EN
EN

מכעס לחמלה

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

1. כעס, כאחד מ”חמשת המכשולים”(ניוואראנא).

בלימוד המסורתי שהופנה לנזירים-  ההתייחסות היא ל”חמשת המכשולים” שמפריעים לתרגול וכך מלמדים אותם בדרך כלל – כ”מצבי תודעה שמופיעים בתרגול ומונעים התקדמות בתרגול”:

(1) השתוקקות

(2) כעס

(3) קהות חושים ועייפות

(4) חוסר שקט ודאגה

(5) ספקות עמוקים

אבל ניתן להתבונן ב”חמשת המכשולים”, לא רק בזמן התרגול הפורמאלי, אלא גם בביטויים בחיי היומיום שלנו, כ”בעלי בתים” (אנשי משפחה, בישראל של המאה העשרים ואחת)- בכל מערכת יחסים שיש בחיינו:

נישואין/ מערכות זוגיות

יחסים במשפחה/  הורים- ילדים

יחסים בעבודה-מול כפיפים, קולגות ומנהלים

וגם בכול מערכת יחסים זמנית וארעית- בכביש, בחנות, בחניון וכו’.

המטרה שלנו היא כפולה:

(1) לזהות את המכשולים:

איזה מכשול דומיננטי אצלנו (נטייה/ דפוס/ מאפיין אישיות)

איזה מכשול עולה כרגע ויוצר קושי כאן ועכשיו (לנו ולסובבים אותנו)

(2) להשתמש במכשולים (שזיהינו) ככלים להפסקת הסבל:

עבורנו (כי בלעדי הפסקת הסבל שלנו אין אפשרות אמיתית לעזור לאחרים)

לסובבים אותנו (למרות שלהם יש “חמשת מכשולים ” משלהם ובשפע…)

מקורם של  “חמשת המכשולים” בתודעה שלנו-והם עולים ויורדים ללא הרף, מותני נסיבות מתחלפות.

הם ביטוי לכך שאנו לא רואים את “המציאות כפי שהיא באמת”- אלא באופן מעוות, דרך פילטרים ש”מזהמים” את תודעתנו-  כאשר תודעתנו לא שקטה לחלוטין ולא צלולה לחלוטין:

2. פירוט- “המכשול השני”: כעס

המכשול הראשון הוא “השתוקקות”- רצון להשיג אובייקט כלשהו (פיזי, רגשי או מנטאלי),

הוא נובע מתוך אמונה שהשגתו של אותו אובייקט תהפוך אותנו למאושרים יותר , או לפחות תשתיק את הכאב העולה מכך שלא השגנו אותו עדיין.

לעומתו, ארבעת המכשולים האחרים (וכולל כעס) הם סוגים שונים של “הימנעות”- ניסיון כזה או אחר לדחות או להתעלם ממשהו שאינו נעים לנו

כעס כולל בתוכו גם : עצבנות, שיפוטיות, לא לאהוב מה שיש, פחד, ועוד.

במקרים לא מעטים, כעס הינו  מצב שניתן לזהותו בעזרת תסמינים גופניים, כמו– מתחים בגוף, כיווצים, תחושה גופנית של חום ושל בעירה, עלייה של דופק, סומק בפנים ועוד.

אנו כועסים בגלל חמש סיבות עיקריות:

(1) מתוך הרגל:

יש סיטואציות, שאנו “רגילים לכעוס בהן”, מתוך ניסיון העבר שלנו.

כך לדוגמא, עמידה בתור (במיוחד אם מישהו עוקף אותנו או ניגש לאשנב…), עומס בכביש, שיחה עם בן משפחה “בעייתי”, ועוד.

במקרים כאלו, הכעס “עולה מעצמו”, בלי שנשים לב לכך- כי הוא נתפש כ”מצב הטבעי” שראוי שיהיה באותה סיטואציה.

(2) מתוך כאב:

כאשר עולה בנו תחושת כאב, אנו נוטים “להצמיד” לה כעס.

הכעס הוא על הכאב עצמו(על כך שעלה והוא “לא נעים”), או על הגורם לו (גם אם זהו גורם משוער בלבד…) או על שניהם כאחד.

חשוב לזכור כי בחלק מהמקרים אנו מייחסים את הכאב לגורם חיצוני ולא לעצמנו, כי כך “קל יותר”.

זו הסיבה שאנו בועטים בשולחן שנתקלנו בו כי “הוא זה שגרם לנו את הכאב” (ולא אנו חלילה- בחוסר תשומת ליבנו…).

לכעס כזה, שמקורו בכאב מתלווה לא פעם גם כאן תחושת תסכול או תחושת כישלון –על כך שלא הצלחנו למנוע את הופעת הכאב ועל כך שאיננו מצליחים להפסיקו באופן מיידי.

(3) מתוך פחד:

כאשר עולה בנו פחד, במפגש עם סיטואציה מסוימת או במפגש עם אדם מסוים, לעתים קרובות הוא מותמר לכעס.

אנו לא מוכנים לקבל את הפחד שעלה בנו , הוא מעליב אותנו ומאיים עלינו, נתפס לא אחת ככישלון.

יתרה מכך, מרביתנו איננו מיומנים בשהייה במצב של כעס

 לכן “נוח יותר” למנגנוני ההגנה ולדפוסים שפיתחנו לזהות אותו ככעס- בוודאי אם אנו יכולים “לחיות בשלום עם הכעס שעלה” ולומר לעצמנו שהוא “כעס צודק” (ראה בהמשך)

(4) מתוך צדקנות:

כאשר אנו מרגישים שאנו צודקים- הדבר מביא לעתים קרובות לעלייתו של כעס.

“אני צודק” הינה ההרגשה הטובה ביותר עבור מרבית האנשים, היות והיא האופן הכי אוטנטי שבו אנו חווים את התחושה ש “אני אכן אני”.

עליית התחושה “אני צודק” היא בעלת ערך עצום לאגו, היות והיא מאפשרת לנו להזדהות באופן העמוק ביותר  והחיובי ביותר – עם עצמנו.

לכן, תחושת הצדקנות מאפשרת לנו לכעוס:

על כלום

על מה שכבר היה (והסתיים מזמן)

על משהו שאין לו שום ערך

על מישהו שעומד לעשות משהו בעתיד (אולי…)

הנקודה המשמעותית היא שאנו “משליכים” (PROJECT ) את הרגשות הללו  על אנשים אחרים:

משליכים את הצדקנות שלנו- על אנשים אחרים (“הוא לא צודק ואני כן- ולכן אני צריך לכעוס עליו, כי מגיע לו שאכעס עליו”)

משליכים את הפחד שלנו- על אנשים אחרים (“הוא זה שמפחיד אותי- ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לי לפחד”)

משליכים את הכאב  שלנו- על אנשים אחרים (“הוא זה שמכאיב לי – ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לכאב שלי”)

מדוע זה כך?

כי שהוזכר כבר מקודם, או לא מוכנים לקבל את הכאב והפחד שלנו:

אנו חשים כי הכאב והפחד שעלו-  “גדולים עלינו”

אנו לא מיומנים בשהייה – בתוך הכאב והפחד

אנו לא מיומנים בלקיחת אחריות-  על המקור לכאב ולפחד (אנחנו עצמנו)

לכן, אנו “משליכים” אותם על אחרים-  ובכך, הופכים אותם לכאב ולפחד שנגרמו (לנו)  בגלל אנשים אחרים:

הם האשמים בכאב שעולה בי- לכן ניתן (וצודק) לכעוס עליהם.

(5) לצורך הימנעות:

כפי שפורט מקודם, כעס הינו אמצעי יעיל כדי לא לחוש כאב ולא לחוש פחד. בהקשר זה- הוא יכול לשמש גם כאמצעי יעיל כדי שלא לחוש את כאבו של האחר ואת פחדיו של האחר.

כאבים ופחדים של אחרים, במיוחד אם הם קרובים אלינו ו/או סובלים סבל רב (עקב מחלה קשה או בגלל מצב רגשי רעוע), מכאיבים לנו ומפחידים אותנו.

כאבים ופחדים של אחרים מקשים אלינו להיות בקרבתם וגורמים לנו לחוש בושה ורגשות אשם – על כך שאנו לא מוצאים בתוכנו את גדלות הרוח להיות איתם בשעותיהם הקשות.

3. תשומת לב –כמקור לעוד כעס

כאשר אנו נשאלים על ידי חברים שאין להם שום מושג בבודהיזם: “מהו הצד המעשי של הבודהיזם? מהו התרגול הבודהיסטי?”, סביר שחלק גדול מתשובתנו להם יהיה סביב המשפט הבא: “בבודהיזם אנו מתרגלים פיתוח של תשומת לב- כדי לאפשר לנו לראות את המציאות כפי שהיא”.

ואכן זה כך. לפחות בזרם התראוואדה, מרבית התרגול הפורמאלי הקרוי “ויפאסאנא”, מוקדש להתבוננות במה שעולה מדי רגע ורגע אצל המתרגל כתחושה גופנית, כרגש או כמחשבה.

מן ההיבט הרגשי- מתבצע כאן, בין היתר,  תהליך של “איפשור”, שאינו פשוט ואינו “טבעי” עבור מרבית המתרגלים.

ה”איפשור” מתבטא בכך שאנו מאפשרים לעלות (גם) לחלקים ה”יפים” והנעימים שלנו , אבל מאפשרים לעלות גם לחלקים ה”לא יפים” וה”אפלים” שלנו, אלו שאנו מתביישים בהם ומכחישים את קיומם בנו.

ה”איפשור” הינו תהליך לא קל , הדורש מאיתנו, תוך שאנו נמצאים בקשר עם עלייתם של  אותם חלקים “לא יפים”, גם להתבונן על מנגנוני ההגנה ודפוסי התגובה הרגילים שלנו, (וכאשר מנגנונים ודפוסים אלו עלו- אנו מאפשרים גם להם להיות, ומתבוננים גם בהם).

יותר מכך, ישנם מתרגלים רבים שככול שהם רוכשים יותר מיומנות בתרגול תשומת לב, יותר חלקים “לא נעימים” יופיעו בתודעתם.

כך שמיומנות בתרגול עשויה להיות מלווה בתקופה לא פשוטה (ולעתים ארוכה) של אכזבה ופגיעה בדימוי העצמי (הגילוי ש”מסתבר שאני אדם עם המון צדדים רעים”),שמובילות אל תחושת כעס ותסכול הולכות וגוברת ,שמופנות אל עצמי, אל התרגול ואל הדרך הבודהיסטית עצמה.

הסיבה לכך היא שפיתוח יכולות של “תשומת לב” (שהיא היכולת לראות “מה עולה כאן עכשיו”, בדייקנות ובכנות) נעשה במהירות רבה יותר, יחסית  לפיתוח יכולות של “חוכמה” (שהיא היכולת לראות את  המציאות כפי שהיא באמת, הפנמת העובדה שכל מה שעולה הוא תופעות מנטאליות שאינן “אני” ,ללא הזדהות אוטומטית עם “הפחד שלי”, “הכעס  שלי” שלי וכן הלאה).

4. חמלה – ככלי שמאפשר הישרדות בדרך

לעתים, תעבורנה שנים רבות עד שיגיעו “פירות התרגול”, עד שנחוש שהשגנו שינוי משמעותי בחיינו:

ש”אנו פחות כועסים- על עצמנו ועל אחרים”

ש”אנו פחות מקנאים”

ש”אנו פחות מושפעים ממה שאומרים עלינו”

ש”אנו שלווים יותר ולא מתפרצים בסיטואציות שבעבר הדליקו אותנו בלי שליטה”

ש”אנו מסוגלים לשהות במערכות יחסים כואבות, מבלי להרגיש קורבן”

כאשר אנו יכולים לראות את “פירות התרגול”, זהו שלב שבו עולה בנו תחושת “אמון” בדרך.

כאשר יש בנו “אמון” בדרך- קל לנו להמשיך למרות הקשיים.

אמנם החלקים ה”לא יפים” ממשיכים לעלות בנו- אבל עכשיו הם אינם כה מאיימים עלינו , וכל עלייה שלהם לא נתפסת ככישלון אלא להיפך- כהתנסות מלמדת ומגדילה.

כלי משמעותי  שמאפשר לנו “לשרוד” תקופה זו. היא היכולת לפתח חמלה ואהבה לעצמי.

החמלה מתבוננת אמנם באהבה על החלקים החיוביים שבי  (על הערכים שמניעים אותי, על היכולות שלי, על ההצלחות והישגים שהיו לי וכן הלאה),אבל מתבוננת באותה מידה של חמלה ואהבה גם על החלקים השליליים שבי (על המגבלות שלי, הפחדים שבחיי, הכישלונות שהיו בעבר וכן הלאה).

חמלה מאפשרת לנו לגעת בלב שלנו, להיות  מחוברים לרגשות שלנו ובמיוחד לרגשות המטרידים, הקשים, האפלים, אלו שאנו מתביישים בהם.

החמלה שאנו מפתחים לעצמנו נותנת לנו לגיטימציה לכל החלקים ה”לא יפים” שבנו- וזה מאפשר לנו “לעבוד ” עם הכעס שעולה שוב ושוב

בזכות החמלה אנו יכולים לשהות בהם ולא למהר ולנסות להינתק מהם ולהכחיש אותם.

ורק סוג של חיבור כזה לרגשות מייצר אצלנו מיומנות מסוג שונה – שמותר להיות בספק, שמותר לא להבין, שמותר לא למהר ולנסות לפתור, שלא חייבת לעלות מיד “תחושת החמצה” אם זה המצב כרגע.

 מכאן, ישנו תהליך אמיתי של גדילה עצמית, שמאפשר לתהליך החוכמה לנבוט בתוכנו, ולהפוך לעץ נושא פירות- פירות התרגול.

5. חמלה לעצמנו וחמלה לאחרים

רק פיתוח חמלה לעצמנו מאפשר להמשיך בתהליך ולפתח חמלה לאחרים, כולל לאלו שקטלגנו  אותם כ”מקורות הכעס” שלנו.

וגם מכך, אנו יוצאים נשכרים, פעמיים:

קודם כל- עבור עצמנו:

העובדה שאנשים נתפשים על ידינו פחות ופחות כ”סיבות לכעוס עליהם” ויותר  כ”אנשים רוויי סבל, שגם הם ראויים לחמלה שלנו”-מאפשרת לנו לשהות בשלווה  (לפחות יחסית…) בסיטואציות שבהן היה עולה בעבר כעס במהירות ובעוצמה ומשתלט עלינו..

בכך, אנו זוכים ליותר רגעים עם תודעה שקטה ,שאינה נשלטת ומוטרדת על ידי כעס ושנאה.

וכמובן –עבור אחרים:

מערכות יחסים רגועות יותר וסיכוי ליותר אינטימיות, עם אותם אנשים שתמיד היה לנו כל כך קשה איתם-מסייעות גם להם להיות רגועים יותר.

כך, שגדל הסיכוי שהם יחזירו לנו יחס דומה, פחות יכעסו עלינו ויותר יתייחסו אלינו כאל כ”אנשים רוויי סבל, שראויים לחמלה שלהם”-

מכאן, גם עשויה להיות  “זליגה” של אותה התייחסות שלנו אליהם- לאופן שבו הם מתייחסים אלינו ולאחרים  (מה שעשוי לייצר הרחבה של מעגל החמלה).

מכעס לחמלה

1. כעס, כאחד מ”חמשת המכשולים”(ניוואראנא). בלימוד המסורתי שהופנה לנזירים-  ההתייחסות היא ל”חמשת המכשולים” שמפריעים לתרגול וכך מלמדים אותם בדרך כלל – כ”מצבי תודעה שמופיעים בתרגול …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו