EN
EN

לנוח בנהר

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

ידידי היקרים, נניח שמישהו אוחז בחלוק נחל, ואז זורק אותו לאוויר וחלוק הנחל מתחיל ליפול מטה אל תוך נהר. לאחר שחלוק הנחל נוגע בפני המים, הוא מרשה לעצמו לשקוע אט אט אל תוך הנהר.
הוא יגיע לקרקעית הנהר ללא כל מאמץ. ברגע שחלוק הנחל נמצא בקרקעית הנהר, הוא ממשיך לנוח. הוא מניח למים לעבור מעליו.
אני חושב שחלוק הנחל מגיע לקרקעית הנהר בדרך הקצרה ביותר כיוון שהוא מרשה לעצמו ליפול ללא כל מאמץ. במהלך ישיבתנו במדיטציה אנו יכולים להרשות לעצמנו לנוח כמו חלוק נחל. אנו יכולים להרשות לעצמנו לשקוע בטבעיות ללא מאמץ אל עמדת הישיבה, אל עמדת המנוחה.
מנוחה היא תירגול מאד חשוב; עלינו ללמוד את אמנות המנוחה. מנוחה היא החלק הראשון של המדיטציה הבודהיסטית. עליך להניח לגופך ולתודעתך לנוח. תודעתנו כמו גם גופנו זקוקים למנוחה.
הבעיה היא, שרבים מאיתנו אינם יודעים כיצד לאפשר לגופנו ולתודעתנו לנוח. אנו כל הזמן נאבקים; המאבק הפך לסוג של הרגל. איננו מצליחים להימנע מפעילות, ואנו נאבקים כל הזמן. אנו נאבקים אפילו בזמן שאנו ישנים.
חשוב מאד להבין שיש לנו “אנרגיית הרגל” של מאבק. עלינו להיות מסוגלים לזהות הרגל זה מיד כשהוא מופיע, כיוון שאם נדע כיצד לזהות את ההרגל שלנו, הוא יאבד את האנרגיה שלו ולא יוכל לדחוף אותנו יותר.
לפני עשר שנים הייתי בהודו בביקור אצל קהילת הבודהיסטים שהיו בעבר בני כת הטמאים.. חבר שהיה שייך לקהילה ארגן עבורי את הביקור. בנסיעה באוטובוס הבטתי מהורהר בעצי הדקל ובצמחייה, נהנה מהנוף בחוץ. פתאום הסתובבתי אל מארחי ושמתי לב שהוא מאד מתוח. לא היתה כל סיבה לכך שיהיה כה מתוח. חשבתי שאולי הדבר נבע מכך שניסה להנעים עלי את הביקור. אמרתי לו, “חבר יקר, אני יודע שאתה מנסה להנעים עלי את הטיול, אבל אני כבר מאד שמח. אני כבר נהנה מהטיול. אז מדוע שלא פשוט תשב בנוח, תחייך ותירגע?” הוא אמר, “בסדר,” התרווח בכיסאו וניסה להירגע.
שמחתי והפניתי שוב את מבטי אל החלון, נהנה מעצי הדקל ומדברים אחרים. אולם דקות ספורות אחר כך, כשהסתכלתי שוב אחורה אליו, הוא היה מתוח בדיוק כמו קודם. הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל להרשות לעצמו להירגע. ידעתי שהוא היה שייך לאותו חלק באוכלוסיה שהיה מצוי במאבק במשך הרבה אלפי שנים. הוא הופלה לרעה. הוא סבל כל כך הרבה, הוא עצמו כמו גם אבות אבותיו וילדיו. כך שהנטייה להיאבק היתה שם במשך הרבה אלפי שנים. זו הסיבה שבעטייה היה קשה לו מאד להרשות לעצמו לנוח.
עלינו לתרגל בכדי שנוכל לשנות הרגל זה שלנו. ההרגל להיאבק הפך למקור אנרגיה רב-עוצמה אשר מעצב את התנהגותנו, את פעולותינו ואת תגובותינו.
כאשר חיה בג’ונגל נפצעת, היא יודעת למצוא לה מקום שקט, לשכב על הארץ ולא לעשות כלום. החיה יודעת שזו הדרך היחידה להירפא – לשכב ופשוט לנוח, בלי לחשוב על שום דבר, אפילו לא על ציד ואוכל. אי-אכילה היא דרך נהדרת לאפשר לגופנו לנוח. אנו כל כך מודאגים מהצורך להשיג מזון עד שאנו פוחדים לנוח, פוחדים להרשות לגוף שלנו לנוח ולצום. החיה יודעת שהיא אינה צריכה לאכול. מה שהיא צריכה זה לנוח, לא לעשות כלום, ולכן היא מחלימה.
גם בתודעה שלנו יש פצעים, ויש כאבים רבים. גם התודעה שלנו צריכה לנוח בכדי לשקם את עצמה. תודעתנו אינה שונה מגופנו. גופנו יודע כיצד לרפא את עצמו אם אנו נותנים לו את ההזדמנות לעשות זאת. כאשר אנו נחתכים באצבענו, איננו צריכים לעשות דבר אלא רק לנקות אותה ולתת לה את הזמן להירפא, כיוון שגופנו יודע כיצד לרפא את עצמו. אותו הדבר נכון גם לגבי תודעתנו; התודעה שלנו תדע כיצד לרפא את עצמה אם רק נדע כיצד לאפשר לה לעשות זאת. אבל אנחנו לא מאפשרים לה. אנחנו כל הזמן מנסים לעשות משהו. אנו דואגים כל כך לריפוי, שדבר זה כשלעצמו גורם לכך שלא נוכל לקבל את הריפוי לו אנו זקוקים. רק אם נדע איך לאפשר לגופנו ולתודעתנו לנוח, יוכלו הם לרפא את עצמם.
אולם קיימת בתוכנו מה שאנו מכנים אנרגיה של חוסר-מנוחה. איננו מצליחים להיות בשלום עם עצמנו. איננו יכולים להיות שלווים. איננו יכולים לשבת; איננו יכולים לשכב. יש בתוכנו אנרגיה לעשות את זה, לעשות את ההוא, לחשוב על זה, לחשוב על ההוא, וסוג זה של חוסר- מנוחה מפר את אושרנו. מסיבה זו חשוב לנו כל כך ללמוד קודם כל להרשות לגופנו לנוח. עלינו ללמוד כיצד לטפל באנרגיית אי-השקט שלנו. זו הסיבה שעלינו ללמוד דרכים שיאפשרו לגופנו ולתודעתנו לנוח.
אני רוצה להציע לכם כמה הנחיות לגבי מדיטציה בהליכה. הדבר הראשון שעלינו לעשות מוקדם בבוקר מחר הוא לתרגל הליכה יחד, הליכה לה אנו קוראים “מדיטציה בהליכה”. מדיטציה בהליכה משמעותה ליהנות מההליכה בלא כל כוונה להגיע. איננו צריכים להגיע לשום מקום. אנו פשוט הולכים. אנו נהנים ללכת. מכאן, שהליכה היא כבר עצירה, ודבר זה מצריך מידה מסויימת של אימון.
בחיי היום יום שלנו, אנו בדרך כלל הולכים כיוון שאנו רוצים להגיע למקום כלשהו. הליכה היא רק אמצעי כדי להגיע למטרה, ומשום כך איננו נהנים מכל צעד. מדיטציה בהליכה היא דבר שונה. היא הליכה לשם הליכה. אתה נהנה מכל צעד. כך שזוהי מעין מהפכה בהליכה. אתה מרשה לעצמך ליהנות בכל צעד וצעד.
מאסטר הזן לינג צ’י אמר שהנס אינו ללכת על גחלים לוחשות או על פני שכבת האוויר הדקה שעל המים; הנס הוא פשוט ללכת על האדמה. אתה שואף אוויר. אתה נעשה מודע לעובדה שאתה חי. אתה עדיין חי ואתה הולך על כוכב הלכת היפהפה הזה. פעולה זו היא כשלעצמה כבר נס. הפלא הגדול מכולם הוא לחיות. עלינו לעורר את עצמנו אל ראיית האמת הפשוטה שאנו כאן, חיים. אנו כאן, פוסעים על כוכב הלכת היפהפה הזה. בעשותנו זאת אנו כבר עושים נס.
אולם עלינו להיות כאן בכדי שהנס הזה יהיה אפשרי. עלינו להחזיר את עצמנו אל הכאן ועכשיו. ולכן כל פסיעה שנפסע תהפוך לנס. אם נוכל ללכת באופן זה, כל צעד יהיה מאד מזין ומרפא. אתה הולך כאילו שאתה מנשק את האדמה ברגליך, כאילו שאתה מעסה את האדמה ברגליך. יש הרבה אהבה בתרגול זה של מדיטציה בהליכה.
הבודהה אמר שהעבר כבר מאחורינו והעתיד עדיין לא כאן. בואו לא נצטער על כך שהעבר עבר. בואו לא נדאג לגבי העתיד. חיזרו אל רגע ההווה וחיו אותו לכל עומקו, כיוון שרגע ההווה הוא הרגע היחיד בו אתם יכולים לגעת בחיים. החיים נמצאים רק ברגע ההווה. זו הסיבה לכך שמדיטציה בהליכה היא לחזור אל הרגע הנוכחי, בכדי להיות חי שוב ובכדי לגעת בחיים באופן עמוק באותו רגע. בכדי שנצליח לגעת באדמה ברגלינו וליהנות מההליכה, עלינו לייצב את עצמנו בצורה איתנה ברגע ההווה, בכאן ובעכשיו.

במדיטציה בהליכה, אנו הולכים כמו אדם חופשי. זהו לא חופש פוליטי. זהו חופש מסבל, מעצב,  מפחד. כל עוד אינך חופשי, לא תוכל ליהנות מההליכה. אני רוצה להציע לכם שיר קצר שאולי תרצו לקחת איתכם למדיטציה בהליכה:
הגעתי. אני בבית.
בכאן. בעכשיו.
אני יציב. אני חופשי.
במוחלט אני שוהה.
אולי תרצו לפסוע שתי פסיעות ולשאוף אוויר ולומר, הגעתי, הגעתי. ובזמן הנשיפה, פסעו שתי פסיעות נוספות ואמרו בשקט, אני בבית, אני בבית. ביתנו האמיתי הוא באמת בכאן ועכשיו. כיוון שרק בכאן ועכשיו אנו יכולים לגעת בחיים. כפי שהבודהה אמר, החיים נמצאים רק בכאן ועכשיו, לכן חזרה לרגע ההווה היא חזרה הביתה. זו הסיבה בגללה אתה פוסע פסיעה או שתיים ואתה מתעורר לעובדה שבעצם הגעת. הגעת לרגע ההווה.
אם תהיה מסוגל להגיע, אזי תוכל להפסיק לרוץ – לרוץ מבפנים ולרוץ כלפי חוץ. יש בנו אמונה שהאושר לא יכול להיות אפשרי בכאן ועכשיו. שעלינו ללכת למקום כלשהו. שעלינו ללכת לעתיד כדי שנוכל להיות מאושרים באמת. חשיבה מעין זו נמצאת איתנו מזה זמן רב. אולי ירשנו אותה מאבות אבותינו ומהורינו. מסיבה זו עלינו להתעורר ולהיווכח בקיומה של אנרגית ההרגל הזו שנמצאת בנו ולעשות את ההיפך. הבודהה אמר שזה אפשרי עבורנו להיות שלווים ומאושרים ברגע ההווה. זהו הלימוד של “דרישטא דהרמה סוקהה ויהארי” (מילולית: דרישטא – השקפה, דהרמה – תופעות, דברים, סוקהה – אושר, ויהארי – לשכון). משמעותו היא לחיות באושר ממש ברגע זה. כאשר אתה כאן, כאשר גופך ותודעתך מאוחדים, יש לך ההזדמנות לגעת בתנאים של אושרך. אם תוכל לגעת בתנאים אלה של אושר שכבר נמצאים בכאן ועכשיו, תוכל להיות מאושר מיד. אינך צריך לרוץ לשום מקום, בפרט לא אל העתיד.
כאשר אנו מתרגלים הליכה, אנו עשויים להיות מודעים לכך שיש לנו רגליים חזקות. רגלינו חזקות מספיק כך שנוכל ליהנות מריצה ומהליכה. זהו תנאי אחד המצוי בנו ומאפשר לנו אושר. כאשר אני שואף אוויר ונעשה מודע לעיניי, אני פוגש עוד תנאי לאושר שלי. בשואפי אוויר אני מודע לעיניי. בנושפי אוויר אני מחייך לעיניי. זהו תרגיל, תרגיל פשוט מאד אשר עוזר לך לזכור שיש לך עיניים שמצבן עדיין טוב. מספיק שתפקח את עיניך בכדי שתוכל לראות את השמיים הכחולים, את הענן הלבן, את הצמחייה היפהפייה. אתה יכול לראות את כל סוגי הצורות והצבעים הודות לכך שעינייך פשוט עדיין במצב טוב. עינייך הן עוד תנאי לאושרך. יש לנו כל כך הרבה תנאים כמו זה אשר מאפשרים את אושרנו, ולמרות זאת אנו עדיין לא מאושרים. אנו עדיין רוצים לברוח מהרגע הנוכחי, מקווים שנמצא איזשהו אושר בעתיד.
כאשר אני שואף אוויר, אני מודע לליבי. כאשר אני נושף אוויר, אני מחייך לליבי. זהו תרגיל נוסף. כאשר אתה מתרגל בדרך זו, אתה נוגע בליבך בעזרת תשומת הלב שלך. אם תמשיך בכך למשך דקה, תיווכח שיש לך עדיין לב שפועל כראוי. זה נפלא להיות בעל לב שעדיין פועל כראוי. ישנם אנשים שליבם אינו במצב זה, וששאיפתם העמוקה ביותר היא להיות בעלי לב כשלך. כך שיש לנו די והותר תנאים לאושר, ובכל זאת אנו איננו מסוגלים להיות מאושרים, בשל אותה נטייה לברוח מהרגע הנוכחי.
לשאוף אוויר, לחייך, ולגעת בתנאים גורמי האושר אשר כבר קיימים בתוכנו, אלה דברים שכולנו יכולים לעשות. לכן אנו יכולים כבר עתה לעצור ולבסס את עצמנו ברגע ההווה. זהו הלימוד של לחיות חיים מאושרים ברגע הנוכחי. בבקשה אמן את עצמך להפוך את הרגע הנוכחי, את הכאן ועכשיו, לביתך האמיתי. זהו הבית היחידי שיש לנו. זהו המקום היחידי בו אנו יכולים לגעת בחיים. כל דבר שאנו מחפשים חייב להימצא בכאן ועכשיו. בדרך זו מדיטציה בהליכה יכולה להיות תענוג גדול ויכולה להיות מרפאה מאד.
האם עליך להתאמץ על מנת לתרגל מדיטציה בהליכה? אינני חושב כך. הדבר דומה לשתיית כוס מיץ תפוזים. האם אתה חושב שעליך לעשות מאמץ בכדי ליהנות ממיץ התפוזים? לא. כך גם בהליכה. כדי ליהנות באמת מכוס מיץ תפוזים, עליך להיות שם במאה אחוז, תודעה וגוף יחדיו. אם אתה שם, תודעתך וגופך נטועים בצורה איתנה ברגע הנוכחי, אזי כוס מיץ תפוזים תהפוך עבורך לדבר אמיתי. אתה אמיתי, ולפיכך גם המיץ הוא אמיתי. ושם, החיים הם אמיתיים. החיים קיימים. החיים הם עמוקים בזמן שאתה שותה את מיץ התפוזים שלך.
כאשר אתה מהרהר בשקיעה יפהפייה, האם עליך לעשות איזשהו מאמץ? אינני חושב. אינך צריך לעשות כל מאמץ בכדי ליהנות משקיעה יפהפייה. כל שעליך לעשות הוא רק להיות שם, להיות שם בגוף ותודעה גם יחד. אבל אם גופך נמצא שם ובאותו זמן תודעתך מצויה בעבר או בעתיד, אזי השקיעה היפהפייה לא תהיה שם עבורך.
ישנו סוג של אנרגיה שעוזרת לנו להיות שם, גוף ותודעה יחדיו. אנרגיה זו קרויה תשומת לב. תשומת לב היא היכולת להיות שם, גוף ותודעה כאחד. כאשר אתה שותה את מיץ התפוזים שלך, שתה בתשומת לב ותהנה מהמיץ שלך מכיוון שאתה באמת תהיה שם במאה אחוזים. אם גופך ותודעתך מאוחדים כאשר אתה מהרהר באותה שקיעה יפהפייה, אזי סימן שאתה בתשומת לב. תשומת לב עוזרת לך להיות שם כדי שגם השקיעה היפהפייה תהיה שם. בעודך הולך, אם אתה מרשה לעצמך להיות שם גוף ותודעה יחדיו, אזי ההליכה תיהפך להליכה בתשומת לב; היא תהיה מרפאה, מרעננת ומזינה.
לעשות מדיטציה זה בראש ובראשונה להיות שם, להיות על הכרית, להיות על מסלול מדיטציית ההליכה שלך. גם אכילה היא מדיטציה, אם אתה באמת שם, נוכח במאה אחוזים עם האוכל שלך. הדבר החשוב הוא להיות שם. אז בבקשה, כאשר אתה מתרגל מדיטציה בהליכה, אל תעשה שום מאמץ. הרשה לעצמך להיות כמו חלוק נחל במנוחה. חלוק הנחל נח בקרקעית הנהר ואינו צריך לעשות שום דבר. בעודך הולך, אתה נח. בעודך במדיטציית ישיבה, אתה נח. אם אתה נאבק במהלך מדיטציית הישיבה או ההליכה שלך, אינך עושה את המדיטציה בצורה נכונה. הבודהה אמר: “התירגול שלי הוא לתרגל אי-תירגול”. זה אומר הרבה. וותר על כל המאבקים. הרשה לעצמך פשוט להיות, פשוט לנוח.
אני יושב על כרית המדיטציה שלי. אני רואה בכך דבר מאד נעים. אינני נאבק כלל כשאני על הכרית. אני מרשה לעצמי להיות, לנוח. אני לא עושה כל מאמץ, וזו הסיבה לכך שאין לי שום קושי בזמן הישיבה. בעודי יושב אינני נאבק, ולכן כל השרירים שלי רפויים. אם אתה נאבק במהלך מדיטציית הישיבה שלך, מהר מאד תחוש בכאב בכתפיך, בגבך וכו’. אבל אם תרשה לעצמך להיות במנוחה על הכרית, תוכל לשבת למשך זמן רב, וכל דקה תהיה קלה, מרעננת, מזינה ומרפאה.
זו איננה ישיבה שמטרתה להיאבק בכדי להשיג הארה. לא. הישיבה היא בראש ובראשונה למען ההנאה שבישיבה. ההליכה היא בראש ובראשונה למען ההנאה שבהליכה. והאכילה היא למען ההנאה שבאכילה. האמנות היא להיות שם במאה אחוז.
כאשר הייתי נזיר צעיר למדתי איך להדליק מקל של קטורת בתשומת לב. אתה רואה, כאשר אתה מדליק קטורת אתה חושב שמטרת הדלקת הקטורת היא שהקטורת תתפשט ותמלא את ביתו של הבודהה. אבל הדלקת הקטורת היא רק לצורך הדלקת הקטורת. אתה מרים מקל של קטורת בתשומת לב ונהנה מכך, כיוון שזו בעצמה פעולה של מדיטציה. בעודך מרים את מקל הקטורת אתה בתשומת לב, אתה מרוכז, אתה אמיתי, כיוון שגופך ותודעתך נמצאים יחד. ומקל הקטורת הוא אמיתי. כאשר אתה מדליק גפרור, אתה עושה את אותו הדבר. במהלך הדלקת הגפרור, אתה רק מדליק גפרור. אתה לא עושה שום דבר אחר. אתה לא חושב על דברים אחרים .אתה בתשומת לב מלאה להדלקת הגפרור. אתה מרוכז בכך, ואתה נהנה מפעולת ההדלקה של הקטורת.
כאשר אתה מחזיק במקל של קטורת, זה אותו הדבר. כאשר אני נועץ את המקל במבער הקטורת, אני שם את ידי השמאלית על ידי הימנית. זו המסורת. כל אחד במסורת הבודהיסטית מדליק קטורת בדרך זו. מקל הקטורת הוא מאד קל; יד אחת מספיקה כדי לאחוז בו. מדוע עליך לשים את ידך השמאלית על ידך הימנית? כיוון שמשמעות הדבר היא שאתה עושה זאת עם כל מאת האחוזים של גופך ושל תודעתך.
הייה שם באמת. הייה שם במאת האחוזים של עצמך. בכל רגע של חייך היומיומיים. זוהי התמצית של מדיטציה בודהיסטית אמיתית. כל אחד מאיתנו יודע שאנו יכולים לעשות זאת, אז בואו נתאמן לחיות כל רגע של חיינו באופן עמוק. זוהי הסיבה שבגללה אני אוהב להגדיר תשומת לב כאנרגיה שעוזרת לנו להיות שם במאה אחוזים. זוהי האנרגיה של הנוכחות האמיתית שלך.
לשאוף אוויר בכאן, בכאן. לנשוף אוויר בעכשיו, בעכשיו. למרות שאלה מילים שונות הן מבטאות את אותו הדבר בדיוק. אני הגעתי לכאן. אני הגעתי לרגע הזה. אני בבית בכאן. אני בבית בעכשיו.
כאשר אתה מתרגל בדרך זו, אתה מתרגיל עצירה. עצירה היא הבסיס של התרגול הבודהיסטי של מדיטציה. אתה מפסיק לרוץ. אתה מפסיק להיאבק. אתה מרשה לעצמך לנוח, להירפא, להירגע.
ולאחר מספר דקות של תרגול, אתה יכול לעבור לשורה השלישית – אני יציב, אני חופשי. זוהי אינה סוגסטיה עצמית. מדוע? כיוון שאם הצלחת להגיע לכאן ועכשיו אתה כבר הרבה יותר חופשי. אתה חופשי מהעבר, מהעתיד, מדאגותיך, מפחדך. ואתה נעשה הרבה יותר יציב; צעדיך נעשים יותר יציבים ואתה נעשה יציב יותר בגופך ובתודעתך. יציבותך הופכת להיות ממשית כבר לאחר מספר דקות של הגעה, של היותך בבית.
יציבות וחופש הם שני מאפיינים של נירוונה. נירוונה היא לא משהו מופשט. הבודהה אמר שאנו יכולים לגעת בנירוונה בגופנו שלנו. כך שבעוד אתה מתרגל מדיטציה בהליכה, אתה כבר יכול להתחיל לגעת בנירוונה בגופך וברוחך. כשתרגיש כבר קצת יותר יציב, קצת יותר חופשי, אזי תתחיל לגעת בנירוונה בגופך וברוחך. יציבות וחופש הם הבסיס האמיתי לאושרך ולרווחתך. ללא יציבות וחופש אין אפשרות לאושר ולרווחה.
השורה האחרונה בשיר היא נפלאה. “במוחלט אני שוהה”. במוחלט. במוחלט. אני שוהה. אני שוהה. המוחלט פה הוא הבסיס, היסוד האמיתי של הווייתך.
בואו נדמיין את גלי האוקיינוס, מספר גלים המופיעים על פני השטח של האוקיינוס. כמה מהם גדולים, אחרים קטנים, ונראה שלכל גל יש חיים משלו. הגל יכול להחזיק ברעיונות כמו, “אני גל. אני רק גל אחד מני רבים. אני קטן מהגל השני. אני פחות יפה. אורך חיי קצר יותר מזה של הגל השני”. מחשבות כאלה. גל יכול להיתפס בקנאה, בפחד, בהבחנות מפלות.
אבל אם הגל יהיה מסוגל להתכופף ולגעת במים אשר בתוכו, הוא יווכח כי בזמן שהוא גל, הוא בעצם גם מים. מים הם היסוד, הם הבסיס של הגל. בעוד הגלים יכולים להיות גבוהים או נמוכים, יפים יותר או פחות, המים הינם חופשיים מכל המושגים הללו. מסיבה זו, אם נצליח לגעת בבסיס של הווייתנו, נוכל לשחרר את פחדנו ואת סבלנו.
לגעת בבסיס של הווייתנו משמעו לגעת בנירוונה. הבסיס שלנו אינו נתון ללידה ולמוות, לקיום ולאי-קיום. גל יכול לחיות חיים של גל, אבל הוא גם יכול לעשות הרבה יותר מכך. בעודו חי את חייו כגל, הגל יכול לחיות את חיי המים. ככל שהיציבות והחופש שלנו גדֵלים, כך אנו נוגעים באופן עמוק יותר בבסיס של הווייתנו. זוהי הדלת לשחרור, זוהי הדרך להקלה הגדולה ביותר.

לנוח בנהר

ידידי היקרים, נניח שמישהו אוחז בחלוק נחל, ואז זורק אותו לאוויר וחלוק הנחל מתחיל ליפול מטה אל תוך נהר. לאחר שחלוק הנחל נוגע בפני המים, …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו