טבע בודהה: אתה מושלם כפי שאתה

יונגיי מינגיור רינפוצ׳ה (Yongey Mingyur Rinpoche) נולד בשנת 1975 בנוברי, נפאל, בן הזקונים של המאסטר המהולל למדיטציה טולקו אורג׳ין רינפוצ׳ה. הוא החל את לימודיו הרשמיים כנזיר בגיל אחת־עשרה ושנתיים לאחר מכן התחיל את ריטריט שלוש השנים הראשון שלו. היום שיעוריו משלבים את המקצועות המעשיים והפילוסופיים של ההכשרה הטיבטית, עם הגישה המדעית והפסיכולוגית של המערב. נוסף על תפקידו כאב המנזר של שלושה מנזרים, הוא מנהל את טרגר, קהילת מדיטציה בינלאומית עם מאה מרכזים ברחבי העולם, ומפורסם ביכולתו להציג את תרגול המדיטציה באופן בהיר ונגיש.

הוא כתב ספרים אחדים. ספרו “מאוהב בעולם” תורגם לעברית ואפשר לרכוש אותו בהוצאת “בודהיזם בישראל”. משכנו העיקרי נמצא בקטמנדו, נפאל.

* * *

העולם המודרני מאוהב בתרגול מדיטציה. מודטים מחויכים מקשטים שערים של מגזינים. מנהלים בכירים מכניסים מדיטציה של תשומת לב למקומות העבודה. אנחנו אפילו מלמדים ילדים בבית ספר לעשות מדיטציה. כשרואים את התמונות ושומעים את הסיפורים, קל לחשוב שמדיטציה היא פשוט לשבת בתנוחה מסוימת ולמלא אחר הנחיות של שיטה מסוימת.

אבל הכוח האמיתי של מדיטציה הוא לא בשיטה. הוא מצוי בשינוי הפרספקטיבה שלנו. בבודהיזם המהאיאני אנחנו קוראים לזה “ההשקפה”. ההשקפה היא לא טכניקה. היא הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ומתייחסים למחשבות ולרגשות שלנו. בלי שינוי בהשקפה שלנו, אפילו טכניקות המדיטציה היעילות ביותר רק יחזקו דפוסים והרגלים ישנים.

ההשקפה הבסיסית על טבע בודהה עמוקה כשם שהיא פשוטה: אתה מושלם, בדיוק כפי שאתה, ברגע זה ממש.

הבעיה עם השקפה זו היא שאינה נראית לנו אמיתית. אנחנו מתמקדים בדברים השליליים שמסתירים מאיתנו את טבע בודהה שלנו, ולכן איננו יכולים לחוות אותו בעצמנו.

אני לא יכולתי.

גדלתי בלב ההימלאיה, לרגלי הר מַנַסַלוּ, ההר השמיני בגובהו בעולם. במשפחתי היו מודטים גדולים רבים ואני עצמי הוכרתי כגלגול של לאמה, שנקרא בטיבט טוּלקוּ, כשהייתי ילד קטן. נולדתי אל תוך סיפור אגדה.

אבל זה היה על פני השטח בלבד.

על אף הסביבה היפהפייה שבה גדלתי, והמשפחה האוהבת, והמודלים לחיקוי שהייתי מוקף בהם, שנות הילדות שלי היו רוויות חרדה. הייתי בן שבע כשהתחלתי לחוות התקפי חרדה. הפניקה ליוותה אותי כמו צל במשך רוב ילדותי.

בערך באותו הזמן התחלתי לשמוע על טבע בודהה. אבי, מאסטר דזוגצ’ן [“השלמות הגדולה”] מפורסם, סיפר לי על ההשקפה של טבע בודהה, אבל אני לא האמנתי בזה. לפחות, לא האמנתי שזה נכון לגבי. המציאות שלי הייתה פחד ופניקה; טבע בודהה פשוט נשמע לי כמו פנטזיה. הוא היה התנסות של מישהו אחר, לא שלי.

כשהתחלתי ללמוד לעשות מדיטציה, קיוויתי שזה יעזור לי להיפטר מכל פגמיי וחסרונותיי. כל האחרים שהכרתי נראו רגועים ובטוחים כל כך, אבל אני הייתי מלא חרדה. נמשכתי למדיטציה מפני שדמיינתי “אני” חדש ומשופר. כזה שאין בו פחד וחרדה. כזה שאינו רגיש כל כך ונכנע בקלות לרגשותיו.

ניסיתי וניסיתי למדוט את דרכי אל החופש. המדיטציה נעשתה לנשק שלי במאבק בתודעה שלי. אבל זה לא עבד. היו פעמים שתודעתי הייתה שקטה ונראָה שהפניקה נעלמה, אך אז הייתה מגיחה שוב בעוצמה רבה אפילו יותר, וכל מידה קטנה של ביטחון שפיתחתי התפוגגה כמו ערפל.

פריצת הדרך הגדולה הייתה כשבסופו של דבר הרמתי ידיים. נלחמתי ברגשות שלי זמן ממושך כל כך ובהצלחה מועטה כל כך, עד שלבסוף הרשיתי לעצמי לחשוב על אפשרות אחרת: אולי אין לי תקנה – לא בגלל שאני פגום מיסודי, אלא מפני שאני לא פגום כלל.

לכן הפסקתי לשחק את המשחק הישן, והתחלתי משחק חדש. במקום להילחם בפניקה שלי ולהדוף מעלי מחשבות מפחידות וציפיות שמילאו אותי חרדה, אפשרתי להן להיכנס. לא התמקדתי בהן, אבל לא התעלמתי מהן. שמטתי כל “עשייה” וסוף כל סוף נתתי לעצמי רשות פשוט “להיות”.

הייתי רוצה לומר שזה היה הזמן שבו האדמה רעדה והעננים נבקעו, אבל בהתחלה, הוויתור על הדחף תמיד “לעשות” משהו היה לא נוח ולא מוכר. הדחפים שלי לא נעלמו, אבל הנחתי להם לבוא וללכת בלי להיכנע להם – אפילו לא לדחף “למדוט”. אפילו את זה לא עשיתי. פשוט הייתי שם.

זה היה פשוט ורגיל כל כך, אבל זה היה שינוי רדיקלי: לא ניסיתי עוד לנצח במשחק הישן.

ברגע זה של שחרור, התחלתי לראות שהחמצתי לגמרי את העיקר במדיטציה. במסע האינסופי שלי לשפר את הרגע הנוכחי, הייתי עיוור למה שכבר היה שם, ותמיד נמצא. טבע בודהה. השלמות שטבועה בנו. טבענו האמיתי.

כפי שהניסיון שלי מעיד, שמיטה של ההשקפה שאנחנו פגומים באופן יסודי אינה קלה. בחיי היום-יום שלנו אנחנו מקבלים כל כך הרבה מסרים שאומרים לנו בדיוק את ההפך. אנחנו לא חכמים מספיק, לא יפים מספיק, או מצליחים מספיק. אם רק נוכל לעבוד קשה יותר, לאכול בריא יותר, או להיות לחוצים קצת פחות, אז אולי, רק אולי, נרגיש סוף כל סוף שאנחנו בסדר.

ההנחה הבסיסית בכל המסרים האלה היא שאיננו טובים מספיק, ושאולי לעולם לא נהיה. לא משנה מה נשיג בחיינו, איך אנחנו נראים, או כמה גבוה טיפסנו בסולם ההצלחה. תמיד יחסר משהו.

אם איננו מפקפקים בהנחה זו, מדיטציה יכולה בקלות להיהפך לצורה מעודנת של תוקפנות. אולי נצליח להרגיע את המים הסוערים של התודעה לכמה רגעים חולפים, אבל בסופו של דבר נמצא שאנו מחזקים את ההרגל הישן לראות רק את חסרונותינו. בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, לא משנה מה נעשה ולא משנה כמה קשה ננסה, תמיד תהיה עוד גבעה שצריך לטפס עליה. אין דרך לנצח במשחק הזה.

טבע בודהה אינו דרך טובה יותר לשחק את אותו משחק ישן. זהו משחק אחר לגמרי. העיקרון של טבע בודהה מזמין אותנו לבחון את ההתנסויות שלנו באופן חדש – לא בעין שמחפשת לתקן את מה ששגוי, אלא בתשומת לב למה שתמיד היה נכון.

המודעות חסרת המאמץ שלנו

אחת התכונות הראשונות של טבע בודהה שהציגו לי המורים שלי הייתה מודעות. מודעות היא כמו חוט שעובר דרך כל התנסות שאנו חווים. המחשבות והרגשות שלנו משתנים תדיר. התגובות והתפיסות שלנו באות והולכות. ועדיין, על אף השינויים האלה, המודעות תמיד נוכחת. היא פתוחה ללא גבול ומכילה כמו השמיים, עמוקה לאין שיעור ועצומה כמו האוקיינוס, ויציבה וקבועה כמו הר גדול.

המודעות אינה טובה יותר כשאנו חושבים מחשבה מלאת השראה או מרגישים רגש שמימי. היא אינה גרועה יותר כשאנחנו לגמרי מעורערים בנפשנו. המודעות היא פשוט היא. היא לא משהו שאנחנו עושים. היא מי שאנחנו.

מאחר שהמודעות תמיד נוכחת, הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לזהות אותה. איננו צריכים לשפר אותה, ולא היינו יכולים לעשות זאת גם אילו ניסינו.

האתגר הגדול ביותר בקשר למודעות הוא שהיא קרובה כל כך עד שאיננו רואים אותה. היא רגילה כל כך עד שאיננו מאמינים בה. היא פשוט נוכחות יודעת, חסרת מאמץ.

מי קורא את המילים האלה עכשיו? מי חווה את החוויה הזאת? זאת מודעות. המודעות הזאת היא מי שאנחנו כעת, ברגע זה ממש.

בואו נעשה תרגול קצר כדי לחוות את המודעות חסרת המאמץ הזאת:

לפני שאתם ממשיכים בקריאה, עִצרו לרגע.  

הרפו לרגע מעשייה ואפשרו לעצמכם להיות.

אל תשימו לב לנשימה… רק נִשמו.

אל תשימו לב לצלילים… רק הקשיבו.

עכשיו אל תעשו דבר. רק הֱיו פה.

כל מה שהרגע הזה מביא לכם, פשוט חווּ אותו, כמות שהוא.

המודעות עצמה היא שלמה ומושלמת. היא תמיד כאן והיא יכולה להכיל כל דבר. אתם יכולים לדבר, אתם יכולים לזוז, אתם יכולים אפילו לקרוא, כמו שאתם עושים ברגע זה. כל זה מתרחש בתוך מודעות.

האהבה והחמלה הטבעיות שלנו

נוכחות חסרת מאמץ זו אינה מצב ריק, חסר חיים. היא חיה ומעורבת באופן עמוק בעולם.

כשאנו פשוט נוכחים עם מה שמתרחש בתוכנו וסביבנו, עולה בנו תחושה טבעית של אהבה וחמלה. כמו מודעות, את האיכויות האלה איננו צריכים לפתח או לטפח. אלה הן איכויות של טבענו האמיתי.

זרעי החמלה מצויים ברצון הפשוט מאוד שלנו להימנע מכאב ומאי-נוחות. אהבה נוכחת בתנועה שלנו לקראת שמחה וסיפוק. בכל רגע אנחנו חווים את התנועות האלה. כשאנו משנים את התנוחה שלנו, או ממצמצים בעינינו כדי להימנע מאי-נוחות, אנחנו מבטאים חמלה. כשאנו נהנים מלגימת מים או מגיבים על חיוך של חבר, אנחנו חווים אהבה.

אהבה וחמלה נוכחות במצבים שבהם אנחנו מצפים להן פחות מכול. הן נוכחות אפילו ברגשות כואבים כמו פחד וכעס, מאחר שהתגובות האלה מקורן בדחף להימנע מכאב ומאי-נוחות ולחוות שמחה ורווחה. הן היו נוכחות בהתקפי החרדה שלי. לא רציתי לסבול עוד. רציתי להרגיש מוגן ובטוח. רק לא ידעתי לאן להביט. אבל מה שלא ראיתי היה שהדחף הבסיסי להיות שמח ומשוחרר מסבל תמיד היה שם.

עצרו לרגע וראו אם אתם יכולים לחוש באיכויות האלה.

האם אתם חשים בדחף להתרחק מאי-נוחות, או להימנע מכל דבר שאינו נעים.

רק שימו לב לזה.

הרגש הזה הוא חמלה.

האם אתם יכולים לחוש את הרצון לחוות שמחה, סיפוק, או פשוט להרגיש שלמים?

עצרו לרגע וראו במה אתם מבחינים.

התנועה המעודנת הזאת לקראת שמחה היא אהבה.

כשתסיימו לקרוא את הקטע הזה ותמשיכו במלאכת יומכם, שימו לב לאיכויות אלה גם בבני אדם אחרים. הן כמו קרני השמש. כל עוד יש מודעות, אהבה וחמלה נוכחות אף הן.

החוכמה המולדת שלנו

איכות חיונית אחרת של טבע בודהה שלנו היא חוכמה. כל אחד מאיתנו הוא בעל תובנה עמוקה. לא תמיד אנחנו מבחינים בכך, אבל היא שם.

כולנו מחפשים אחר משהו באופן נואש. לא תמיד אנחנו יודעים מהו אותו דבר, אבל אנחנו מרגישים שמשהו חסר. לכן אנחנו ממשיכים לחפש ולחפש.

חוכמה היא בת הלוויה הקבועה של כל החיפוש האינסופי הזה. במקום כלשהו עמוק בתוכנו אנחנו יודעים מתי אנו מחפשים בכיוון הנכון. וכשאנחנו נענים להרגל ישן, אנחנו יודעים מתי אנו סוטים מהדרך. לא תמיד אנחנו מקשיבים לקול הזה, אבל הוא שם. אנחנו כמו ציפור שמתעופפת מעץ לעץ, מחפשים את הקן שלנו. אנחנו מכירים את הבית כשאנו מוצאים אותו, וכל עוד איננו שם, אנחנו יודעים שעלינו להוסיף ולחפש.

כשאנחנו מתחילים לעבור מעשייה להוויה, אנו מתחילים לחוש את התחושה הזאת שסוף-סוף אנחנו בבית. אנחנו יכולים להניח לחיפוש ולהירגע. אף אחד לא צריך לומר לנו את זה כשזה קורה. הידיעה האינטואיטיבית הזאת היא חוכמה. כל מחשבה, כל רגש וכל דחף נטועים בחוכמה הזאת. עלינו רק לזהות אותה.

להיות טבע בודהה

אילו מודעות, חמלה וחוכמה היו איכויות שאנו יכולים לרכוש או לפתח, היה זה הגיוני לגמרי לעשות משהו כדי לטפח אותן. אבל איננו צריכים לטפח אותן מכיוון שהן חלק מטבענו הבסיסי. כבר יש לנו אותן.

כל ניסיון לשנות, לתקן או לשפר את מה שמתרחש ברגע הזה מחזק את התפיסה הישנה שאנו חסרים איזה דבר. מצד אחר, אם לא נעשה שום דבר, נישאר בדיוק היכן שהתחלנו. דבר לא ישתנה.

המפתח לפרדוקס הזה הוא זיהוי. טבע בודהה אינו דבר שאנו עושים, אלא דבר שאנו צריכים להכיר בו.

דרך פשוטה לחקור את זה בתרגול המדיטציה שלכם היא לעצור מפעם לפעם ופשוט להיות. אם המדיטציה הרגילה שלכם היא להתמקד בנשימה, הניחו מזמן לזמן למדיטציה ופשוט הֱיו. אל תשלטו בתשומת הלב שלכם בשום דרך. תשומת לב היא כמו משב רוח; מודעות היא כמו השמיים עצמם. אינכם צריכים להשקיט את התודעה. המודעות כבר שקטה.

כל מחשבה או רגש שעולים בכם – אפשר להניח להם. אין שום חוויה שיכולה לעמוד בדרכה של מודעות. פשוט הניחו לכל מה שעולה להיות שם, ושימו לב שהמודעות תמיד נמצאת שם גם היא. אם אתם מודעים למודעות שלכם, די בכך.

בהתחלה זה ייראה לכם לא מוכר. אולי זה יהיה אפילו מטריד, וקרוב לוודאי שעוד יעלו בכם “שאריות” מהדחף לעשייה. זה מובן. ככל שההיכרות עם המצב של הוויה תלך ותעמיק, כך תוכלו יותר לראות שחמלה וחוכמה נמצאות ממש כאן. תבינו שלעולם לא תהיו מושלמים יותר מכפי שאתם כעת, ברגע זה ממש.