EN
EN

הדרשה לקצּנהגותה

« בחזרה אל: סוטרות

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

כאשר האדון שכן בסאווטהי, קצּ’אנהגותה הנכבד הגיע אל האדון, ולאחר שהגיע ובירך אותו הוא התיישב בצד אחד. לאחר שהתיישב בצד אחד, קצּ’אנהגותה הנכבד אמר לאדון כך: “נאמר ‘השקפה נכונה’, ‘השקפה נכונה’. באיזו מידה אדם הוא בעל השקפה נכונה?”[1]
העולם הזה[2], קצּ’אנה, בעיקרו נסמך על שניים – קיום (atthita) ואי-קיום (natthita). עבור הרואה בחוכמה נכונה היווצרות בעולם כפי שהיא, אי-הקיום לגבי העולם – איננו. עבור הרואה בחוכמה נכונה הכחדה בעולם כפי שהיא, הקיום לגבי העולם – איננו.[3]
העולם הזה, קצ’אנה, בעיקרו כבול בהיקשרות ([4]upaya), בהיאחזות (upadana), ובהשתוקקות לקיום (abhinivesa). [בעל ההשקפה הנכונה] אינו פונה אל אותה ההיאחזות וההיקשרות, אל אותה העיקשות של התודעה, אל אותה הנטייה הסמויה של השתוקקות לקיום, [שהיא] “העצמי שלי”. הוא אינו נסמך עליה, לא עוגן בה. אין לו ספק, הוא אינו מהסס, ידיעתו בעניין זה, מבלי להסתמך על אחר, היא כי הנוצר הוא אך סבל שנוצר, כי הנכחד הוא אך סבל שנכחד. באופן זה, קצ’אנה, אדם הוא בעל השקפה נכונה.
הכל קיים[5], קצ’אנה, זהו קצה אחד. הכל אינו קיים, זהו קצה שני. מבלי להתקרב אל שני הקצוות הללו, הטטהאגתה מלמד תורה שבאמצע: (2) תצורות קרמתיות נסמכות על (1) בורות, (3) מודעות נסמכת על תצורות קרמתיות, (4) שם-וצורה נסמכים על מודעות, (5) ששת בסיסי החושים נסמכים על שם-וצורה, [6] מגע נסמך על ששת הבסיסים, [7] תחושות נסמכות על מגע, [8] צמא נסמך על תחושות, [9] היאחזות נסמכת על צמא, [10] התהוות נסמכת על היאחזות, [11] לידה נסמכת על התהוות, [12] זקנה ומוות נסמכים על לידה. מתהווים צער, מוות, יגון וסבל. זוהי ההופעה של כל מצבור הסבל הזה.
בעקבות ההכחדה השלמה נטולת התשוקה של אותה הבורות – [מתרחשת] הכחדת התצורות הקרמתיות. בעקבות הכחדת התצורות הקרמתיות, הכחדת המודעות. בעקבות הכחדת המודעות, הכחדת שם-וצורה. בעקבות הכחדת שם-וצורה, הכחדת ששת בסיסי החושים. בעקבות הכחדת ששת בסיסי החושים, הכחדת המגע. בעקבות הכחדת המגע, הכחדת התחושות. בעקבות הכחדת התחושות, הכחדת הצמא. בעקבות הכחדת הצמא, הכחדת ההיאחזות. בעקבות הכחדת ההיאחזות, הכחדת ההתהוות. בעקבות הכחדת ההתהוות, הכחדת הלידה. בעקבות הכחדת הלידה, הכחדת הזקנה והמוות. זוהי ההכחדה של כל מצבור הסבל הזה.[6]

[1] אפשר לתרגם גם “באיזו מידה ישנה השקפה נכונה”, אך מהפיסקה הבאה מתברר שהדרשה עוסקת בבעל ההשקפה הנכונה, ושצירוף המילים sammā-diṭṭhi מתייחס למי שמחזיק בהשקפה נכונה. “השקפה” אינה מתייחסת רק לתפיסה רעיונית, אלא בעיקר לאופן התבוננות המבוסס עליה.

[2] כאן “העולם” אינו מתייחס לעולם הפיסי או החומרי, אלא יותר לעולם החוויה, ליש כפי שהוא ניבט מבפנים בתלות בנקודת המבט הסובייקטיבית. העולם הוא למעשה חמשת המצרפים.

[3] באופן בלתי שגרתי וחד-פעמי לדרשות המוקדמות, דרשה זו מחליפה את המושגים השגורים יותר של הקצוות השגויים – נצחיות (sassata) ו’הכחדה’ (uccheda) – באלה של ‘קיום’ ו’אי-קיום’. נצחיות והכחדה מתייחסות בראש ובראשונה לשאלת מעמדו של העצמי/אני – אין ישות קיימת קבועה וממשית כזו, וגם שגוי לומר שאין רציפות לחוויה. דרך האמצע, כפי שייאמר בהמשך הדרשה, היא כי הקיום מותנה וכי אין ישות מהותית של אני, בהינתן שההוויה הינה רצף חסר מקריות של סיבות ותוצאות. רעיון זה מבוטא כאן בהמשגה המקובלת של 12 החוליות, שמגיעה בחלק האחרון של הדרשה. הטענה בפיסקה כאן היא כי בהינתן שיש תופעות ניצפות בבירור של היווצרות והכחדה, תפיסה חזקה של קיום או של אי-קיום היא בטלה מיסודה.

[4] בניגוד ל – upāya, אמצעי ההוראה המתוחכמים של הבודהה.

[5] “לחלוטין קיים” או “הכל קיים” (sabbaṃ atthi).

[6] פיסקה זו מתארת “הכחדה מותנית”, המקבילה של “התהוות מותנית”, והיא מייצגת את ההארה.

הדרשה לקצּנהגותה

כאשר האדון שכן בסאווטהי, קצּ’אנהגותה הנכבד הגיע אל האדון, ולאחר שהגיע ובירך אותו הוא התיישב בצד אחד. לאחר שהתיישב בצד אחד, קצּ’אנהגותה הנכבד אמר לאדון …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו