סוטרת החץ

Sallasuttaü
SN IV.208-210

“נזירים, אדם רגיל שלא שמע אחרת, חווה תחושה נעימה, חווה תחושה בלתי נעימה וחווה תחושה שאינה-נעימה-ואינה-בלתי-נעימה. תלמיד אצילי ששמע אחרת חווה גם הוא תחושה נעימה, תחושה לא נעימה ותחושה שאינה-נעימה-ואינה-בלתי-נעימה. מה מבחין אפוא בין תלמיד אצילי ששמע אחרת, ובין אדם רגיל שלא שמע אחרת? מה ההבדל ביניהם? במה הם שונים?”

“אדוני! בשבילנו המבורך הוא מקור הדהמה, המבורך הוא שמסביר את הדהמה ובו אנחנו מוצאים מחסה. לכן טוב יהיה אם המבורך עצמו יבהיר את משמעותה של הצהרה זו. אם הנזירים יקשיבו להסבר של המבורך, הם יזכרו אותו.”

“אם כך, נזירים, הקשיבו היטב ושימו לב לדברי!”

“כן, המבורך!” ענו הנזירים.

וכך אמר המבורך: “נזירים, כאשר אדם רגיל שלא שמע אחרת חווה תחושה בלתי נעימה, הוא מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חווה שתי תחושות: גופנית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנוֹרה על ידי חץ [אחד], ומיד אחר כך נפגע מחץ נוסף. הוא חוֹוה תחושה בגלל שני החצים. לכן, כאשר אדם רגיל שלא שמע אחרת חוֹוה תחושה בלתי נעימה, ואז הוא מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל – חוֹוה למעשה שתי תחושות: גופנית ומנטלית.

כאשר הוא חווה את אותה תחושה לא נעימה מתעוררת בו סלידה. אם מתעוררת סלידה מאותה תחושה בלתי נעימה, הנטייה החבויה לסלידה נמצאת בבסיס אותה תחושה בלתי נעימה. כאשר הוא חווה תחושה בלתי נעימה הוא מחפש הנאה בהנאות החושים. מדוע? משום שאדם רגיל שלא שמע אחרת אינו מכיר מפלט אחר מהתחושה הבלתי נעימה מלבד הנאה חושית. כאשר הוא מחפש הנאה חושית, הנטייה החבויה להשתוקקות נמצאת בבסיס התחושה הנעימה. הוא אינו מבין את הדברים כפי שהם: את ההתהוות, ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמפלט ביחס לתחושות אלה. כאשר הוא לא מבין את הדברים כפי שהם – את ההתהוות, ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמפלט ביחס לתחושות אלה – הנטייה החבויה לבורוּת נמצאת בבסיס התחושה שאינה-נעימה-ואינה-בלתי-נעימה.

כאשר הוא חווה תחושה נעימה הוא מרגיש כבול, כאשר הוא חווה תחושה בלתי נעימה הוא מרגיש כבול, כאשר הוא חווה תחושה שאינה-נעימה-ואינה-בלתי-נעימה הוא מרגיש כבול. על כן נאמר על אדם רגיל שלא שמע אחרת שהוא כבול ללידה, לזִקנה ולמוות. הוא כבול לצער, לאבל, לכאב, לעצב ולמצוקה. אני אומר שהוא כבול לסבל.

נזירים, כאשר תלמיד אצילי ששמע אחרת חווה תחושה בלתי נעימה, הוא אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל. הוא חווה רק תחושה אחת, גופנית ולא מנטלית. הדבר דומה לאדם שנוֹרה על ידי חץ [אחד] ולא נפגע מחץ נוסף. אדם זה חווה רק תחושה של חץ אחד. לכן, כאשר תלמיד אצילי ששמע אחרת חווה תחושה בלתי נעימה, הוא אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל. הוא חווה רק תחושה אחת, גופנית ולא מנטלית.

כאשר הוא חווה את אותה תחושה בלתי נעימה, לא מתעוררת בו סלידה. מכיוון שאין בו סלידה כלפי התחושה הבלתי נעימה, הנטייה החבויה לסלידה אינה נמצאת בבסיס אותה תחושה בלתי נעימה. כאשר הוא חווה תחושה בלתי נעימה הוא אינו מחפש הנאה בהנאות החושים. מדוע? משום שאדם רגיל ששמע אחרת מכיר מפלט אחר מהתחושה הבלתי נעימה מלבד ההנאה החושית. כאשר הוא אינו מחפש הנאה חושית, הנטייה החבויה להשתוקקות אינה נמצאת בבסיס התחושה הנעימה. הוא מבין את הדברים כפי שהם: את ההתהוות, ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמפלט ביחס לתחושות אלה. כאשר הוא מבין את הדברים כפי שהם – את ההתהוות, ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמפלט ביחס לתחושות אלה – הנטייה החבויה לבורוּת אינה נמצאת בבסיס התחושה שאינה נעימה ואינה בלתי נעימה.

כאשר הוא חווה תחושה נעימה הוא אינו מרגיש כבול אליה, כאשר הוא חווה תחושה בלתי נעימה הוא אינו מרגיש כבול אליה, כאשר הוא חווה תחושה שאינה-נעימה-ואינה-בלתי-נעימה הוא אינו מרגיש כבול אליה. על כן נאמר על תלמיד אצילי שיודע אחרת שהוא אינו כבול ללידה, לזִקנה ולמוות. הוא אינו כבול לצער, לאבל, לכאב, לעצב ולמצוקה. אני אומר שהוא אינו כבול לסבל.

זה, נזירים, מה שמבחין בין תלמיד אצילי ששמע אחרת, לאדם רגיל שלא שמע אחרת. זה ההבדל ביניהם. בזה הם שונים.

החכם, זה ששמע הרבה,
אינו חווה תחושות [מנטליות] נעימות או כואבות.
זה ההבדל הגדול
בין אדם רגיל לחכם מיומן.

זה ששמע הרבה, שהבין את הדהמה,
שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו –
דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו
הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.

דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד
שניהם חוסלו, הובאו אל סופם.

לאחר שחווה את המצב החופשי מאבק [הבורוּת],
המשוחרר מצער,
זה שהגיע אל מעבר להתהוות
יודע באופן מושלם.”