EN
EN

מודעות, כללי-תרגול ולהתרסק באותה מכונית

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

א.       מודעות-עצמית ברגע הנוכחי
הייתי רוצה לפתוח בסיפור קצר אודות למדן חרוץ מאוד. אדם זה השקיע מאמץ רב בלימוד הכתובים והסוטות, הפרשנויות, פרשנויות המשנה והפרשנויות להן. הוא חיפש תמיד אחר אותו מאמר אשר יפתח את הלשכה הפנימית בלבו ויחשוף את יפעתה האמיתית של הדהמה. הוא הפך חמדן של ידע ומידע מיוחדים, והיה דרוך תמיד למצוא מקור ידע חדש שלא היה מוכר לו.
ואז יום אחד כאשר כבר היה בגיל העמידה, שמע אודות מורה נפלא שחי בעץ בלב יער סבוך, ברכס הרים מרוחק. הוא החליט לעזוב את ביתו ולשאת בכל קשיי הדרך במטרה ללמוד דרך-הצגה מיוחדת ומעמיקה של הדהמה, אשר כמוה לא שמע מימיו.
הוא יצא לדרכו וטיפס על הרים וחצה נהרות ופילס דרך ביערות סבוכים מוכי-מלאריה ובסופו-של-דבר היגיע לעץ ענק. הנזיר היה ישוב למעלה בבית-עץ. הלמדן השתחווה שלוש פעמים ואמר: “המורה, באתי בדרך ארוכה ורבת קשיים. אנא תן לי את תמציתה המעמיקה של תורת הבודהה.”
הנזיר התבונן אליו מטה וצטט את בית השיר בפאלי:
להמנע מלעשות רע
להביא לשלמות מעשים טובים
לטהר את הלב
זוהי תורת כל הבודהות.
והלמדן… פניו נפלו. הוא אמר: ”אבל המורה, אפילו ילד בן חמש שמע את בית-השיר הזה.”
המורה אמר: ”כן, אבל גם אדם בן חמישים מוצא זאת קשה לתרגול.”
התורה המעמיקה היא כל מה שעדיין אינך יכול לעשות. זה לא תמיד משהו קשה מבחינה אינטלקטואלית, אבל זה מעמיק אם עדיין לא פיצחת את זה, אם עוד לא הגעת לזה. אכן, לעתים קרובות התורה הפשוטה והישירה ביותר היא היעילה ביותר והמניבה את השינויים המשמעותיים ביותר בחיינו. זוהי נקודה לתשומת לבנו בעניין הדהמה – שלימוד ותרגול הדהמה משנים אותך. היא מובילה לאן-שהוא. בפאלי זה נקרא opanayiko, כלומר מוליכה הלאה, או מוליכה פנימה, תלוי כיצד מתרגמים את המונח.
בניגוד לכך, צבירת ידע רגיל ויומיומי מובילה לעיתים קרובות להגדלת הסיבוך. אולי אנו יכולים לקחת קצת ידע מפה וקצת משם ולחבר הכל יחד ולצאת עם משהו שעוד לא חשבו עליו, אבל אם זה באמת מוליך הלאה או מוליך פנימה, זה מוטל בספק.
תרגול הדהמה, הדהמה עצמה, היא משהו העומד לבחינה. היא משהו המזמין חקירה, מזמין ספקנות, מזמין שאלות – מתענג עליהן. זו אינה תורה שבה אנו מאמצים ספר מסוים ומשתמשים בהוראותיו כקוד בעזרתו אנו מתרגמים את משמעות ניסיוננו, ומוצאים מקלט בביטחון הנובע מבעלות על ספר המסביר הכל. בבודהה-דהמה אנו מדורבנים לאזור די אומץ לאתגר את עצמנו, לאתגר מה שנזירים אומרים, לאתגר מה שאנו קוראים. כאשר אנו מתרגלים יותר ויותר אנו מקבלים את הביטחון הזה שהדהמה עומדת בבחינה אינטנסיבית ובחקירה אינטנסיבית.
יש עיקרון, כלל אצבע פשוט שתמיד מצאתי שימושי בהחלטה מה נכון ומה כוזב – אם משהו כוזב, ככל שאתה מתבונן בו יותר הוא מיטשטש ונעשה פחות ברור. בעוד אשר אם משהו אמיתי, ככל שאתה מתבונן מקרוב הוא נעשה ברור יותר.
כך שאת תורתו של הבודהה יש לקחת פנימה, יש להתבונן בה מקרוב ולהעמיד למבחן.
בדרכים מסוימות בודהיזם דומה למדע. בשיח המדעי חשוב שמשהו ניתן להוכחה ניסויית לפני שאפשר לבנות עליו כתיאוריה. לא כל חוק או תיאוריה מדעית ניתנים להוכחה על ידי כל אחד, פשוט מפני שהמחקר המדעי עושה שימוש כה רב בטכנולוגיה שהינה יקרה ביותר. אם אין ברשותך מקורות המימון, לא משנה כמה פיקח ומבריק אתה, לעולם לא תוכל לשים את התיאוריה במבחן ללא גישה לטכנולוגיה זו. באופן דומה, בבודהה-דהמה, למרות שתיאורטית אתה יכול להוכיח את כל התורות, (או לפחות את תורות הליבה), זה תלוי בתודעה בוגרת דיה להיות כלי לדהמה. החשוב ביותר לצורך זה הוא מידה של יציבות ובהירות.
בניגוד לרוב דתות-העולם הגדולות שהייתי מאפיין כמערכות-אמונה, אני מחבב את הגדרת הבודהיזם כמערכת-חינוך. אך אם הבודהיזם הוא מערכת-חינוך, היכן חדר הכתה? התשובה היא: ברגע הנוכחי.
אתה פותח במערכת חינוך זו כאשר אתה מפתח את היכולת להיות ער ומודע ברגע הנוכחי.
המילה “בודהה” פירושה “הנֵעוֹר”, או פירושה הוא תכונת הערנות. זוהי תמצית התרגול בכל רמה – היכולת להיות ער. אני בטוח שהתנסיתם בחוויה להתעורר לפתע באמצע הלילה. עוד לא חשבתם שום דבר. אין כל מחשבה מפורשת בתודעתכם, רק הבהירות הצלולה של הערנות. בתרגול הבודהיסטי, זה סוג המצב שאתם מנסים לפתח באופן שיטתי יותר, כך שצלילות ערנית הופכת חלק מדרככם לחיות בעולם.
‘להיות מודע-לעצמך בחיי היום-יום’ היא אחד הדברים שאתם יכולים לשמוע הרבה מאוד, והנשמע די מושך, אבל זה קשה מאוד לביצוע. אולי אחדים מכם יאמרו שזה יותר-מדי קשה בעיר הומה מאד ובאורח החיים שאתם מנהלים. אבל יש לי כאן משל שאני רוצה לחלוק אתכם, ואשר עשוי להיות שימושי. דמו לעצמכם אישה שיש לה ילד קטן. יש מעט נשים, אין נשים, המסוגלות להיות מרוכזות בילד שלהן עשרים וארבע שעות ביממה.יש להן חובות אחרות לבצע. אבל אם העובדת בבית – אולי מנקה או מבשלת, או עובדת על המחשב, או כותבת או כל דבר אחר – תהיה לה באותו זמן תחושה היכן ילדה נמצא, אם הוא בטוח או בסכנה, אם הילד שמח או עצוב, ומה בדיוק קורה עם הילד – למרות שלצופה מן הצד היא תיראה עושה משהו אחר לגמרי.
אני חושב שמודעותה של האם לילדה היא אנלוגית לסוג המודעות לעצמי שאדם מבקש לפתח בחיי היום-יום – אותה רגישות לשינויים המתחוללים באורך היום. השינויים קצרי הטווח, התנודתיות של המחשבות והרגשות, ומצבי הרוח החבויים יותר המתנודדים במשך היום, או אפילו במשך השבוע. זה המקום בו אנו מתחילים לחקור וללמוד ולתרגל את תורת הבודהה ביעילות הולכת וגדלה.
ב.       להיפתח לאמת הדברים
די טבעי הדבר לרובנו להתייחס לעולם כמתחלק לשניים: דברים שאנו מחבבים והדברים שאיננו מחבבים. למרות שאיננו נוטים לחשוב על כך בצורה כה ישירה, חלק נכבד מחיינו, אף כמבוגרים, תפוס בניסיון להביא למירב החוויות שאנו מחבבים ובניסיון למזער מגע עם הדברים או האנשים שאיננו מחבבים. תחושת הנוחות בחיים נמדדת לעתים קרובות על ידי הצלחתנו במאמץ זה. אנו חושבים, ‘או, הדברים נפלאים בימים אלה. אינני חייב לעבוד עם אף אחד שאינני מחבב. אינני צריך לעשות דברים שאינני מחבב. אני יכול לעשות מה שארצה בזמן שארצה.’ כמובן זו אחת הסיבות בגללן עושר וכסף נחשקים כל כך, מפני שהם נותנים לנו את הכוח לכונן תנאים שבהם נוכל, במידה מסוימת, להפחית או להעלים את הצורך לחוות דברים ואנשים שאיננו מחבבים, ולהביא למירב את חוויות הדברים והאנשים שאנו מחבבים.
אבל בסופו של דבר זוהי דרך מתסכלת לחיות את חיינו, מפני שאפילו אם אנו חווים הרבה דברים שאנו מחבבים, האינטנסיביות של העונג מהם אינה יציבה. כל דבר שהינו נעים כפוף לחוק התשואה הפוחתת. אתה מקבל מזה מידה מסוימת של עונג בפעם הראשונה, ואז אחרי מספר פעמים אינך מקבל עוד כל-כך הרבה עונג, אז אתה צריך להגביר את הגירוי כדי לקבל אותה מידה של עונג. זה נמשך עוד ועוד. בביטוי הבוטה ביותר של זה, אנשים המשתמשים בסמים מוצאים רמה מסוימת של סם כמספקת להם את התחושה הנחשקת, ואז לאחר זמן-מה הם חייבים להגביר את המינון.
דינמיקה זו אינה מוגבלת לשימוש בסמים. זהו הסיפור בכל ממלכת תענוגות החושים. מערכת העצבים שלנו אינה יכולה לעמוד ביותר מדי עונג. גופנו צריך שינוי. איננו יכולים לשבת בשקט יותר ממספר שניות בכל פעם מבלי להיות חייבים להניע את הגוף קמעה. כך החיפוש אחר ‘הנעים’ כרוך תמיד במידה של כאב. צל הפרידה תלוי תמיד מעל העונג שלנו.
בסרטים רומנטיים ובספרים הזוג הצעיר המביט מעלה אל הירח המלא בגן אומר: ‘הלוואי ולילה זה היה יכול להימשך לנצח!’ למה לומר זאת? הייתם אומרים דבר כזה רק אם ידעתם שזה לא יימשך לנצח. קיימת תחושה שגם כאשר דברים במצב נפלא, בירכתי מוחנו אנו חושבים, ‘הכל יתדרדר מעכשיו והלאה. כנראה לעולם לא יהיה יותר טוב מזה’. קשה מאוד להפריד בין תחושת ההתעלות הזו (ואו! זה הכי טוב שהיה!) לבין המחשבה העצובה המהבהבת, ‘כן, אבל לעולם לא יהיה טוב יותר מאשר עכשיו, ואולי אף פעם לא יהיה שוב כל כך טוב’. זה אך טבעי, לא? זה רק חלק טבעי של החיים.
כמובן, כאשר פרידה מתרחשת, זהו הלם. אנשים אומרים, ‘פשוט לא חשבתי שזה יקרה אי-פעם’. למה לא? למה זה כל-כך בלתי אפשרי להעלות בדמיון? כל סוגי הפרידות מתרחשים כל הזמן סביבנו. אבל חלק מן האסטרטגיה להתמודד עם הירידה בעונג ובשמחה ובסיפוק ועם התחושה העמומה של פרידה תלויה-ועומדת וכאב וצער, היא פשוט לסגור את תודעתנו – אל תחשוב על זה. ‘אני לא רוצה לחשוב על זה. זה חולני. זה רק ידכא אותך יותר. הבט בצד הבהיר של החיים.’
הרעיון בבודהיזם הוא להיפתח לאמת שבדברים, הן לצד שאנו מוצאים מענג והן לצד שאנו מוצאים בלתי-נעים. ברגע שאתם מתחילים לצנזר את חווייתכם, כאשר אתם אומרים ‘אני רוצה לחשוב רק על זה’ או ‘זה רק גורם לי למתח, זה רק ממלא אותי פחד’, אתם יוצרים את נמרי-הנייר בלבכם ואתם נותנים אנרגיה לתכונות שליליות אלו. על ידי הימנעות מלחשוב על הדברים האלה אתם מחטיאים את המטרה שיצאתם להשיג.
להיות ברגע הנוכחי איננה מטרה בפני עצמה וזה לא כדי להתענג בַּשלווה. להיות ברגע הנוכחי היא רק בריאות-נפש בסיסית. זהו תנאי נדרש לצמיחה בדהמה במטרה לדעת באמת החיים מה הם – לא כפילוסופיה, לא כמבנה אינטלקטואלי מורכב, אלא כהתנסות ישירה. מה הוא גוף? מה הן הָרְגָשוֹת? מה הן תפיסות? מה הן מחשבות? מה היא הכרה-חושית?( הכוונה לחמשת מוקדי ההזדהות:     rupa, vedana, sanna, sankhara, vinnana) לא כתרגיל אבהידהמה מורכב, אלא כהתנסות ישירה.
להיות ברגע הנוכחי היא מהפכה בדרך שבה אנו חיים את חיינו. אנו מתחילים לחוש בטבעה-התהליכי של החוויה, במקום להיות אובססיבי לתוכן החוויה. הדגש משתנה באופן טבעי. אנו מוצאים דברים עולים בתוכנו. למשל, אתם חווים פיהוק או עיטוש כמשהו שפשוט עולה. אינכם מחליטים להתעטש. אינכם מחליטים לפהק. זה פשוט קורה. וכך, באותו אופן, גם המחשבות, הָהָרְגשות והרגשות.
וזה הדבר המוזר – כוונה, מחשבה והרגשה עולים תחילה, וזה שחושב ומרגיש עולה בעקבות המחשבה. מבחינה פילוסופית זה יכול להיות נתון לוויכוח, אבל זה משהו שאנו יכולים לצפות בו בבהירות רבה על ידי היותנו ברגע הנוכחי. השכל הישר אומר שקודם יש מישהו שחושב, ואז קיימת מחשבה. האם זה מה שקורה באמת? האם אי פעם פיתחתם שקיפות, יציבות, חדות- שבהם אתם יכולים באמת להביט ישירות במה שקורה? כמה מהנחותינו הנחשבות-ביותר מתהפכות באופן קיצוני למדי כשאנו מוכנים לעשות זאת, להתבונן ולראות מה מתרחש פה באמת. זה משחרר.
ג.       שיחרור וכללים
שיחרור היא המילה שהבודהה השתמש בה לסכם את כל תורתו. בהצגה המסורתית של הבודהה-דהמה נאמר שקיימות 84,000 סוטות, פרקי-תורה, ולכולן טעם אחד. ממש כפי שלכל המים בכל האוקיינוסים טעם אחד מלוח, כל תורותיו של הבודהה יש להן טעם יחיד של שיחרור.
כאשר אנו מתרגלים נדיבות, התחלקות, נתינה לאחרים, זה הוא תרגיל משחרר אם זה נעשה במובן שהבודהה הורה. צריך להיות שיחרור מהצמדות לדברים חומריים, שיחרור מקמצנות, שיחרור מרוע. כך אנו מפתחים את השלב הראשון-ממש של עזיבה ושיחרור.
אנו עוזבים במישור החומרי, עוזבים את היצמדותנו לכסף ולעושר. כאשר אנו מתרגלים בחכמה נדיבות עלינו להתחיל לחשוב אודות אנשים אחרים. זוהי מדיטציה בפני עצמה. אם אתם עומדים לתת משהו למישהו עליכם לחשוב על צרכיו. מה ישמח אותו? אתם משחררים את עצמכם מנקודת המבט המרוכזת בעצמכם. אתם לוקחים את נקודת המבט של הזולת, שמחתו של הזולת, אל תוך שיקוליכם. זה משחרר וזו הסיבה ששמחה כה רבה באה מנתינה והתחלקות.
כאשר אתם מתחלקים ולא רוצים שאיש ידע על כך – זה הסוג הנפלא ביותר של התחלקות. רבים מכם יודעים שהביטוי בתאילנדית למעשה כזה הוא ‘להצמיד עלה זהב לגב של הבודהה’. אם אתם שמים עלה זהב בחזית הבודהה כל אחד יכול לראות אותו. אם אתם שמים את עלה הזהב בגב הבודהה איש אינו רואה אותו, אבל אתם יודעים שהוא שם. זה הוא סוג משחרר יותר של נתינה מאשר כזה שבו מישהו מצפה למשהו. התחממות במילות שבח והערכה יכולה להפחית את הכוח המשחרר שבנתינה. אם אתם נותנים ומצפים למשהו בתמורה אז אתם מקבלים פחות זכויות מאשר אם אתם נותנים מבלי לצפות לכלום.
שמירה על כללי התרגול גם היא תרגיל בשיחרור. קיימת אי-הבנה גדולה באשר לתפקידם של הכללים ו-סילה, או ‘מוסר’, בתרגול הבודהיסטי. שמירת הכללים וניהול אורח חיים מוסרי אינו סוג של תרגיל-מקדים. זה הוא כשלעצמו תרגול הדהמה.זה הוא כשלעצמו פיתוח המודעות-העצמית.
בתרגול המדיטציה המתרגל לוקח עצם מסוים – זו יכולה להיות מילה, מנטרה, או זה יכול להיות חלק של הגוף, הנשימה, מראה של שלד או משהו אחר ואז המתרגל עוזב כל דבר אחר מלבד הדבר המסוים הזה. אינכם יכולים לקפוץ מהיצמדות לכל מיני דברים אל אי-היצמדות לשום דבר. בסופו של דבר אתם יכולים לעזוב גם דבר זה.
מוקדם יותר הזכרתי את התרגול של להיות ברגע הנוכחי בחיי יום-יום, ולהיות מודע-לעצמך. המילה בתאילנדית ל-סאטי, שמתורגמת לאנגלית בדרך כלל mindfulness היא ‘kwahm raleuk dy’, או – היזכרות. היבט חשוב של המודעות העצמית הוא ההיזכרות במה שצריך להיזכר בו בכל זמן ומקום. זוהי צורה של אי-שכחה והיא יכולה לכלול לא רק לשאת בזיכרון את אובייקט המדיטציה, אלא גם תורות מסוימות או מידע נחוץ. מודעות עצמית אינה מודעות ערפילית מרחפת. אינכם יכולים להיות מודעים סתם. עליכם להיות מודעים למשהו. במדיטציה אתם מודעים לעצם מסוים, אבל בחיי היום-יום, למה אתם יכולים להיות מודעים? המחדל באי-העלאת שאלה זו, וכתוצאה הישארות ללא אובייקט ברור למודעות הנו חלק מן ההסבר מדוע קל כל כך להיות מוסח בחיי היום-יום.
ברמה עדינה יותר המתרגל יכול להיות מודע למחשבות ולרגשות וכן הלאה, אבל חשוב שיהיה אובייקט להיזכרות שהינו מעט יותר ממשי וברור. וכללי התרגול הם אלה המספקים מטרה זו. אנו מודעים לעצמנו ביחס לכללי התרגול. במילים אחרות, כאשר אנו שומרים על הכללים, אנו מתרגלים מודעות-עצמית.
הבודהה אמר שהמהות של סילה, או “מוסריות” הוא צ’טנה, או “התכוונות”. זו היא גם מהות הקאמה. מכאן אנו רואים את חשיבותה היסודית של צ’טנה. אנו נהיה תכליתיים במאמצינו להימנע מלייצר קאמה רעה ובמאמצינו לייצר קאמה טובה, רק כאשר תהיה לנו מודעות בזמן-אמיתי לצ’טנה, או “התכוונות”.
אז איך אתם יכולים להיות מודעים להתכוונות? זה קשה.
קשה מאוד לעקוב אחר עצם נע, אם הרקע לעצם נע זה הוא רבגוני ובלתי יציב. אבל אם יש לכם רקע אחיד ורשת-משבצות, אז אתם יכולים לעקוב אחר תנועותיו של העצם הנע בקלות רבה הרבה יותר. אנו יכולים לשרטט את מהלכו, נניח ממשבצת B4 ל-C6. רשת כזו עוזרת מאוד, וכללי התרגול מהווים רשת מאותו סוג – תבנית או מסגרת שבה המתרגל יכול לראות את התנועות המורכבות של ה כאשר הן מתחילות להוביל תנועות של הגוף ושל הדיבור שתהווינה קאמה רעה ותיצורנה בעיות הן לאדם עצמו והן לאחרים בהווה ובעתיד.
קחו את כלל התרגול הראשון. אנו מקבלים על עצמנו בהחלטה נחושה לא לפגוע בשום יצור חי, אפילו אם הוא מפחיד או מסוכן או מטריד.עכשיו כבר איננו לוקחים ברצינות או מזדהים עם הכוונה לפגוע. בכך שבאופן מודע, בכוונה ומרצון אנו מקבלים כעיקרון של חיינו את הכוונה לא לפגוע, אנו מיד שופכים אור על הכוונה לפגוע, בכל מקרה שתופיע. אנו נעשים מודעים להופעה של הכוונה לפגוע בגלל שאנו כֵּנִים בכוונתנו לא לפגוע. אותו דבר לגבי שאר כללי התרגול. זו הסיבה ששמירה על כללי התרגול איננה הקדמה לתרגול הדהמה, היא נמצאת בלב התרגול.
אנו יכולים להרחיב תרגול זה מחמשת כללי התרגול, שהנם הרמה הבסיסית ביותר. בחיי הנזיר יש לנו מספר לא-יאומן של כללים שאנו משתמשים בהם כיתדות-סימון למודעות-עצמית. שימו לב כיצד הנחתי את התיק שלי כאן. זה לא סתם מקרה. חונכתי שעלי לקפל זאת בצורה כזו. אם אינני עושה זאת זו חריגה מהקורוואט, דרכי התרגול. יש כללים רבים כאלה, שנזירים שומרים ושאינם קשורים להימנעות מפעולות שליליות, אלא מיועדות לקדם מודעות-עצמית ולשמור עלינו מחוברים לרגע הנוכחי.
במערב אנו נוטים ליחס בעייתי עם כללים. אנו חשים שהם משהו כפוי עלינו, ולעתים קרובות אנו חשים הכרח להתמרד נגדם, ושיש משהו אצילי במעשה כזה – ובאמת, לפעמים יש.
אבל הרעיון שלי בעניין תרגול כללים, וזאת מתוך הניסיון של חיים בתוך כללי הנזירות זה למעלה משלושים שנה, הוא שהייתי משווה זאת למוזיקאי המנגן יצירה קלאסית. אם אתם מאזינים לקונצ’רטו לכינור, אני בספק אם אתם מרגישים ‘הכנר המסכן הזה, אין לו שום חופש כלל. כל תו ותו שיוצא מכלי הנגינה שלו נקבע עבורו על ידי מוצרט לפני מאתיים או שלוש מאות שנה’. איננו חושבים שהיצירתיות בהקשר זה מוגבלת או מתפשרת על ידי הצורך לעקוב אחרי התווים. להפך, עבור המוזיקאי התווים הופכים להיות כלי הביטוי שלו. זה נכון גם באומנויות אחרות. יש ציטוט מפורסם של רוברט פרוסט בעניין חרוז חופשי. הוא דחה אותו. הוא אהב לכתוב יצירה מחורזת. הוא אמר שלכתוב חריזה חופשית יהיה כמו לשחק טניס ללא הרשת. עצם המגבלה של הרשת עושה את הטניס למעניין.
כאשר אנו לוקחים על עצמנו מגבלות מסוימות מרצוננו, מחליטים לא לעשות דברים מסוימים, בהבנה ברורה של הערך בהימנעות זו, הייתי אומר שאיננו מרגישים שבויים או מוגבלים כלל. ההפך הגמור.
תרגול הסילה משחרר.
ד.       להתרסק באותה מכונית
שיחרור בתחום הפסיכולוגי מתחיל בהפחתה או ביטול תחושות האשמה והחרטה. השיחרור מאשמה ומחרטה הוא דבר נפלא והוא נסמך על סילה. אתם מציבים מרצונכם גבולות לעצמכם. מבלי שהם נכפים עליכם, אתם מקבלים אותם עליכם. מתוך תרגול שבו באופן עקבי הנכם מסוגלים לחיות בתוך כללים אלו, מתפתח ביטחון הולך וגדל בעצמכם. אתם יודעים שקיימים מספר עקרונות שאתם יכולים להחזיק בהם אפילו במצבים או בנסיבות שיהיה די קשה לעשות זאת. כתוצאה, אינכם צריכים לחזור באופן תמידי שוב ושוב בלבכם, ‘למה אמרתי זאת?!? למה עשיתי זאת?!?’.
אם מישהו מכם עשה תקופות-התבודדות מדיטציה, אולי נתקלתם בתופעה שבה שיר מסוים עולה במוחכם ואינו מסתלק משם. זה קרה לי בתקופת-התבודדות ארוכה כשהייתי נזיר צעיר. השיר שלי היה של דייויד בואי וזה היה שיר שחיבבתי מאוד כחילוני. השיר נקרא ‘תמיד מתרסק באותה מכונית’, והוא מסכם את הרעיון שאנו חוזרים על אותן שגיאות שוב ושוב. אתם אומרים, ‘לעולם לא שוב! לעולם לא אהיה עוד כל כך טיפש! לעולם לא אעשה זאת שנית!’ עד לפעם הבאה שבה אתם עושים זאת, וכך אתם מתרסקים באותה מכונית שוב ושוב ושוב. באותה תקופה הייתי במצב הזה שבו הרגשתי כי אני חוזר על אותה שגיאה שוב ושוב, ואז לפתע, משום מקום, קפץ לו השיר הזה מאמצע שנות השבעים.
זוהי בעיה אמיתית במדיטציה. אם אתם פועלים בעקביות בדרכים החותרות תחת עקרונותיכם ומטרותיכם והאידיאלים שלכם, אתם מאבדים הרבה אנרגיה ובטחון-עצמי.קל מאוד אז להתחיל להתבונן בעצמכם באופן תובעני ביותר. אתם מאבדים את הכבוד-העצמי וההערכה העצמית. אם אינכם זהירים אתם עלולים ליצור תחושה הרסנית של ‘עצמי’. ‘אני אדם רע. אני חסר-תקווה. אני לא יכול לעשות זאת.’ אתם מאמינים בקול הקטן הזה שבתוך ראשכם, ואתם יוצרים את האישיות הזו – ‘אני’ שאיננו טוב. לפעמים, במצבים כרוניים, אתם אפילו רואים נתיב לכיוון שמחה וצמיחה מוגברים, ואתם חושבים’ נו, אני לא טוב מספיק שזה יגיע לי’. זהו מצב-רוח איום ומעוות. סוף-סוף אתם רואים איזושהי שמחה בחיים, ואז אומרים לעצמכם, ‘אבל זה לא מגיע לי’. השאלה שצריכה להישאל מיד היא ‘למה לא?’
בימים אלו נעשים מאמצים לתקוף סוג זה של שליליות באמצעות היפוכה. אבל הם מתמקדים בסוג הבסיסי ביותר של עונג. ‘זה מגיע לך! קנה את זה כי זה מגיע לך! צרוך את זה כי מגיע לך. מגיעים לך כל הפרסום ההצלחה והנאות החושים שאתה חושק בהם’. התוצאה היא תחושה רחבה של “מגיע לי”, סוג של קלות ראש. אכן מגיע לכם אושר אבל לא בדיוק בדרך שהפרסומאים מתכוונים. זה לא בדרך שמצריכה כרטיס אשראי. זה מגיע לכם כי עשיתם את כל העבודה הקשה להיוולד בן-אנוש. אתם תופתעו כמה בכלל קשה להיוולד כזה. כאשר יש לכם גוף ו אכן מגיע לכם להיות מסוגלים לחוות אושר אמיתי בחיים. אם יש עיקר-אמונה בסיסי בבודהיזם הרי זו האמונה ביכולת השיחרור של בן-אנוש – בין אם אנו גברים או נשים, מערביים או מזרחיים. המגדר שלנו, הרקע שלנו, אינם רלוונטיים. די בזכות היוולדנו כבני אנוש לתת לנו את היכולת למצוא שיחרור ולמצוא חירות ואושר אמתיים. הרווחנו את ההזדמנות ליצור את הסיבות והתנאים לדברים אלו באמצעות יישום מתמיד וסבלני של תורות הבודהה.
ה.       סָמָדְהִי וקַאמַאטָהנָה
לפעמים אנו קוראים ספרי דהמה והם אומרים, ‘אין עצמי. יש רק חומר, הרגשות, תפיסות ומצבי תודעה עולים וחולפים’. זה יכול להישמע מאוד מכני ודוחה. לא מוצגת לנו שום מציאות מפתה. זו בוודאי לא תמונה מושכת כזו שאפשר למצוא בדבריהם של מיסטיקנים גדולים במסורות האלוהיות. אבל המורים הגדולים שלנו מדגישים כמה נורמלי, כמה מובן-מאליו כל זה נראה כשזה חפשי מהפרעות. הכל הוא פשוט כך. אני זוכר שאג’אהן צ’ה לא נראה אדם חכם או שליו באופן חריג, לפחות כפי שאני הבנתי מושגים אלו. זה רק שהוא נראה נורמלי לגמרי וכל השאר נראו פחות או יותר עקומים ומטושטשים.
אָנַאטָה – אנשים כותבים ספרים ארוכים על זה וזה באמת קשה להבנה. אבל אם אתם רק מוכנים לבוא לכיתה, לרגע הנוכחי, אז ‘אה, זה כל כך פשוט’. אין פה משהו יותר עמוק מאשר זה? זה רק נורמלי.’ אבל זה הנורמלי שהתעלמנו ממנו. כפי שאמרתי בהתחלה, הדברים המעמיקים ביותר הם הפשוטים ביותר, הבסיסיים ביותר. כפי שאמר אחד המורים, נפלאה יותר מפיתוח יכולת-על-טבעית לעוף באוויר היא היכולת ללכת באופן נורמלי עם מודעות ומודעות-עצמית. תרגול הסמדהי הוא זה שבעזרתו אנו מפתחים את הכלים לשחרר את עצמנו, ולו זמנית, מן הרגשות השליליים המעיבים עלינו לעתים קרובות. אנו מפתחים את יכולת המאמץ, את הדעת ואת הערנות, יחד עם הנשימה – להיות לגמרי ערני למשך נשימה אחת ונשיפה אחת, ואז להתחיל מחדש. להיות לגמרי ערני, לגמרי מודע, לנשימה אחת ונשיפה אחת, ואז להתחיל שוב ושוב ושוב. לזהות כשזה נסחף – נסחף למחשבה, נסחף לעמעום, ולחזור-ולבסס את תשומת הלב. זוהי העבודה הבסיסית שעלינו לעשות. אין קיצורי דרך. אין מעקפים סביב זה. זה קשה מפני שהתעלמנו מזה בעבר. זה איננו בלתי אפשרי אבל זו עבודה קשה.
יש מילה אחרת: קַאמַאטָהנָה. קאמא פירושה ‘בסיס’ ו-טהנה פירושה עבודה. כך שאובייקט המדיטציה שלכם הוא ה- קַאמַאטָהנָה שלכם. זה המקום בו אתם מבצעים את העבודה שלכם. זה קשה, אתם יודעים, מפני שאתם הולכים נגד הזרם. אתם מפתחים הרגלים חדשים, והרגלים ישנים קשה לשרש. אבל הביטו מקרוב ותראו את המידה שבה אתם סובלים לשווא בחיים רק מפני שמעולם לא עשיתם עבודה זו. לעתים רחוקות אנו מזהים מתי אנו נהיים מתוחים, מודאגים, חרדים, כועסים, פגועים, וכן הלאה. אף פעם לא פיתחנו ארגז-כלים של אמצעים מיומנים לטפל ברגשות שליליים. אם אף פעם לא נפתח כלים, מגוון אמצעים מיומנים כדי ליצור, לתחזק ולהביא לבשלות מצבים חיוביים, כי-אז נהיה תמיד קרבנות הנסיבות.
לעולם לא תהיה שום עצמאות רוחנית אמיתית בחיינו. מצבנו יהיה תלוי תמיד בנסיבות, תלוי באנשים, תלוי בזה, תלוי בהוא. שום חירות פנימית או שיחרור.
הבודהה אומר שאנו יכולים למצוא מפלט פנימי שבו נהיה כְּאִי לעצמנו, כהר שאינו זז ברוח ובגשם. סוג זה של יציבות ולכידות פנימית אינו מושג באמצעות הפניית עורף לחוויות מסוימות וניסיון ליצור מצב התענגות מיוחד. אם אתם מתרגלים מדיטציה מפני שהחיים נמאסו עליכם, או נמאסתם על עצמכם, ואתם רק רוצים ללכת למקום אחר שבו לא תצטרכו להשלים עם כל הדבר הזה, אז אתם כבר בכיוון הלא-נכון. זה התרגול שעשוי להוליך לגן-עדן. אבל זה אינו התרגול המביא לשיחרור.
אתם יכולים להיכנס למדור בגן-עדן, שבו אתם יכולים פשוט לעצום עיניים ולהרגיש טוב לזמן-מה, אבל היכולת לעשות זו מותנית בבריאות, בנסיבות חיצוניות וכן הלאה, והיא אינה משהו שבסופו של דבר אפשר לסמוך עליו. ההבנה המידית של דברים כפי שהם, של התעלויות כהתעלויות, נפילות כנפילות, מחשבות כמחשבות, תפיסות כתפיסות, זה המקום ממנו מגיעה היציבות. אנו מתחילים לראות דברים פחות כישויות מוצקות, אנו תופסים דברים פחות במונחים של אישיות ואנשים, ויותר ויותר במונחים של זרימה, זרם מותנה של תופעות.
ו.        סיכום
התחלתי בסיפור, והייתי רוצה לסיים בסיפור. זהו סיפור על נער בן-עשרה שנהיה מעורב בחברה רעה, המוקדשת להתפרעות, שתייה, סמים וכן הלאה. בחבורה זו היה בחור אחד, יתום, שהיה אלים וקיצוני יותר מכול השאר. במהלך קטטה בחור מרושע זה הרג את החבר החדש בחבורה. כתוצאה הוא נעצר ובסופו של דבר נדון לעונש מאסר ממושך.
באולם המשפט, בעת מתן גזר הדין, אמו של הנער שנהרג היתה נסערת ביותר וכועסת מאוד. הרגשתה היתה שעונש המאסר שהוטל על רוצח בנה היה קל הרבה יותר מדי. היא איבדה שליטה לחלוטין והחלה לצרוח לעבר הבחור, ‘אני אהרוג אותך! אני הולכת להרוג אותך!’
אז הבחור הלך לכלא, והיות ולא היתה לו משפחה וגם לא חברים אמיתיים, לא היו לו שום מבקרים.
חדשים אחדים חלפו, ואז יום אחד נאמר לו שיש לו מבקר. הוא יצא, תוהה מי זה יכול להיות. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההלם שלו כשראה שהמבקר אינו אלא אמו של הנער שאותו הרג.   מה לומר לה? זו היתה פגישה מאוד מוזרה ומביכה. אחרי כמה מילים מתוחות האישה הלכה – אבל היא חזרה ביום אחר. היא באה שוב ושוב והפכה למבקרת קבועה במשך שנים. מערכת יחסים התפתחה, והפכה חמה יותר ויותר עד שבסופו של דבר הבחור הצעיר השתנה. הוא הפך לאסיר לדוגמה ושוחרר על-תנאי זמן רב לפני שאפשר היה לצפות לזאת. 
כמובן, כשעזב את הכלא לא היה לו לאן לפנות והאישה אמרה, ‘אתה יכול לבא לגור איתי כאילו היית בני’. וכך הוא עשה.
יום אחד הם ישבו ליד שולחן המטבח והאישה אמרה, ‘אתה זוכר את בית המשפט, כשצרחתי שאני הולכת להרוג אותך?’
הוא ענה, ‘כן, איך הייתי יכול לשכוח? אבל כל זה בעבר עכשיו. אל תדאגי בקשר לזה.’
היא אמרה, ‘ובכן, עשיתי את זה. השגתי את הנקמה שלי.’
הוא אמר, ‘למה את מתכוונת?’
‘אחרי המשפט ביליתי זמן רב במחשבות על זה ונוכחתי שזה לא היית אתה שהרג את הבן שלי, זה היה הרוע שבלבך. לא הייתי צריכה להרוג אותך. אם רציתי להשיג נקמה הייתי צריכה להרוג את הרוע שבלבך. לכן התחלתי לבקר אותך ונתתי לך אהבה ועדינות והבנה במשך תקופה של הרבה שנים. עכשיו אני רואה אותך ואני גאה בך מאוד ואני לא רואה בך בכלל את הכעס והשנאה והאלימות ההם. הרגתי את זה. הרגתי את זה באהבה שלי, ועכשיו השגתי את נקמתי.’
אני באמת מחבב את הסיפור הזה. זהו ביטוי מאוד מעשי ופשוט של חכמה. לראות שלא קיימים ‘האנשים ההם’ שעושים דברים, אלא קיימים רגשות שליליים מתפרעים מפני שאנשים מעולם לא פיתחו את הדהמה.
הם מעולם לא פיתחו את התרגול המשחרר של נדיבות, כללי תרגול, מדיטציה – של לימוד, של התבוננות, של חקירה, של איתגור ההנחות ודרך-ההסתכלות של עצמך. הם מעולם לא פיתחו את הערנות הזו, את היכולת ללמוד מה הוא מה בחיים, במקום סתם להאמין במה שאומרים לנו.
כשאישה זו, בעקבות האירוע הטראומטי, באמת התבוננה בסיבה של האירוע הנורא שקרה לה, זה לא היה האיש הרע, אלה היו הכעס והשנאה והאלימות בליבו. ככל שנתרחק מסוג זה של בסיס ‘אישי’, דרך זו של ראיית דברים במונחים של אנשים ואישיות, ונביט יותר ויותר במה שמתרחש באמת, כמה תוצאות משחררות באופן מהפכני תוכלנה להתגלות. ואנו יכולים להיות שפני-הניסיון של עצמנו. אנו לומדים אודות המצב האנושי באופן היעיל ביותר על ידי התבוננות במצב שלנו. אנו בני אנוש, ואנו רוצים ללמוד על חמדנות ואי-חמדנות, שנאה וסלחנות, אשליה וחכמה. אנו לומדים בצורה הטובה ביותר באמצעות התבוננות פנימה. אנו לומדים כיצד להגן מתכונות רעות ואיך להתמודד עם אלו שכבר הופיעו. אנו לומדים איך ליצור תכונות אציליות ואיך לטפח את אלו שכבר הופיעו. זוהי דרך נפלאה שכולנו יכולים ללכת בה. אני בוודאי רואה כבוד לעצמי וברכה גדולה בהליכה בעקבותיו של הבודהה בדרך זו. אני מקווה שגם אתם כולכם תפיקו תועלת מהשלווה, החכמה והחמלה של תורותיו של הבודהה.
אג’אן ג’יאסארו (Ajahn Jayasaro)
נולד באנגליה ב-1958.אג’אן ג’יאסארו הצטרף לקהילתו של אג’אן סומדהו כ-אנאגריקה למשך עונת-הגשמים ב- 1978. בנובמבר 1980 הוא הוסמך כנזיר בודהיסטי ב-וַוט נוֹנג פָּה פּוֹנג, במחוז אוּבּוֹן רָצַ’טַנִי שבתאילנד, על ידי הנכבד אג’אן צָ’ה.
בין 1997 ל-2002 היה אג’אן ג’יאסארו אב המנזר של ווט פה ננצ’ט.
כיום הוא חי לבדו במִבְדַד לרגלי הרי קוֹ יַאִי שבצפון מזרח תאילנד ומלמד דהמה באופן קבוע ב-בַּהן בּוּן.
ספרוני דהמה והקלטות של שיחות דהמה רבות שנתן במשך השנים ניתן לקבל באמצעות קרן פניפרטיפ
Panyaprateep Foundation – panyaprateep@gmail.com

מודעות, כללי-תרגול ולהתרסק באותה מכונית

א.       מודעות-עצמית ברגע הנוכחיהייתי רוצה לפתוח בסיפור קצר אודות למדן חרוץ מאוד. אדם זה השקיע מאמץ רב בלימוד הכתובים והסוטות, הפרשנויות, פרשנויות המשנה והפרשנויות להן. …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו