EN
EN

שלוות נפש

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

א. מהי שלוות נפש?
האם בחייכם או ברגע זה אתם מרגישים שלום או שלווה? מה משמעות המושג שלוות נפש עבורכם? האם חיים נטולי קונפליקטים ואתגרים הם שלווה, או אולי היכולת להכיל אותם היא המסבה שלוות נפש?
דרך המדיטציה מלמדת אותנו שהדרך החוצה היא הדרך פנימה, הדרך להתמודד עם מצבים חיצוניים או פנימיים מאיימים או מאתגרים היא לחזור לעצמנו, להתבונן, לאפשר בחירה אמתית, מתוך מודעות.
על ידי חזרה לנשימה אפשר להרגיש שלווה ברגע אחד. וכמובן שתרגול מודעות מתמשך יכול להוביל לטרנספורמציה עמוקה יותר.
בואו נשאל את עצמנו מה בעינינו המרכיבים של שלום? מה מונע מאתנו להרגיש שלום?
על-פי המסורת הבודהיסטית, המרכיבים הם היכולת לעצור ולהתבונן לעומק שמובילה לתובנה, חוכמה. היכולת לפתח נינוחות יחד עם ערנות ויכולת להיות נוכחים, בכל מצב, ולזהות מה קורה לנו וסביבנו.
בלי שני המרכיבים האלה, יהיה קשה לפתח שלום פנימי, בייחוד אל מול סערות.
ב. הצורך לעצור ולהתבונן
למה בעצם אנחנו צריכים לעצור ולהתבונן ולפתח ולחדד את יכולת ההבנה וההכלה שלנו כמו גם יכולת להסתכלות חיובית? האם זה לא קורה מעצמו?
ההכרה של הבודהא ומתרגלים לאורך הדורות, כולל יוגים, היא שסבל נובע מבורות, כלומר חוסר יכולת לראות ולהכיר במציאות הפנימית והחיצונית. ההכרה הזו אינה אינטלקטואלית, אלא מעוגנת בחוויה. מדיטציה מתפקדת, בין השאר, כדרך ל’נקות” ולחדד, את כלי הראיה שלנו, כלי התפיסה שלנו שהם החושים והתודעה, כמו גם יכולת לגעת באלמנטים חיוביים בתוכנו וסביבנו.
מסתבר שמנגנוני ההגנה שלנו מקלים על חוויות שנתפסות כשליליות להיחרט בזיכרוננו, כאמצעי הגנה, ולעומת זאת חוויות חיוביות פורחות מזיכרוננו בקלות יתרה, כי לכאורה הן פחות חשובות להישרדות. לכן נדרש מאמץ מודע שמאזן את מנגנוני ההישרדות שלנו.
כבני ובנות אנוש, אנחנו מורכבים מיסודות רבים, פועלים בנו כוחות שונים, לפעמים בסתירה אחד לשני. יש בנו לעיתים רצונות סותרים, דחפים שונים שגורמים למאבקים פנימיים. זה מצב טבעי, כיוון שיש בנו שכבות של התפתחות אבולוציונית, שכבות של תודעה – פרטית וקיבוצית. היכולת לעצור ולהתבונן מאפשרת לראות את הכוחות האלה ולהנחות אותם לכיוון שאנחנו רוצים ללכת אליו, ולטפח כיוונים ואיכויות שהיינו רוצים להעצים. היכולת שלנו לתפוס ולהבחין, באופן כללי, מוגבלת על ידי גורמים שונים, הן על ידי המגבלות של חושינו, שלא מסוגלים לקלוט חלקים רבים מהמציאות, והן על ידי המגבלות של תודעתנו, כגון התניות שנלמדו במהלך החיים ותפיסות עולם שצובעות את נקודת מבטנו.
 
ג. שלוש מערכות פסיכולוגיות בסיסיות: איום; כוח מניע; הרגעה ומקבילות בפסיכולוגיה הבודהיסטית
זרמים בפסיכולוגיה המערבית מתארים שלוש מערכות ויסות/התנהגות בסיסיות שפועלות בנו. התיאור הזה קשור למחקרים נוירולוגים, שעדיין נמצאים בתהליך התפתחות והוא כמובן רק דרך אחת לתאר את המרקם המורכב שקרוי בן או בת אנוש. התיאור הזה מקביל במידה מסוימת, ועכשיו גם משתף פעולה ושואב מהפסיכולוגיה הבודהיסטית. התיאור כאן הוא תיאור קצר בלבד.
המערכת הראשונה היא מערכת האיום וההגנה – תפקידה להבחין במהירות באיום ולהפעיל תחושות של כעס, חרדה, גועל, כאמצעי לעורר פעולות הגנה. ההתנהגויות הבסיסיות של המערכת הזו הן לחימה, בריחה או ציות/קיפאון. מצב התודעה הבסיסי של המערכת הזו, שדרכו נצבעת המציאות הוא –”עדיף בטחון על פני חרטה”, ‘על כל מקרה’, וקפיצה למסקנות. המערכת מושפעת מגנים ומלמידה. התגובות שהיא מייצרת יכולות לגרום לסתירה פנימית. תגובות יתר או חסר גורמות לקשיים פסיכולוגיים.
המערכת השנייה היא כוח מניע/דחף/יצר/מוטיבציה והתרגשות – מכוונת לעבר תגמול והשגת משאבים. מייצרת תחושות טובות שמכוונות אותנו לחפש דברים מסוימים (מזון, סקס, חברות, וכו’) ופועלת על השגיות. מערכת רצונות שמכוונת את הכיוון בחיים. היא מייצרת תחושות של עוררות ואנרגטיות, חיות. מייצרת תענוג אבל לא בהכרח אושר, שבא, לפחות על פי הבודהיזם, ממקום יותר מיושב ושלו. בחברה המערבית נראה שמערכת הכוח המניע, ההישגיות, מופעלת יתר על המידה.
שתי המערכות הנ”ל יכולות לפעול יחד בדרכים מורכבות, למשל כדי להימנע מתחושות לא נעימות, נרדוף הצלחות כדי להימנע מלחוש את מה שמערכת ההגנה מעוררת, או נעדיף סיפוק מידי על פני התמודדות עם קשיים.
בפסיכולוגיה הבודהיסטית שתי המערכות יחד נקראות “מנס”, מערכת ההישרדות שלנו. אנחנו זקוקים לה, אבל לא רוצים לתת לה לשלוט בנו. טוב לדעת להכיר את הכוחות האלה שפועלים בתוכנו. מעניין לראות את המקבילות בין הפסיכולוגיה והנוירולוגיה המערבית לבין הפסיכולוגיה הבודהיסטית העתיקה יותר.
כדי לתת את התמונה הרחבה יותר, לפני שאתמקד במנס (שהיא, כאמור, מערכת ההישרדות שלנו כפי שהיא מתוארת בכתבים בודהיסטים), אתאר בקצרה את הראיה הבודהיסטית של מרכיבי תודעתנו, והתיאור כאן אינו ממצה. מנס היא אחת משמונה תודעות שמתוארות בבודהיזם.
שמונה התודעות המתוארות בפסיכולוגיה הבודהיסטית הן:
-הראשונה היא “תודעת ההכרה”, החלק המודע שבנו שדרכו אנחנו יכולים לחולל שינוי תודעתי, כולל של מנגנוני ההגנה שלנו.
-חמש התודעות הבאות הן מה שקרוי “תודעות החושים” (ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). כל חוש מחושינו מלווה בתודעה. למשל חוש הראייה מורכב מאיבר הראיה, היינו העין הקולטת רשמים ויזואליים (הסובייקט), מהמראות שאנחנו קולטים (האובייקט של חוש הראייה) ומעיבוד המידע הזה בתודעתנו ובמוחנו. למעשה ה’מראות’ שאנחנו רואים הם במידה רבה יצירה של התודעה, המוגבלת ע”י המגבלות של חושינו והמגבלות ומערכות ההשלמה בתודעה ובמוח.
– התודעה השביעית היא מנס שאותה הזכרתי ושאתאר כאן מיד יותר בהרחבה.
-התודעה השמינית קרויה “תודעת האסם”. זו התודעה שמקבילה במידה מסוימת למה שאנחנו מכירים כ-‘לא מודע’. היא מכילה את כל הפוטנציאלים שבנו, פועלת באופן לא מודע ומעבדת מידע במהירות. על-פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית היא הקרקע לכל שאר התודעות ומכילה בתוכה ‘זרעים’ שונים, פוטנציאליים, שמתממשים בזמנם וכשהתנאים מתאימים, כגון פחד, כעס, שמחה, חמלה, אהבה, ושטמונים בתוכנו גם כשאינם מתממשים ברגע מסוים. מנס צומחת למעשה מתודעת האסם, או הבסיס, וחוזרת להיאחז בחלק קטן ממנה כמה שהיא מזהה כ’אני’, כלומר היא מזהה את ה’אני’ רק בחלק קטן ממה שמהווה את מכלול הווייתנו.
כל התודעות הללו אינן נפרדות והן עובדות בשילוב זו עם זו ומשתרגות זו בזו, התיאור הזה הוא לצורך הבנת הכוחות הפועלים בנו בלבד.
מנס מתוארת כמנגנון הישרדותי שעלול להוליך אותנו שולל והינו בעל פוטנציאל הרסני. זה גם החלק הילדותי שבנו שדורש סיפוק מידי.
מאפייניה של מנס, מנגנון ההישרדות שלנו, הם:
-היא מייצרת תחושת עצמי, אני, מזדהה עם חלק מאתנו, חלק מתודעת האסם, חלק מהפוטנציאל שלנו, ונאחזת בו. היא מזהה רק חלק קטן מאתנו כ’אני’ ודבקה בו, מתוך פחד. קשה לה לראות חיבור הדדי בין אנשים ודברים. מרוכזת בעצמה.
-מנס רודפת תענוגות ומתחמקת מכאב. זה קשור לרגשות פחד, בדידות, דאגה, חרטה. כשאנחנו מרגישים אחד מאלו אנחנו נוטים לרדוף אחרי מקורות עונג, אנחנו הולכים לאיבוד בהם וקשה לנו להרגיש מקורקעים. אנחנו תרים אחרי אושר ממקורות חיצוניים לנו, ע”י אידיאליזציה של אחרים, של דברים. ההיאחזות הזו יוצרת מצידה עוד פחד מאובדן האובייקטים הללו. זהו חלק מהתסבוך שמנס מייצרת.
-מנס אינה מזהה את הסכנות שברדיפת יתרה של תענוגות, היא מעוורת על ידי סיפוקים מידיים.
-מנס אינה מכירה בכללי המתינות והמידתיות, אם משהו מרגיש טוב, היא רוצה עוד ועוד ממנו.
-אינה מזהה את התועלת הפוטנציאלית שבכאב, הטוב שטמון בסבל (והדימוי הקלאסי הוא שאם אין בוץ, לא יכול לצמוח פרח לוטוס). כמובן שאין הכוונה כאן להמליץ על טיפוח וצבירת סבל, הלקאה עצמית, אלא הערת תשומת לבנו לחוסר היכולת לזהות כאב ולהגיב בחמלה לכאב שאנחנו חווים כחלק מחיינו, וחוסר היכולת לזהות שאתגרים וכאב יכולים לאפשר צמיחה ושהם חלק בלתי נפרד מהחיים. חשוב מכל, מנס נוטה להתעלם לגמרי מסבל, מה שעלול להוביל לתוצאות הרסניות.
-מנס רכושנית, תמיד מנסה לנכס ולהחזיק בכל מה שהיא מזהה שהיא רוצה.
-מנס מתקשה לחיות ברגע ההווה ומייצרת תפיסות מוטעות ודעות קדומות, כיוון שהיא רואה רק חלק מהמציאות ומתעסקת בחרטות על העבר או דאגות כלפי העתיד.
ניתן לקשר את מנס ואת שתי המערכות שתוארו לעיל לחלק היותר פרימיטיבי של המוח שלנו, שמייצר את מנגנוני ההישרדות שלנו.
המערכת השלישית, שקשורה ליכולת שלנו לפתח מודעות, היא שביעות רצון, רגיעה ותחושת ביטחון חברתי – במצב שבו אין תחושת איום ויש משאבים מספיקים, המערכת הזו מאפשרת שביעות רצון. היא מייצרת תחושות טובות שונות בתכלית ממערכת הדחפים והכוח המניע. היא קשורה לתחושות שלווה, רווחה, וחוסר חיפוש – non-seeking. זה יותר מהיעדר תחושת איום או לא להיות מונעים על ידי דף זה או אחר, אלא עומק תחושת שלווה משל עצמו, כולל תחושת ביטחון וחיבור לאחרים, וכן חוסר צורך לחפש, שמחה במה יש. קבלת חיבה ודאגה מאחרים, כמו גם נתינה שלהם, יכולות לעורר את תחושת הביטחון הזו. החיבה הזו, והחמלה, זה משהו שאנחנו יכולים ללמוד לתת לעצמנו.
המערכת הזו מווסתת ומרסנת את שתי המערכות האחרות.
 
ד. טיפוח יסודות חיוביים בנו
כמתרגלים, מטרתנו אינה להיפטר ממערכות האיום והכוח המניע או ממנס, שמשקפת את מנגנון ההישרדות שלנו, אלא לזהות אותן, לאזן אותן ולנתב אותן בעזרת התבוננות, תובנה ויחד עם זה לטפח ולחזק חלקים אחרים בנו, כמו מערכת ההרגעה, או את היכולת לעמוד איתנים מול סערות, את היצירתיות שלנו, האומץ לעמוד פנים אל פנים מול כאב, החופש שלנו, שמחת החיים.
בזרמי פסיכולוגיה מסוימים וגם בבודהיזם, איכויות מערכת הרגיעה הן מה שאנחנו מנסים לטפח ולהפעיל, כאמצעי לזהות את הכוחות שפועלים בנו, כולל אותם מנגנוני התגוננות הדוחפים אותנו להימנעות מכאב ורדיפת תענוג/הצלחה. שימוש בתשומת לב, בנשימה מודעת, במודעות לגוף ולתחושותיו והכרת תודעתנו, מאפשרים יצירת מרחב שבו אפשר להכיר ולהתייחס למערכות הנ”ל ללא שיפוט, ולפתח יכולת לתעל אותן לכיוון של חמלה וקבלה.
באמצעות התרגול אנחנו יכולים גם להביא לאיזון בין המערכות האלה ולחזק את השלווה, החמלה שלנו ולשנות את נקודת מבטנו על עצמנו והעולם.
מערכת הגנה פעילה מידי, יחד עם מערכת כוח מניע, למשל, יכולה להוביל להתמקדות בשלילי, במה שלא עובד, או מאיים, ולתגובת יתר אל מול מה שנתפס כאיום, בין אם הוא אכן איום או לא, וחוסר יכולת לראות את החיובי שנמצא לפנינו. מודעות יכולה לעזור לתעל את הכוחות האלה, כשלעצמם כוחות חיים, ולרתום אותם לכוונה העמוקה שלנו. תרגול מודעות יכול כמובן לעזור לנו להבהיר מהי הכוונה העמוקה שלנו ולהימנע מלפעול בסתירה לכוונה הזו.
בעזרת התרגול אנחנו יכולים לפתח את היכולת ליהנות ממה שיש, כמו גם לא להתמקד רק בתוצאה, אלא להעריך את מאמצינו ואת התהליך. מצד שני טיפוח איכויות המערכת הזו ויצירת איזון יכולים לעזור ביצירת ביטחון עצמי וכך לאפשר לנו ללכת מעבר לגבולות של עצמנו.
ה. התמודדות עם מצבים או תחושות לא נעימות
היבט נוסף של איזון ראוי בין המערכות האלה, ותוצאה של התרגול, הוא היכולת לזהות ולהתמודד עם מצבים לא נעימים או קשים, במקום לרצות לברוח, להתכווץ, להכחיש, או להלקות את עצמנו. מודעות וריכוז גדולים יותר מסייעים ליצירת מרחב סביב רגשות קשים, או מצבים קשים, יכולת להתרחק מהם במקרה הצורך, ויכולת גדולה יותר להכיל אותם, יחד עם יכולת לראות מעבר לרגשות האלה, או לתפיסות שלנו שנובעות מהרגשות חזקים שעלולים לעוות את ראייתנו. ככל שאנחנו מפתחים יותר יכולת להכיל ולהתבונן, טבעי שיצופו גם רגשות פחות נעימים.
היכולת לראות איפה אנחנו ולקבל את זה ולהתחיל משם חשובה, כמו גם היכולת לראות שאם יש לנו מגבלות, זה לא משהו שאנחנו צריכים להרגיש כלפיו אשמה, אלא לדעת שהוא נובע מתנאים מסוימים שאנחנו יכולים לשנות בעזרת מודעות. קבלה של מצב אינה כניעה, אלא הכרה במה שיש, יחד עם רצון ופיתוח יכולת לפעול לשינוי, כלומר זיהוי הנקודה שבה אנחנו מתחילים, איפה שלא נהיה.
 
ו. כוונה
יש חשיבות גדולה לכוונה שעומדת מאחורי הרצון שלנו לתרגל. אם הכוונה היא להימנע מאתגרים, או תחושות לא נעימות, או סוג של נחמה, כתחליף ליכולת להתבונן לעומק, גם כשזה להתבונן בדברים שאנחנו מוצאים פחות נעימים, כמו גם תחושה יותר עמוקה של קבלה, הכרה ושלווה שמאפשרת חיבור עמוק יותר לאחרים, אולי אנחנו צריכים לבחון מחדש את התרגול שלנו, כי הוא עלול להוביל אותנו לכיוון הלא נכון, שאחר כך יהיה קשה להשתחרר ממנו.
 
ז. זרעים בתוכנו
בהקשר של איזון המערכות הללו וטיפוח האיכויות של מערכת ההרגעה, למושג של תודעת האסם בפסיכולוגיה הבודהיסטית יש תרומה גדולה לראיית האפשרויות לשינוי. המסורת הבודהיסטית מדברת על תודעת האסם, החלק הלא מודע שבנו, בין השאר, כאוסף של זרעים (כגון כעס, אהבה, חמלה, אומץ, שמחה, קנאה וכו’), שבמידה רבה מקבילים לממצאים נוירולוגיים המתארים נתיבים נוירולוגיים, ויכולת לשנות אותם ולייצר נתיבים חדשים על ידי יצירת הרגלים חדשים. התכונה של תאי המוח להיות נתונים לשינוי קרויה פלסטיות או גמישות, והפלסטיות הזו היא גם היכולת שעליה מתבסס התרגול של מודעות ומדיטציה.
במסורת הבודהיסטית נתייחס לפלסטיות הזו כאל מימוש פוטנציאליים הטמונים בנו, גילויים וטיפוחם של אלה שאנחנו רוצים לפתח אפשריים באמצעות נשימה מודעת ותרגילי מודעות אחרים, הכוללים הקשבה עמוקה והשקטה של החושים. היכולת למשול (להבדיל מלשלוט, משהו שהוא בלתי אפשרי ואף מזיק) בתודעה שלנו באמצעות מודעות ולפתח יותר יכולת בחירה ולדעת אילו פוטנציאלים להפעיל או איך להיענות למצבי תודעה מסוימים כשהם עולים, בלי להיסחף על ידיהם היא המהות של התרגול. אנחנו לא צריכים לייצר שום דבר, רק להשקות ולסור מדרך צמיחתם של זרעים חיוביים שכבר טמונים בנו, שכן לרוב אנחנו מפריעים לצמיחתם או לא מאפשרים אותה, מתוך פחד או חוסר מודעות.
 
ח. לפגוש את המציאות כמות שהיא
אילו איכויות אנחנו יכולים לפתח כחלק מהתרגול, כדי לפתח את היכולת לפגוש את המציאות כמות שהיא, וכדי למצוא איזון, בטחון וחיבה?
 שלוות נפש אינה הימנעות מכל מאבק או קושי, אלא היכולת לפגוש את החיים, כולל מצבים לא נוחים, עם מידה של שלווה ושוויון נפש. שוויון נפש אינו אדישות או חוסר רצון לפעול, אם כי זו סכנה הטמונה בו, אלא סבלנות ויכולת לשקול מצבים, ואי כניעה לתפיסות מוטעות שיוצרות תחושות פרוד ואיבה.
המסורת הבודהיסטית מציעה דרכים רבות לתרגל ואני רוצה להציע כאן אחת מהן והיא:
שבעת גורמי (או מרכיבי) ההארה
 תרגול מתמשך, כזה שעומד במבחן הזמן והאתגרים בדרך, כרוך בשבעת היסודות הללו:
-תשומת לב, שהזכרנו כאן בהקשר של מודעות לנשימה, לגוף, לתודעה, כפי שהם ברגע ההווה. תשומת לב אינה תמיד ‘נכונה’, אפשר לשים לב לשלילי, או להתרכז במשימה שבסופו של דבר תגרום נזק, ולכן חשוב לזכור שתשומת לב, או מודעות, יכולות להיות נכונות או לא נכונות, ועלינו לדעת להבחין ולטפח תשומת לב נכונה. דרך נוספת לקרוא ליסוד הזה או לראות אותו הוא כיכולת שלנו לעצור ולהיות נוכחים. לעצור את שטף המחשבות הבלתי פוסק, את המרוץ הבלתי פוסק, וליישב את דעתנו, לתת לתודעה לנוח בגוף ובנשימה.
– להתבונן, לחקור. אם מדיטציה עומדת על שתי רגליים – תשומת לב, או עצירה, היא אחת מהן והתבוננות לעומק היא הרגל השנייה. מעצם העצירה נוכל להתבונן לראות את שורשיהם של תחושותינו ורגשותינו, נוכן להבין יותר לעומק.
– אנרגיה. חשוב לזכור שמדיטציה אינה משהו פסיבי או בריחה מאי נעימות אלא תרגול שדורש התמדה, סקרנות ודינמיות.
-שמחה. יש לנו נטייה לקחת את עצמנו ודברים ברצינות, לעטות מבע מעט מיוסר ומרוכז בשעת המדיטציה. יסוד השמחה מזכיר לנו שזו לא הנקודה, ושבנשימה אחת מודעת יד מידה רבה של שמחה ורווחה, יסוד של קלילות בתרגול יכול לחולל ניסים ולמנוע מאתנו לחשוב שהתרגול הוא עוד משימה בחיינו. שמחה היא גם משהו שחולקים עם אחרים, וכך גם התרגול.
-נינוחות. במהלך חיינו אנחנו צוברים מתח רב, בגוף, בפנים, בכתפיים, בתודעה. יסוד הכרחי בהרגעת התודעה וביכולת להתבונן לעומק הוא הרגעת המתח, ע”י מדיטציה בישיבה או בהליכה, או על ידי הרפיה עמוקה.
-ריכוז. כמובן שזהו מפתח לתרגול ונוגדן מול היסח הדעת הרגיל שאנו נתונים בו. יש ביכולתם תרגול מתמשך של מדיטציה, ושילובה בכל רגע בחיי היומיום שלנו, להעמיק את יכולתנו להתרכז. כמו כל דבר אחר, יכולת הריכוז שלנו באה והולכת ותלויה בתנאים שונים בחיינו, ולכן מדובר כאן על טיפוח לאורך זמן.
-שחרור (מתורגם לעיתים כ”איזון התודעה”) היכולת להשיל מעלינו עול מיותר, דאגות, עיסוק יתר בדבר זה או אחר, חשיבה רפטטיבית, ובעיקר תפיסות מוטעות, גם הוא יסוד מפתח ביצירת שינוי ואיזון בין הכוחות השונים הפועלים בנו.
 

שלוות נפש

א. מהי שלוות נפש?האם בחייכם או ברגע זה אתם מרגישים שלום או שלווה? מה משמעות המושג שלוות נפש עבורכם? האם חיים נטולי קונפליקטים ואתגרים הם …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו