורמים לאי-ההקסמות, disenchantment.

[10]ריבוי מחשבות נקרא mental proliferation, או בשפת פאלי Papanca,

[11]  Bhikkhu Bodhi), Massachusetts: Wisdom The Middle Length Discourses of the Buddha, (Translated by

              Publication, 2000, pp. 971- 978. (The Greatest discourse on Voidness – Sutta 122).

 Bhikkhu Bodhi), Massachusetts: Wisdom The Middle Length Discourses of the Buddha, (Translated from Pali:

              Publication, 2000, pp. 307-312. (The Greater discourse in Gosinga – Sutta 36).

 The Numerical Discourses of the Buddha, (Translated from Pali: Bhikkhu Bodhi), Massachusetts: Wisdom

              Publication, 2012 ,pp. 1476-1482. (Upali – Sutta X:99).

The Numerical Discourses of the Buddha, (Translated from Pali: Bhikkhu Bodhi), Massachusetts: Wisdom

              Publication, 2012 ,pp. 1193. (Brief – To Gotami – Sutta VIII.53).   

[12]   The Numerical Discourses of the Buddha, (Translated from Pali: Bhikkhu Bodhi), Massachusetts: Wisdom

              Publication, 2012 ,pp.1247-1250. (Meghiya, Sutta IX:3).   

[13]  Donald Winnicott, The Capacity to be Alone, in the Maturational Process and the Facilitating Environment,

           New York: International Universities Press, 1958.  

[14]לאו-צה, דאו דה צי’ינג , (תרגמו: יורי גראוזה וחנוך קלעי), ירושלים: מוסד ביאליק, 1973, עמ’ 29

[15] תור גונן, 2012, עמ’ 118

[16] דאו דה צי’ינג, 1973, עמ’ 96

[17]Rupert Gethin, The Foundations of Buddhism, Oxford & N.Y.: Oxford University Press, 1998, pp. 36.

[18] תור גונן, “להקשיב לקולו של השקט”, עיניים 150, 2013, עמ’ 54-55

 

שקט אינו באוזן, שתיקה אינה בלשון

איתמר בשן נולד בישראל (1953) להורים ניצולי שואה ולאח בכור שכבר אינם בין החיים. פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה מזה 30 שנה, והדהאמה ספוגה בעבודתו הטיפולית …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו