EN
EN

אמון

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

לאמון (faith) יש משמעות מאד אישית עבורי. זה משהו שקשה להבין, וגם משהו שלא לעיתים קרובות מדברים עליו בהקשר של מסורת של חוכמה – במיוחד לא במערב.
בפעם האחרונה בה הנחיתי תכנית על אמון, שמעתי אנשים שהביעו חוסר שקט, חוסר נוחות ו­­לפעמים אפילו עוינות. מישהו אמר לי, ״הגעתי לבודהיזם כדי להתרחק מכל זה.״ ועבורו, בגלל ההתנייה האישית שלו או בגלל הרקע שלו, עצם שמיעת המלה ״אמון” היתה קשה. זה העלה שאלות על היותו טוב מספיק והאם יש לו מספיק אמון; זה עורר את ההתמודדות עם תוצאות מפחידות אם לא יהיה לו אמון מספק, או לא יהיה לו האמון מהסוג הנכון. המלה אמון העלתה המון פחד, במקום שהאמון יהיה נוגדן לפחד.
המלה בפאלי, השפה המקורית של הטקסטים הבודהיסטיים, שאותה מתרגמים כאמון, בדרך כלל, היא סַדְהַא (saddha), שפירושה המילולי הוא ״להניח את הלב על״. סדהא זה למסור את הלב למשהו, או להניח את הלב על משהו. המשמעות יכולה להיות מאד מגוונת, כתלות בדבר עליו נניח את הלב או באיכות בה ניתן את ליבנו. לכן, האמון יכול להתבטא במספר דרכים שונות.
לפעמים האמון פירושו לבטוח (trust). במחשבותיכם אתם יכולים להרהר: האם קיימת בתוככם תכונה בה אתם יכולים לבטוח? תשומת לב, אהבה, מחשבה ביקורתית? במה אתם בוטחים? אני זוכרת שבנקודה מסוימת בחיי חוויתי קשיים גדולים בתרגול, והמורה שלי או פנדיטה אמר לי: ״את רק צריכה לשבת וללכת. הדהרמה תדאג לכל השאר.״ אני השתדלתי יותר מדי לגרום לתרגול ״להצליח״, והאמון שהתעורר פשוט מלבטוח בכך שהתרגול יצליח מעצמו, היה לעזר עצום עבורי.
האמון יכול להיות גם צורה של השראה, כשכל מאודנו מתגייס למען משהו, למען משימה. אין זה מרגיש כמאבק, מפני שכשאנו עסוקים בהשגת מטרה יש לנו כל כך הרבה השראה. אנו יכולים לקבל השראה ממורה או מלימוד, אך יהיה מה שיהיה, זה מעורר בנו הרגשה שקיימת אפשרות. ההשראה ההתחלתית הזו היא שמביאה אותנו לתרגול או להתבוננות עמוקה יותר, והיא זו שעוזרת לנו להחזיק מעמד בתוך הקשיים, שבלתי נמנע שנפגוש.
אמון יכול להיות גם בטחון עצמי. אולי תיזכרו ברגע בחייכם בו התמודדתם עם משימה שהרתיעה אתכם מעט, אך היה לכם בטחון עצמי ולכן התמדתם בה. כשמתחילים לתרגל, עלולים להתעורר חוסר מנוחה וישנוניות והתנגדות וכאב ושעמום וחרדה – חוויות מסוגים שונים. זה עלול להיות מאד קשה. מה מאפשר לנו להמשיך? מה מאפשר לנו לומר, ״טוב, אולי ככה זה בהתחלה, אולי זה ייקח זמן ועלי להקדיש זמן כדי לראות מה יקרה?״. מה מאפשר לנו לקחת את הסיכון הזה ולהמשיך? גם זו צורה של אמון.
אפשר לחשוב על אמון גם במונחים של סבלנות: כשאנו מצליחים להיות נוכחים במצב ומאפשרים לו להתפתח ללא צורך לתמרן אותו, כשמאפשרים לדברים לזרום בדרך הטבע, כשמאפשרים לדברים להבשיל. אתם יכולים להיזכר ברגע בחייכם בו כל זה היה מאד נוכח עבורכם.
האמון שמשמש לנו השראה להתרחק מהתכתיבים הרגילים של החברה, תוך שהוא מגדיר אושר, הצלחה, שפע או טוב, ואולי להתחיל תרגול מדיטציה – הוא אומץ. אנו לוקחים צעד אחורה מההתנייה שלנו, מהעבר שלנו, ממערכת האמונות שלנו, ואז צועדים קדימה כדי להתבונן, כדי לאפשר לאמת לדבר אלינו, כדי להיות נוכחים לכל מה שיתגלה באמצעות החוויה שלנו. כל זה דורש אומץ, והפן האמיץ הזה של האמון אינו חסר משמעות, בשום פנים ואופן. הטוהר והפשטות של האמון עוצמתיים מאד. האמון הוא שנמצא בתחילת האנרגיה שלנו, המוכנות שלנו להתבונן; והוא זה שתומך בהן. הוא זה שמאפשר לנו להסתכן, להיפתח לראות בעצמנו את האמת, במקום פשוט ללכת לפי המוסכמות, או להאמין בנוחות רק למה שאמרו לנו. ״אנו יכולים לקבל השראה ממורה או מלימוד, אך בכל מקרה, מתעוררת בנו הרגשה שיש אפשרות.״
יש גם משמעות אחת של המלה אמון שמתקרבת יותר לרגיעה. אתם יכולים פשוט לשבת ולהקשיב לצלילים כפי שהם באים ונעלמים – צליל הקול שלי, למשל, או אחרים, אפילו צלילים פנימיים. שימו לב כיצד אינכם צריכים לבנות או לייצר תשומת לב אליהם. עליכם פשוט להיות שקטים, נוכחים, ותשומת הלב תתרחש מעצמה. אתם יכולים להירגע.
מאד עניין אותי לראות את הדרכים השונות בהן האמון נע בתוך הלימודים הבודהיסטיים המסורתיים. ישנה התפתחות באיכות האמון שאינה שונה מהתפתחות או מהעמקת החוכמה. ובעצם, אמון וחוכמה כנראה הולכים יד ביד.
בתחילה יש מה שאנו קוראים אמון זוהר, שזו ההרגשה של מסוגלות להתקרב, להיפתח, לקבל השראה, שמתרחשת כשאנו פוגשים מישהו שמאד מרשים אותנו. הוא מעורר בנו הרגשה של בטחון בעצמנו שיש דרך חיים שאולי פתוחה גם בפנינו. אנו פוגשים מורה או אדם דגול או משורר גדול, ואיכשהו החוויה איננה קשורה רק אליהם ולמי שהם – הם משמשים גם מראה למי שאנחנו יכולים להיות. אנו מרגישים מלאי השראה ונרגשים. ישנה איכות רגשית של השתאות, של התרגשות, ושל בטחון. האמון הוא זה שמרשה לנו להתקרב.
אך האמון הזוהר, ככל שהוא חזק וחשוב, אינו מאד אמין. אנו יכולים לפגוש אדם אחד היום, ואדם אחר ביום אחר, ולמצוא עצמנו נעים ונדים בין שני מקורות השראה שונים אלה, כי איננו ממוקדים בתוך החוויה של עצמנו.
יש איכות נוספת של אמון קצת יותר מפותח, שידועה כאמון מוכח. אולי פגשנו אדם או נתקלנו בלימוד וקיבלנו השראה; וגם עשינו משהו בקשר לכך – באמת תרגלנו, או חקרנו משהו בעצמנו, ותוך כדי כך נפתחנו למידה מסויימת של התנסות וחוויה. ההרגשה שלנו בקשר לדרך או לתהליך הזה, ההרגשה שאנו יכולים להקדיש לו את ליבנו, נובעת עכשיו מהנסיון שלנו, ומועצמת.
כשרק התחלתי לתרגל מדיטציה, אחת האמירות הקצרות שהמורה שלי, מונינדרה, העניק לי היתה, ״ההארה של בודהה פתרה את הבעיות של בודהה, כעת פתרי את הבעיות של עצמך.״ היה לי חשוב להרגיש שההארה של בודהה באמת פתרה את בעיותיו, מפני שככלות הכל זו בדיוק הדרך שהוא התווה. וגם הבנתי שברור שאני טרם פתרתי את הבעיות שלי! אך ראיתי שמונינדרה ביטא בטחון בכך שאני באמת מסוגלת לפתור את בעית הסבל בעצמי. נדרשו ממני כמויות מסויימות של אנרגיה ושל מאמץ וגם תרגול מעשי, כדי שאוכל להתקדם בתוך החוויה הזו של אמון מוכח.
ויש גם האמון שבלתי ניתן לערעור, כשחווינו משהו כל כך עמוק וחזק שמאותה נקודה אין דרך חזרה. אין זה אומר שמישהו יכול להופיע לפנינו בתפקיד נותן ההשראה ולומר, ״טוב, עכשיו שאתם יודעים שזו הדרך האמיתית, הדרך האחרת אינה אמיתית״, ולגרום לנו להאמין בכך רק מפני שהוא אמר לנו זאת. אנו יודעים שהדברים הם כפי שהם מתוך החוויה האישית שלנו; יש לנו אמון שלם יותר באמת של החזון שלנו ובתפיסת האמת שלנו. התקדמות-בשלושה-שלבים זו היא דרך אחת להתייחס לאמון, כפי שהוא מתפתח באמצעות ההבנה האישית שלנו.
מנגד לאמון, כפי שמדובר בלימודים המסורתיים, עומד הספק. בוודאי שיש פנים רבות לספק. יש סוג ספק שמאד חיובי. זהו סוג של חקירה שאומר, ״איני מתכוון לקבל זאת רק מפני שמישהו אחר אומר כך. אני רוצה לדעת באמת.״ וזהו הלהב החד של החוכמה, הקול שאומר, ״אני רוצה לדעת בעצמי, ולא מפני שאתה אומר כך.״
דבר זה מהדהד, כמובן, בלימודי הבודהה כמו בקַלַמָה סוטרה, שם אנשים אומרים משהו כמו, ״בכפר הזה יש כל כך הרבה מורים לרוחניות, שבאים והולכים. יש שאומרים כך, ואחרים אומרים אחרת. יש סוגים שונים של מסרים, והוראות שונות, ומציעים לנו דרכי תרגול שונות. איך נוכל לדעת מה נכון, מה כדאי לעשות?״ (זה נשמע מוכר?)
והתשובה של הבודהה היא, למעשה: תנסו. אל תאמינו לשום דבר רק מפני שאני אמרתי או מפני שישות נעלה אמרה. אל תאמינו בשום דבר רק מפני שלפי המסורת מתייחסים אליו כאל דבר נכון. אל תאמינו לשום דבר רק כי קראתם עליו. תאמינו שזה נכון רק מתוך ההתנסות שלכם. אם אתם מנסים ומוצאים שהמדיטציה המסויימת הזו, או התרגול הרוחני המסויים הזה, מובילים לצמצום התאווה והתשוקה בתודעתכם, אז אתם יכולים להאמין בהם. אם אתם מוצאים שהם מובילים לצמצום הכעס, השנאה והפחד בתודעתכם, אתם יכולים להאמין בהם. אם אתם מוצאים שהם מובילים לבהירות, כך שיש פחות תעתוע, פחות הרגשה של ניתוק וריחוק, אתם יכולים להאמין בהם. אתם מנסים. כך יודעים.
אז הצד הזה של הספק, לא להאמין במשהו רק מפני שמישהו אחר אומר שיש להאמין בו, הוא לעזר רב. אך יש גם צד אחר של הספק, שהרבה פחות עוזר – והוא, השערות ללא סוף.
לפעמים הספק משמש בעצם תירוץ כדי להרחיק עצמנו ממצב מסויים, ולא ליישם משהו. אז אנו יכולים לעצור ולשפוט, להעלות השערות, לא להתחייב, לא להסתכן, לא לראות מה יקרה אם נתרגל. אך כל זה הוא תהליך שכלתני; זה לא נובע מהנסיון שלנו. אולי יש הרגשה של העצמה שנובעת מכך שאנו עומדים בצד, אך זוהי עוצמה רדודה מאד. זוהי דרך להגן על עצמנו, כי כך איננו צריכים להסתכן, להתחייב ולפתוח עצמנו למשהו כדי לראות מה יקרה. אך לאמיתו של דבר העוצמה שאנו נרגיש, שהיא סוג של יהירות וותרנות, קצרת-ימים. היא לא תתן לנו את העוצמה והבטחון המתמשכים כדי לגלות את האמת בעצמנו.
נראה לי שהתקופה של הספק הכי חזק שהיה לי אי-פעם היתה בשלבים המוקדמים של תרגול המדיטציה שלי. נסעתי להודו לראשונה ב-1970, והתחלתי לתרגל מדיטציית תשומת לב, מדיטציית ויפסנא, בינואר 1971. הייתי מאד צעירה, בת 18. אני זוכרת שמהרגע הראשון בו נכנסתי לחדר ומהרגע הראשון בו התיישבתי, הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. היתה שם הרגשה שזה הדבר הנכון. אחד הפירושים של אמון הוא לדעת מתוך ההרגשה שזה נכון, שזה מתחבר, שזה בהרמוניה עם משהו. האמון בדהרמה היה נוכח עבורי באופן מיידי, על אף שהייתי מלאת ספיקות בקשר לעצמי וליכולותי.
גם היו לי התלבטויות רבות מה לתרגל למעשה. המורה הראשון שלי היה מישהו מהמסורת הבורמזית, והוא לימד תרגול די דומה למה שמלמדים היום ב-IMS. זה נראה לי דרך נהדרת לתרגול. זה היה פשוט וישיר, ויחד עם זאת עמוק מאד. וזה היה נגיש, דבר שמאד הערכתי.
אחרי מספר חודשים בהם הייתי במקום מסויים בהודו ותרגלתי עם המורה הזה, נסעתי להרים ופגשתי מורה טיבטי אליו הרגשתי קשר חזק מאד, וגם הערכתי מאד את כל מה שהוא לימד.
נראה היה לי שעלי לבחור: יכולתי להמשיך לתרגל במסורת הבורמזית, לפי הסגנון והשיטות האלה, או שיכולתי לתרגל עם המורה הטיבטי וללכת בעקבות ההוראות שלו. ולכן, בעצם, לא עשיתי אף לא אחד מהם. בכל פעם שישבתי למדיטציה, חשבתי איזה תרגול אתרגל, וכך ישבתי וחשבתי, ״אני תוהה אם עלי לעשות את התרגול הבורמזי. או אולי עלי לעבור לתרגול הטיבטי. אולי התרגול הטיבטי מהיר יותר. התרגול הבורמזי כל כך לא מיוחד, אך כל כך פשוט. אולי כדאי שאתרגל אותו. כי אני לא מסוגלת, לא באמת, לתרגל היטב את התרגול הטיבטי…״
וכך נראה תרגול המדיטציה שלי. זרם רציף של מחשבות והשערות באיזה תרגול לבחור. ומה שגרוע יותר היה שבכל פעם שהייתי במחיצת המורים הבורמזיים שלי שאלתי אותם לדעתם על התרגול הטיבטי. ובכל פעם שהייתי במחיצת המורים הטיבטיים שלי שאלתי אותם לדעתם על התרגול הבורמזי. כך שלא רק שלא למדתי דבר מהתרגול שלי, כי לא באמת תרגלתי, אלא רק חשבתי באיזה תרגול לבחור, גם למדתי מעט מאד מהמורים שלי כי שאלתי אותם על מסורות שהם לא הכירו, במקום לשאול אותם על הדברים שהם הכירו לעומק וידעו ללמד אותם בהצלחה. זה נמשך עוד ועוד עד שלבסוף אמרתי לעצמי, ״פשוט תעשי משהו. לא משנה מה. זו לא חייבת להיות התחייבות לכל החיים, אך תבחרי את זה או את זה, מפני שכך אינך עושה דבר.״
מצאתי שזו דוגמא מושלמת לקשיים שבספק. בטקסטים המסורתיים מתארים את הספק כנוסע העומד בהצטלבות דרכים – אין לו מושג לאן לפנות. ובמקום לבחור בדרך אחת ולראות מה יקרה בה, הוא רק עומד שם ומחכה שתכה אותו ההארה. חוסר היכולת להחליט איזו דרך לנסות מהווה את המאפיין הכי מחליש ומרוקן של הספק, וכך אנו נתקעים.
לאמון יש תכונה שמאפשרת לנו להיפתח, להתקרב, ולהתקדם, לרתום את האנרגיה שלנו כדי לממש יעד או שאיפה. אבל, על האמון להיות מאוזן על ידי חוכמה. אם יהיה לנו יותר מדי אמון ללא חוכמה, אז הוא הופך באמת למה שאנו קוראים ״אמונה עיוורת״. אנו מסוגלים להיות פתאים גמורים. על ידי אמונה יוקדת אנו מסוגלים לשמוע מישהו ולחשוב שהוא מרשים ומרגש, וליבנו שר ואנו חווים הרגשה נפלאה של השראה; אבל למחרת אנו נשמע מישהו אחר שאומר דברים שונים לגמרי וגם מהם נקבל השראה. זה אמון סתם – אמון ללא מספיק חוכמה.
לפעמים אמונה ואמוןהולכים ביחד. אין זה שהם לא יכולים להתקיים בו זמנית – אנו יכולים להאמין למשהו וגם להאמין בו. אני משתמשת במלה להאמין, כדי להתייחס למשהו ששייך יותר לממלכת הרעיונות שיש לנו על דברים. זה יכול להיות משהו שלא באמת בחנו, ולכן אין בנו האיכות של האמון שמתעורר מתוך שראינו בעצמנו שהדבר נכון. זה יותר רעיון, מושג, שיש לנו. להאמין, זה לעיתים קרובות, השערות והנחות שאנו מניחים בקשר לכל כך הרבה דברים שהם בעצם יצירי התודעה, ולא מבוססים על חוויה אמיתית ואישית.
אין זה אומר שלא נכון להאמין לדברים; יש אמונות שעשויות לשקף הבנה אמיתית ועמוקה יותר שלהם. אבל מפני שהן לא בדוקות, ואולי אפילו לא מכירים בקיומן כאמונה לדברים, אני מבחינה בינן לבין אותה איכות של אמון שככל שהיא נבדקת יותר כך היא מעמיקה יותר. והתרגול עוסק, במידה רבה, בבחינת דברים אלה כדי לראות למה יש בסיס בחוויה המעשית ומה מהווה רק מבנה דמיוני.
אני מעדיפה לחשוב על אמון (כפי שקולרידג׳ אומר על שירה) כעל ״עיכוב מרצון של חוסר-אמון״. כך שבמקום לחשוב שהוא השערה או אימוץ של אמונה במשהו, זה העיכוב הרצוני של חוסר-אמון – הרצון להיות פתוחים, לבחון ולחקור.

אמון

לאמון (faith) יש משמעות מאד אישית עבורי. זה משהו שקשה להבין, וגם משהו שלא לעיתים קרובות מדברים עליו בהקשר של מסורת של חוכמה – במיוחד

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו