דיבור על פגמים של אחרים

“אני נודר נדר לא לדבר על פגמים של אחרים.” זהו אחד מנדרי הבודהיסטוה במסורת הזן ואחד מנדרי הפאיאטיקה (payattika) של הנזירים לנטישת דיבור משמיץ. עיקרון זה נכלל גם בהמלצתו של הבודהה לכולנו, להימנע מעשרת הפעולות ההרסניות, שהחמישית מביניהן היא זריעת חוסר הרמוניה באמצעות דיבור.
המניע
איזו התחייבות! אינני יכולה לדבר בשמך, הקורא, אך אני מוצאת שזה קשה מאוד. יש לי הרגל נושן לדבר על פגמיהם של אחרים. למעשה, הוא כה מושרש עד שלפעמים אינני מודעת אליו אלא לאחר מעשה. מהי הסיבה לנטייתנו לדבר באופן שלילי על אנשים אחרים? אחד ממוריי, גשה נגואנג דורג’יה, היה אומר, “אתה וחבר נפגשים ודנים בפגמיו של זה ובמעשיו הרעים של ההוא, וממשיכים לדבר על טעויותיהם ותכונותיהם השליליות של אנשים אחרים. בסופו של דבר שניכם מרגישים טוב כי נדמה לכם שאתם שני האנשים הכי הטובים בעולם”.
כשאני מתבוננת פנימה, אני חייבת להודות שהוא צודק. כשאני מונעת על ידי חוסר הביטחון שלי, אני טועה לחשוב שאם אחרים טועים, רעים או מלאי פגמים, אז יחסית אליהם אני צודקת, טובה ומוכשרת. האם האסטרטגיה של הנמכת אחרים כדי להרים את ערכי העצמי עובדת? לא בדיוק. אנו מדברים על פגמים של אחרים גם כשאנו כועסים עליהם. כאן אנו עושים זאת בגלל סיבות שונות. לפעמים זה כדי לגרום לאנשים לנטות לטובתנו.
“אם אספר להם על הויכוח שהיה לי עם בוב, ואשכנע אותם שבוב טעה ואני צדקתי עוד לפני שהוא יספיק לספר להם על זה, הם יטו לטובתי.” מתחת לזה נמצאת המחשבה, “אם אנשים אחרים חושבים שאני צודקת, אז זה בוודאי נכון.” זהו ניסיון עלוב לשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים, מבלי לבדוק בכנות מה היו המניעים למעשים שלנו. לעתים אנו מדברים על פגמים של אחרים מתוך קנאה. אנחנו רוצים שיכבדו ויעריכו אותנו כפי שמכבדים ומעריכים אותם. בעומק ליבנו אנו חושבים, “אם אחרים יראו את תכונותיהם השליליות של אנשים טובים ממני, אז במקום לכבד אותם ולעזור להם, אולי הם יכבדו אותי ויעזרו לי.” או שאנו חושבים, “אם הבוס יחשוב שהאדם ההוא אינו מספיק טוב לתפקיד, הוא יקדם אותי במקומו.” האם אסטרטגיה זו גורמת לנו לזכות בכבוד ובהערכה מאחרים? לא ממש.
ישנם כאלה שמפחיתים בערכם של אחרים באמצעות “ניתוח פסיכולוגי” שמבוסס על ידע שטחי ועל פסיכולוגיה בגרוש. הערות כמו “יש לו אישיות גבולית” או “היא פרנואידית” מיועדות להישמע כאילו יש לנו סמכות להבנת עולמו הפנימי של אדם אחר, בעוד שלמעשה הזלזול שלנו כלפיו נובע מהאגו הפגוע שלנו עצמנו. “ניתוח פסיכולוגי” שטחי של אדם אחר עשוי להיות הרסני במיוחד, משום שהוא עלול לגרום לצד שלישי להתייחס כלפיו בחשדנות או להיות מוטה כנגדו שלא בצדק.
התוצאות
מה קורה כשאנו מדברים על פגמיהם של אחרים? ראשית, אנשים מתחילים להתייחס אלינו כאל חטטנים המתערבים בענייני הזולת. הם לא יגלו לנו דברים אודות עצמם מחשש שנספר עליהם לאחרים באופן שיפוטי כדי לגרום לנו להיראות רע. אני נזהרת מאנשים שמרבים לדבר רעות על הזולת. כנראה שאם הם מדברים כך על אחרים, בנסיבות מתאימות הם ידברו כך גם עלי. במילים אחרות, אינני בוטחת באלו שמבקרים את הזולת כל הזמן.
שנית, במוקדם או במאוחר נאלץ להתעמת עם אותו אדם שהשמצנו. סביר להניח שבשלב שהדברים יגיעו לאוזניו הם כבר יקבלו הרבה יותר נפח. אותו אדם עשוי להשיב לנו כגמולנו, גם אם תגובה כזאת אינה בוגרת במיוחד.
שלישית, יש אנשים שדיבור על פגמים של אחרים גורם להם לרחוש ולבחוש. אם מישהו מדבר מאחרי גבו של אחר במשרד או במפעל, לדוגמא, שאר העובדים עשויים לרגוז ולחבור נגדו, מה שעלול לגרום לויכוחים ולחילוקי דעות במקום העבודה. האם זה תורם לסביבת עבודה הרמונית? לא ממש.
רביעית, האם אנו שמחים כשאנו חושבים על פגמים של אחרים? לא בדיוק. כשאנו מתמקדים בטעויות או בתכונות השליליות של הזולת, אין בנו שמחה.מחשבות כמו, “לסו יש פתיל קצר. ג’ו פישל במשימה. ליז חסרת יכולת. על סאם אי אפשר לסמוך,” אינן תורמות לבריאותנו הנפשית ולשמחה שלנו.
חמישית, כשאנו מדברים רעות על אחרים, אנו גורמים לאחרים לדבר רעות עלינו. זה יכול לקרות בחיים האלה, כשאדם שנפגע מאיתנו בעבר פוגע בנו כעת, או בגלגולים הבאים, כשנמצא את עצמנו מואשמים ומקבלים יחס רע על לא עוול בכפינו. כשאחרים משמיצים אותנו, עלינו לזכור שזאת תוצאת מעשינו: אנו גרמנו למניע; כעת מגיעה התוצאה. אנו אלה שהכנסנו שליליות לעולם ולמחשבות שלנו; כעת השליליות חוזרת אלינו. אין טעם לכעוס ולהאשים אחרים אם אנחנו בעצמנו יצרנו את הבעיה.
דברים דומים
ישנן נסיבות מסוימות שבהן דיבור על פגמים של אחרים עשוי להיות הולם או נחוץ. במקרים אלה, למרות שדברינו נשמעים כמו העברת ביקורת על הזולת, הם אינם כך. מה ההבדל ביניהם? הכוונה שלנו. דיבור על פגמים של אחרים תמיד יכלול שמץ של זדון וחשיבות עצמית. האגו שלנו רוצה להרוויח מזה משהו; הוא רוצה להיראות טוב על ידי כך שאחרים ייראו רע. מאידך, דיבור נכון אודות פגמי הזולת נאמר מתוך דאגה ו/או חמלה; אנו רוצים להבהיר מצב, למנוע נזק או להושיט עזרה.
בואו נתייחס למספר דוגמאות. כשאנו מתבקשים לכתוב המלצה עבור מישהו שאיננו ראוי, עלינו להיות כנים ולתאר הן את כישוריו והן את חולשותיו, כך שבעל הבית או מעסיקו המיועד יוכלו להחליט אם אותו אדם יעמוד בציפיות ממנו. באותה מידה נזהיר מפני נטיותיו של אדם מסוים כדי למנוע בעיה אפשרית. בשני מקרים אלו איננו מונעים מרצון להעביר ביקורת או מניסיון לייפות חולשות, אלא מכוונה לתאר את האמת לאמיתה ללא משוא פנים.
לעיתים, כשאנו חוששים שהתייחסותנו השלילית אל מישהו נובעת מדעה קדומה או מוגבלת כלפיו, טוב נעשה אם נתייעץ עם חבר משותף כדי שיעזור לנו לראות בו צדדים נוספים. כך נוכל לקבל נקודת מבט רעננה ובונה יותר על אותו אדם שתאפשר לנו להסתדר איתו טוב יותר. החבר עשוי גם להצביע בפנינו על הכפתורים שלנו – ההגנות והאזורים הרגישים שלנו שמגיבים למגבלותיו של אותו אדם באופן מוגזם, ועל ידי כך נוכל לעבוד עליהם.             
במקרים אחרים אנו עשויים לחוות בלבול עקב מעשיו של מישהו ולדבר עם מכר משותף כדי לדעת יותר על הרקע שלו, על נקודת מבטו או על מה ניתן לצפות ממנו, או להתייעץ עם מומחה בתחום כדי ללמוד את הדרך הנכונה לעבוד עם אדם בעייתי. בשני דוגמאות אלו המניע שלנו הוא רצון לעזור לאותו אדם לפתור את קשייו.
אם חבר מעורב בהתנהגות מזיקה או פוגענית בלי להיות מודע לכך, יש להסב את תשומת ליבו למעשיו כדי להגן עליו מהשלכות חוסר המודעות שלו. לא צריך לומר לו זאת בטון ביקורתי או בגישה שיפוטית, כי אם לציין בפניו את טעותו בחמלה, כדי שיישר את ההדורים. עם זאת, עלינו להפסיק לרצות שהוא ישתנה. אנשים לומדים על פי רוב מניסיון; איננו יכולים לשלוט עליהם. כל מה שביכולתנו לעשות זה להיות שם בשבילם.
הגישה שמתחת לפני השטח
כדי לחדול מדיבור על פגמים של אנשים אחרים עלינו לעבוד על הרגלנו המנטאלי הלא מודע לשפוט את האחר. גם אם לא נאמר לו שום דבר ולא נדבר אודותיו, כל עוד אנו קורעים אותו לגזרים במחשבתנו נביט בו בזלזול, נתעלם ממנו במפגשים חברתיים ונגלגל את עינינו כששמו יועלה בשיחה. ההיפוך של שיפוט והעברת ביקורת על בני אדם הוא הערכה לתכונותיהם החיוביות, לטוב ליבם. זה מותנה בתרגול התודעה שלנו לראיית החיובי באחרים, במקום לראות את מה שמפריע לנו. זה התרגול שמבדיל בין אושר, פתיחות ואהבה לבין דיכאון, ניתוק ומרירות.
עלינו לטפח את ההרגל לראות את מה שיפה, חביב, עדין, אמיץ, נחוש, חיובי, טוב ומעורר השראה אצל אנשים אחרים. אם נשים לב לזה, לא נתמקד עוד בפגמים שלהם. על ידי כך שנטפח בתוך עצמנו גישה חיובית ואופן דיבור סובלני, נעשיר את האחרים מסביבנו ונזין את ליבנו בנחת רוח, אושר ואהבה. איכות חיינו שלנו תלויה, אם כן, בסוג החוויה שנבחר- האם אנו רואים בכל דבר שהוא את הפגום או מוצאים בו יופי.
ראיית פגמיו של אדם אחר גורמת לנו להחמיץ הזדמנות לאהוב אותו. בהיעדר הכישורים המנטאליים המתאימים, אנו מתמלאים במחשבות רעילות במקום להזין את עצמנו בפרשנויות חיוביות. כאשר יש לנו הרגל מנטאלי למצוא פגמים באחרים אנו נוטים למצוא פגמים גם בעצמנו, מה שעלול לגרום למצב שבו חיינו נראים לנו חסרי ערך בכללותם. כשאיננו רואים את ערכם האדיר של חיינו, את ההזדמנות הטמונה בפוטנציאל הבודהה שלנו, זהו מצב טראגי. לכן עלינו לרומם את רוחנו, להתייחס לעצמנו בסלחנות, לקבל את עצמנו כפי שאנו בהווה ולנסות להיות טובים יותר בעתיד. אין זה אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהשגיאות שלנו, אך אל לנו לשפוט את עצמנו בחומרה רבה מידי. אנו מעריכים את היותנו אנושיים; אנו מאמינים ובוטחים בפוטנציאל שלנו ובתכונות החיוביות שפיתחנו בעצמנו עד כה.
מהן התכונות האלו? פשוט מאוד: היכולת שלנו להקשיב, לחייך, לסלוח, לעזור בדברים הקטנים. בימינו, איבדנו קשר עם מה שחשוב באמת ברמה האישית, ובמקום זאת אנו נוטים אחר מה שמביא עימו תהילה ציבורית. עלינו לחזור להעריך את היופי הרגיל והפשוט ולהפסיק ללכת שבי אחר המצליחים, הידוענים והמפורסמים. כולם רוצים להיות נאהבים, לזכות בתשומת לב ובהערכה ולקבל יחס אכפתי ומכבד. אין כמעט אדם שאינו פוחד משיפוטיות, ביקורת, דחייה וזלזול מאחרים. טיפוח של הרגל מנטאלי לראות יופי בעצמנו ובאחרים מסב אושר לנו ולזולת; הוא מאפשר לנו לחוות ולהביע אהבה. אם ניפטר מההרגל למצוא פגמים בזולת, נמנע סבל מעצמנו ומאחרים. זה צריך להיות לב ליבו של התרגול הרוחני שלנו. לכן אמר הוד קדושתו הדלאי לאמה, “הדת שלי היא טוב לב.” 
גם אם עדיין נראה בעצמנו ובאחרים חוסר שלמות, התודעה שלנו תהיה יותר עדינה, מקבלת ורגועה. כשאנשים יודעים שאכפת לנו מהם ושאנו מוקירים את איכויותיהם החיוביות, הם יהיו מוכנים לחשוף בפנינו גם את פגמיהם.
דיבור מתוך הבנה וחמלה
היפוכו של דיבור אודות פגמיהם של אחרים הוא דיבורמתוך הבנה וחמלה. לאלה שעוסקים בתרגול רוחני ורוצים לחיות בהרמוניה עם הזולת, דבר זה הוא חיוני. כשאנו רואים את תכונותיהם הטובות של אחרים אנו חשים שמחה על עצם קיומם. כשאנו מיידעים אותם על כך ומכירים באיכויותיהם מול אנשים בכלל, אנו עצמנו שמחים; אנו מייצרים הרמוניה בסביבתנו ואנשים מקבלים מאיתנו משוב מועיל.
מתן שבח לזולת צריך להיות חלק משגרת יומנו וחלק מתרגול הדהרמה שלנו. דמיינו כיצד היו חיינו נראים אילו היינו מאמנים את התודעה שלנו לראות את כישרונם של אחרים ואת תכונותיהם הטובות. היינו מרגישים הרבה יותר מאושרים, וכך גם הם! היינו מסתדרים עם אחרים טוב יותר והרמוניה רבה יותר תשרור במשפחתנו, בסביבת העבודה והמגורים שלנו. אנו ממקמים את הזרעים של פעולות חיוביות כאלו בזרם התודעה שלנו, ויוצרים את הגורם ליחסים הרמוניים ולהצלחה במטרותינו, הן הרוחניות והן הארציות.                  
הרי לכם ניסוי מעניין: לומר משהו נחמד על מישהו או למישהו מידי יום למשך חודש. נסו זאת. זה מעלה את המודעות שלנו למה אנו אומרים ומדוע, מעודד אותנו לשנות את נקודת המבט שלנו כך שנבחין בתכונות החיוביות של הזולת, וגם משפר להפליא את מערכות היחסים שלנו.
לפני מספר שנים נתתי את העצה הזאת כמשימת שעורי בית בשיעור דהרמה והזמנתי את המשתתפים לנסות לשבח אפילו אנשים שלא חיבבו במיוחד. שבוע לאחר מכן שאלתי את התלמידים מה הם חוו. אחד התלמידים ספר שהיה עליו להמציא משהו כדי לדבר באופן חיובי לעמית בעבודה. אך לאחר מכן, אותו עמית היה יותר נחמד כלפיו כך שהיה לו הרבה יותר קל לראות את תכונותיו הטובות ולדבר עליהן!