בודהיזם ויהדות, היילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?

אביגיל גרץ – מתרגלת מדיטציה ואת דרך הדהרמה מ-2004. מחזאית, מלמדת קולנוע, טקסטים יהודיים, ומדיטציה במסגרות שונות. בעלת טור שעסק בתרגול בודהיסטי בחיי היום-יום באתר NRG- מעריב, ב 2012 התפרסם ספרה הראשון “בת של רב”.   

*  *  *

מורה הדהרמה, כריסטופר טיטמוס, תמיד אומר שבבסיס כל הדתות, בגרעין העמוק שלהן, מצויה האהבה. הבעיה היא שאף דת לא מלמדת ולא נשארת רק עם אותו גרעין של אהבה ושלום בין בני האדם אלא היא בונה תילי תילים של הפרדות, הנחיות משעבדות ושיפוט של כל מי שאינו בן דתך.

כמי שגדלה בבית דתי (אם כי קונסרבטיבי, היינו פלורליסטי) אני יכולה להעיד שהפער הזה הוא כל ההבדל כולו והניסיון לגשר עליו, ניסיון שהחברה הישראלית החילונית הדמוקרטית כולה נמצאת בו, וגם אנשים בתרגול הבודהיסטי הוא ניסיון נואש הקשור בקושי לוותר על זהותנו המולדת.

סדר הפסח שהתקיים לא מזמן ממחיש את הפער. אנשי הרוח או הניו-אייג’ ינסו להראות עד כמה עקרון החירות הוא רלבנטי ומשמעותי אך בפועל, הקניות, הניקיונות, ההתחשבנויות המשפחתיות שסביב החג שלא לדבר על כך שההגדה מדברת רק על חירותו של צד אחד, הם אלו שבאים לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו.

כמובן שיש ניסיונות וחידושים בתנועות הפלורליסטיות היהודיות, אך גם הן מתקשות לוותר, או עדיין נושאות את הידיעה שהמקור הוא אחרת. למשל באמירה “שפוך חמתך על הגויים” שכבר בימי הביניים בווארמייזה הייתה קהילה שבגלל פחד שהשכנים יבינו שינתה את הטקסט ל”שפוך אהבתך על הגויים”. גם בשינוי הגרסא עדיין יש היצמדות לזהות, יש הפרדה מקוממת בין אנחנו לבין האחרים. הפרדה שבמסורת הבודהיסטית אין לה מקום.

במסורת הבודהיסטית אין אלוהים שאפשר להיתלות עליו, לבני אדם יש את הכוח. את הכוח לחולל בעצמם טרנספורמציה. אין העדפות בין בני-אדם, כולם באמת שווים. כולם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול וההגדה של פסח עומדת בסתירה לעקרונות הללו. אם אנחנו הולכים בדרך הדהרמה אין באמת מקום וטעם לספר ביציאת מצרים כפי שהיא נמצאת עכשיו בהגדה. יש מקום לדבר על “מה נשתנה” ועל “יציאה מחירות לעבדות” אבל אי אפשר לכלול את בסיס ההגדה שיוצרת הפרדה בין עמים ומעניקה את הכוח, את המילה הסופית לכוח זרועו של אלוהים.

את האמירה הסופית הזו ביטאתי גם בספר הפרוזה שלי “בת של רב” שיצא לאור השנה ובין השאר הוא עוסק בהתמודדות של ילדה מרדנית בבית גידולה הפלורליסטי. מרד שלעיתים יותר מורכב ממאבק אל מול משהו קשיח ונוקשה.

“אבא אכן קם בחוסר נוחות ואמר שאולי באמת אלך להביא את סבתא ואז שב והתיישב ואמר שכמו בכל דיון תיאולוגי אין ברירה מלומר שיש דברים שקטונו מלהבין. מכיוון שניסיתי להבין אם זה הרגע המתאים ללכת לסבתא או לא, לא אמרתי שזה פאנץ’ ליין שאני שונאת. הרי אם מדגישים שנבראנו בצלם אלוהים, למה בסופו של כל דיבור אודותיו אנחנו מתכווצים מולו כחגבים בּורים”.

פמה צ’ודרון בספרה “כשהדברים מתפרקים” מדברת בדיוק על זה כשהיא מצביעה על הקושי של בני-אדם במערב, כולל כאלו המגדירים עצמם כבודהיסטים לוותר על אלוהים: “אמונה באל היא שכנוע עמוק במציאותה של יד כלשהי לאחוז בה: אם רק נעשה את הדברים הנכונים, מישהו יעריך אותנו וידאג לנו”. אתיאיזם אמיתי היא אומרת הוא הירגעות עם הערפול ואי הוודאות של רגע ההווה בלי להזדקק למשהו/מישהו שיגן עלינו. הרי הדהרמה לא נותנת לנו שום דבר להיאחז בו ובכל נקודת שיח המנסה להשוות ולהראות את הדמיון בין המסורת היהודית לבודהיסטית הזו ישנו הפער הזה שלעולם לא יכול להיות לו מענה.

כמובן שהעובדה שיש זרמים שונים ביהדות, כולל הזרם החילוני, אל לנו להקל בה. היא משמעותית מאוד כי זו התרבות בה אנו חיים. אבא שלי שכאמור הוא רב קונסרבטיבי תמיד אומר לאנשים שלא יאמינו כשאומרים להם שהיהדות מצווה כך וכך, תמיד לזכור שזה יהודים שאומרים כך וכך. בני אדם שמפרשים טקסטים וצוברים כוח. מנסים לפרש לעצמם את תרבותם וזהותם, לחיות איתה בשלום.

בספר הפופולארי של ד”ר מיכה גודמן על “מורה נבוכים” מאת הרמב”ם אפשר לראות כיצד הספר מביא פרשנות של יהודי על פרשנות של עוד יהודי וזה לא אומר שזה מה שמשקף את היהדות, זה לא בהכרח כרטיס הביקור שלה. וגם אם לחלק הוא מספיק ואת החלק השני הוא מרגיע, עדיין ישנם הפרטים הקטנים בסוף התמונה הכוללת.

“ביסוד התורה עומדת האמונה שלאדם יש בחירה חופשית. האדם לא רק מעצב את דרכו, הוא גם מכונן את אישיותו. הוא אינו נתפס כמי שלכוד בהרגליו או נעול בחוויותיו, אלא כמי שבכוחו לשחרר את עצמו מכל אלו ולברוא את עצמו מחדש. יכולת זו מכונה במסורת היהודית – התשובה. אם השבת מגלמת את האמונה באלוהים כבורא העולם כולו, אזי התשובה מגלמת את האמונה באדם כבורא עולם, כמי שיכול לברוא את עולמו הפנימי”.

הטקסט הנ”ל יכול להישמע מאוד דהרמי אבל בשבילי עצם נוכחותה של המילה אמונה שומטת את הקרקע ו”מוכיחה” את טענתי.

ההזמנה לכתוב על שתי המסורות האלו גרמה לי לבחון את הדרך שעשיתי עם שתיהן. בסוכות 2004 עת הלכתי לריטריט הראשון שלי בעמותת תובנה אל מול מחאותיהם של משפחתי שאעדר מהחג התחלתי גם לעבוד ב”בינה” ארגון העוסק בחקירה של זהות יהודית חילונית. מקום שעל אף הנחתו שיש כזה דבר – זהות, הפך לי לבית וגם לו יש חלק גדול בהתפתחות הפנימית שלי. שני היסודות החדשים בחיי, שאולי קצת סתרו זה את זה, הפכו למקלות ההליכה שלי. מלבד מקום עבודה, “בינה” נתנה לי את האפשרות להגדיר מחדש ממקום אחר ופתוח את יחסי עם הבית היהודי שלי אבל למעשה לא אפשרה לי (או יותר נכון אני לא אפשרתי לעצמי) להתרחק באמת. לראות את הדברים כסיפור שאני מספרת. הייתי זקוקה לעסוק בזהות יהודית כדי לא להיוותר חלילה ללא זהות כלל, חופשייה כמו הבודהה. למעשה עסקתי רבות בנסיון לגשר ולחבר בין שתי המסורות ואף כתבתי טור שבועי שפירש את פרשות השבוע בזווית בודהיסטית. כן הבחנתי לאורך השנים, במיוחד כשהתחלתי להנחות מדיטציה ודברים הקשורים לדהרמה שיש הבדל עצום בצורת ההוראה שלי. כשאני מלמדת טקסטים יהודיים ישנו מאבק, ישנו ניסיון להראות את החוכמה היהודית, להגן עליה, לפרש אותה, להתאמץ שהיא תתחבב על הלומדים. ואילו כשאני מלמדת דהרמה, ה”אני” שלי יוצא מהתמונה. אני רק צינור שהחוכמה עוברת דרכו. לדהרמה יש כוח משלה ואם יש בה אמת היא תעשה את שלה על השומעים. היא לא מסתירה שום שפן מתחת לכובע. ושוב, היא לא מספקת הבטחות, היא דרך. כמו שכותבת פמה צ’ודרון “דהרמה היא הערכה מלאה של הארעיות והשינוי. התורה מתפוררת, כשאנחנו מנסים לתפוס אותה. הדהרמה לא נועדה להיות אמונה”.

כמו במשל הבודהה על קורת העץ אני מניחה לעת עתה למקל ההליכה היהודי שלי. לא שאין בו טעם ושמחה וחלק מעיצוב זהותי אבל אני רואה, בדיוק כפי שכריסטופר הצביע, רואה יותר ויותר את המגבלות שהוא שם על יכולתי לאהוב ולהיות חופשייה בעולם.