EN
EN

שבעת גורמי ההתעוררות- בשבח הכישלון בדרך להארה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

א. “שבעת גורמי ההתעוררות”

בין הכלים הרבים שהבודהא מציע לפתח אותם כאמצעים יעילים שמובלים  לערות מלאה,  נמצאים “שבעת גורמי ההתעוררות ” (בוג’האנגה).

אלו שבעה נושאים או שבעה תחומים אשר מי שמנסה ללכת בדרך להארה, כפי שהבודהא מציג אותה, אמור לפתח לכלל שלמות:

  1. תשומת לב (סאטי- סאמבוג’האנגה)
  2. חקירת התופעות (דהאמא- ויצ’אייא- סאמבוג’האנגה)
  3. אנרגיה/ התמדה (וירייה- סאמבוג’האנגה)
  4. התלהבות/ התרוממות רוח (פיטי- סאמבוג’האנגה)
  5. שלווה /רגיעה (פסאדהי- סאמבוג’האנגה)
  6. ריכוז (סמאדהי- סאמבוג’האנגה)
  7. איזון התודעה/ השתוות הנפש (אופקהא- סאמבוג’האנגה)

מדובר כמובן על מטלות לא פשוטות, שכל אחת מהן ראויה להילמד לעומק, על כול  דקויותיה  כדי שנוכל להפנימה בחיינו (וכמובן שכל אחת מהן ראויה למאמר נפרד…)

במאמר זה אני מבקש שני היבטים של אותם “שבעת גורמי ההתעוררות” וכן את האופן שבו הבודהא מבקש שנתייחס אליהם, היות ולטעמי מדובר על גישה מעשית ולא שגרתית.

ב. ההיבט הספיראלי

ניתן להתבונן על “שבעת גורמי ההתעוררות ” כתהליך ספיראלי, אשר מתחיל בגורם ההתעוררות הראשון, של “תשומת לב” ומסתיים בגורם ההתעוררות השביעי, של “איזון התודעה”.

הספיראליות של התהליך מתבטא בכך שזה אינו תהליך קווי שמסתיים לאחר מעבר אחד על אותם “שבעת גורמי ההתעוררות”. אלא שימוש בכול אחד מאותם גורמי התעוררות כדי לפתח ולחזק עוד יותר את אלו בקדמו לו בסבב הקודם.

כך למשל, “איזון התודעה” שהושג מאפשר לנו לחזור ולפתח עוד יותר את גורם ההתעוררות הראשון של  “תשומת לב”, מה שיאפשר לנו לפתח את גורם ההתעוררות השני של “חקירת התופעות” ולהתבונן עמוק יותר על התופעות , מכאן, נבנית בנו “אנרגיה” ויכולת התמדה גדולה יותר, וכן הלאה.

  1. תשומת לב:

בגישה זו, התהליך מתחיל בפיתוח של “תשומת לב”, היות והיא הבסיס לדרך והמאפשרת התפתחות של כול יתר התכונות.

תשומת לב אינה פשוט “לשים לב אל כול מה שקורה עכשיו”. היא כוללת בתוכה גם מרכיב של סינון ובדיקה- מה מתאים להקדיש לו יותר חקירה  ומה לא.

באופן כזה, היא משמשת כ”שומר השער” אשר מסייע בבחירת נושאי ההתבוננות הרצויים, כאלו שיעזרו להתקדם בדרך ולפתח אותה.

  1. חקירת התופעות:

“תשומת לב” מאפשרת לנו לפתח את היכולת של  “חקירת התופעות”. אנו מתרגלים  להתבונן באופן שיטתי ולא שיפוטי בתופעות כולן. הן בתופעות הפיזיקאליות/ חומריות והן בתופעות הפסיכולוגיות/ מנטאליות, שבתוכנו ואצל אחרים.

יש כאן אנליזה של התופעות.  ככאלו שהן חיוביות ומועילות  וכאלו שהן מזיקות ולא יעילות.

דרך ההתבוננות  כזו בתופעות מאפשרת לפרום את הדפוסים ששולטים בנו, לא לחזור על תגובות אוטומטיות ולשהות עם כל אירוע או סיטואציה שנקרית בדרכנו.

כך אנו מגלים את העובדה שהמציאות הינה רצף של תופעות שעולות, משתנות ודועכות עקב מצבור של תנאים התניות וסיבות שאיננו יכולים לעקוב אחריהם וללא קשר אל מה שרצוי או לא רצוי כרגע עבור האישיות שלנו.

אנו מגלים גם שאנו בונים ללא הרף מציאות סובייקטיבית סביב אותן תופעות,  כזו שמורכבת  מתכנים וסיפורים אישיים וסובייקטיביים שמקורם ב”זיהומים המנטאליים”  שבנו.

באופן כזה,  אנו גם חושפים את המשותף מאחורי כל התופעות, את היותן ארעיות משתנות ולא קבועות, את היותן ריקות מקיום עצמאי ונפרד ואת היותן מקור לסבל שעולה בנו.

  1. אנרגיה/התמדה:

“חקירת התופעות” גורמת לנו לראות את המציאות שבתוכנו ומסביבנו באור אחר ויוצרת בנו את המוטיבציה ל”אנרגיה/ התמדה”,  הנדרשים להליכה בדרך בלי להיות המום ומוכרע מהקושי והמכשולים הקיימים בה.

אנרגיה זו מאפשרת לנו להיות יעילים בדרך. לפתח את התכונות הטובות והמועילות שיש בנו ולצמצם למינימום את התכונות המזיקות והלא יעילות שעוצרות אותנו וגורמות לנו לרצות להפסיק את התהליך הלא פשוט של השינוי הפנימי שמתחיל להתרחש.

מכאן, אנו עוברים לארבעת “גורמי ההתעוררות ” הבאים, אשר מזוהים עם  “ג’האנא” (שלבי מדיטציה שהם מצבי תודעה עדינים ועמוקים הנבנים בתהליך התרגול המדיטאטיבי)

  1. התלהבות/התרוממות הרוח:

“אנרגיה /התמדה” מאפשרת לנו למצוא גם “התלהבות/התרוממות רוח”, מעצם ההליכה בדרך ומה שאנו מקבלים ממנה ולהתייחס לקשיים כמשניים בהשוואה לכך.

“התלהבות/ התרוממות הרוח”, נמצאת בין שלושת הגורמים הראשונים ובין שלושת האחרונים.

במידה מסוימת ניתן לומר כי היא זו ש”מחברת” בין שני הצדדים ויש בה משניהם, גם התלהבות שמגיעה מן העשייה וגם התלהבות שמגיעה מכך שאנו מרפים ושוהים.

אין להמעיט בחשיבותו של “גורם ההתעוררות ” הזה, היות  ללא התלהבות פנימית שנבנית מעצם ההליכה בדרך, לא ניתן להמשיך בה לאורך זמן.

אם אנו נשענים רק על חוסן נפשי, על צורך אובססיבי להימלט ממצב נוכחי של סבל ותסכול, הדבר דומה לגפרור שנדלק באור חזק אבל בוער לזמן קצר, כובה ומשאיר רק אוד עשן.

     5. שלווה/רגיעה:

אותה “התלהבות/התרוממות הרוח” ששמה את הקשיים והמכשולים בפרופורציות אחרות, היא שמאפשרת לנו לבנות  “שלווה/רגיעה ” בסיסית.

עדיין עולים בנו מחשבות ורגשות, אבל אנו לא נסחפים עימם. לא מתלהמים ומשתוקקים לאלו שנראים לנו כנעימים וגם לא דוחים וכועסים על אלו שנראים לנו כלא נעימים ודוחים .  ולא הופכים למדוכאים בגללם.

מדוע זה כך? הסיבה פשוטה, עבור רובנו, רק כאשר איננו חשים בכאב פיזי ולא חווים רגשות סוערים או מחשבות טורדניות- אזי אנו יכולים להיות שלווים מבחינה מנטאלית.

הגוף הנינוח משדר לתודעה שגם היא יכולה להיות שלווה ורגועה. התודעה שאינה מוטרדת משדרת לגוף שניתן להירגע ולהיות רפוי ולא מכווץ.

השילוב של גוף נינוח ותודעה לא מוטרדת מתבטא בתחושת התרוממות הרוח- עכשיו נעים לי וטוב.

  1. ריכוז:

כאשר אנו הופכים לשלווים יותר, כאשר אנו רגועים יותר, יש לכך משמעות לגבי יכולתנו להיות עם תודעה דוממת יותר ויותר- כזו שבה לא עולים מחשבות ורגשות.

ריכוז נוטה לדכא את “חמשת המכשולים”- השתוקקות, איבה וכעס, חוסר שקט ודאגה, קהות חושים ועייפות וספקות עמוקים. (הערה: “חמשת המכשולים” הללו  נחלשים ואף נעלמים במצבי ריכוז עמוקים, אבל רק באופן זמני, כול עוד אותו ריכוז עמוק מתקיים. היעלמות מלאה ותמידית שלהם מתרחשת רק במצב של התעוררות מלאה).

תודעה במצב של ריכוז דומה לאגם שקט שבו אין הפרעות. הדבר מאפשר לנו  להתקבע על האובייקט שנבחר, ללא הפרעות ולאורך זמן, ובכך לבחון לעומק את מאפייניו.

  1. איזון התודעה/השתוות הנפש:

אותו “ריכוז” הינו הבסיס שמאפשר את עליית “איזון התודעה/השתוות הנפש”. זוהי  תודעה יציבה שאינה מושפעת ממה שעולה בנו, בין אם עלתה השתוקקות חזקה ובין אם עלתה  דחייה חזקה.

היא אינה מוכרעת ונשלטת על ידי מה שעלה, למרות שהיא נשארת תודעה פתוחה, ערנית וקולטת.

הספיראליות של התהליך מתבטא בכך שזה אינו תהליך קווי שמסתיים לאחר מעבר אחד על אותם “שבעת גורמי ההתעוררות”. אלא שימוש בכול אחד מאותם גורמי התעוררות כדי לפתח ולחזק עוד יותר את אלו בקדמו לו בסבב הקודם.

כך למשל, “איזון התודעה” שהושג מאפשר לנו לחזור ולפתח עוד יותר את גורם ההתעוררות הראשון של  “תשומת לב”, מה שיאפשר לנו לפתח את גורם ההתעוררות השני של “חקירת התופעות” ולהתבונן עמוק יותר על התופעות , מכאן, נבנית בנו “אנרגיה” ויכולת התמדה גדולה יותר, וכן הלאה.

ג. היבט האיזון  

גישה נוספת לעבודה עם “שבעת גורמי ההתעוררות “, כרוכה בהתבוננות בשני הצדדים שיש בהם.

כאן אנו מביטים באופן שונה על הדרך שבה ניתן להשיג ולפתח את כל אחד מ”גורמי ההתעוררות”. מצד אחד, יש בהם היבט יוזם/אקטיבי, אשר בא לידי ביטוי בתכונות של “חקירת התופעות”, “אנרגיה/ התמדה” וכן “התלהבות/התרוממות הרוח”.

אבל, יש גם צד שהוא הרבה יותר מעודן ולא ניתן לפיתוח על ידי “עשייה”, שבא לידי ביטוי בשלושת התכונות של “שלווה/רגיעה”, “ריכוז” וכן “איזון התודעה/השתוות הנפש”. פיתוח תכונות אלו נעשה דווקא להיפך מ”עשייה”, על ידי הרפיה ושהייה ברגע הנוכחי תוך קבלת כול מה שעולה בו.

  1. ההיבט היוזם/ אקטיבי:

ההיבט יוזם ואקטיבי, אשר בא לידי ביטוי בתכונות של “חקירת התופעות”, “אנרגיה/התמדה” וכן “התלהבות/התרוממות הרוח”. את שלושת “גורמי ההתעוררות ” האלו ניתן לפתח על ידי השקעת מאמץ ו”עשייה” במובן שאנו רגילים אליו ביומיום שלנו.מתאים לעבוד איתם כתרופת נגד למצבים בהם אנו מרגישים עייפים מנטאלית, חסרי מרץ, מלאי ספקות, לא ברורים לעצמנו  וקהי חושים.

במשל שנותן הבודהה – במקרים כאלו, אנו דומים לרמץ שנשאר ממדורה רטובה, שיש להדליק אותה כדי להתחמם, על ידי הוספת גזרי עצים והגדלת הלהבה.

  1. היבט ההרפיה והשהייה:

אבל,  יש גם צד שהוא הרבה יותר מעודן ולא ניתן לפיתוח על ידי “עשייה”, שבא לידי ביטוי בשלושת התכונות של “שלווה/רגיעה”, “ריכוז” וכן “איזון התודעה/השתוות הנפש”. פיתוח תכונות אלו נעשה דווקא בעזרת שימוש ביכולת שהיא להיפך מ”עשייה”, על ידי הרפיה ושהייה ברגע הנוכחי תוך קבלת כול מה שעולה בו.

יש כאן תהליך של ויתור על הצורך לשנות ולשפר כול הזמן, הרפיה וקבלה בזרועות פתוחות של כול התחושות, הרגשות והמחשבות שעלו בנו. זוהי היכולת לשהות באמת עם כול מה שעלה, מקורה בהפנמה שעצם הדחף הלא מודע והקבוע שקיים בנו “לעשות משהו” עם מה שעלה, הוא הגורם לסבל.

מתאים לעבוד עם גורמים אלו כאשר אנו מרגישים חוסר שקט, חווים תודעה לא שקטה ולא מרוכזת או מתח, לחץ, כמו גם עודף אנרגיה שמביא לבלבול.

באותו משל, הדימוי של הבודהה הוא למדורה שבוערת חזק מדי ויוצאת משליטה- שעליה אנו צריכים להתיז מעט מים קרים, כדי להחזיר אותה למצב של מתן חום מבוקר ולמנוע שריפה.

  1. היבט תשומת הלב:

בין שני היבטים אלו נמצא “גורם ההארה” של “תשומת לב” שחייב להיות נוכח תמיד ובמידה המקסימאלית, היות ואין דבר כזה “יותר מדי תשומת לב”.

כפי שהוזכר כבר מקודם, “תשומת לב ” כ”גורם התעוררות” אינה סתם תשומת לב, כזו  שמונעת מאיתנו להיתקל בקיר או לחצות קו הפרדה בכביש. זוהי התכונה של “תשומת לב נכונה”, אשר קיימת ב”אמת הנאצלת הרביעית” שמשמשת כבסיס לעבודה עם שאר הגורמים, תוך בנית גורמי ההארה השונים.

ניתן להמשיל את תשומת הלב לגופה של ציפור. יתר גורמי ההתעוררות נמשלים לכנפיה של אותה ציפור ורק כאשר שתי הכנפיים הללו מפותחות באופן שווה, הן מאפשרות לה לעוף ישר וללא סטייה.

ג. האם יש בי או אין בי את גורם ההארה.

בסוטרה בשם  “מאהא סאטיפאטאנה”, שהיא אחת החשובות ביותר בלימודים שנתן הבודהא, הוא מציג את  “שבעת גורמי ההתעוררות” כך (התרגום של הקטע מסוטרה זו נלקח מהספר “מה שלימד הבודהה” מאת וולפולה ראולה בהוצאת כתר ורימון חיים אחרים):

“ועוד, בהיקו, נזיר מתבונן במושאי התודעה כמושאי תודעה בהתייחס לשבעת גורמי ההתעוררות. איך הוא עושה זאת?

הנה בהיקו, אם גורם ההתעוררות “מודעות” נמצא בו, הוא יודע שהוא נמצא. אם אין בו מודעות, הוא יודע שאין בו מודעות. והוא יודע איך מודעות שטרם הופיעה מופיעה, והוא יודע איך נעשה פיתוח מלא של מודעות. אם גורם ההתעוררות “חקר מושאי התודעה” נמצא בו… אם גורם ההתעוררות “נמרצות” נמצא בו… אם גורם ההתעוררות “שמחה” נמצא בו… אם גורם ההתעוררות “שלווה” נמצא בו… אם גורם ההתעוררות “ריכוז” נמצא בו… אם גורם ההתעוררות “השתוות הנפש” נמצא בו, הנזיר יודע שהוא נמצא, אם גורם ההתעוררות השתוות הנפש איננו, הוא יודע שאיננו. והוא יודע איך השתוות הנפש שטרם הופיעה מופיעה, והוא יודע איך נעשה פיתוח מלא של גורם השתוות הנפש.

כך הוא מתבונן במושאי התודעה…”

הבודהה מציג כל “גורם ההתעוררות ”  כזה ואז מופיע המשפט הבא:

“אם גורם ההתעוררות … נמצא בו, הוא יודע שהוא נמצא. אם אין בו (אותו גורם ההתעוררות) …, הוא יודע שאין בו (אותו גורם ההתעוררות)…. והוא יודע איך (אותו גורם התעוררות) … שטרם הופיע מופיע, והוא יודע איך נעשה פיתוח מלא של (אותו גורם ההתעוררות)… “:

ד. בשבח המאמץ ובשבח ההתבוננות

עבור מרביתנו, זהו משפט די סתום, שהרי אנו מורגלים בכך שכאשר אנו רוצים לפתח בתוכנו תכונה מנטאלית מסוימת, עלינו להתאמץ ו”לעשות משהו” (כדי שהיא תתפתח בתוכנו). כאן טמונה למעשה אקסיומה, אשר רובנו אפילו לא מהרהרים בה ובוודאי לא מערערים עליה – ההנחה שככול שנתאמץ יותר ונשקיע יותר, כך ההתפתחות של אותה תכונה רצויה תהיה מהירה יותר.

והנה, הבודהא אומר לנו למעשה משהו שונה בתכלית: רק אם תדעו כל רגע ורגע  האם “גורם ההתעוררות ”  זה קיים כרגע בכם או לא- תדעו מה גורם לו לעלות בתוככם  ותוכלו גם לפתח אותו. ברמה הבסיסית ביותר, זו שמובנת לנו באופן אינטואיטיבי מחיי היומיום שלנו, משפט זה ניתן להבנה כהנחיה דו שלבית לפעולה, שבנויה מהתבוננות והסקת מסקנה כתוצאה ממנה:

בשלב א בדיקה:

“תתבונן/י האם כרגע יש בתודעתך את “גורם ההתעוררות ” הרלבנטי, תשומת לב או אנרגיה או ריכוז (וכן הלאה)

בשלב ב מסקנה מותנית:

“אם כן- המשך ושמר/י מצב תודעה זה, אם לא – פתח/י אותו”.

זוהי כמובן הנחיה נכונה וראויה, היות ועבודה על תהליך שינוי פנימי חייבת להתחיל בתהליך כנה של התבוננות פנימה ונכונות לבחון (ולהודות) האם קיימת  בי תכונה מסוימת או שהיא חסרה בי כרגע ומכאן לגזור את הפעילות המתבקשת.

ה. האם חייבים להצליח?

עם זאת, ניתן להרהר ברמה העמוקה יותר שעומדת מאחורי המשפט הזה של הבודהה, ולהבין אותו גם  כהנחיה להתבונן באופן שבו התודעה שלנו עובדת בדרך כלל, ורק מתוך הבנת מאפייני התודעה והדפוסים שלפיהם היא פועלת, לצאת להמשך הדרך. ברמה זו אנו מתבוננים באקסיומות של חיינו. אלו שאיננו מתעכבים להרהר בנכונותם ואפילו לא בעצם קיומם ובתפקיד שהן ממלאות בחיינו.

ישנה כאן בקשה להתבונן באותה שיפוטיות שמחלקת כל דבר שאנו חווים אותו בצורה דואלית: “או שאני מצליח/י או שאני נכשל/ת”. כאנשים מערביים מכווני מטרה, יש בנו נטייה בסיסית ומכרעת לטפל בכל סיטואציה בחיינו במונחים של הצלחה או כישלון ומכאן, לגזור את האופן שבו נמשיך ונתנהג, כדי “לפתור את הבעיה” שצצה בחיינו .

לכאורה, כך אנו אמורים לנהוג כך גם במקרה של הליכה בדרך אל ההארה. אנו אמורים לבדוק האם יש בנו את התכונות הרצויות ואם לא, אזי  לעשות כל מאמץ לפתח אותם, אבל התבוננות באותם “שבעת גורמי ההתעוררות ” מאפשרת לנו להרהר בגישה שונה שאינה “מכוונת מטרה” אלא ניתן לכנות אותה כ “מכוונת מקור”.

גישה “מכוונת מקור” מציעה מהפך מחשבתי. נכונות לשקול גישה לפיה עצם ההתבוננות היא שפותחת את הדלת לשינוי. התבוננות אינה חייבת להיות מלווה תמיד בעשייה. היות וישנם מקרים שבהם העשייה רק מערפלת ואף עוצרת את תהליך השינוי הפנימי

ו. בשבח הכישלון

מרבית האנשים הולכים בדרך רק לאותו  פרק זמן קצר שבו היא עדיין טרייה ,חדשה עבורנו ומלאת קסם עבורם. אחרים ממשיכים ללכת בדרך פרק זמן נוסף, בזכות חוסן נפשי שקיים בהם או בגלל שהסבל שהם חווים כרגע מאפיל על הפחד, השעמום, הספקות ותחושת חוסר הסיפוק שמתעצמת עם סיומו של שלב ההיקסמות. “פירות הדרך” מגיעים בדרך כלל רק לאחר זמן רב.

עד אז, רבים מפסיקים ללכת בדרך היות והם מגלים כי לא מתקיימות הציפיות שהביאו אותם להתחיל במסע זה – שתהיה בנו תשומת לב, שנתמלא האנרגיה, שנחוש שלווה, שנחווה התלהבות, שלא נכעס יותר, שלא נקנא בכלל, שלא נפחד יותר, שנפסיק להרגיש קורבנות, שלא נזדקק כל הזמן לאישורים מאחרים, שמערכות היחסים שלנו ישתפרו וכן הלאה  וכן הלאה. בדיוק מסיבה זו, הגישה שהבודהא מעלה מבקשת לשנות את הנטייה הלא מודע שלנו, את האקסיומה לפיה, “כאשר אין בי את תכונות ההתעוררות – זה סימן שנכשלתי”

במקום זאת, אומר הבודהא, יש להסתפק בהתבוננות לא שיפוטית האם התכונה הזו קיימת אצלי כרגע או לא .

גישה זו למציאת יעילה ומועילה הרבה יותר, היות והיא עדיין משתמשת ביכולתנו להתבונן פנימה ולבדוק “האם התכונה הזו קיימת בי או לא”, אבל נמנעת מהמסקנה האינסטינקטיבית שעושה בנו, כאשר ההתבוננות מביאה לידיעה ש”התכונה כרגע אינה בתוכי” – נכשלתי.

כפי שנאמר מקודם, בחלקים גדולים של הדרך, התשובה לשאלה “האם התכונה (הרצויה) הזו קיימת בי או לא”, תהיה שלילית והתבוננות פנימה תביא שוב ושוב לתשובה “התכונה כרגע אינה בתוכי (ולהיפך- יש בי תכונות שליליות)”. זוהי בדיוק הסיבה מדוע חייבת להיבנות בתוכנו התמרה של אותה תחושת הכישלון שמייצרת רגשי אשמה, בושה, פגיעה בדימוי העצמי, מסקנה שאיני ראוי ואיני מסוגל.

אם לא נייצר בתוכנו תהליך שבו מתקיימת התמרת תחושת הכישלון לתחושה של  לקיחת אחריות, לא נוכל ללכת בדרך לאורך זמן. כאשר מתחיל תהליך פנימי שבו אנו נעזרים בתחושת הכישלון אבל לא מזדהים איתו, ישנה אפשרות להתבוננות כנה במצב התודעה שלנו. הכישלון מפסיק להיות משא כבד וסיבה להימנע. דווקא היכולת לדעת מתי עולה בנו תחושת כישלון היא אשר משמשת כמצפן שמכוון אותנו לדרך הנכונה. ומאפשר לנו ללכת בה לאורך זמן.

שבעת גורמי ההתעוררות- בשבח הכישלון בדרך להארה

א. “שבעת גורמי ההתעוררות” בין הכלים הרבים שהבודהא מציע לפתח אותם כאמצעים יעילים שמובלים  לערות מלאה,  נמצאים “שבעת גורמי ההתעוררות ” (בוג’האנגה). אלו שבעה נושאים …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו