EN
EN

שחרור מהפחד

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנג ג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

***

אנתרופולוג אחד שאל פעם שאמאן מאלסקה על מערכת האמונה של השבט שלו. אחרי שהשיב לשאלותיו של האנתרופולוג זמן-מה, ענה לו השמאן בסוף: “תבין, אנחנו לא מאמינים. אנחנו מפחדים”.
מילותיו סיקרנו אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותן. מסקרנות אותי גם התגובות שאני מקבל כשאני חולק את דבריו עם חברים. חלקם אומרים שהשמאן שם באופן לא מודע את האצבע על הגבול שמפריד בין דת פרימיטיבית ובין דת מתורבתת: דת פרימיטיבית מבוססת על פחד ילדותי; דת מתורבתת מבוססת על אהבה, אמון ושמחה. אחרים סבורים שהשאמאן פילס דרך מעבר להעמדות הפנים וההכחשות של הדת המתורבתת והצביע על המקור האמיתי לכל חיי דת רציניים.

אם נחפש אחר ההנחות העומדות בבסיס שתי התגובות הללו, נגלה שהתגובה הראשונה רואה בפחד עצמו את החולשה הגדולה ביותר שלנו. אם רק נוכל להתגבר על הפחד, נוכל למקם את עצמנו בעמדת כוח. התגובה השניה רואה בפחד את התגובה הכנה ביותר לחולשתנו הגדולה יותר למול ההזדקנות, החולי והמוות – חולשה שאי-אפשר להתגבר עליה באמצעות שינוי גישה פשוט. אם לא נהיה מחוברים לפחדינו הכנים ביותר, לא נרגיש דרבון לעשות את מה שנדרש כדי להגן על עצמנו מסכנות אמיתיות.

ובכן – איזו מהגישות לפחד ילדותית ואיזו בוגרת? האם יש היבט של אמת בשתיהן? ואם כן, איך ניתן לשלב את ההיבטים הללו בצורה הטובה ביותר? הדרך הטובה ביותר לענות על השאלות האלו היא בניסוחן מחדש: באיזו מידה פחד הוא רגש שימושי? באיזו מידה הוא לא שימושי? האם יש לו תפקיד בתרגול ששם קץ לפחד?
התשובה הבודהיסטית לשאלות הללו מורכבת. זה נובע באופן חלקי מהשורשים הכפולים של הבודהיזם – הן כמסורת מתורבתת והן כפראית – וגם ממורכבות הפחד עצמו, אפילו בצורות הראשוניות ביותר שלו. תחשבו על אייל בשעת לילה שפתאום נקלע לפנסי הרכב של צייד. הוא מבולבל. כועס. הוא חש סכנה ומרגיש שהוא חלש לנוכח הסכנה. הוא רוצה לברוח. חמשת ההיבטים הללו – בלבול, סלידה, תחושת סכנה, תחושת חולשה ותשוקה להימלט – נוכחים, במידה קטנה או גדולה, בכל פחד. הבלבול והסלידה הם ההיבטים של חוסר המיומנות. אפילו אם לאייל יש הרבה דרכי מילוט מהצייד, הבלבול והסלידה שלו עשויים לגרום לו לפספס אותם. אותו דבר תקף ביחס לבני אדם. הטעויות והמעשים הרעים שאנחנו עושים כשאנחנו מוצאים את עצמנו בעמדה של חולשה למול פני הסכנה נובעים מבלבול ומסלידה.

עם זאת, באופן מכעיס, ישנם גם מעשים רעים שאנחנו עושים מתוך שאננות, כשאנחנו לא מודעים לסכנות ממשיות: הדברים חסרי הרגישות שאנחנו עושים כשאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להיחלץ מהם מבלי להיענש. לכן שלושת ההיבטים האחרונים של הפחד – תפיסת החולשה, תפיסת הסכנה, והתשוקה לברוח ממנה – דרושים כדי לחמוק מהמעשים הרעים הנובעים משאננות. אם מערטלים אותם מבלבול וסלידה, שלושת ההיבטים הללו הופכים לאיכות חיובית, לזהירות – דבר שהוא חיוני כל-כך לתרגול עד שהבודהה הקדיש לו את מילותיו האחרונות. סכנות החיים הינן אמיתיות. החולשות שלנו אמיתיות. אם אנחנו לא רואים אותן בבהירות, לא לוקחים אותן לתשומת ליבנו, ולא מנסים למצוא את הדרך להיחלץ, לא נוכל לשים קץ לגורמי הפחדים שלנו. בדיוק כמו האייל: אם הוא שאנן ביחס לאורות המכונית של הצייד, הוא ללא ספק עתיד למצוא את עצמו בסופו של דבר קשור לפגוש.
אז כדי באמת לשחרר את השכל מפחד, אנחנו לא יכולים פשוט להתכחש לכך שיש סיבה לפחד. עלינו להתגבר על הגורם לפחד: חולשות התודעה לנוכח פני הסכנות האמיתיות. האלגנטיות בגישה של הבודהה לבעיה הזאת, אם כן, שוכנת בתובנה שלו בנוגע לבלבול – או אם להשתמש במונח הבודהיסטי המקובל, לתעתוע – שהופך את הפחד לחוסר-מיומנות. למרות מורכבות הפחד, תעתוע הוא הגורם האחד שהוא גם חולשתה הגדולה ביותר של התודעה וגם הסכנה הגדולה ביותר שלה. לכן הבודהה ניגש לבעיית הפחד על ידי התמקדות בתעתוע, והוא תוקף אותו בשתי דרכים: הוא גורם לנו לחשוב על תפקידו המסוכן בהפיכת הפחד לחוסר-מיומנות, והוא גורם לנו לפתח כוחות פנימיים המובילים לתובנות שמשחררות את התודעה מהאשליות שמחלישות אותה. בדרך הזאת אנחנו לא רק מתגברים על הגורם שהופך את הפחד לחוסר-מיומנות. בסופו של דבר אנחנו שמים את התודעה בעמדה שבה אין לה שום צורך בפחד.

כשאנחנו חושבים על איך אשליה מדביקה אותנו בפחד ומעודדת אותנו לעשות דברים חסרי-מיומנות, אנחנו רואים שהיא פועלת בשתי דרכים. ראשית, התעתועים העוטפים את הפחדים שלנו יכולים לגרום לנו לשגות בהבנת הסכנות שמולן אנחנו מתמודדים, כמו לראות סכנה היכן שאין סכנה ולא לראות שום סכנה היכן שהיא קיימת. אם נהיה אובססיביים לגבי סכנות פעוטות או שאינן קיימות, נבזבז זמן ואנרגיה בבניית מגננות חסרות תועלת, ונסיט את תשומת לבנו מאיומים אמיתיים. אם, מהצד השני, נניח את הסכנות האמיתיות של זקנה, מחלה ומוות מחוץ למודעותנו, נהפוך להיות שאננים בפעולותינו. אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות תלויים בדברים – גופינו, בני האדם האהובים עלינו, רכושנו, דעותינו – שמותירים אותנו מלכתחילה חשופים להזדקנות, למחלה, לפרידה ולמוות. אנחנו מאפשרים להשתוקקויות שלנו להשתלט על תודעתנו, לפעמים עד לנקודה שבה אנו עושים רע מבלי להיענש, במחשבה שאנחנו מחוסנים מפני תוצאות הרוע שלנו, שהתוצאות הללו לעולם לא ישובו לפגוע בנו.
ככל שאנחנו יותר שאננים ביחס לסכנות האמיתיות האורבות לפתחנו, כך נהיה יותר מופתעים ומבולבלים כשהן בסופו של דבר יפגעו בנו. זה מוביל לדרך השניה שבה התעתועים העוטפים את הפחדים שלנו מעודדים פעולות חסרות-מיומנות: אנחנו מגיבים לסכנות אמיתיות בדרכים שבמקום לסיים את הפחדים הן למעשה יוצרות פחדים חדשים. אנחנו צוברים עושר כדי לספק בטחון, אבל העושר יוצר פרופיל גבוה שמעודד קנאה אצל בני אדם אחרים. אנחנו בונים חומות שמונעות גישה של אנשים מסוכנים, אבל החומות הללו הופכות להיות בתי הכלא שלנו. אנחנו אוגרים כלי נשק, אבל הם יכולים בקלות להיות מופנים כלפינו.

התגובה הבלתי-מיומנת ביותר לפחד נולדת כאשר אנחנו הופכים להיות מודעים לסכנות הנשקפות לחיינו או לרכושנו, ומאמינים שנוכל להעניק לעצמנו כוח ובטחון על ידי הריסת חייהם ורכושם של אחרים. האשליה הזו, המחלחלת מתוך פחדינו גורמת לנו לאבד את אמת המידה שלנו. אם אנשים אחרים היו מתנהגים ככה, היינו יודעים שהם טועים. אבל איכשהו, כשאנחנו מרגישים מאוימים, הסטנדרטים שלנו משתנים, אמת המידה שלנו מתעוותת, כך שהשגוי נראה נכון כל עוד אנחנו הם אלה שעושים את זה.
זוהי כנראה החולשה האנושית המדאיגה מכל: חוסר היכולת שלנו לבטוח בעצמנו שנעשה את הדבר הנכון בזמנים קשים. אם סטנדרטים של נכון ולא נכון תקפים רק כשנוח לנו, אין להם תוקף מכל וכל.
עם זאת, למרבה המזל, המרחב בחיים שמעורר את הסכנה ואת חוסר הביטחון הגדולים ביותר הוא המרחב שבו – באמצעות תרגול – אנחנו יכולים לעשות הכי הרבה שינויים ולהפגין את השליטה הגדולה ביותר. למרות שהזדקנות, מחלה ומוות באים באופן בלתי נמנע בעקבות לידה, לא כך לגבי האשליה. ניתן למנוע אותה. אם, דרך חשיבה והתעמקות, אנחנו נעשים ערניים לסכנות שהיא מציבה בפנינו, אנחנו יכולים להרגיש חדורי מוטיבציה להתגבר עליה. עם זאת, התובנות שמגיעות רק מתוך חשיבה והתעמקות אינן מספיקות בכדי להבין את האשליה במלואה ולנשל אותה משלטונה. כמו בכל מהפכה: לא משנה כמה אתה עשוי לחשוב על הדבר, אתה לא באמת מכיר את התחבולות והעוצמות של כוחות מבוצרים עד שאתה מכנס את הכוחות שלך ונלחם בהם. ורק כשהכוחות שלך מפתחים תחבולות ועוצמות משל עצמם הם יוכלו לנצח. כך הדבר עם האשליה: רק כשאתה מפתח עוצמות מנטליות אתה יכול לראות מבעד לתעתועים שמעניקים לפחד את כוחו. מעבר לכך, העוצמות הללו יכולות להציב אותך בעמדה שבה אתה כבר לא חשוף יותר לסכנות.

הקאנון הפאלי מונה חמישה כוחות, או עוצמות מנטליות שכאלה: שכנוע, התמדה, קשב, ריכוז ואבחנה. הוא גם מדגיש את התפקיד של הערנות בפיתוח כל אחד מאלה, כי הערנות היא זו שמאפשרת לכל כוח כזה לנטרל אשליה מסוימת שגורמת לפחד להתבטא כחוסר מיומנות ולתודעה להיות חלשה אל מול פחדיה. משמעות הדבר היא שאף אחד מהכוחות הללו אינו רק כוח גולמי. כל אחד מהם מכיל יסודות של חוכמה ואבחנה, שהופכים להיות יותר ויותר מעמיקים ככל שאתה מתקדם לאורך הרשימה.
מתוך חמש הכוחות, השכנוע דורש את ההסבר הארוך ביותר, גם מכיוון שהוא אחד מהגורמים הכי לא מובנים והכי לא מוערכים בדרך הבודהיסטית, וגם בשל רעיונות השווא  המרובים שעליו לפעול כנגדם.

שכנוע כאן הוא ההכרה בעקרון הקרמה: שהעונג והכאב שאנחנו חווים תלויים באיכות הכוונות שבשמם אנו פועלים. הכרה זו פועלת נגד רעיון השווא כי “לדבוק בערכים מוסריים למול הסכנה אינו בראש רשימת האינטרסים שלי” והיא תוקפת את הרעיון הזה בשלוש דרכים.
ראשית, היא מתעקשת על מה שאפשר לקרוא לו עקרון ה”בומרנג” או “היריקה אל הרוח” של עקרון הסיבה והתוצאה של הקרמה. אם אתם פועלים על פי כוונות פוגעניות, לא משנה מה המצב, הפגיעה חוזרת אליכם. אפילו אם פעולות נבערות כמו הריגה, גניבה או שקר עלולות להביא יתרונות בטווח הקרוב, אלו מתאפסים – ואף מתהפכים – על ידי הפגיעה ארוכת הטווח אליה הן חושפות אותך.

במהופך, אותו עקרון יכול לגרום לנו להיות אמיצים בעשיית טוב. אם אנחנו משוכנעים שתוצאות הכוונות המיומנות יהיו חייבות לחזור אלינו אפילו אם המוות מתערב, אנחנו יכולים ביתר קלות להקריב את הקורבנות הנדרשים במאמצים ארוכי טווח לטובתנו ולטובת אחרים. בין אם אנחנו זוכים לראות את התוצאות בגלגול החיים הזה או לא, אנחנו משוכנעים שהטוב שאנחנו עושים אף פעם לא הולך לאיבוד. כך אנחנו מפתחים את האומץ הנדרש לבנות מצבור פעולות מיומנות – נדיבות וישרות – שמרכיבות את קו ההגנה הראשון שלנו מפני סכנות ופחד.
שנית, השכנוע מתעקש לתת עדיפות למצב התודעה שלך מעל הכל, כי זה מה שמעצב את כוונותיך. זה מבטל את המסקנה מרעיון השווא הראשון: “מה אם היצמדות לעקרונות שלי תקל על בני אדם להרע לי?” שאלה זו מבוססת בראש ובראשונה על האשליה שהחיים הם הנכס היקר ביותר שלנו. אם הדבר היה נכון, היה זה נכס די עלוב, כי הוא מוביל ללא רחמים לעבר המוות. הידיעה הזאת רואה את החיים שלנו כיקרי ערך כל עוד משתמשים בהם לפתח את התודעה, כי התודעה – כשהיא מפותחת – היא משהו שאף אחד, אפילו לא המוות – לא יכול להזיק לו. “איכות חיים” נמדדת על פי איכות והגינות הכוונות שעל פיהם אנחנו פועלים, בדיוק כמו ש”זמן איכות” הוא זמן שמוקדש לתרגול. או, במילותיו של הבודהה:

אף על פי שניתן לחיות מאה שנים
בשחיתות מוסרית וללא שליטה עצמית
עדיפים חיי מוסר ומדיטציה בני יום אחד
דהמהפדה 110 [תרגום מפאלי: אסף פדרמן]

שלישית, שכנוע עומד על כך שהצורך בהגינות הוא חסר סייגים. אפילו אם אנשים אחרים עשויים להשליך את הנכס יקר הערך ביותר שלהם – היושרה שלהם – זה לא יכול לשמש תירוץ עבורנו לזנוח את היושרה שלנו. עקרון הקרמה אינו חוק תנועה שתקף רק לאורך שעות מסוימות ביום או בימים מסוימים במהלך השבוע. זהו חוק הפועל מסביב לשעון, מסביב לגלגלי היקום.

בני אדם מסוימים טענו, שכיוון שהבודהה זיהה את עקרון ההתניה, לא היתה לו בעיה עם הרעיון שהמידות הטובות שלנו גם הן יהיו תלויות בתנאים. זהו חוסר הבנה של העיקרון. ראשית, המשמעות של תלות בתנאים איננה שכל דבר משתנה ומקרי. זה דומה לתאוריית היחסות. המשמעות של היחסות אינה שכל הדברים יחסיים. היא פשוט ממירה מסה וזמן – שבמשך הרבה זמן נחשבו קבועים – בקבוע אחר, בלתי צפוי: מהירות האור. מסה וזמן יכולים להיות יחסיים למערכת אינרציאלית מסוימת, מכיוון שהמערכת מתייחסת למהירות האור, אבל חוקי הפיזיקה קבועים עבור כל המערכות האינרציאליות, בלי קשר למהירות.

באותה צורה, המשמעות של התלות בתנאים היא שישנם דפוסים מסוימים וקבועים למקרה ולשינוי – אחד מהדפוסים הללו אומר שכוונות בלתי-מיומנות, המבוססות על השתוקקות ואשליה, תמיד מובילות לתוצאות לא נעימות. אם אנחנו לומדים לקבל שדפוס זה – ולא הרגשות והדעות שלנו – הוא מוחלט, זה דורש מאתנו להפוך להיות יותר מתוחכמים בהתמודדות עם הסכנה. במקום לעקוב בצורה אוטומטית אחר תגובותינו הבלתי-מיומנות, אנחנו לומדים לחשוב מחוץ לקופסה כדי למצוא תגובות שימנעו באופן המיטבי נזק מכל סוג שהוא. הדבר נותן לתגובות שלנו יתר דיוק וחן.

בד בבד, עלינו לשים לב לכך שהבודהה לא לימד התהוות מותנית רק כדי לעודד קבלה של ההכרח שבשינוי. הוא לימד זאת כדי להראות איך ניתן למשול בדפוסים הסמויים של השינוי כדי ליצור פתח שמוביל מעבר להתהוות המותנית ולשינוי. אם אנחנו רוצים להגיע לבלתי מותנה – הביטחון האמיתי ביותר – היושרה שלנו צריכה להיות בלתי מותנית, מתנה של ביטחון זמני לא רק לאלו שנוהגים בנו היטב, אלא לכולם, ללא יוצא מן הכלל. כפי שאומרים הכתובים, כאשר אתם נמנעים לחלוטין מעשיית רע, אתם נותנים מתנה עצומה – חירות מסכנה לאין ספור ישויות – ואתם בעצמכם גם לוקחים חלק בחירות חסרת גבולות זו.

שכנוע ויושרה מסוג זה דורשים מאתנו המון. עד שאנחנו זוכים לטעימה הראשונה של הבלתי מותנה, קל מאוד לזעזע אותנו. זו הסיבה שיש להעצים אותם ביחד עם עוצמות מנטליות אחרות. שלושת הכוחות  האמצעיים – התמדה, קשב, ריכוז – פועלים בתיאום. התמדה, בצורה של מאמץ נכון, מבטלת את האשליה שאנחנו לא יריבים שקולים לפחדים שלנו, שברגע שהם עולים עלינו להיכנע להם. מאמץ נכון מאמן אותנו בהכחדה של איכויות בלתי-מיומנות מתונות יותר ובפיתוח איכויות מיומנות כבני ברית שיהדפו אותם. העוצמה של הקשב עוזרת בתהליך הזה בשתי דרכים: (1) היא מזכירה לנו את הסכנה שבכניעה לפחד; (2) היא מלמדת אותנו למקד את תשומת הלב שלנו, לא במושא הפחד שלנו, אלא בפחד בפני עצמו כאירוע מנטלי, משהו שאנחנו יכולים להתבונן עליו מבחוץ במקום לקפוץ פנימה ולהצטרף למסע. עוצמת ההתמקדות, בכך שהיא מספקת לתודעה מרכז רגוע של רווחה, מציבה אותנו בעמדה יציבה שבה אנחנו לא מרגישים מחויבים להזדהות עם הפחדים כשהם באים, ושבה המהלכים של הסכנות הפנימיות והחיצוניות פחות ופחות מאיימים על התודעה.

אפילו אז, עדיין, השכל לא יכול להגיע לביטחון מלא לפני שהוא עוקר מהשורש את הסיבות למהלכים האלה, וזאת הסיבה שארבעת הכוחות הראשונים חייבים את כוח האבחנה כדי להגן עליהם באופן מוחלט. האבחנה היא זו שרואה שמהלכים אלה מושרשים בסופו של דבר בתחושת ה-“אני” ו”שלי” שלנו, וכי ה”אני” וה”שלי” אינם נבנים לכדי חוויה. הם באים מהתהליך החוזר ונשנה של יצירת ה”אני” ויצירת ה”שלי”, בהם אנחנו כופים מושגים אלה על החוויה ומזדהים עם דברים החשופים להזדקנות, מחלה ומוות. מעבר לכך, האבחנה רואה מעבר לבוגדים ולחולשות שבתוכנו: ההשתוקקויות שרוצות שניצור “אני” ו”שלי”; האשליות שגורמות לנו להאמין בהם ברגע שהם נוצרים. האבחנה קולטת שרמה זו של אשליה היא בדיוק הגורם שהופך הזדקנות, מחלה ומוות למסוכנים מלכתחילה. אם לא נזדהה עם דברים שמזדקנים, חולים ומתים, אז ההזדקנות, המחלה והמוות שלהם לא יאיימו על התודעה. בלתי מאוימת לחלוטין, לתודעה לא תהיה שום סיבה לעשות שום דבר חסר-מיומנות שוב.

כשרמה כזאת של אבחנה מבשילה ומצמיחה פירות של שחרור, אי הביטחון הגדול ביותר שלנו – אי היכולת שלנו לבטוח בעצמנו – נעלם. משוחררים מההיקשרות ל”אני ול”שלי”, אנחנו מגלים שהגורמים המרכיבים את הפחד – הן המיומנים והן הבלתי-מיומנים – נעלמו. לא נותרה מבוכה או סלידה; התודעה שוב אינה חלשה למול פני הסכנה; ולכן אין שום דבר שממנו עלינו להימלט.
פה השאלות שעלו לאור הערותיו של השאמאן מקבלות את תשובותיהן. אנחנו מפחדים מפני שאנחנו מאמינים ב”אנחנו”. אנחנו מאמינים ב”אנחנו” בשל האשליה שבפחד שלנו. בצורה פרדוקסלית, עם זאת, אם נאהב את עצמנו מספיק כדי לפחד מהסבל שמגיע מפעולות ומהיקשרויות בלתי-מיומנות ונלמד להאמין בדרך החוצה, נפתח את העוצמות שיאפשרו לנו לחדור מבעד לההשתוקקויות, האשליות וההיקשרויות שלנו. כך, כל המערכת המורכבת – ה”אנחנו”, הפחד, האמונות, ההיקשרויות – מתמוססת. החירות הנותרת היא הביטחון האמיתי היחיד הקיים.
שיעור זה יכול לתת מידה של נחמה לכל מי שרוצה את הבלתי אפשרי: ביטחון בהיקשרויות שלו או שלה. אבל בוויתור על התקווה לביטחון בלתי אפשרי, אתם זוכים במציאות של אושר עצמאי וחסר תנאים לחלוטין. ברגע שביצעתם את העסקה הזאת, אתם יודעים כי ערך התמורה שווה כל מחיר. כפי שאחד מתלמידי הבודהה דיווח פעם, “לפני כן, כשהייתי בעל בית, מקיים את ההנאה שבמלוכה, היו לי שומרים בתוך ומחוץ לחדרי המלוכה, בתוך ומחוץ לעיר, בתוך ומחוץ לאזור הכפר. אבל למרות שהייתי כל כך מוגן, כל כך שמור, חייתי בפחד – מודאג, חשדן ומפוחד. אבל עכשיו, ביציאה לבד אל היער, לרגלי העץ או למשכן מגורים ריק, אני שוכן ללא פחד, לא מודאג, בטוח ולא מפוחד – לא מוטרד, לא מעורער, צרכיי מסופקים, תודעתי כמו אייל בר. זאת המשמעות שעולה בדעתי כשאני קורא שוב ושוב, ‘איזה אושר! איזה אושר!’ “

ברור שהאייל שלו אינו האייל שנקלע לאורות פנסי הרכב. זהו אייל שמוגן בטבע הפראי, מצוי בשלווה בכל מקום אליו ילך. מה שהופך אותו ליותר מאייל הוא זה שבהיותו חופשי מהיקשרות, הוא נקרא “תודעה ללא פני שטח”. האור חולף ישר דרכו. הצייד לא יכול לפגוע בו, מכיוון שהוא בלתי נראה.

שחרור מהפחד

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנג ג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו