EN
EN

ניבאנה עכשיו

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

קיים קושי עם המילה ‘ניבאנה’ והוא, שהמשמעות היא מעבר ליכולת התיאור של מילים. במהותה היא איננה ניתנת להגדרה.
קושי אחר הוא שבודהיסטים רבים תופסים ניבאנה כדבר שאינו בר-השגה – כדבר כה רם וכה רחוק שאיננו ראויים דיינו לנסות להשיגו. או שתופסים ניבאנה כיעד, כדבר בלתי-ידוע ובלתי-מוגדר שעלינו לנסות איכשהו להגיע אליו.
רובנו מותנים בצורה זו. אנו רוצים להשיג או להגיע אל דבר שאיננו בידינו עתה. לכן ניבאנה נתפסת כדבר-מה, שאם תעבדו קשה, תשמרו על סילה, תמדטו בשקדנות, תהפכו לנזירים, תקדישו את חייכם לתרגול, אזי אולי בסופו של דבר יהיה גמולכם להגיע אל ניבאנה – אפילו איננו בטוחים מה היא.
אג’אהן צ’ה היה משתמש במילים ‘המציאות של אי-היאחזות’ בהגדרה של ניבאנה: להבין אותה מציאות של אי-היאחזות במלואה. בכך הוא שם את הדברים בתוך הקשר, מכיוון שהדגש הוא על התעוררות לאופן שבו אנו נאחזים ואוחזים אפילו במילים כמו ‘ניבאנה’ או ‘בודהיזם’ או ‘תרגול’ או ‘סילה’ או מה שלא יהיה.
פעמים רבות נאמר שהדרך הבודהיסטית היא לא להיאחז. אבל זה יכול להפוך לעוד אמירה שאנו נאחזים ואוחזים בה. זה מלכוד 22: לא משנה כמה תתאמצו לצקת בה משמעות, לבסוף תגיעו לבלבול מוחלט בגלל מגבלות השפה והתפיסה. עליכם ללכת מעבר לשפה ולתפיסה. והדרך היחידה ללכת מעבר לחשיבה ולהרגל הרגשי היא באמצעות המודעות להם, באמצעות מודעות למחשבה, באמצעות מודעות לרגש. ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו’ הוא מטאפורה למצב זה של היות בְעֵרות ובמודעות, להבדיל מהמושג של התעוררות והתוודעות.
בשיעורי מדיטציה, לעיתים קרובות מתחילים אנשים עם רעיון שווא בסיסי שעליו הם אינם מערערים אף פעם: הרעיון ש”הנני מישהו שנאחז ושיש לו תשוקות רבות, ואני צריך לתרגל כדי להיפטר מתשוקות אלה ולהפסיק להיאחז ולהיצמד לדברים. אינני אמור להיצמד לדבר.” זוהי נקודת המוצא שלנו לעיתים קרובות. אנחנו מתחילים את התרגול שלנו מהבסיס הזה, ופעמים רבות התוצאה היא התפקחות ואכזבה, משום שהתרגול שלנו מבוסס על היאחזות ברעיון.
לבסוף, אנו מבינים שלא משנה כמה ננסה להיפטר מתשוקה ולא להיאחז בדבר, לא משנה מה נעשה – נהפוך לנזיר או לפרוש, נשב שעות על גבי שעות, נצא לריטריטים שוב ושוב, נעשה את כל אותם דברים שאנו מאמינים כי ישחררו אותנו מנטיות ההיאחזות האלה – סופנו להרגיש אכזבה מפני שהתעתוע הבסיסי מעולם לא קיבל הכרה.
משום כך, המטאפורה של ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו’ היא בעלת עוצמה כה גדולה, מכיוון שהיא מצביעה על עיקרון של מודעות שלא ניתן ללכת מעבר לה. זה פשוט מאד, ישיר מאד, ולא ניתן להמשגה. עליכם לבטוח בכך. עליכם לבטוח ביכולת הפשוטה של כולנו להיות נוכחים באופן מלא וערים באופן מלא, ולהתחיל להכיר בהיאחזות וברעיונות שאימצנו אודות עצמנו, אודות העולם שסביבנו, ואודות המחשבות, התפיסות והרגשות שלנו.
הדרך של תשומת לב היא הדרך שמכירה בתנאים בדיוק כמות שהם. אנו פשוט מכירים ומודים בנוכחותם, מבלי להאשים אותם או לשפוט אותם או לבקר אותם או לשבח אותם. אנו מאפשרים להם להיות, החיובי והשלילי גם יחד. וככל שנבטח בדרך זו של תשומת לב, נתחיל להבין במלואה את המציאות של ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו’.
כשהתחלתי לתרגל מדיטציה הרגשתי שאני מישהו מבולבל מאד, ורציתי להסתלק מאותו בלבול ולהיפטר מהבעיות שלי ולהפוך למישהו שאיננו מבולבל, מישהו שחושב בבהירות, מישהו שאולי יום אחד יהפוך למואר. זה היה הדחף שהניע אותי ללכת בכיוון של מדיטציה בודהיסטית וחיי נזירות.
אבל אז, מתוך הרהור על עמדה זו ש”הנני מישהו אשר צריך לעשות משהו”, התחלתי לראות אותה בתור תנאי שנוצר. זו הייתה הנחה שאני יצרתי. ואילו פעלתי על יסוד אותה הנחה, אז אולי הייתי מפתח כל מיני מיומנויות וחי חיים שהיו ראויים לשבח ושהיו טובים ומיטיבים למען עצמי ולזולת; אבל, בסופו של יום, אולי הייתי מרגיש די מאוכזב שלא השגתי את היעד של ניבאנה.
למרבה המזל, חיי הנזירות מכוונים כך שכל דבר מכוון אל ההווה. כל הזמן אתה לומד לערער על ההנחות שלך אודות עצמך ולחדור בעדן. אחד האתגרים המרכזיים הוא ההנחה ש”הנני מישהו אשר צריך לעשות משהו על מנת להפוך למואר בעתיד.” מעצם ההכרה בכך שזו הנחה שיצרתי, זה שֶמודע יודע שהדבר נוצר מבורות, מאי-הבנה. כשאנו רואים ומכירים זאת באופן מלא, אזי אנו מפסיקים ליצור את ההנחות.
מודעות, אין עניינה בהערכות שיפוטיות אודות המחשבות, הרגשות, המעשים או הדיבור שלנו. מודעות, עניינה בידיעת אותם דברים במלואם – שהם מה שהם, בזה הרגע. לכן, לי עזר ביותר ללמוד להיות מודע לתנאים מבלי לשפוט אותם. בדרך זאת, הקארמה התוצאתית של מעשים ודיבורים מן העבר, כפי שהיא עולה בהווה, מקבלת הכרה מלאה מבלי להרכיב עליה מורכבות, מבלי לעשות ממנה בעיה. זה מה שזה. מה שעולה חדל. ככל שנכיר בכך ונאפשר לדברים לחדול על פי טבעם, ההיווכחות בכך נותנת לנו מידה גוברת של אֵמון בתרגול של אי-היקשרות והרפיה.
ניתן לראות בהיקשרויות שיש לנו, אפילו לדברים טובים כמו בודהיזם, כהיקשרויות אשר מעוורות אותנו. זה לא אומר שעלינו להיפטר מבודהיזם. אנו פשוט מכירים בכך שהיקשרות היא היקשרות, ושאנו יוצרים אותה בעצמנו מתוך בורות. ככל שנהרהר בכך, נשמטת הנטייה להיקשרות, והמציאות של אי-היקשרות, של אי-היאחזות, נגלית במה שנוכל לכנותו ניבאנה.
אם נתבונן בדברים כך, ניבאנה היא כאן ועכשיו. היא איננה הישג עתידי. המציאות היא כאן ועכשיו. זה כל כך פשוט, אבל מעבר לתיאור. לא ניתן להעניק אותה או אפילו למסור אותה, ניתן רק לדעת אותה, כל אדם בפני עצמו.
כשמתחילים להבין או להכיר אי-היאחזות בתור ה’דרך’, ברמה הרגשית אתם עשויים להרגיש מפוחדים למדי ממנה. נדמה אולי שמתרחש סוג של אִיון: כל מה שאני חושב שהוא אני בעולם, כל מה שאני מדַמה כיציב וממשי, מתחיל להתפרק וזה עלול להיות מפחיד. אבל אם יש לנו אֵמון להמשיך לשאת את התגובות הרגשיות האלה ולאפשר לדברים שעולים לחדול, להופיע ולהיעלם על פי טבעם, אזי נמצא את היציבות שלנו לא בהישג או בהשגה, כי אם בהוויה – היותנו ערים, היותנו מודעים.
לפני שנים רבות, בספרו של ויליאם ג’יימס “גוני החוויה הדתית”, מצאתי שיר שנכתב בידי צ’רלס סווינברן (A. CharlesSwinburne). היו שאמרו כי לאיש היה מוח מעוות, ולמרות זאת הוא ייצר כמה הגיגים רבי-עוצמה:
“כאן מתחיל הים שאין לו סוף עד סוף העולם. היכן שאנו עומדים,
הנוכל לדעת את המגדלור הגבוה הבא אשר שוכן מעבר לגלים אלה הנוצצים,
עלינו לדעת מה שלא ידָעוֹ אדם מעודו, שלא שְזָפוֹ עין אדם

אהה, אך הנה מזנק לב אדם, עורג אל עבר האפלה בעליצות נועזה,

מן החוף שאין מעבר לו חוף השוכן בלב הים.”
מצאתי בשיר זה הד לתשובת הבודהה לשאלתו של קאפה בסוטה ניפאטה:
הבא היה התלמיד הברהמין קאפה:
“אדון,” הוא אמר, “ישנם אנשים תקועים באמצע הזרם באימה ופחד מהשטף של נהר ההוויה, ומוות וניוון גוברים עליהם. למענם, אדון, אמור לי היכן יימצא אי, אמור לי היכן יש קרקע מוצקה מעבר להישג היד של כל הכאב הזה.”
“קאפה,” אמר הבודהה, “למען אותם אנשים תקועים באמצע נהר ההוויה, שהמוות והניוון מציפים אותם, אומַר לך היכן למצוא קרקע מוצקה.
“ישנו אי, אי שלא ניתן ללכת מעבר לו. זהו מקום של לא-כלום, מקום שאין בו אחיזה ואין בו היקשרות. זהו הקץ המוחלט של מוות והתנוונות, ומשום כך אני מכנה אותו ניבאנה [הכבוי].
ישנם אנשים אשר, בתשומת לב, הבינו זאת והם משוחררים לחלוטין כאן ועכשיו. הם אינם משתעבדים למארה, למוות; הם אינם נשבים בכוחותיו.”
סמיוטה ניקאיה 1092-5 (על פי תרגום לאנגלית של המכובד סאדהאטיסה).
באנגלית, ‘לא-כלום עשוי להישמע כמו איון, כמו אפסות. אבל אפשר גם להדגיש את ה’דבריות’ (thingness) כך שהיא הופכת ל’לא-דבר’ (no-thingness). כלומר ניבאנה איננה דבר (thing) שתוכלו למצוא. היא מקום של ‘לא-דבר’, מקום שאין בו אחיזה ואין בו היקשרות. זהו מקום, כפי שאמר אג’אהן צ’ה, שבו חווים את “המציאות של אי-היאחזות.”

ניבאנה עכשיו

קיים קושי עם המילה ‘ניבאנה’ והוא, שהמשמעות היא מעבר ליכולת התיאור של מילים. במהותה היא איננה ניתנת להגדרה.קושי אחר הוא שבודהיסטים רבים תופסים ניבאנה כדבר …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו