EN
EN

ארבע הג’האנות: הכרחיות להתעוררות או לא?

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

“ומהו סמאדהי נכון (samma-saamdhi)?
לאחר שנטשתי את חמשת המכשולים, שהם פגמים של התודעה הגורמים להחלשת החכמה, ולאחר שנפרדתי מהתשוקה להנאות החושים וממצבי תודעה לא-מועילים [אחרים], נכנסתיושהיתי בג’האנה הראשונה, [המאופיינת] בשמחה ועונג [גופני] שנולדו מהבחנה (viveka) המלווים במחשבה וחקירה.
לאחר שהמחשבה וחקירה התפוגגו, נכנסתי ושהיתי בג’האנה השנייה [שהיא] שמחה ועונג [גופני] שנולדו מיציבות תודעתית, שקט פנימי ואחדות התודעה, ללא מחשבה וחקירה.
לאחר שהשמחה התפוגגה, שהיתי באיזון נפשי (אופקהה), מוּדע לחלוטין ובתשוּמת-לב (סטי) וחויתי עונג [גופני]. אז נכנסתי ושהיתי בג’האנה השלישית שעליה אומרים הראויים: “מאוזן נפשית ובתשוּמת-לב הוא שוהה בעונג”.   
מנטישת [התשוקה] לעוֹנֵג ו[הסלידה] מכאב, ובעקבות ההיעלמות הקודמת של עצב ואושר, נכנסתי ושהיתי בג’האנה הרביעית [שהיא] אינה-נעימה-ואינה-כואבת ובה תשומת הלב והאיזון הנפשי מזוּככים.”
הקטע הזה מתאר את ארבע הג’האנות – ארבעה מצבי גוף-תודעה שמכונים גם “סמאדהי נכון” –ה”איבר” השמיני בדרך בעלת שמונת האיברים (Eightfold Path).
מי שמכיר את דרשות הבודהה בפאלי (סוטות), ודאי שם לב שהתאור הזה של ארבע הג’האנות מופיע עשרות פעמים. לרוב בהקשר לתאור ההתעוררות של הבודהה עצמו או בתאור הדרך ההדרגתית לשיחרור.
למרות המרכזיות של הג’האנות בדרך לשיחרור כפי שהיא מתוארת בסוטות, ההנחה המקובלת במסורת התהרוואדית, ובמחקרים על המדיטציה הבודהיסטית, היא שהג’האנות(יחד עם “ההשגות חסרות הצורה”, מה שנקרא במסורת הפרשנית התהראוודית formless jhànas)הן פרקטיקה מדיטטיבית השאולה ממסורות מדיטטיביות שאינן בודהיסטיות.
לפי הפרשנות הבודהיסטית התהראוודית (כלומר, פרשנות המופיעה מאות שנים אחרי תקופתו של הבודהה), ארבע הג’האנות הן חלק מפרקטיקה מדיטטיבית שנקראת “סמטהה-יאנה” או “סמטהה-בהאוונא”: טכניקה מדיטטיבית המכוונת להשגת מצב בו התודעה ספוגה באובייקט אחד באמצעות תרגול של ריכוז.
כלומר הג’האנות נתפסות כתרגול ריכוז חד נקודתי, תרגול השונה מהותית מתרגול הויפסנא (“ויפסנא-בהאוונא”), שבו המתרגל מתבונן במרחב התופעות (בגוף, בתחושות, בתודעה ובמצבי התודעה) ורואה בבהירות את טבען המשתנה. ראייה ישירה זו של טבע החוויה היא זו שמאפשרת את פיתוח החכמה המשחררת (פניא).
יתר על כן, על פי הפרשנות התהראוודית, במצבי הג’האנה, המתרגל מנותק מכל חוויה חושית. לכן טכניקה מדיטטיבית זו ומצבי התודעה הנובעים ממנה, אינם מאפשרים למתרגל לראות את המציאות נכוחה ואינם תורמים לפיתוח אותה “חכמה משחררת”. פרשנות זו של הג’האנות הולידה את ההשקפה כי ארבע הג’האנות אינן הכרחיות להשגת ההתעוררות, אלא הן תרגול אופציונלי בלבד (שתורגל עוד לפני הבודהה), ולכן אינו הכרחי לשיחרור התודעה. טענה זו מצטרפת לאמירה שמדיטציית ויפסנא, כלומר תרגול תשומת הלב – האיבר השביעי בדרך בעלת שמונת האיברים – רק הוא יכול להיחשב כחידוש בודהיסטי ורק הוא הדבר הייחודי שאותו גילה ולימד הבודהה.
אולם, טענה זו אינה “מחזיקה מים” כאשר אנחנו קוראים את דרשות הבודהה. לדוגמא, ראו קטע מתוך הסמיוטה ניקאיה שמתייחס לכך שהג’האנות הן מה שהבודהה התעורר אליו ולאו דווקא תרגול תשומת הלב:
“The one with great wisdom,    
have found an opening in the obstruction;   
The Buddha, the withdrawn, the bull among men, the sage,    
awakened to the jhànas.”
[SN I.48]
בנוסף, מעניין לציין, שאין שום מראה מקום בסוטות, בהן הבודהה מספר שאת ארבע הג’האנות הוא למד ממוריו לפני שהתעורר, וזאת בשונה מ”ההשגות חסרות הצורה”, אותם הוא מתאר כמה שלמד ממוריו לפני ההתעוררות.
אז מה הבעיה עם הפרשנות התהראוודית?
הפרשנות התהראוודית בדבר טבען של ארבע הג’האנות מעוררת כמה שאלות חשובות כאשר קוראים את דרשות הבודהה עצמן:
(1)   אם הג’האנות הן תהליך מדיטטיבי המוביל להיספגות חד-נקודתית באובייקט מסוים, היספגות המנותקת מהתנסות חושית, איך אפשר לשלב את השגתן עם טכניקה מדיטטיבית המכוונת לראיית טבען המשתנה של התופעות במרחב החושי? במילים אחרות:איך ניתן לשלב בין “סמא-סמאדהי” ו”סמא-סטי” אם ההתייחסות אל שני מרכיבים אלו של הדרך היא כאל שתי טכניקות מדיטטיביות שונות, המכוונות אל שני יעדים תפיסתיים שונים? האם עלינו פשוט לוותר על “סמאדהי נכון”, האיבר השמיני בדרך שהתווה הבודהה? אם כן, למה לא לוותר על “השקפה נכונה” או כל אחד מאברי הדרך האחרים…?
(2)   אם הג’האנות אינן מהותיות לדרך הבודהיסטית, דהיינו, הן אלמנט מושאל ממסורות הודיות שאינן בודהיסטיות, איך אפשר להסביר את מעמדן המרכזי בתיאורי הדרך לשיחרור בדרשות הבודהה ואת התפקיד המרכזי שהן ממלאות בסיפור ההתעוררות של הבודהה עצמו?
אם, כפי שטוען ולפולה ראהולה בספרו “מה שלימד הבודהה” לכל ה”מצבים המיסטיים האלה לפי הבודהה, אין שום קשר למציאות, לאמת, לנירוואנה”, מדוע הם מופיעים ב-86 מקומות בניקאיות ולרוב בהקשר של הדרך להתעוררות? 
לאור כל זאת, אפשר לזהות ארבע אי התאמות או אף סתירות בולטות וחשובות בין הפרשנות התהראוודית של ארבע הג’האנות לבין הדרך שבה הן מתוארות ומוסבר בסוטות.
הסתירה הראשונה היא העובדה שהסוטות אינן מזכירות בשום דרשה את האפשרות שארהנטים – אלה “שהשתחררו באמצעות החכמה”או כל סוג אחר של ארהנטים – יכולים להשיג את השחרור בלי לחוות את ארבע הג’האנות.
שנית, בה בעת שהבודהה אומר במפורש שה”השגות חסרות הצורה” אינן מובילות לניבאנה (MN I 166), הוא כן מצהיר בדרשות שונות, שארבע הג’האנות כן מובילות אל ההתעוררות (MN I.246-7 & SN I.48) והן אכן ייחודיות לתורתו.
שלישית, בשום מקום הבודהה אינו קושר בין הג’האנות לבין תרגול מדיטציה של ריכוז חד-נקודתי והיספגות באוביקט, ובשום מקום הוא אינו מצהיר שהג’האנות הן רק תרגול של ריכוז שאינו מוביל לראייה חודרת אל תוך טבעה של המציאות. במילים אחרות, איננו יכולים למצוא בדרשות הבודהה אמירות שמהן ניתן להסיק שהג’האנות הן התנסויות דמויות טרנס, שבהן התודעה מתנתקת לחלוטין מהתנסויות חושיות.
רביעית, המונחים “סמטהה-בהאוונא” ו”ויפסנא-בהאוונא” (המשקפים את הרעיון שלפיו הבודהה לימד, לכאורה, שתי טכניקות מדיטטיביות שונות) אינם נמצאים בדרשות הבודהה המוקדמות בפאלי. זאת ועוד, בשום מקום בסוטות אין קישור מפורש בין המונח סמטהה (samatha) לבין הג’האנות, ובשום מקום בסוטות המונח ויפסנא (vipassana) אינו מוגדר כתרגול הסטיפטהאנה ואינו נקשר באופן כלשהו למונח “סמא-סטי” (“תשומת לב נכונה”).נקודה אחרונה זו מצביעה על כך שבודהה לא לימד שתי טכניקות מדיטטיביות שונות ונפרדות– תשומת לב (או ויפסנא) וריכוז חד נקודתי (הג’האנות), כי אם דרך אחת לשיחרור הכוללת פיתוח וטיפוח של סילה, שמירה על דלתות החושים וביסוס תשומת לב. כל אלה מאפשרים לתודעה להיכנס אל ארבע הג’האנות ומשם הדרך אל השחרור קרובה יותר:
“נזירים, בדיוק כפי שמדרונותיו ושיפועיו של נהר הגנגה נוטים מזרחה, כך הנזיר אשר מפתח ומטפח את ארבע הג’האנות נוטה אל הניבאנה.”
SN V.308]]
כאן ראוי לציין את אחת הטענות הבודהיסטיות המרכזיות, והיא שאין ליצור חוויות מדיטטיביות מיוחדות ואין להשתוקק להן, שכן לכל החוויות יש טבע זהה:הן ארעיות, הן אינן העצמי והן דוּקהָה (מייצרות אי נחת וסבל). אף על פי שאין להשתוקק לדבר, רבים מהטקסטים הבודהיסטיים קובעים כי התנסויות מסוימות מועילות בדרך אל השחרור יותר מאחרות. אם כן, האם אנחנו יכולים להתייחס לארבע הג’האנות כמצבים מסוג זה, ואם כן, מדוע?
אם נניח שארבע הג’האנות אותן מתאר ומלמד הבודהה בסוטות שוב ושוב, הן אכן “חידוש בודהיסטי”, כלומר רק המונח “ג’האנה” עצמו אומץ ממקורות שאינם בודהיסטיים, באיזה מובן הן חשובות לשחרור התודעה? במילים אחרות, איך הג’האנות מועילות למתרגל/ת, ואם אכן הן מועילות, איך השגה שלהן מטה  (incline) את התודעה של המתרגל/ת אל הניבאנה? כיצד הן מבטאות את ההבנה הייחודית לבודהיזם לגבי הדרך להתעוררות התודעה?
ולסיום:
אולי אנחנו צריכים לחשוב מחדש על החשיבות של הג’האנות בדרך לשחרור התודעה מהשתוקקות, סלידה, שנאה ובורות? האם יתכן שהפרשנות התהרוואדית לא מתארת את אותן “הג’האנות” שהסוטות מתארות? אולי עלינו להיפתח לאפשרות שייתכן כי שתי אסופות טקסטאליות אלו – הפרשנות התהרוואדית ודרשות הבודהה בפאלי – אינן מתייחסות לאותן השגות, וייתכן מאוד כי הן מתארות שני סוגי התנסויות שונות, הנובעות משני סוגי תרגול שונים.
עם שאלות אלו אני משאירה אתכם להמשיך ולהרהר.

ארבע הג’האנות: הכרחיות להתעוררות או לא?

“ומהו סמאדהי נכון (samma-saamdhi)?לאחר שנטשתי את חמשת המכשולים, שהם פגמים של התודעה הגורמים להחלשת החכמה, ולאחר שנפרדתי מהתשוקה להנאות החושים וממצבי תודעה לא-מועילים [אחרים], נכנסתיושהיתי …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו