EN
EN

האם משהו יכול לפגוע בנו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

מתרגלת זן התקשרה אלי לאחרונה והתלוננה שאני מדגישה יותר מדי את הקושי שבתרגול. היא אמרה, “אני חושבת שאת טועה כשאת ממריצה את תלמידיך לקחת את התרגול כל כך ברצינות. בחיים צריך לבלות וליהנות”. שאלתי אותה “האם הגישה הזאת עבדה במקרה שלך?” והיא ענתה “ובכן, לא באמת…עדיין. אבל יש לי תקווה”.
אני מבינה את עמדתה ויכולה להבין כל אחד שמרגיש שתרגול הוא עבודה ממש קשה. הוא אכן כזה. עם זאת אני מצטערת על אלה שעדיין אינם מוכנים לעסוק בעבודה רצינית מסוג זה, כי הם אלה שיסבלו ביותר.
עדיין, אנשים צריכים לקבל את החלטותיהם בעצמם וחלק מהם עדיין אינם מוכנים לתרגול רציני.
אמרתי לתלמידת הזן, “פשוט תתרגלי כפי שמתאים לך, ואני אתמוך בך במה שתבחרי”. לא משנה מה יעשו האנשים, ברצוני לתמוך בהם – כי זה המקום בו הם נמצאים, וזה בסדר גמור.
העובדה היא שעבור רובנו, החיים אינם מתנהלים כשורה. עד שאיננו נכנסים לתרגול רציני, נקודת ההשקפה הבסיסית שלנו על החיים נותרת ללא שינוי. למעשה, החיים ממשיכים לעצבן אותנו ואף נעשים גרועים יותר. נחוץ לנו תרגול רציני על מנת להבחין באשליה הנמצאת בבסיסה של כל פעולה כמעט, כל חשיבה וכל רגש אנושי.
כבני אדם אנו מתבוננים בחיים באמצעות מנגנוני החישה שלנו ומאחר ואנשים ואובייקטים נתפסים על ידינו כנמצאים מחוצה לנו אנו חווים סבל רב. הסבל שלנו נובע מהתפיסה המוטעית שאנו יצורים נפרדים. כמובן שזה נראה כאילו אני נפרד מאנשים אחרים ומכל שאר עולם התופעות. התפיסה המוטעית הזו שאנו נפרדיםהיא שגורמת לכל הקשיים בחיים.
כל עוד אנו חושבים שאנו נפרדים, נמשיך לסבול. אם אנחנו מרגישים נפרדים אנחנו מרגישים שעלינו להגן על עצמנו , שעלינו לנסות להיות מאושרים, שעלינו למצוא משהו בעולם סביבנו שיעשה אותנו מאושרים.
לאמיתו של דבר אין אנו נפרדים. אנחנו כולנו ביטויים או מופעים הנובעים מנקודה מרכזית – או בשם אחר אנרגיה רב ממדית. אין ביכולתנו לתאר זאת, לנקודה המרכזית או האנרגיה הזו אין מידה, זמן או מרחב. אני מדברת בצורה מטפורית על מה שאי אפשר למעשה לדבר בו במושגים רגילים.
אם נמשיך במטפורה זו, זה כאילו שהנקודה המרכזית הזו מקרינה ביליוני קרניים, כל אחת מהן חושבת שהיא נפרדת מכל השאר. למעשה, כל אחד מאתנו הוא המרכז הזה והמרכז הזה הוא אנחנו. מאחר והכל מחובר בנקודת המרכז הרי שכולנו ישות אחת.
בכל אופן, אנחנו לא רואים את האחדות הזו. ייתכן ולו ידענו מספיק תיאוריה פיזיקאלית מודרנית היינו יכולים להבין את העניין מבחינה אינטלקטואלית. מכל מקום, לאחר שנים של תרגול, שמץ של מושג על האמת הזו מתחיל לחלחל פה ושם לחוויה שלנו: אנחנו כבר לא מרגישים כה מנותקים מהאחרים. ככל שאנו מרגישים פחות נפרדים, החיים כפי שהם מתרחשים סביבנו הופכים פחות מדאיגים. מצבים, אנשים וקשיים מתחילים להתרגש עלינו יותר בקלילות. מתרחש שינוי עדין. לאורך שנות-חיים של ישיבה, התהליך הולך ומתחזק לאיטו. לרגעים נחווה לפתע בהבזק מי אנחנו באמת, גם אם כשלעצמם, רגעים אלה אינם חשובים ביותר. הרבה יותר חשובה ההכרה ההולכת ומתגבשת שאיננו נפרדים. במונחים רגילים אנו עדיין נראים כבעלי קיום נפרד, אך איננו מרגישים כה נפרדים. התוצאה היא שאיננו נאבקים כל כך עם החיים: איננו צריכים להלחם בהם, איננו צריכים לרצות אותם, איננו צריכים לדאוג בגינם. זהו נתיב התרגול.
כאשר איננו נאבקים בחיים, האם פירוש הדבר שהחיים אינם יכולים לפגוע בנו? האם יש משהו מחוצה לנו שיכול לפגוע בנו? כתלמידי זן, ייתכן שלמדנו לומר – מבחינה אינטלקטואלית לפחות – שהתשובה היא לא. אבל מה אנו חושבים באמת ? האם יש מישהו או משהו יכולים לפגוע בנו?
כמובן, כולנו חושבים שכן. כשאני עובדת עם תלמידי אני שומעת אין ספור סיפורים על פגיעות וכעסים. הם כולם גרסאות של “זה קרה לי.” בני זוגנו, הורינו, ילדינו, אפילו חיות המחמד שלנו – “זה קרה, וזה מרגיז אותי “. כולנו עושים זאת, ללא יוצא מן הכלל. כך הם החיים שלנו. ייתכן והכל הולך למישרין במשך זמן מה ואז קורה פתאום משהו שפוגע בנו.במילים אחרות- אנחנו מרגישים קורבן. זוהי התפיסה האנושית הרגילה של החיים. זה מוטבע בנו, כמעט מלידה.
כשאנחנו מרגישים קורבנות של העולם, אנחנו מחפשים מחוץ לעצמנו משהו שיגרום לפגיעה להיעלם. זה יכול להיות מישהו, זה יכול להיות להשיג משהו שאנחנו רוצים, זה יכול להיות שינוי במעמדנו בעבודה, אולי הכרה ביכולתנו. מאחר ואיננו יודעים היכן לחפש (את התרופה) ואנו פגועים, אנחנו מחפשים נחמה היכן-שהוא.
עד שנבין שאיננו נפרדים ממאום, כך נמשיך להיאבק עם חיינו.כשאנחנו נאבקים , אנחנו בבעיה. אנו מתנהגים בטפשות או מרגישים פגועים או בלתי מסופקים, חסר לנו משהו. דומה שהחיים מציגים בפנינו סדרת שאלות שאין אפשרות לענות עליהן. ואכן לאמיתו של דבר אין להן תשובות. מדוע?
מפני שאלה הן שאלות סרק. הן אינן מבוססות על המציאות. להרגיש שמשהו לא בסדר ולחפש דרכים לתקן זאת – כשאנחנו מתחילים להבין את הטעות בדפוס זה, או אז מתחיל התרגול הרציני. האשה הצעירה שדברה אתי טרם הגיעה למקום הזה. היא עדיין מדמיינת כי משהו הנמצא מחוצה לה יהפוך אותה למאושרת. אולי איזה מיליון דולר?
לעומת זאת, אצל אנשים שמתרגלים, נסדק השריון, צומחת איזו תובנה. יתכן שאיננו רוצים להכיר בתובנה זו. אך אנו מתחילים להבין שיש דרך אחרת לחיות ולא להרגיש מותקפים על ידי החיים ולנסות לחפש תרופה לכך.
מלכתחילה, לא קיימת בעיה. אין שום פיצול: הכל הינו שלם יחיד וקורן. אף אחד לא מאמין בכך, ועד שלא תרגלנו זמן ממושך קשה מאוד לתפוס זאת. בכל אופן, בחלוף ששה חודשים של תרגול נבון, מתחיל להופיע רעד קל במבנה הכוזב של האמונות שלנו. המבנה מתחיל להתמוטט פה ושם. ככל שנמשיך ונתרגל על פני שנים ימשיך המבנה ויחלש. המצב המואר מתקיים כאשר הוא קורס לחלוטין.
אם כן, עלינו להיות רציניים ביחס לתרגול שלנו. אם אינכם מוכנים להיות רציניים, זה בסדר. פשוט חיו את חייכם. אתם צריכים להסתובב קצת ללא מטרה בעולם. זה בסדר גמור. לא צריך להיות במרכז זן עד שמרגישים שלא נותר דבר שניתן לעשות: אז זהו הזמן להופיע.
בואו נחזור לשאלה שלנו: האם משהו או מישהו יכול לפגוע בנו? ניקח כמה דוגמאות לאסונות ממש: נניח שאבדתי את מקום עבודתי ואני חולה מאד. נניח שכל חברי נטשו אותי. נניח שרעידת אדמה החריבה את ביתי. האם אני יכולה להיפגע מכל אלה? מובן שאני חושבת שכן. ויהיה זה נורא שדברים כאלה יתרחשו. אבל האם אנחנו יכולים באמת להיפגע מארועים שכאלה? התרגול עוזר לנו להבין שהתשובה היא לא. התרגול אינו מיועד למנוע מאתנו את תחושת הפגיעה. מה שאנחנו מכנים “פגיעה” עדיין מתרחש: אני עלול לאבד את משרתי; רעידת אדמה עלולה להחריב את ביתי. אלא שהתרגול עוזר לי לטפל במשברים, להתמודד עימם צעד אחר צעד. כל עוד אנו שקועים בפגיעה שלנו, נהיה אפופי יגון ולא נועיל במאומה. לעומת זאת אם איננו מתעטפים במלודרמת הכאב שלנו, אנו יכולים לתפקד גם במצבי משבר.
אם כך מה יקרה אם נתרגל באמת? מדוע התחושה שהחיים יכולים לפגוע בנו מתחילה להתרכך עם הזמן? איזה תהליך מתרחש?
רק העצמי שמרוכז בעצמו, העצמי אשר נצמד לגוף ולתודעה, יכול להיפגע. העצמי הזה הוא למעשה רעיון שנוצר ממחשבות שאנו מאמינים בהן; למשל, “אם לא אשיג את הדבר הזה אהיה אומלל” או “אם זה לא יצליח לי זה יהיה נורא” או “אם אין לי בית לגור בו זה ממש נורא”. מה שאנו קוראים לו עצמי או האני הוא לא יותר מסדרה של מחשבות שאנחנו נצמדים אליהן. כשאנחנו שקועים באני הקטן שלנו, המציאות – האנרגיה הבסיסית של היקום – היא קשה מאוד להבחנה.
נניח שאני מרגישה שאין לי חברים, ואני מאוד בודדה. מה קורה כשאני יושבת ומתרגלת במצב כזה? אני מתחילה לראות שרגשות הבדידות שלי הם רק מחשבות. למען האמת, אני פשוט יושבת כאן. יתכן שאני יושבת לבד בחדרי, יתכן שאף אחד לא מתקשר אלי ואני מרגישה בודדה. אך בפועל מה שאני עושה הוא פשוט לשבת. הבדידות והאומללות הם רק מחשבותיי, השיפוטים שלי הקובעים שדברים אמורים להיות אחרת מכפי שהם. אינני רואה מעבר להם; אינני מבחינה שיצרתי את אומללותי במו ידי. למעשה, אני פשוט יושבת בחדרי. לוקח זמן לפני שמתחוור לנו שרק לשבת כך בחדר, זה לגמרי בסדר. עד אז אני נצמדת למחשבה שאם אני בלי חברה נעימה ותומכת, אני אומללה.
אני לא ממליצה על חיים מנותקים מכל דבר רק כדי להשתחרר מהצמדות. הצמדות אינה מתייחסת למה שיש לנו אלא מתייחסת לדעות שלנו על מה שיש לנו. אין שום רע בכך שיש לנו סכום נאה של כסף, לדוגמא. אבל כאשר אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו חיים ללא הכסף זוהי הצמדות.
בדומה לכך, אינני מציעה לוותר על ההנאה שבחברת אנשים אחרים. אולם לעיתים יש מצבים בהם אנחנו צריכים להיות לבד. נאמר לדוגמא שמישהו יוצא לפרויקט מחקר שנמשך שישה חודשים, אי שם באמצע המדבר. לרובנו יהיה מאוד קשה במצב כזה. אבל אם אני עושה מחקר באמצע שום מקום במשך שישה חודשים, האמת לאמיתה היא, שזה בדיוק מה שיש; זה בדיוק מה שאני עושה.
השינוי האיטי והקשה שבא בעקבות התרגול מעניק בסיס לחיינו והופך אותם לשלווים יותר באמת ובתמים. ללא החתירה לשלווה, אנו נוכחים יותר ויותר כי סופות החיים פוגעות בנו עתה פחות. אנחנו מתחילים להשתחרר מהצמדות למחשבות שאנחנו חושבים אותן בטעות לאני שלנו. האני הוא רק רעיון שנחלש באמצעות התרגול.
האמת היא ששום דבר לא יכול לפגוע בנו. עם זאת אנחנו בהחלט יכולים לחשוב שאנחנו נפגעים, ואנחנו יכולים להתאמץ לרפא את המחשבות שלנו על כך שפגעו בנו בדרכים לא מועילות למדי. זהו ריפוי של בעיה כוזבת באמצעות פתרון כוזב, ובכך אנו יוצרים תוהו ובוהו. מלחמות, נזק סביבתי, הכל תוצאה של הבורות הזו.
אם נסרב לעשות את העבודה הנחוצה – ולא נעשה אותה עד שנהיה מוכנים לכך – עד אז אנחנו והסובבים אותנו נסבול. אין כאן שאלה בנוסח האם זה טוב או רע שלא מתרגלים, נכון או לא נכון. כדי לתרגל עלינו להיות מוכנים .אבל כאשר איננו מתרגלים, נשלם מחיר עצוב.
מובן שהאחדות המקורית – אותו מרכז רב מימדי של אנרגיה – נשארת כמות שהיא. אין דרך בה אנחנו יכולים להפריע לקיומה. היא תמיד נוכחת ונוכחות זו היא מה שאנחנו. ואולם מההיבט של עולם התופעות שאנו חיים בו,נראה שאנחנו משלמים על כך מחיר.
אני לא מנסה לגרום לרגשות אשמה אצל אף אחד. הרי רגשות אלה עצמם הם רק מחשבות. אינני מבקרת את האשה הצעירה שלא רצתה לקחת את התרגול ברצינות. זהו רק המקום המדויק בו היא נמצאת, והוא מושלם בשבילה. בכל אופן, ככל שאנחנו ממשיכים בתרגול, ההתנגדות שלנו לתרגול פוחתת. זה אכן לוקח זמן.
—————-
תלמיד: אני יכול להבין שאנו בלתי נפרדים מאנשים אחרים, לעומת זאת קשה לי להבין מה המשמעות של להיות אחד עם השולחן למשל.
ג’וקו: אחד עם השולחן? אני דווקא חושבת שמקרה השולחן יותר פשוט להבנה מאנשים!. עוד לא שמעתי אף אחד מתלונן על קונפליקט עם שולחן. כמעט תמיד הבעיות שיש לנו הן עם אנשים, יחידים או בקבוצה.
תלמיד: יכול להיות שאני לא מבין את משמעות האמירה “להיות אחד עם”.
ג’וקו: אחד עם הוא העדרו של כל מה שמפריד.
תלמיד: אבל אני לא מרגיש כמו שולחן.
ג’וקו: אתה גם לא צריך להרגיש כמו שולחן. “להיות אחד עם השולחן” משמעותו שאין תחושת התנגדות בינך לבין השולחן. אין כאן שאלה של רגש ייחודי, זהו העדר תחושת הנפרדות ברמה הרגשית. בדרך כלל שולחנות לא מעוררים רגשות. לכן אין לנו כל קושי אתם.
תלמיד: כאשר למישהו יש למשל דלקת פרקים והוא סובל מכאבים מתמידים, האם את אומרת שזה לא כואב לו?
ג’וקו: לא. כשיש כאב בלתי פוסק יש כמובן לעשות ככל יכולתנו בכדי לטפל בו. אך אם בסוף הטיפול עדיין נשאר שייר של כאב, כל מה שאפשר לעשות הוא לחוות אותו. אין טעם להוסיף לכאב מחשבות שיפוטיות כגון “זה נורא, אני מסכן, למה זה כך?” הכאב ישנו וזהו. זוהי התייחסות המאפשרת ללמוד מהכאב. מניסיוני, רוב האנשים שסבלו ממחלה רצינית ולמדו כיצד להיעזר בה מצאו שזה הדבר הטוב ביותר שקרה להם מעולם.
תלמיד: על אף שאיננו נפגעים באמת (כפי שהסברת) ואיננו יכולים לפגוע בזולת, זה לא נותן לנו זכות לומר את כל אשר על ליבנו לפלוני או אלמוני.
ג’וקו: נכון. אם נפרש את העניין שלא כהלכה באומרנו “אני יכול לגעור בך כי איני יכול לפגוע בך”, כבר זוהי הפרדה (ביני לבין הזולת). רק כאשר אנחנו מרגישים נפרדים אנחנו תוקפים את הזולת. כל תרגול רציני מניח מסירות לעקרונות מוסר בסיסיים.
תלמיד: מה עם האתיקה ההיסטורית של הסמוראים ביפן? למשל, לוחם סמוראי עשוי לומר, “מאחר ואני אחד עם הכל, כשאני עורף את ראשו של אדם חף מפשע, זה אינו הרג: משום שאותו אדם הוא אני.”
ג’וקו: אכן באופן מוחלט אין שום הרג, מאחר וכולנו – “חיים” או “מתים” – הם מופעים של האנרגיה המרכזית שהיא הכל. אך באופן מעשי איני מסכימה לאתיקה הזו. אם אנחנו אכן רואים שאיננו נפרדים מאנשים אחרים, פשוט לא נתקיף אותם. הסמוראים בלבלו בין המוחלט והיחסי. באופן מוחלט, כמובן, אין הורג ואין הרוג. אך לא כן בחיים שאנו חיים. על כן איננו הורגים.
תלמיד:במילים אחרות, אם אנחנו מבלבלים בין המוחלט והיחסי, אנו עלולים להשתמש בתפיסה המוחלטת כדי להצדיק את מה שאנחנו עושים בעולם היחסי.
ג’וקו: כן, אבל זה קורה רק אם נחיה בתוך הראש שלנו. אם רואים בתרגול עמדה פילוסופית אפשר להתבלבל בקלות. אבל אם אנחנו יודעים את האמת של התרגול וחשים אותה בעצמותינו – אפילו מבלי לחשוב על כך – לא נעשה את השגיאה הזו.

האם משהו יכול לפגוע בנו

מתרגלת זן התקשרה אלי לאחרונה והתלוננה שאני מדגישה יותר מדי את הקושי שבתרגול. היא אמרה, “אני חושבת שאת טועה כשאת ממריצה את תלמידיך לקחת את

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו