EN
EN

נדיבות תחילה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על־ידי מורו, אג׳אהן פואנג ג׳וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג׳אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

***

לפני שנים אחדות, כשאג’אהן סואט לימד בריטריט ב-IMS, שימשתי עבורו כמתורגמן. לאחר היום השני או השלישי של הריטריט, פנה אלי ואמר: “שמתי לב שכאשר האנשים האלה מודטים, הם נורא עגמומיים”. היית מסתכל על החדר, וכל האנשים שבו ישבו ברצינות רבה, פניהם מתוחים, עיניהם עצומות ומכווצות. זה היה כמעט כאילו היה כתוב להם ‘נירוונה או שזה הסוף’ על המצח.

הוא יחס את העגמומיות הזאת לעובדה שמרבית האנשים כאן במערב, מגיעים למדיטציה בודהיסטית ללא כל הכנה בלימוד נושאים בודהיסטיים אחרים. אין להם כל נסיון בנדיבות, בהתאם למה שלימד הבודהה על נתינה. אין להם כל נסיון בפיתוח מעלות וסגולות אישיות בהתאם לכללי המוסר הבודהיסטיים (PRECEPTS). הם באים ללימוד של הבודהה מבלי שבדקו אותו בחיי היומיום, כך שאין להם את תחושת הבטחון הנדרשת על מנת לצלוח את החלקים הקשים של המדיטציה. במקום זה הם מרגישים שעליהם לסמוך על נחישותגרידא.

אם אתה מתבונן באופן שבו מדיטציה, טוהר מידות ונדיבות נלמדים כאן, זה מנוגד לחלוטין לאופן שבו הם נלמדים באסיה. כאן, אנשים נרשמים לריטריט כדי ללמוד קצת מדיטציה, ורק כאשר הם מגיעים למרכז בו מתקיים הריטריט, הם לומדים שהם יצטרכו לקיים כמה כללי-מוסר במהלך הריטריט. ואז, ממש בסופו של הריטריט, הם לומדים שלפני שיורשו ללכת הביתה, הם יצטרכו להיות נדיבים. זה לגמרי הפוך.

בתאילנד, החשיפה הראשונה של ילדים לבודהיזם – לאחר שלמדו את מחוות הכבוד – היא בנתינה. אפשר לראות הורים שלוקחים את ילדיהם ביד כשנזיר עובר עם הקערה שלו, מרימים אותם על הידיים ועוזרים להם להניח כפית של אורז בקערתו של הנזיר. במהלך הזמן, כשהילדים מתחילים לעשות את זה בעצמם, התהליך הופך פחות ופחות מכני, ולאחר זמן מה הם מתחילים להפיק הנאה מן הנתינה.

בתחילה הנאה זאת עשויה להיראות לא הגיונית. הרעיון שאתה מוסיף לאושר שלך על ידי נתינת דברים לאחרים לא עולה אוטומטית במחשבתו של ילד צעיר. אך עם האימון תמצא שזה נכון. אחרי הכל, כשאתה נותן, אתה שם את עצמך בעמדה של שפע. המתנה הינה הוכחה לכך שיש לך יותר ממה שאתה צריך. באותה עת זה נותן לך תחושה של הערך שלך כאדם. יש ביכולתך לעזור לאנשים אחרים. פעולת הנתינה גם יוצרת תחושה של מרחב בתודעה, כי העולם שאנו חיים בו נוצר על ידי הפעולות שלנו, ופעולת הנתינה יוצרת עולם מרווח: עולם בו נדיבות היא עקרון פעיל, עולם בו לאנשים יש יותר ממה שהם צריכים, מספיק בכדי לחלק. וזה יוצר הרגשה טובה בתודעה.

מכאן והלאה, הילדים נחשפים למעלות טובות: תרגול כללי המוסר. ושוב, מנקודת מבטו של הילד זה לא הגיוני שאתה תהיה מאושר מכך שלא תעשה דברים שאתה רוצה לעשות – כמו כשאתה רוצה לקחת משהו, או כשאתה רוצה לשקר כדי לכסות על מבוכה או להגן על עצמך מפני ביקורת או עונש. אך במשך הזמן אתה מתחיל לגלות שאכן, יש תחושה של אושר, יש תחושה של רווחה שבאה מלהיות ממושמע, מבלי להזדקק לכסוי על שקרים, מלהימנע מפעולות לא מיומנות, מלחוש שפעולות לא מיומנות הן מתחת לרמה שלך.

וכך כאשר אתה מגיע למדיטציה דרך מסלול הנתינה והמידות הטובות, כבר יש לך נסיון ולמדת שבעולם קיימים אופנים לא אינטואיטיביים של אושר. כאשר האימון שעברת היה באמצעות ההיכרות עם תורת הבודהה, למדת את האושר העמוק יותר שבא מנתינה, האושר העמוק שבא מהימנעות מפעולותלא מיומנות, ולא חשוב כמה אתה רוצה לעשות אותן. משום כך, כאשר אתה מגיע למדיטציה, כבר פיתחת תחושת בטחון שעד עכשיו הבודהה צדק, ואתה מוכן לאפשר לו ליהנות מן הספק במדיטציה.

הבטחון הזה מאפשר לך להתגבר על חלק גדול מהקשיים הראשוניים: הסחות הדעת, הכאב. במקביל, תחושת המרחב שבאה מנדיבות מקנה לך את הלך הרוח הנכון לתרגול הריכוז, נותנת לך את הלך הרוח הנכון לתרגול תובנה – משום שכאשר אתה יושב ומתרכז בנשימה, איזה מן תודעה יש לך? התודעה שיצרת דרך הפעולות הנדיבות והמוסריות שלך. תודעה רחבה, לא התודעה הצרה של אדם שאין לו מספיק. זו התודעה הרחבה של אדם שיש לו די והותר כדי להתחלק בו, תודעה של אדם שאין לו חרטות או התכחשות למעשי העבר. בקיצור, זו התודעה של אדם שנוכח שבאושר אמיתי אין הפרדה כה חדה בין איכות החיים שלך לאיכות החיים של אחרים.

כל הרעיון שאושר חייב להתבסס על כך שאתה פועל למען המניעים האנוכיים שלך, או שפעולה לטובתם של אחרים היא קרבן שאתה מקריב – האבחנה בין שתי הדרכים הללו – היא משהו מאד מערבי, שעומד בסתירה ללימודי הבודהה. לפי הלימוד של הבודהה, אושר אמיתי הוא משהו שמטבעו מתפשט לכל עבר. בכך שאתה פועל למען עצמך, אתה פועל למען אחרים. ועל ידי פעולה למען אחרים, אתה פועל למען עצמך. בפעולת הנתינה לאחרים אתה מרוויח. כאשר אתה דבק בכללי המוסר, דבק בעקרונות, מגן על אחרים מפני פעולות לא מיומנות שלך, אתה גם מרוויח. אתה מרוויח בתשומת לב; אתה מרוויח בתחושת הערך שלך כאדם, בהערכה העצמית שלך. אתה מגן על עצמך.

אז אתה מגיע למדיטציה מוכן ליישם את אותם עקרונות לאימון בשלווה ובתובנה. אתה נוכח שהמדיטציה אינה פרויקט אנוכי. אתה יושב פה, מנסה להבין את החמדנות, הכעס והאשליה שלך, מנסה לשלוט בהם – מה שאומר שאתה לא האדם היחיד שהולך להרוויח מן המדיטציה. אנשים אחרים ירוויחו – הם כבר מרוויחים כעת. ככל שאתה הופך להיות יותר מודע, יותר ערני, יותר מיומן בעקירת המכשולים בתודעתך שלך, אנשים אחרים הופכים להיות פחות נתונים להשפעות שלהם. פחות חמדנות, כעס ואשליה באים לידי ביטוי בפעולות שלך, וכך האנשים שבסביבתך סובלים פחות. המדיטציה שלך היא מתנה בשבילם.
איכות הנדיבות, שנקראת קאגה בפאלי, כלולה במערכים רבים של לימוד הדהרמה. אחד מהם הוא מערך של תרגולים שמובילים ללידה מחדש טובה. הכוונה היא לא רק ללידה מחדש אחרי המוות, אלא גם למצבי הקיום, מצבי התודעה שאתה יוצר לעצמך רגע אחר רגע, שאתה נכנס אליהם בכל רגע. אתה יוצר את העולם שבו אתה חי דרך הפעולות שלך. בהיותך נדיב – לא רק עם דברים חומריים אלא גם עם הזמן שלך, האנרגיה שלך, הסלחנות שלך, הנכונות להיות הוגן וצודק עם אחרים – אתה יוצר עולם טוב לחיות בו. אם ההרגלים שלך נוטים יותר לכוון קמצני, הם יוצרים עולם מצומצם מאד, כי אף פעם אין בו מספיק. יש תמיד מחסור של דבר זה או אחר, או פחד שמשהו יחמוק או ילקח ממך. זה עולם צר ומפחיד שאתה יוצר כשאתה לא נדיב, בניגוד לעולם הבטוח והפתוח לרווחה שאתה יוצר דרך פעולות של נדיבות.

נדיבות גם נחשבת אחת מצורות השפע הנאצל (Noble Wealth), משום שמהו עושר אם לא התחושה שיש לי יותר ממה שאני צריך? אנשים רבים שמבחינה חומרית הם עניים, במונחי הגישה שלהם הם עשירים מאד. ואנשים רבים עם הרבה עושר חומרי, הינם עניים מרודים. אלה שלעולם אין להם מספיק: הם אלו שתמיד זקוקים לעוד בטחון, לעולם זקוקים לאגור עוד. אלה האנשים שצריכים לבנות חומות סביב בתיהם, שצריכים לחיות בקהילות מגודרות מחשש שאחרים ייקחו את מה שיש להם. אלו חיים עניים מאד, חיים מסוגרים. אך כשאתה מתרגל נדיבות, אתה מבין שאתה יכול להסתדר עם פחות, שיש הנאה שבאה עם נתינה לאנשים. שם נמצאת חוויה של עושר. יש לך די והותר.
באותו הזמן אתה מוריד מחסומים. עסקאות כספיות יוצרות מחסומים. מישהו נותן לך משהו, אתה צריך לתת לו בחזרה כסף, והנה יש שם מחסום. אחרת, אם לא היית משלם, החפץ לא היה מגיע אליך מעבר למחסום. אך אם משהו ניתן בחופשיות, הוא שובר מחסום. אתה נהפך חלק מהמשפחה המורחבת של אותו אדם. בתאילנד, צורת הפנייה של נזירים לאנשים שתומכים בהם, שאינם נזירים, זהה לצורת הפנייה לבני משפחתם. מתנת התמיכה יוצרת תחושה של קירבה. המנזר בו שהיתי – שכלל נזירים, ותומכים שאינם נזירים – היה כמו משפחה מורחבת גדולה. זה נכון לגבי רבים מהמנזרים בתאילנד. יש תחושה של קירבה, של היעדר גבול.

אנחנו שומעים שיחות כה רבות על “תלות הדדית”. פעמים רבות מושג זה מוסבר במונחים של הלימוד על התהוות מותנית, שהוא למעשה שימוש לא נכון של הלימוד. התהוות מותנית מלמדת על הקשר של בורות לסבל, על הקשר בין השתוקקות לסבל. זהו חיבור בתוך התודעה, וזהו חיבור שעלינו לנתק, משום שהוא מאפשר לסבל להמשיך עוד ועוד, שוב ושוב, במחזורי חיים רבים, רבים. אך יש סוג אחר של חיבור, חיבור מכוון, שבא לידי ביטוי במעשים שלנו. אלו הם קשרי קאמה (קרמה). לנו במערב יש לעיתים קרובות בעיה עם לימוד הקאמה, וזאת אולי הסיבה שאנחנו רוצים את הלימוד על חיבור ללא קאמה. אז אנחנו הולכים לחפש במקומות אחרים בשיעורים של הבודהה כדי למצוא הגיון או בסיס ללימוד על חיבורים וקשרים, אך הבסיס האמיתי לתחושה של קשר מגיע דרך קאמה. כשאתה באינטראקציה עם אדם אחר, נוצר חיבור.

חיבור כזה יכול להיות חיובי או שלילי, בהתאם לכוונה. עם נדיבות אתה יוצר חיבור חיובי, מועיל, חיבור בו אתה שמח שהמחסום הוסר, חיבור שבו דברים טובים יכולים לזרום לשני הכוונים. אם זאת קאמה לא מיטיבה, אתה יוצר חיבור, אתה יוצר פתח שבמוקדם או במאוחר תתחרט עליו. ישנה אימרה בדהמהפדה שיד ללא פצע יכולה לאחוז ברעל ולא להינזק. במלים אחרות, אם אין לך קאמה רעה, תוצאותיה של קאמה רעה לא יבואו אליך. אך אם יש לך פצע ביד, אזי אם תאחז ברעל הוא יחלחל דרך הפצע ויהרוג אותך. קאמה לא מיטיבה היא בדיוק זה, פצע. זהו פתח דרכו דברים מרעילים יכולים להיכנס.
העקרון ההפוך עובד גם הוא. אם יש חיבור של התנהגות מיומנת, נוצר חיבור טוב. סוג כזה של חיבור טוב מתחיל עם נדיבות, וצומח עם מתנת המעלות הטובות. כפי שאמר הבודהה, כשאתה דבק בכללי המוסר מבלי לסטות מהם, ללא סייג, זוהי מתנה של בטחון לכל היצורים. אתה נותן בטחון בלתי-מוגבל לכולם, ואז יש גם לך חלק באותו בטחון בלתי-מוגבל. עם מתנת המדיטציה, אתה מגן על אנשים אחרים מפני השפעות החמדנות, הכעס והאשליה לך. וגם אתה זוכה להגנה.

אז זה מה שנדיבות עושה: היא מרחיבה את התודעה שלך ויוצרת חיבורים טובים עם האנשים שסביבך. היא ממיסה את המחסומים שאחרת היו מונעים מהאושר להתפשט לכל עבר.

כשאתה מגיע למדיטציה עם הלך הרוח הזה, הוא משנה לחלוטין את האופן שבו אתה מתייחס למדיטציה. אנשים רבים כל כך באים למדיטציה עם השאלה “מה אני עומד להרוויח מהשקעת הזמן הזה במדיטציה?”. במיוחד בעולם המודרני, זמן הוא משהו שאנחנו מאד עניים בו. לכן שאלת הרווח, הרווח ממדיטציה תמיד נמצאת שם ברקע. מומלץ לנו למחוק את הרעיון הזה של רווח, אך אי אפשר למחוק אותו אם טיפחת אותו כחלק מהרגל של התודעה. אך אם אתה ניגש אל המדיטציה עם הנסיון שצברת בלהיות נדיב, השאלה הופכת להיות “מה אני נותן למדיטציה?”. אתה נותן לה את תשומת הלב המלאה שלך. אתה נותן לה את המאמץ, אתה שמח להקדיש את המאמץ, כי למדת מנסיונך שמאמץ טוב שמוקדש לתרגול הדהרמה, מביא לתוצאות טובות. ואז העוני הפנימי של “מה אני מקבל מהמדיטציה הזאת” נמחק. אתה מגיע למדיטציה עם תחושת שפע: “מה אני יכול לתת לתרגול הזה?”

אתה מגלה, כמובן, שבסופו של דבר אתה מקבל הרבה יותר אם אתה ניגש לדברים מתוך עמדה של נתינה. התודעה מוכנה יותר לאתגרים: “מה אם אתן לזה יותר זמן? מה עם תרגול מדיטציה בלילה מאוחר מכפי שאני רגיל? מה עם לקום מוקדם יותר בבוקר? מה עם לתת יותר תשומת לב מתמדת למה שאני עושה? מה עם לשבת זמן ארוך יותר עם כאב?” המדיטציה הופכת אז לתהליך של נתינה, וכמובן שאתה עדיין מקבל את התוצאות. כשאתה לא מלא טינה כלפי המאמצים שלך כל הזמן, אתה מטיל פחות ופחות מגבלות על תהליך המדיטציה. בדרך זו התוצאות בהכרח הופכות לפחות נרגנות ויותר לא-מוגבלות. לכן חשוב שנפתח את השפע הנאצל של נדיבות שנביא אל המדיטציה שלנו.

הכתבים מציינים שכאשר אתה מתייאש מהמדיטציה שלך, כשהמדיטציה הופכת יבשה, עליך להביט לאחור על נדיבות מן העבר. זה נותן לך חוויה של ערך עצמי, חוויה של עידוד. כמובן, על איזו נדיבות מן העבר תתבונן אם אין כזאת? על כן חשוב לגשת למדיטציה אחרי שמתרגלים נדיבות באופן מאוד מודע.
הרבה פעמים אנחנו שואלים “איך אקח את המדיטציה בחזרה לחיים?” אך באותה עת חשוב שתביא איכויות טובות מהעולם אל תוך המדיטציה, איכויות טובות של חיי היומיום שלך, ושתפתח אותן באופן סדיר. היזכרות בפעולות נדיבות מן העבר מידלדלת אחרי זמן מה, אם הייתה רק פעולה אחת של נדיבות שהתרחשה לפני הרבה זמן. אתה צריך נדיבות טרייה בכדי לספק לעצמך עידוד.

על כן, כשהבודהה דיבר על צורות של זכות כתוצאה ממעשים טובים (merit) הואאמר:”אל תפחדו מזכות, כי זכות היא מילה אחרת לאושר”. הראשון מבין שלושת הסוגים העיקריים של זכות הוא דאנה, נתינה, שהיא הביטוי לנדיבות. מתנת היות אדםהגון ומוסרי, נבנית על הפעולה הפשוטה של נתינה, ומתנת המדיטציה נבנית על שתיהן.

כמובן, חלק גדול מן המדיטציה הוא להניח: להניח להסחות דעת, להניח למחשבות לא מיומנות. אם אתה רגיל לוותר על דברים חומריים, הרבה יותר קל להתחיל להתנסות בויתור על גישות מנטליות שאינן מיומנות – דברים שנאחזת בהם זמן רב כל כך שאתה חושב שאתה זקוק להם, אך כשאתה באמת מתבונן בהם אתה מוצא שזה לא כך. למעשה, אתה רואה שהם נטל לא הכרחי שגורם לסבל. כשאתה רואה את הסבל, ואת העובדה שהוא לא הכרחי, אתה יכול להרפות. באופן כזה, המומנטום של הנתינה נמשך אל התרגול, ואתה נוכח שזה לא גוזל ממך שום דבר. זה יותר כמו חליפין. אתה נותן משהו חומרי ואתה מרוויח איכויות של נדיבות בתודעה. אתה נותן את הזיהומים שלך ואתה זוכה בחופש.

נדיבות תחילה

לפני שנים אחדות, כשאג’אהן סואט לימד בריטריט ב-IMS, שימשתי עבורו כמתורגמן. לאחר היום השני או השלישי של הריטריט, פנה אלי ואמר: “שמתי לב שכאשר האנשים …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו