EN
EN

כלל המוסר השני: נדיבות

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

תיק נהאט האן הוא אחד ממורי הזן היותר מוכרים ומוערכים כיום בעולם. משורר, פעיל שלום וזכויות תיק נהאט האן הוא אחד ממורי הזן היותר מוכרים ומוערכים כיום בעולם. משורר, פעיל שלום וזכויות אדם. נולד במרכז וייטנאם ב- 1926, הצטרף למנזר בגיל 16. ממייסדי תנועת הבודהיזם המעורב. הקים בתחילת שנות השישים את בית הספר לנוער עבור שירות חברתי שהכשיר את תלמידיו לשקם כפרים שהופצצו במלחמת וייטנאם, והיה מועמד לפרס נובל לשלום. 

לאחר שנאסרה חזרתו לוייטנאם, תיק נהאט האן מצא מקלט בצרפת, שם הקים את קהילת המדיטציה פלאם וילאג’. במהלך שנות פעילותו הוא לימד, כתב והנחה ריטריטים ברחבי העולם בנושא ‘אומנות החיים בתשומת לב’. הוא פרסם למעלה מ-85 כותרים – ספרים, שירים ותפילות. בשנת 2018, כשבריאותו הדרדרה, הוא ביקש לחזור למנזר הבית שלו בוייטנאם, שם הוא שוהה עד היום. 

***

“בהיותי מודע לסבל הנגרם על ידי ניצול, אי צדק חברתי, גניבה ודיכוי, אני לוקח על עצמי לטפח אהבה מיטיבה וללמוד דרכים לפעול למען רווחתם של האנשים, החיות, הצמחים והמינרלים. אני לוקח על עצמי לתרגל נדיבות על ידי שאחלוק את זמני, מרצי ומשאבי החומריים עם אלה הזקוקים להם. מנוי וגמור עמי לא לגנוב ולא להחזיק ברשותי דבר השייך לאחרים. אני אכבד את רכושם של אחרים, אך אמנע מאחרים להיבנות מסבלם של בני אדם או של מינים אחרים על פני האדמה “.

ניצול, אי צדק חברתי וגניבה מופיעים בצורות רבות. דיכוי היא אחת הצורות של גניבה, אשר גורמת סבל רב גם כאן וגם בעולם השלישי. ברגע שאנו לוקחים על עצמנו לטפח אהבה מיטיבה (loving kindness), אהבה מיטיבה נולדת בתוכנו, ואנו עושים כל מאמץ כדי להפסיק את הניצול, את אי-הצדק החברתי, את הגניבה ואת הדיכוי.

ב-כלל המוסר הראשון מצאנו את המילה “חמלה”. כאן, אנו מוצאים את המילים “אהבה מיטיבה”. חמלה ואהבה מיטיבה הן שני ההיבטים של אהבה אותם לימד הבודהה. חמלה, “קארונה” בסנסקריט ובפאלי, היא הכוונה והיכולת להקל על הסבל של אדם או יצור חי אחר. אהבה מיטיבה, “מייטרי” בסנסקריט ו”מטה” בפאלי, היא הכוונה והיכולת להביא שמחה ואושר לאדם אחר או ליצור חי אחר. בודהה שאקימוני צפה שהבודהה הבא יישא את השם “מייטרייה”, הבודהה של האהבה.

“מתוך מודעות לסבל הנגרם על ידי ניצול, אי צדק חברתי, גניבה ודיכוי, אני לוקח על עצמי לטפח אהבה מיטיבה וללמוד דרכים לעבוד למען רווחתם של אנשים, בעלי חיים, צמחים ומינרלים.” אפילו כשמייטרי היא מקור האנרגיה בתוכנו, עדיין עלינו ללמוד להסתכל לעומק בכדי למצוא דרכים לבטא אותה. אנו עושים זאת כפרטים, ואנו לומדים דרכים לעשות זאת כאומה. כדי לקדם את רווחתם של אנשים, בעלי חיים, צמחים ומינרלים, עלינו להתאחד כקהילה ולבחון את מצבנו, להפעיל את תבונתנו ואת יכולתנו להסתכל לעומק, כך שנוכל לגלות דרכים מתאימות לבטא את אהבתנו בעיצומן של בעיות אמיתיות.

נניח שאתם רוצים לעזור לאלו הסובלים תחת שלטון רודני. בעבר אולי ניסיתם לשלוח לשם כוחות צבא במטרה להפיל את השלטון שם, אבל למדתם שכשאתם עושים זאת, אתם גורמים למוות של חפים מפשע רבים, וגם אז, לא בטוח שתצליחו להפיל את הרודן. אם אתם מתרגלים הסתכלות עמוקה יותר, עם אהבה מיטיבה, למציאת דרך טובה יותר לעזור לאותם אנשים מבלי לגרום סבל, אתם עשויים להבין שהזמן הטוב ביותר לעזור הוא לפני שהמדינה נופלת לידיו של רודן. אם אתם מציעים לצעירים של אותה מדינה את ההזדמנות ללמוד מכם כיצד לנהל שלטון דמוקרטי, ע”י הענקת מלגות להגיע למדינתכם, זו תהיה השקעה טובה למען שלום עתידי. אילו הייתם עושים זאת לפני שלושים שנה, המדינה האחרת יכולה היתה להיות עכשיו דמוקרטית, ולא הייתם צריכים להפציץ את אזרחיה עכשיו, או לשלוח אליהם כוחות צבא כדי “לשחרר” אותם. זו רק דוגמא אחת כיצד הסתכלות לעומק ולמידה יכולות לעזור לנו למצוא דרכים לעשות דברים שהולמים יותר את הגישה של אהבה מיטיבה. אם נחכה עד שהמצב יורע, אולי יהיה מאוחר מדי. אם נתרגל את כללי המוסר יחד עם פוליטיקאים, חיילים, אנשי עסקים, עורכי דין, מחוקקים, אמנים, סופרים ומורים, נוכל למצוא את הדרכים הטובות ביותר לתרגל חמלה, אהבה מיטיבה והבנה.

תירגול נדיבות דורש זמן. אולי אנו רוצים לעזור לאנשים הסובלים מרעב, אבל אנו אחוזים בבעיות של חיי היומיום שלנו. לפעמים, גלולה אחת או קצת אורז יכולים להציל חיים של ילד, אבל איננו מקדישים את הזמן לעזור, כיוון שאנו חושבים שאין לנו זמן. בעיר הו צ’י מין (סייגון לשעבר), למשל, ישנם ילדי רחוב שקוראים לעצמם “אבק החיים”. הם חסרי בית, מסתובבים ברחובות בימים וישנים תחת העצים בלילות. הם מחטטים בערמות זבל כדי למצוא דברים כמו שקיות פלסטיק, אותן הם יכולים למכור תמורת סנטים ספורים לקילו. הנזירות והנזירים בעיר הו צ’י מין פתחו את מקדשיהם לאותם ילדים, ואם הילדים מסכימים להישאר למשך ארבע שעות בבוקר – ללמוד לקרוא ולכתוב ולשחק עם הנזירות והנזירים – הם מקבלים ארוחת צהריים צמחונית. אז הם הולכים לאולם הבודהה לשנת צהריים (בוויאטנם אנו תמיד הולכים לישון אחרי ארוחת הצהריים; כל כך חם שם. כשהגיעו האמריקאים, הם הביאו איתם את ההרגל של שמונה שעות עבודה, מתשע עד חמש. רבים מאתנו ניסו זאת, ללא הצלחה. אנו זקוקים נואשות לשנת הצהריים שלנו אחרי הארוחה.)

אז, בשעה שתיים, חוזרים לעוד לימוד ומשחק עם הילדים, והילדים שנשארים במשך אחר הצהריים זוכים לקבל ארוחת ערב.במקדש אין מקום מתאים עבורם לישון שנת לילה. בקהילה שלנו בצרפת, תמכנו בנזירות ובנזירים הללו. העלות היא רק עשרים סנט לארוחות צהריים וערב לילד ליום, וזה ישמור עליו מלהסתובב ברחובות, שם הוא עשוי לגנוב סיגריות, לעשן, להשתמש בשפה עבריינית, וללמוד את ההתנהגות הגרועה ביותר. על ידי עידוד הילדים ללכת למקדש, אנו עוזרים למנוע מהם להפוך לעבריינים, ומאוחר יותר להיכנס לכלא. לוקח זמן לעזור לילדים האלה, ולא הרבה כסף. יש כל כך הרבה דברים פשוטים כמו זה, אותם נוכל לעשות כדי לעזור לאנשים, אבל כיוון שאיננו יכולים לשחרר את עצמנו מהמצב שלנו ומאורח החיים שלנו, איננו עושים שום דבר. עלינו להתאחד כקהילה, ותוך מבט לעומק, למצוא דרכים לשחרר את עצמנו כך שנוכל לתרגל את כלל המוסר השני.

“אני לוקח על עצמי לתרגל נדיבות על ידי שאחלוק את זמני, כספי, האנרגיה שלי והמשאבים החומריים שלי עם אלה הזקוקים להם באמת.” משפט זה הוא ברור. רגש הנדיבות והיכולת להיות נדיב אינם מספיקים. אנו צריכים גם לבטא את נדיבותנו. אולי אנו מרגישים שאין לנו מספיק זמן להביא אושר לאנשים – אנו אומרים: “זמן הוא כסף”, אבל זמן הוא יותר מאשר כסף. החיים הם יותר מאשר שימוש בזמן לעשיית כסף. הזמן הוא כדי להיות חי, כדי לחלוק שמחה ואושר עם אחרים. לעיתים קרובות העשירים הם אלה שמסוגלים הכי פחות להפוך אחרים למאושרים. רק אלה שיש להם זמן יכולים לעשות זאת.

אני מכיר אדם ששמו באק סיו במחוז ת’ואה ת’יאן בוויאטנם, שתרגל נדיבות במשך חמישים שנה; הוא בודהיסאטווה חיה. באופניים בלבד, הוא מבקר כפרים בשלושה עשר מחוזות, מביא משהו למשפחה זו ומשהו למשפחה ההיא. כשפגשתי אותו ב-1965, הייתי קצת יותר מדי גאה ב”בית הספר לצעירים בשירות החברה” שלנו. באותו זמן התחלנו לאמן שלוש מאות עובדים, כולל נזירים ונזירות, להגיע לכפרים חקלאיים כדי לעזור לאנשים לבנות מחדש את בתיהם ולפתח כלכלות מקומיות, שירותי בריאות ומערכות חינוך מודרניות. בסופו של דבר היו לנו עשרת אלפים עובדים, לאורכה ולרוחבה של המדינה. כשסיפרתי לבאק סיו על הפרוייקטים שלנו, הסתכלתי על אופניו וחשבתי לעצמי שעם אופניים הוא יכול היה לעזור רק לאנשים מעטים. אבל כשהקומוניסטים השתלטו וסגרו את בית הספר שלנו, באק סיו המשיך, כיוון שדרך עבודתו היתה בלתי נראית כמעט. בתי היתומים שלנו, בתי המרקחת, בתי הספר ומרכזי ההתיישבות מחדש שהקמנו, כולם נסגרו או נלקחו על ידי הממשלה. אלפים מעובדינו נאלצו להפסיק את עבודתם ולהתחבא. אבל מבאק סיו לא היה דבר שאפשר לקחת. הוא היה בודהיסאטווה באמת, עובד למען רווחתם של אחרים. כיום אני מרגיש ענו יותר באשר לדרכים בהן ניתן לתרגל נדיבות.

המלחמה יצרה אלפים רבים של יתומים. במקום לגייס כסף כדי לבנות בתי יתומים, חיפשנו אנשים במערב שיסכימו לתמוך בילד אחד. מצאנו בכפרים משפחות שהסכימו לטפל ביתום אחד, ואז שלחנו שישה דולר בכל חודש לכל אחת מהן, בכדי שיאכילו את הילד או הילדה וישלחו אותו או אותה לבית הספר.

כשהתאפשר, ניסינו להעביר את הילד למשפחה של דוד, דודה, סבא או סבתא. עם שישה דולר בלבד, הילד קיבל אוכל ונשלח לבית הספר, ואפילו נשאר משהו לילדים האחרים במשפחה. ילדים הגדלים במשפחה מפיקים מכך כל כך הרבה. לגדול בבית יתומים יכול להיות כמו שירות בצבא – ילדים אינם גדלים כך באופן טבעי. אם נחפש ונלמד דרכים לתירגול נדיבות, נשתפר בכך כל הזמן.

“אני נחוש לא לגנוב ולא להעביר לבעלותי כל דבר שאמור להיות שייך לאחרים. אני אכבד את הרכוש של האחרים, אבל אני אמנע מאחרים להרוויח מסבלם של אנשים או מסבלם של מינים אחרים החיים על פני האדמה.” כאשר תתרגל כלל מוסר אחד באופן עמוק, תגלה שאתה מתרגל את כל החמישה. כלל המוסר הראשון הוא אודות לקיחת חיים, שהיא צורה של גניבה – גניבת הדבר היקר ביותר שיש לאדם, חייו. כאשר אנו מהרהרים בכלל המוסר השני אנו מגלים שגניבה, בצורות של ניצול, אי צדק חברתי ודיכוי, הן פעולות של הרג – הרג איטי בדרך של ניצול, בדרך של שימור אי צדק חברתי, ובדרך של דיכוי פוליטי וכלכלי. אי לכך לכלל המוסר השני יש קשר הדוק עם כלל המוסר של אי הריגה. אנו רואים את טבע “התהוות הגומלין” שבין שני כללי המוסר הראשונים. דבר זה קיים בכל חמשת כללי המוסר. יש אנשים שמקבלים על עצמם באופן פורמלי רק כלל מוסר אחד או שניים. זה בסדר מבחינתי, כיוון שאם אתה מתרגל לעומק כלל מוסר אחד או שניים, אתה בעצם מקיים את כל החמישה.

ה-כלל המוסר השני הוא לא לגנוב. במקום לגנוב, לנצל או לדכא, אנו מתרגלים נדיבות. בבודהיזם, אנו אומרים שיש שלושה סוגים של מתנות. הראשון הוא מתנת המשאבים החומריים. השני הוא לעזור לאנשים לסמוך על עצמם, להציע להם את הטכנולוגיה והידע שבעזרתם יוכלו לעמוד על רגליהם שלהם. לעזור לאנשים עם הדהרמה כך שהם יוכלו להתמיר את פחדם, את כעסם, את דיכאונם – זה שייך לסוג השני. הסוג השלישי הוא מתנת חוסר-הפחד. אנו פוחדים מדברים רבים. אנו חשים לא מוגנים, פוחדים להיות לבד, פוחדים ממחלה וממוות. כדי לעזור לאנשים לא להיהרס ע”י פחדיהם, אנו מתרגלים את הסוג השלישי של נתינת המתנה.

הבודהיסאטווה אוולוקיטשווארה הוא מי שמתרגל זאת באופן הטוב ביותר האפשרי. בסוטרת הלב, הוא מלמד אותנו את הדרך להתמיר את הפחד ולהתעלות אל מעבר לפחד, לרכב עלגלי הלידה והמוות, בחיוך. הוא אומר שאין יצירה, אין הרס, אין קיום, אין אי-קיום, אין גדילה, אין התמעטות. האזנה לדברים אלה עוזרת לנו להסתכל עמוקות לתוך טבע המציאות ולראות שהלידה והמוות, הקיום ואי-הקיום, ההגעה והעזיבה, הגדילה וההתמעטות – כל אלה הם רק רעיונות שאנו מייחסים למציאות, בזמן שהמציאות למעשה מתעלה מעבר לכל מושג. כאשר אנו מבינים את טבע התהוות הגומלין של כל הדברים – זאת אומרת שאפילו לידה ומוות הם רק מושגים – אז אנו מתעלים אל מעבר לפחד.

בשנת 1991 ביקרתי חבר בניו יורק שנטה למות, אלפרד הסלר. עבדנו יחד בתנועת השלום במשך כמעט שלושים שנה. אלפרד נראה כאילו חיכה שאגיע לפני שימות, והוא נפטר שעות ספורות לאחר ביקורנו. הלכתי לשם עם עמיתתי הקרובה ביותר, האחות צ’אן קונג (“ריקות אמיתית”).

אלפרד לא היה ער כשהגענו. בתו לורה ניסתה להעיר אותו, אך לא הצליחה. היא ביקשה מהאחות צ’אן קונג לשיר לאלפרד את השיר על אי-הגעה ואי-עזיבה : “העיניים האלה אינן אני, אינני לכוד על ידי העיניים האלה. הגוף הזה אינו אני, אינני לכוד על ידי הגוף הזה. אני הנני חיים ללא גבולות. אף פעם לא נולדתי, אף פעם לא אמות.” הרעיון לקוח מה- Samyutta Nikaya. היא שרה כל כך יפה, ואני ראיתי נחלי דמעות זולגים על פניהם של אשתו של אלפרד ושל ילדיו. אלה היו דמעות של הבנה, והן היו מאד מרפאות.

לפתע, אלפרד חזר לעצמו. האחות צ’אן קונג התחילה לתרגל מה שהיא למדה מן הסוטרה “הלימוד שניתן לאנשים החולים”. היא אמרה, “אלפרד, האם אתה זוכר את הזמנים שעבדנו יחד?” היא העלתה זכרונות מאושרים רבים שחלקנו יחד, ואלפרד הצליח לזכור כל אחד ואחד מהם. למרות שברור היה שסבל כאב רב, הוא חייך. התירגול הזה הניב תוצאות מיידיות. כאשר אדם סובל מכאב פיזי רב כל כך, אנו יכולים לעיתים לשכך את כאבו על ידי השקיית זרעי האושר המצויים בתוכו. זה מחזיר סוג של איזון, והאדם ירגיש פחות כאב.

במשך כל אותו הזמן, אני עיסיתי את רגליו, ושאלתי אותו האם הוא מרגיש את מגע ידי על גופו. כאשר אתה נוטה למות, אזורים שלמים בגופך הופכים רדומים, חסרי תחושה, ואתה מרגיש כאילו איבדת את אותם חלקים של גופך. העיסוי שנעשה בתשומת לב, בעדינות, נותן לאדם הגוסס את ההרגשה שהוא חי, ושדואגים לו ומטפלים בו. הוא יודע שיש שם אהבה. אלפרד הניד בראשו, ועיניו נראו כאומרות, “כן, אני מרגיש את ידיך. אני יודע שרגלי קיימת שם”.
האחות צ’אן קונג שאלה, “האם אתה יודע שלמדנו כה רבות ממך כאשר חיינו ועבדנו יחד? רבים מאיתנו ממשיכים לעשות את העבודה אותה אתה התחלת. בבקשה אל תדאג לגבי שום דבר.” היא אמרה לו דברים רבים מעין אלה, ונראה היה שהוא סובל פחות. בנקודה מסויימת, הוא פתח את פיו ואמר, “נהדר, נהדר.” ואז, הוא שקע חזרה לשינה.

לפני שעזבנו, עודדנו את המשפחה להמשיך בתירגולים אלה. ביום המחרת נודע לי שאלפרד נפטר רק חמש שעות אחרי ביקורנו. זו היתה מעין מתנה ששייכת לקטגוריה השלישית. אם אתה יכול לעזור לאנשים להרגיש בטוחים, פחות פוחדים מהחיים, מאנשים וממוות, אתה מתרגל את הסוג השלישי של נתינה.

במהלך המדיטציה שלי, היה לי דימוי נפלא – צורה של גל, ההתחלה שלו והסוף שלו. כאשר התנאים מספיקים, אנו רואים את הגל, וכאשר התנאים כבר אינם מספיקים, איננו רואים אותו. הגלים עצמם עשויים רק ממים. איננו יכולים לתייג את הגל כקיים או כלא קיים. אחרי מה שאנו מכנים “מותו של הגל”, דבר לא נגמר, דבר לא הלך לאיבוד. הגל נטמע בתוך הגלים האחרים ואיכשהו, הזמן יביא את הגל בחזרה. אין גדילה, הצטמקות, לידה או מוות. כאשר אנו גוססים, אם נחשוב שכל האחרים חיים ואנו האדם היחיד הנוטה למות, הרגשת הבדידות שלנו תהיה בלתי נסבלת. אבל אם נהיה מסוגלים לדמות את מאות אלפי האנשים המתים עמנו, אולי מותנו יהיה שליו ואף שמח. “אני מת ביחד. מיליוני יצורים חיים מתים גם הם בדיוק ברגע הזה. אני רואה את עצמי יחד עם מיליוני יצורים חיים אחרים; אנו מתים בסנגהה. וברגע הזה ממש, מיליוני יצורים נולדים אל החיים. כולנו עושים זאת יחד. אני נולדתי, אני מת. אנו לוקחים חלק באירוע כולו כסנגהה”. זהו מה שראיתי במדיטציה שלי. בסוטרת הלב, אוולוקיטשווארה חולק עמנו סוג זה של תובנה, ועוזר לנו להתעלות מעל הפחד, הצער והכאב. מתנת אי-הפחד מביאה להתמרה בתוכנו.

כלל המוסר השני הוא כלל מוסר עמוק. אנו מדברים על זמן, על אנרגיה ועל משאבים חומריים, אבל זמן הוא לא רק עבור אנרגיה ומשאבים חומריים. זמן הוא בכדי להיות עם אחרים – להיות עם האדם הגוסס או עם מישהו שסובל. להיות נוכח באמת אפילו למשך חמש דקות יכול להיות מתנה חשובה מאד. זמן נועד לא רק כדי לעשות כסף. הוא נועד כדי לייצר את מתנת הדהרמה ואת מתנת אי-הפחד.

כלל המוסר השני: נדיבות

“בהיותי מודע לסבל הנגרם על ידי ניצול, אי צדק חברתי, גניבה ודיכוי, אני לוקח על עצמי לטפח אהבה מיטיבה וללמוד דרכים לפעול למען רווחתם של …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו