EN
EN

הרהורים על היות יהודי ובודהיסט

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

דניאל סטמבלר – ד”ר לפילוסופיה, מתרגל דהרמה מזה כ-17 שנים. הושפע בעיקר ממסורת נזירי היער של אג’האן צ’ה ומתרגול סוטו זן. תרגל במנזר ואט פא נאנאצ’אט בתאילנד ובמנזר קופאן בנפאל, ולאחרונה תרגל במנזר זן-מאונטיין בניו-יורק בהדרכתו של ג’ון דאידו רושי. הושפע עמוקות מהלימוד של סוזוקי רושי ומייזומי רושי, מחלוצי הזן היפני בארה”ב. גדל בקנדה, עלה לישראל בתקווה לאפשר תרגול זן בארץ וחי בירושלים עם אשתו וילדיו. משמש כמורה המנחה של מרכז הזן בירושלים, כותב ומנגן. עבודת הדוקטורט שלו מתמקדת בחקר הבודהיזם במערב.

 *  *  *

לפני עשרים שנה הייתי לקראת סיום הטיול שלי מסביב לעולם, בתום לימודי באוניברסיטה, ומצאתי את עצמי ביערות צפון-מזרח תאילנד. כבר טיילתי יותר משנה, והייתי מוכן להתיישב במקום אחד למשך כמה חודשים – הייתי די עייף. במרכזי דהרמה בהם התארחתי ברחבי תאילנד, שמעתי על ואט פא נאנאצ’אט, מנזר המכשיר נזירים מערביים מיסודו של אג’אהן צ’ה. נראה היה לי שזה המקום הנכון לחזק את תרגול המדיטציה שלי כדי שאוכל לשמור על איזון בשובי לקנדה ובהמשך לישראל, לשם התכוונתי לעבור להתגורר. היו לי ציפיות גבוהות. 

הזמן בו שהיתי בנאנאצ’אט היה מעצב ויצר בסיס מוצק לאימון, אולם בדרכים שלא צפיתי. הייתי נתון לטלטלה כל העת ונאלצתי לפקפק ולחקור מי אני ומה אני חושב שאני עושה. המפגש הבא הינו דוגמא טובה לכך. מכיוון ששהיתי במנזר לאורך זמן, נאלצתי לגלח את ראשי (ואת גבותיי, דבר די מבהיל כשאתה מביט במראה בפעם הראשונה), וללבוש בגדים לבנים. המנזר היה ידוע מאד בגלל קשריו עם אג’אהן צ’ה ומדי פעם הגיעה באוטובוס קבוצה של תיירים תאילנדים לטייל בשטחו ולחלוק כבוד לנזירים. 

ישנם שבילי הליכה צרים רבים המובילים ממקום למקום, והשתמשתי בהם למדיטצית הליכה במשך היום בזמן התרגול האישי. בוקר אחד, בשעה שהלכתי לאיטי באחד השבילים, פגשתי קבוצה גדולה של תאילנדים שביקרו במנזר. הם היו קבוצה אמידה, לבושה היטב, עם משקפי שמש ומצלמות (פלאפונים לא היו אז), ואני נעצרתי וזזתי הצידה כדי לאפשר להם לעבור. הם ראו אותי, ובבת אחת, מבלי לומר מילה, כולם נפלו על ברכיהם, כפות ידיהם לחוצות זו כלפי זו במחוות תפילה, ראשיהם קדים ועיניהם באדמה. הייתי בהלם מוחלט, זיעה קרה כיסתה אותי ונאלצתי להשתלט על הדחף העז להימלט מהמקום. מחשבה אחת הידהדה בראשי:  “זוהי טעות איומה! לו רק ידעו שאני רק ילדון יהודי מאונטריו!”

אף אחד לא זז, אז עברתי את הקבוצה במהירות והמשכתי לרדת בשביל. כמובן שכשנרגעתי הבנתי שהם קדים לדהרמה, ושאני רק מייצג אותה, אך ההתנסות היתה כה זרה לי ולתחושותי כיהודי קנדי, שנשארתי כל אותו אחר הצהריים באולם המדיטציה, בתהייה מי אני ומה המשמעות של להיות בודהיסט, יהודי, אפילו זכר, או אדם חי. נזכרתי בסיפור ששמעתי ממורה אחר שהכרתי, הרב דויד קופר, המלמד מדיטציה יהודית, על פגישתו עם סיידו או פנדיטא, מאסטר המדיטציה הבורמזי הנודע. בזמן ריטריט עם סיידו מתקיים מפגש יומי בו המודט – המכונה יוגי – מדווח על התנסויותיו למורה. ברגע שהוא נכנס לחדר, היוגי אמור להשתטח על הרצפה לפני המורה, כאות כבוד. הרב קופר שהה באחד הריטריטים וכשהגיע תורו להתראיין, הוא אמר לסיידו: “במסורת שלי איננו משתחווים בפני אחרים.” סיידו נעמד, אחז את ידיו של רבי קופר וקרא: “אנחנו אחים!”

זמן מועט לאחר שעזבתי את נאנאצ’אט מצאתי את עצמי במקלאוד גאנג’, דהרמסלה עלית, בצפון הודו, במקום בו יושבים הדלאי לאמה וקהילת הפליטים הטיבטים שלו. באותה עת ניתן היה להיפגש איתו, במיוחד אם היית מערבי ונרשמת מראש אצל מזכירו האישי. הלכתי למשרדי הממשל הטיבטי הגולה ונכנסתי לחדר רחב ידיים, מרוהט במכתבת עץ ישנה ומרשימה ומספר כיסאות עץ פשוטים לפניה. כמה פוסטרים של טיבט היו תלויים על הקירות, ובהם נופיהם של להסה וארמון פוטלה, וכמובן תמונותיו של הדלאי לאמה. גבר מטופח בגיל העמידה, לבוש בחליפה בסגנון מערבי, ישב מאחורי השולחן וקיבל את פני באנגלית מושלמת. הוא בחן את הדרכון שלי ורשם מספר פרטים במחברת. הוא הרים את מבטו ועם ניצוץ בעיניו אמר: “האם אתה יהודי?” נעצרתי, חש מעט מופתע מהשאלה, ועניתי כן, כשאני חש מיד את התחושה המוזרה אך המוכרת של חוסר מפלט. ישבנו יחדיו בשקט משך כמה רגעים, מחייכים זה אל זה, כאילו שאנו חולקים משהו משמעותי, רק שלא הייתי בטוח בדיוק מהו. 

בחיפושי אחר בודהיזם נתקלתי כל פעם בזהות היהודית שלי, אפילו מזכירו של הדלאי לאמה הכיר בכך. הדרכון שלי היה קנדי, לא ישראלי, ושמי אינו מסגיר הרבה – לפחות לא לטיבטי –  וכך גם המראה שלי. בתקופה שלאחר מכן התחלתי להבין שאיני מחליף את יהדותי בבודהיזם, אלא שהאימון עוזר לי להרחיב נקודת מבט שהכילה את שניהם – ביחד עם ההבדלים הבלתי ניתנים ליישוב לכאורה. אפשר להיעזר כאן בוולט ויטמן: “האם אני סותר את עצמי?  טוב ויפה, אזי אני סותר את עצמי, אני גדול, אני מכיל המונים.” (מתוך “השיר של עצמי”).

לא מצאתי תשובות אמיתיות לשאלות הזהות שהמשיכו לעלות בראשי במשך שהייתי בנאנאצ’אט, או למען האמת, במשך השנים והריטריטים הרבים שבאו בעקבותיה. אפשר אולי להגיד שאני חש נוח יותר עם השאלה, ופחות זקוק לתשובה. במידה רבה, השאלה מנחמת אותי, כיון שהיא מזכירה לי לא להיתקע באיזשהו רעיון של מי ומה אני. בסיום שהייתי בתאילנד, שאלתי את ראש מנזר סוואן מוק, מנזר בדרום המארח מערביים, מדוע כל כך הרבה יהודים נמשכים לבודהיזם. פגשתי מעט מאד אמריקנים, ועוד פחות קנדים, במסעותי למרכזי תרגול במזרח אסיה, אולם פגשתי מספר לא פרופורציונלי של ישראלים – ואפילו הצפון אמריקנים שפגשתי היו לעיתים קרובות יהודים. ראש המנזר, אמריקני בגיל העמידה שחי את מרבית חייו הבוגרים במנזר, אמר בחיוך אירוני, “הם מכירים דוקהה.”

שאלת היחסים בין יהודים לבודהיזם הפכה לנושא עבודת הדוקטורט שלי, בעקבותיו ראיינתי מספר מורים בודהיסטים בולטים שהיו במקורם יהודים. דוגן כתב כידוע, שללמוד את דרך הבודהה היא לחקור את העצמי, ובשבילי הדוקטורט היה דרך לחקור את הזהויות המשתלבות שלי, היהודית והבודהיסטית. ערכתי ראיונות ארוכים עם מורים ממסורות בודהיסטיות שונות בתקווה להגיע לתובנות בנוגע לדינמיקה של הזהויות הללו. במובן מסוים, היתה זו דרך לשאול את אותה שאלה נושנה בדרכים חדשות: מי אני? מצאתי שלמורים עם תרגול בוגר לא היתה כל בעיה עם יהדותם, בדיוק כפי שלרוב האנשים אין בעיה עם צבע עיניהם. כל תחושת הזהות שלהם היתה קלילה יותר, כך שלא נותרה מעמסה שיש לדחותה או להיאחז בה. היא פשוט שם, והיא מקובלת.

כשנעשיתי מעורב בבודהיזם לראשונה בשנות העשרים המוקדמות לחיי, ניהלתי שיחה על כך עם חברה סינית שלי במונטריאול. התלוננתי בפניה שאני חש קונפליקט באשר להיותי יהודי שמתרגל בודהיזם – הייתי בטוח שהם אינם עולים בקנה אחד. היא הביטה בי בבלבול, וגם עם מעט רחמים, ואמרה בפשטות: “מה הבעיה?” בשבילה, לא היה זה שונה מהיותה סינית וקנדית גם יחד, לא היה כל ניגוד בין הדברים. מורים בודהיסטים אוהבים להגיד: “אין עצמי, אין בעיה”, אך הבעיה שלי היתה שהייתי מרוכז כל כך בעצמי: האם יהדות ובודהיזם יעבדו בשבילי ומה ייצא לי מזה. כשהתרכזתי פחות בעצמי ויותר בתרגול, ואיך הוא יעזור לשים קץ לסבל ויטפח אהבה גדולה יותר וחמלה כלפי עצמי ואחרים, אזי נעלם הקונפליקט כמו חלום בהקיץ בזמן מדיטציה. 

כמורה לבודהיזם בירושלים, אני מקבל לעיתים שאלות מתלמידים – חלקם יהודים אורתודוכסים, חלקם חילונים – על הניגודים הנראים לעין בין יהדות ובודהיזם. בדרך-כלל השאלות נוגעות בדבר מה בבודהיזם שעל פניו אינו מסתדר עם יהדות. חלק מהאנשים מודאגים מפסל הבודהה באולם המדיטציה (עבודת אלילים!), חלקם אינם אוהבים את השירה (תפילות!), בעוד אחרים מסתבכים בשאלות התיאורטיות יותר, כמו, האם הריקות היא אותו דבר כמו אלוהים? האם אלוהים ריק? היו תלמידים שבאופן פחות תגובתי, תיארו  את הדרכים שבהן המדיטציה השפיעה על התרגול היהודי, או איך ניתן לראות חלק מהתרגול היהודי כתרגילי תשומת לב. כל השאלות חוזרות לנקודה אחת: מה באמת אני עושה? כששואלים את זה, תוהים באופן בלתי נמנע: ומי באמת עושה את זה?

שיטו סיצ’יאן, אחד מהאבות הסינים של הזן מהמאה השמינית, התבקש להסביר את הדרך על-ידי תלמידו הקרוב. באותה עת היתה מחלוקת ועוינות רבה בזן בין בתי הספר של הזרם הצפוני והזרם הדרומי בסין. שיטו אמר: “הדרך הזו אינה מספקת, וגם הדרך שאיננה זו אינה מספקת, ושניהם ביחד – הדרך הזו והדרך שאיננה זו, אינם מספקים. איך זה עבורך?”  כך בדיוק אני מרגיש בנוגע לדרכים של היהדות והבודהיזם כפי שחי אותם היחיד – לא כבעיה תיאורטית. מילות המפתח בתשובתו של שיטו הם: “איך זה עבורך?”, כיון שהם מעבירים את האחריות לכל אדם להבין – לתרגל! –  את הדרך הרוחנית שלו. התשובה שלי אינה התשובה שלך, אבל היא יכולה לעודד אותך לחפש את התשובה שלך. בזן אנו אומרים שאנו מתרגלים את השאלה הגדולה של חיים ומוות, שמשמעותה היא שאנו תמיד שומרים את השאלה בסמוך ללבנו, ולא את התשובה. זה מה שגורם לי להמשיך לתרגל.

הגישה של אי ידיעה, של אי היאחזות בחוזקה בהגדרה של מי שאנחנו, מכונה גם תודעת המתחיל. אין זה אומר שלא יכולים להיות לנו רעיונות וזהויות, אך הם אינם נתפשים כקבועים ובלתי משתנים. אנו נשארים פתוחים אל הלא נודע, אל האחר, ואל העצמי הגמיש שלנו המסוגל להכיל יותר משאנו לעיתים קרובות מגדירים. האימרה הידועה ביותר של סוזוקי רושי היא: “בתודעת המתחיל ישנן אפשרויות רבות, בתודעת המומחה יש מעט.” אני חושב שזו גישה טובה לבודהיזם וליהדות שבתוכנו. לפני כמעט מחצית המאה, באותה תקופה שסוזוקי רושי לימד בסן פרנציסקו, זמרת העם ג’וני מיטשל כתבה את השיר “עננים”, שבו מהדהד רעיון דומה: “בחנתי את החיים משני הצדדים עכשיו, מניצחון והפסד ועדיין, אני נזכרת דווקא באשליות של החיים, אינני מכירה את החיים כלל.”

 

I’ve looked at life from both sides now,

From win and lose and still somehow,

It’s life’s illusions I recall,

I really don’t know life at all.”

 

שיטו היה זה שכתב את הסנדוקאי, שיר שמדוקלם מדי יום במנזרי זן ברחבי העולם עד היום. אפשר לתרגם את “סנדוקאי” כ”ההרמוניה של היחיד והרבים”, והשיר מתאר כיצד ההבדלים בין החוויות שלנו לבין העולם, יכולים להגיע לכדי הרמוניה. זה קורה על ידי הבנת האחדות של כל הדברים, מבלי להפוך את הכל לאחד – כלומר, מבלי להתעלם מן ההבדלים ביניהם. בשיר נכתב: “לכל אחד מאין ספור הדברים יש את ערכו, הבא לידי ביטוי בהתאם לתפקידו ומקומו.” חיפוש הערך, היתרון שנובע מהשונות, הינו תרגול מועיל; הוא מסיר את מעמסת הניגודים. 

לפני שחזרתי לקנדה מהמזרח הרחוק נפגשתי עם למה זופא רינפושה, לאחר שביליתי מספר חודשים במנזרו בקופן והתכוננתי לעזוב. שאלתי אותו אם עדיף לי להישאר בקנדה או לעבור לישראל – מה יועיל לי יותר מבחינת התרגול? הוא הוציא שקית בד קטנה, קשורה בחוט, ופתח אותה כדי להוציא כמה חתיכות של עצם יאק. אלה היו סוג של קוביות בהם השתמש כדי לבחון את העתיד. הוא החל לגלגל אותם על הקרקע ולאחר כל גלגול בחן אותם מקרוב, ואז שב וגלגל. זה נמשך לפחות חמש דקות, וככל שהזמן חלף לאיטו חשבתי שעתיד מזעזע לבטח מחכה לי. הוא נעצר, אחסן את הקוביות ואמר בפשטות:  “קנדה טוב, ישראל טוב. אולי תנסה את ישראל.” זה מה שעשיתי, ואני יודע ששני הצדדים עכשיו הינם טובים.  

הרהורים על היות יהודי ובודהיסט

דניאל סטמבלר – ד”ר לפילוסופיה, מתרגל דהרמה מזה כ-17 שנים. הושפע בעיקר ממסורת נזירי היער של אג’האן צ’ה ומתרגול סוטו זן. תרגל במנזר ואט פא נאנאצ’אט בתאילנד

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו