EN
EN

הבּוֹדְהִיסַטְּוַה והאֲרְהַט: הולכים יחדיו יד ביד

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

בגיל 21 כשהתחלתי את הכשרתי הבודהיסטית, לא היה לי עניין כלשהו בשחרור או בחמלה. לא היתה כל משיכה באידיאלים הבודהיסטיים הגדולים של הארהט (ארהנט בסנסקריט) הבודהיסטוה והבודהה. במקום זאת, לאחר שגיליתי עד כמה המדיטציה היתה מספקת כשנרגעתי אל תוך הרגע הנוכחי, התחלתי לתרגל בודהיזם בתור אמצעי להשיג נוכחות יותר שקטה בחיי. כמתרגל חדש של בודהיזם התחלתי למצוא איזו שהיא שלווה שהיתה משמעותית יותר מכל האופנים האחרים שבהם חוויתי את עצמי.
בהמשך למדתי שתרגול בודהיסטי כרוך ביותר מסתם נוכחות ושלווה. מצאתי משמעות גדולה ביעדים הבודהיסטים של שחרור וחמלה. גם למדתי להעריך את הייצוגים האידיאליים השונים של אנשים שנקשרים לאותם יעדים, כלומר, הבודהה, הבודהיסטוה, והארהט. בודהה הוא אדם שגילה דרך לשחרור; בודהיסטוה הוא אדם שמתאמן להפוך לבודהה; ארהט הוא מי שהשתחרר על-ידי לימוד התורה של הבודהה. עכשיו, אחרי שנים של תרגול, הגישה שלי לאידיאלים האלה הפכה להיות מעט אידיוסינקרטית. במקום להתמקד במשמעות המילולית, אני רואה את הארהט כמי שמייצג את היכולת שלנו להשתחרר; הבודהיסטוה כמי שמייצג את היכולת שלנו לחמלה; והבודהה מייצג את האופן שבו שחרור וחמלה פועלים יחדיו בשותפות. במידה שאני מבחין בין הארהט והבודהיסטוה, אני מעדיף לראות אותם הולכים יד ביד.
הגישה שלי מנוגדת לזאת של אנשים שמדגישים אידיאל תרגול אחד על חשבון השני. היא מנוגדת גם לנטייה ההיסטורית להיבדל מבודהיסטים אחרים ולגנות אותם. חוויתי זאת בזמן שתרגלתי באסיה. אחרי שתרגלתי זן ביפן בדרך הבודהיסטוה, תרגלתי ויפסנא בתאילנד, שם המיקוד הוא בדרך הארהט. בתאילנד נאמר לי שדרך הבודהיסטוה היפנית הינה כפירה. כשחזרתי ליפן אמר לי מורה הזן שלי שבתאילנד תרגלתי עם מארא, השטן הבודהיסטי.
על פי המסורת, אפשר ללכת בדרך הארהט או אפשר ללכת בדרך הבודהיסטוה. אבל אי אפשר ללכת בשתיהן. מתרגל בדרך הארהט לומד ומתנהל על פי תורת הבודהה כדי לשחרר את עצמו או את עצמה, באופן אידיאלי בחיים האלה. מתרגל בדרך הבודהיסטוה שואף להפוך בחיים עתידיים לבודהה, כלומר מי שבפעם האחרונה שהוא נולד מגלה את הדרך לשחרור עצמו והופך אותה נגישה לעולם, בזמנים שבהם תורת הבודהה איננה ידועה. לפי הסכימה המפוצלת הזאת, או שהמניע שלנו הוא להשיג שחרור למען עצמנו, או שהחמלה מניעה אותנו לעזור לאחרים להשתחרר.
מכיוון שהמניע הראשוני שלי לא היה שחרור ולא היה חמלה, הופתעתי לגלות שאלה הפכו להיות חשובים עבורי ככל שתרגלתי. הערך של החמלה בא ראשון, דרך 'דלת צדדית' לכאורה. לאחר שטעמתי די מוקדם מידה מסוימת של שלווה מתוך התרגול הפשוט של ערות לרגע הנוכחי, לקחתי על עצמי הכשרת זן מוגברת. במהרה מצאתי שהשלווה הזאת היתה חמקמקה, כי במקומה פגשתי אשמה עמוקה, חוסר בטחון, וסבל. נדהמתי לגלות עד כמה הייתי מרוכז בעצמי, ועד כמה זה כאב. מפני שהתרגול היחיד שהכרתי היה להיות בנוכחות קשובה, ביליתי זמן רב, גם בתרגול הפורמאלי וגם בחיי היומיום שלי, כשאני מנסה להיות נוכח ומיושב עם הסבל שלי. שנים לאחר מכן הבנתי שבדרך זאת לאט לאט נהייתי "חומל" ("compassioned"). ההתנגדויות וההגנות שלי הרפו בהדרגה ובמקומן צמחו רכות וטוב לב. זה היה תהליך שריכך מעין גלד סביב הלב שלי.
במרכז הזן שתרגלתי בו היה מדי חודש טקס בודהיסטוה שהתקיים בירח מלא. זה היה טקס מעבר חשוב אל תוך החמלה הזאת. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה השתתפתי בריטואל, באור העמום של אולם הבודהה, עם עוד חמישים איש שתרגלו יחד זמר עמוק, איטי ומהדהד עם קידות מסונכרנות. משהו נע בתוכי ונדמה היה שזה נבע ממעמקי האדמה. אותו טקס עזר לי להכיר בהתרככות הלב שהתחילה להתחולל בתוכי עמוק פנימה.
במרכזו של טקס הירח המלא של הבודהיסטוה יש דקלום של ארבעת הנדרים של הבודהיסטוה. הנדר הראשון מביע את הכוונה לחיות לטובת הזולת: "יצורים הינם אינספור, אני נודר לשחרר את כולם." אולי משום שזה שאפתני בצורה בלתי אפשרית זה עקף את ההכרה הלוגית שלי והדהד עם משהו בי שהרגיש אמיתי יותר מן הזהות העצמית או התשוקות שלי. אותו משהו לווה בהרגשה של חום, נוחות, ופתיחות בבית החזה. עם הזמן למדתי לזהות את התחושה הזאת עם חמלה שאיננה אישית או שייכת לי.
הנדר הזה והאידיאל של הבודהיסטוה ייצגו עבורי את החמלה שעלתה מתוך התרגול. חמלה זאת היתה קשורה באופן אינטימי לחופש הפנימי שנגלה ככל שהתרגול התיר את הפחדים, חוסר הביטחון וההיקשרויות שלי. עם הזמן, האידיאל של הבודהיסטוה נהיה חשוב לי יותר ויותר, לא בתור עניין שיש להאמין בו או לאמצו ממקור שקיים מחוץ לעצמי, כי אם כצורת ביטוי בעלת משמעות כדי לדבר על האופן שבו הלב הפתוח שלי הגיב לסבל של העולם. אכפתיות לסבל של הזולת נהייתה חשובה לא פחות מאכפתיות לסבל של עצמי.
אחדים ממורי הזן שלי לימדו שההתמסרות הבלתי אפשרית של הבודהיסטוה להצלת כל היצורים החיים היא מטפורה להתייחסות אל הזולת בהכרה משוחררת. כשם שהכרה כזאת משחררת אותנו מהיקשרות לזהות אישית, הבודהיסטוה עוזר לאחרים ללא היקשרות לפעולת העזרה או להיותו עוזר. כשההכרה משוחררת אין לבודהיסטוה צורך אפילו לראות את עצמו כבודהיסטוה. למעשה, כל עיסוק בלראות את עצמנו כבודהיסטוה רק מגביל את השחרור והחמלה.
מתוך מה שלמדתי על האידיאל של הבודהיסטוה בלימודי הזן, הבנתי שהתרגול של הבודהיסטוה הוא לשחרר את עצמו ובו בזמן לדאוג לאחרים. לשחרר את עצמכם בלי אמפתיה לאחרים, הווה אומר שהלב שלכם לא נפתח במלואו. זה כמו לנסות לפתוח אגרוף כשחלק מהאצבעות עדיין אחוזות בכף היד. לנסות לשחרר אחרים מבלי לחוות שחרור רוחני כלשהו בעצמך, הווה אומר שלא התנסית מיד ראשונה במה שאתה מייחל עבור האחרים. זה כמו לנסות ללמד אחרים שפה שלא למדת בעצמך.
אחרי עשר שנים שבהן הלכתי בדרך הבודהיסטוה באמצעות תרגול הזן, עברתי לתרגל מדיטציה בתאילנד ובבורמה, ארצות שבהן מדגישים את דרך הארהט. בתאילנד ובבורמה היתה לי הזדמנות להשתתף בריטריטים ארוכים של ויפסנא, ושם יכולתי להמשיך ולפתח עוד, כך קיוויתי, את התרגול הבסיסי שהתחלתי בו בגיל 21, של תשומת לב קשובה לרגע הנוכחי. למרות זאת, בלימוד הויפסנא חציתי חלוקה היסטורית גדולה בין מסורת המהאיאנה לבין מסורת התהרוואדה, כאשר הראשונה מבוססת על אידיאל הבודהיסטוה ואילו השניה מתמקדת לרוב באידיאל של הארהט. כשחציתי את הקו הזה, הייתי מודע לחלק מהביקורות של המהאיאנה על אלה שהולכים בדרך הארהט: הם אנוכיים, הם חסרי חמלה, והשחרור שהם משיגים נחות ואולי אפילו מוטעה.
המפגש שלי עם בודהיסטים תהרוואדים בתאילנד ובבורמה הראה לי שביקורות אלה אינן מוצדקות. לא פגשתי בודהיסטים אנוכיים. אלא, פגשתי מתרגלים רבים בדרך הארהט שהיו עסוקים לעזור לזולת. מקדשים תהרוואדים מעורבים, לעיתים קרובות, במתן תמיכה לקהילות שמסביב. מקומות אלה מציעים הנחיה ולימוד רוחניים, ובנוסף הם מתפקדים כמרכזים קהילתיים ורפואיים, בתי ספר, בתי יתומים, ומקלטים לחסרי הדיור. למעשה, לא פעם מקדשים תהרוואדים משרתים את הקהילות המקומיות יותר ממקדשי הזן שבהם חייתי ביפן.
ריטריט התהרוואדה שלי הארוך ביותר, בשתיקה, נמשך שמונה חודשים, ורוב הזמן הייתי לבדי בחדר קטן. אני יכול לדמיין בקלות מי שיחשוב שזה דבר אנוכי לעשותו. ככלות הכול, מדובר בחודשים של ריכוז רק בעצמי, עם קשר מועט לעזרה לזולת. אבל מדיטציית ויפסנא היא תרגול של שחרור שיכול לשאת אותנו מעבר לאנוכיות. 
לא ניתן להתקדם בדרך של שחרור, זו או אחרת, אם אנחנו אנוכיים; להיות אנוכי משמע להיות משועבד להיקשרות. ככל שתשומת הלב (mindfulness) מתפתחת אנחנו נהיים ערים בחדות לסבל ולמגבלה שבהתרכזות בעצמי; צומחת מכך מוטיבציה טבעית להתגבר. שחרור הוא סוף לאנוכיות.
נכון שבמהלך הריטריטים הארוכים של הויפסנא, לא היינו אמורים להתמקד בחמלה. המורה הבורמזי שלי אמר זאת בצורה מפורשת. הוא לא רצה להוסיף שום דבר לתרגול הישיר של הקשיבות שאותה טיפחנו. אבל, תוצאה של תרגול ויפסנא אינטנסיבי היא התעוררות של תחושה עצומה של חמלה. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו לומדים עד כמה סבל אנושי יכול להיות עמוק ומעודן. אנחנו מגלים שכבה של סבל שאיננה אישית, ושאינה עולה מתוך הסיפורים והאירועים של חיינו המסוימים. כשאנחנו חווים עד כמה מפושט האופן שבו אנשים סובלים, ובאותו זמן שומרים על לב פתוח ורגוע, עולה האמפתיה והחמלה לאנשים אחרים. משל למה הדבר דומה? ייתכן שניווכח באובך של האוויר רק כשיהיה יום ללא אובך. כך היכולת להיווכח בסבל גדלה כאשר אדם משוחרר מריכוז בעצמו ומהיקשרויות.
כלומר, מתוך תרגול של ויפסנא בדרך הארהט התרוואדית, היכולת שלי לחמול המשיכה לגדול. כשתרגלתי ויפסנא, מצאתי שהלב שלי שוחרר עוד קצת מהחמדנות, השנאה והתעתוע אשר האפילו על היכולת שלי להיות רגיש ואמפאתי. צמיחה זו של חמלה נתמכה גם על ידי התרגול התהרוואדי של טיפוח טוב-לב אוהב, דבר שלא התאפשר לי ללמוד בשנים שבהן תרגלתי זן.
כמי שהתנסה בתרגולים שקשורים לדרך הארהט וגם לדרך הבודהיסטוה, אני מביט בשתיהן בהודיה גדולה. עבורי, שתיהן היו דרכים הן של שחרור והן של חמלה. ייתכן שהרטוריקה של אידיאל הארהט מדגישה שחרור ואילו הרטוריקה של הבודהיסטוה מדגישה חמלה; אבל בלב, לא ניתן להפריד בין שחרור לחמלה. טיפוח השחרור והחמלה הם היינו הך, כמו הגב והכף של יד פתוחה. היצמדות, היקשרות ושעבוד מנטאלי הם כמו יד קמוצה לאגרוף. כאשר האגרוף נפתח, נמצאים שם גם שחרור וגם חמלה.
אני מתרגל בודהיזם למעלה מ-35 שנים, ואני פחות ופחות נוטה להשתמש בקטגוריות של 'ארהט', 'בודהיסטוה' או אפילו 'בודהה'. אני לא מוצא בהם צורך רב. התרגול הבודהיסטי שלי מונחה עתה על ידי היכולת של הלב שלי להשתחרר ולחמול. יותר ויותר אני מביט בעולם דרך עיניים שניזונות משתי האיכויות האלה.
כל מה שלמדתי אודות בודהיזם מלמד אותי להרפות את ההיקשרות שלי לכל הדברים. זה כולל מושגים כגון 'בודהיסטוה' ו'ארהט', 'מהאיאנה' ו'תהרוואדה'. אני מוצא שמושגים אלה מועילים כאשר הם עוזרים לי להשתחרר מהיצמדות או עוזרים לי לעזור לאחרים. אני מוצא שהם מזיקים כאשר הם הופכים להיות מה שאני נצמד אליו. וכאשר אני לא נאחז, אני שמח להרפות מהמושגים האלה. אין לי צורך לראות את עצמי או אחרים באמצעות הקטגוריות האלה. במקום זאת, עם אי-ההיקשרות עולה המשאלה שכל היצורים יהיו משוחררים מסבל.

הבּוֹדְהִיסַטְּוַה והאֲרְהַט: הולכים יחדיו יד ביד

בגיל 21 כשהתחלתי את הכשרתי הבודהיסטית, לא היה לי עניין כלשהו בשחרור או בחמלה. לא היתה כל משיכה באידיאלים הבודהיסטיים הגדולים של הארהט (ארהנט בסנסקריט)

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו