הבודהא שלי כן חיבק

רבים מאיתנו מגיעים למסע הרוחני בעקבות כאב. פעמים רבות כאב וסבל הם פעמון ההשכמה שמעיר אותנו מקיום חצי ישנוני, ממצב הטייס האוטומטי שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן, אל ראייה אחרת של הדברים. פצועים, המומים ונדחפים על ידי כוח טמיר, אנחנו מוצאים את עצמנו מחזרים על פתחן של תורות רוחניות. 
אדם חכם אחד אמר פעם שהמסע הרוחני הוא מסע אינסופי ממה שנדמה לנו שאנחנו אל מה שאנחנו באמת.עבור רבים מאיתנו, כאמור, המסע הזה מתחיל וגם עובר דרך כאב וסבל.  למזלנו, זה לא כל הסיפור.

לפני זמן מה נפגשתי עם חברה ותיקה, מתרגלת ויפאסאנה שמאחורי הקילומטרז’ מכובד של ישיבה על הכרית, ריטריטים ארוכים והרבה שנות כמיהה אמיתית לשחרור.

כשהתקרבתי לחבק אותה לשלום אחרי פרידה ארוכה, היא נרתעה קצת,והודיעה לי שאנחנו לא צריכות את המגע הפיזי בינינו יותר. זה גורם מפריע, הסבירה, שעלול ליצור סערות מיותרות בתודעה. במהלך השיחה הערה שהתפתחה בנושא היא העירה, שהיא לא מאמינה שהבודהא חיבק אנשים. ואני מיד אמרתי:הבודהא שלי כן חיבק.

תילי תילים של פירושים נכתבו על דברי הבודהא. שמונים שנות חיים, מתוכן ארבעים וחמש שנים של הוראה, נפרשות בצבעוניות על פני כרכים שלמים.

גם מבלי להיכנס לפרשנויות, ברור שהנסיך ההודי גאוטמה, שזכה להארה בגיל 35, ידע לפני וגם אחרי הארתו חיים סוערים ובהחלט לא נטולי כאב פיזי ונפשי.הזמנים ההם הביאו התמודדויות חדשות מדי יום: פרידות מאנשים יקרים, מוות של אהובים,התמרדויות של נזירים ושסע בקהילה הרוחנית (הסנגהה), ניסיונות להכפשת שמו ברבים,גסיסה כואבת ועוד כהנה וכהנה. כאב – כן, בהחלט. ועם זאת – הבודהא היה משוחרר. איך יתכן?
זה בסדר להשתוקק, כל עוד לא נקשרים להשתוקקות
אחד הנושאים המרכזיים עליהם חזר הבודהא שוב ושוב בתורתו הוא נושא האי-היצמדות. הוא הזהיר מפני תאוות החושים והמליץ לשמור על דלתות החושים מוגנות.

כאמור, פרשנויות לרוב נכתבו על דבריו של הבודהא, ומסורות שונות פירשו ומפרשות נושאים אלו עד עצם היום הזה. סמנים ימניים של הבודהיזם מפרשים הגנה על דלתות החושים כהתנזרות מוחלטת מכל הנאה חושית שהיא: בכל הנאה טמונה מלכודת, יסבירו,שכן היא מייצרת השתוקקות, שמובילה להיצמדות ולסבל.

אחרים מפרשים הגנה על דלתות החושים כמודעות בכל רגע ורגע לתהליכים המתחוללים בקרבנו. מודעות זו עצמה משמשת כהגנה בפני התשוקה. אחרים אפילו יאמרו, שזה בסדר להשתוקק, כל עוד אנחנו לא נקשרים להשתוקקות.

הפחד מליפול בפח ההשתוקקות יכול להוביל פעמים רבות בכיוון ההפוך משחרור. הפחד הזה, עשוי לגרום לנו לחיות חיים קטנים, סטריליים ומהודקים, אותם נבלה בחשש מפני חוויות רגשיות או חושיות, מפני התאהבות שתגרום לנו לאבד את שלוות הנפש, מפני טעמו המתוק של מעדן שיגרום לנו לחשוק בו שוב ושוב, מפני הנאה משקיעה יפהפייה, כי היא הרי בת חלוף או מפני חיבוק, כי מי יודע לאן הוא יוביל. הפחד הזה עלול להשאיר אותנו מאובנים וקפואים.

הבודהא הזהיר מפני הבנה לא נכונה של הדהרמה, התורה, שמסוכנת כמו אחיזת נחש ארסי בזנבו. והסכנה המאוד מוחשית כאן היאלהפוך מנוכרים לעצמנו ולאחרים. זוהי הליכה בכיוון ההפוך משחרור – במקום למוסס את הגבולות והחומות, אנו מציבים אותם. במקום לחוש את החיבור שבינינו לבין כל הדברים בעולם, חיבור שנובע מתוך הבנה ואהבה, אנו עשויים לחוש נפרדים, מובדלים,מבודדים.
צידה לדרך במסע פנימה
צ’וגיאם טרונגפה, אחד המורים הטיבטים הגדולים שלימדו במערב, אמר פעם שהמסע הרוחני הוא “עלבון אחרי עלבון”. ובאמת, מי שישב עם עצמו כמה רגעים קצרים בניסיון לאלף את התודעה להתרכז בנשימה, טעם ודאי מקצת מטעמו של העלבון הזה. וזוהי רק ההתחלה. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן פנימה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו מונעים על ידי שדונים פנימיים שבהחלט לא מחמיאים לדימוי העצמי שלנו: קנאה, פחד, צרות עין,שנאה, קמצנות והרשימה עוד ארוכה. אנו נוכחים לדעת עד כמה הכוחות האלו שולטים בחיינו, הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב. הנתיב הראשון הנכנס אל מעבה היער שלהתודעה הוא הפגישה עם מצבי התודעה האלו. אם לא נכיר אותם וניפגש איתם, איך נוכל להשתחרר מהם? המוכנות להתבוננות נכוחה, התבוננות לא שיפוטית ולא מוטית, היא אמנות בפני עצמה, ואינה דבר של מה בכך. נדרש המון אומץ כדי “להסתכל לנמר בעיניים”.

יש רגעים שנחרטים בבהירות בזיכרון, מהסוג שמשנה את מפת פני הדברים לעד. רגע אחד כזה הולך איתי עד היום. בעיצומו של ריטריט ויפאסאנה בו השתתפתי לפני שנים, אחרי ימים שלמים של ניסיונות נואשים להימלט ממסיבת האימה שערכה לי נשמתי, נפגשתי.התכוונתי לכתוב: נשברתי, אבל האמת היא שזו היתה פגישה, מהסוג שדון חואן מכנה: “פגישה עם הדעת”.

חיים שלמים של מאבק עתיר אנרגיה שהושקעו בניסיונות עצומים לא לראות מה באמת יש שם בפנים, הביאו אותי אל הקיר, שהתרומם בשבילי בערך באמצע הקורס. ההתבוננות האינטנסיבית בכל מה שעולה בגוף ובראש, השקט והמרחב המוגן, התרגול הרציף והתודעה שהלכה ושקטה הכינו את הקרקע לפגישה הזאת. אחרי כמה ימים כבר הרגשתי קרוב מדי על עורפי את נשימתם של השדונים שניסיתי להתחמק מהם כל חיי. די מבועתת המשכתי לרוץ במעגלים פנימיים, עד הקיר המבורך. הקיר הזה עבורי היה לא אחר מאשר רגע אחד צלול של הכרה שאני בעצם בורחת כל חיי. רגע אחד של בהירות, שהמנוסה הזאת היא חסרת תוחלת והיא עיקרו של הסבל. רגע אחד של ידיעה, שאני לא רוצה לבלות את שארית חייב הימלטות. רגע אחד של ויתור על דפוס מאוד עמוק, אולי אינסטינקטיבי, של התנגדות ודחייה. רגע אחד קצרצר, שנמשך כמו הנצח, שהביא אותי להסתובב ולהסתכל על “הקטסטרופה השלמה”, במילותיו של זורבה היווני. בקיצור, על החיים שלי.

הסוף, ידוע מראש לאלו המנוסים בכגון אלה. כמו במטה קסמים, ההתבוננות הישירה ממוססת את שדוני השלג האלה, שמתגלים ככאלו שהכי זקוקים לחמלתנו.

וכאן נכנס חיבוק הבודהא, שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר. 
בקיצור, בלי אהבה אנחנו אבודים
METTA, האיכות של הלב שנפתח לאהבה, היא אחד מארבעת מצבי התודעה הגבוהים, אותם לימד הבודהא לפתח ולטפח. זה לא רק אפשרי, זוהי גם זכותנו המולדת כבני אנוש.

כשאנחנו ניצבים המומים מול השדים שבפנים, מגן משמעותי שיכול לעזור לנו לחצות את ליל האופל של הנשמה, הוא האהבה. מניסיוני אני, וממפגשים עם מתרגלים רבים, לרובנו יש מעט מדי מזה. אנחנו מהירים לשפוט, לגנות ולהוקיע, בראש ובראשונה את עצמנו, ואנו גם לא נוטים לפקפק באמיתות התפיסות שלנו. אנחנו השוטר, הקטיגור, השופט והתליין במשפט השדה הקצר שלנו. בקיצור, די ברור שבלי אהבה אנחנו אבודים. 

הוויפאסאנה, שפירושה ראייה לעומק או מאחורי הדברים, ההתבוננות החודרת וחסרת הפניות על הדברים כפי שהם, זקוקה לאחותה, האהבה. למעשה, הן אינן נפרדות. ראייה נכוחה, אמיתית, ללא מסכים ומסכות, היא אקט של אהבה. האהבה משמשת כגורם מאזן ומרחיב כנגד תפיסותינו השליליות, או השגויות, וגם מהווה גשר שנושא אותנו מן היחסי אלה מוחלט.

השאלה הראויה להישאל בכל צעד על הדרך הרוחנית היא: “איפה האהבה”.המגדלור שלנו מצביע לכיוון של אחדות, חיבור, אחווה, פתיחה של הלב. אם אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר נפרדים, מנותקים, מנוכרים, זה הזמן לבחון שוב את התרגול שלנו,לבחון שוב את החיים שלנו.

אפשר להרגיש את כל מנעד הרגשות האנושיים, כולל כאב, ועדיין להיות במקום של שלווה וחמלה, של הבנה עמוקה, של אהבה. הרעיון הוא לאלעבור את החיים תוך הימנעות מבוהלת ממה שהחיים מזמנים לפתחנו, נצמדים חזק לשלוות הנפש שלנו, אלא להיות עם כל מה שעולה, בפיכחון, בחוכמה, באהבה. למצוא את השחרור בכלרגע ורגע, בכל סיטואציה, בכל רגש. ואז, השד פתאום אינו נורא כל כך, ואולי גם אינו מבקר לעתים תכופות כל כך.  ההימלטות מפני כל מה שמסב לנו סבל, מהווה סבל בפני עצמה.כשאנחנו מפסיקים את המנוסה, מתוך ידיעה והבנה, משתרר שקט גדול. אנחנו יכולים סופסוף לנוח במרכזם של הדברים, כפי שהם.

הבודהא היה ידוע כמורה גדול, שידע לכווןו לתת לכל אחת ואחד בדיוק את מה שנדרש עבורם בדרכם אל השחרור. בין כל האנשים שעברו אצלו, רבים ורבות מהם באו בעקבות כאב גדול, כאז כן היום.
לפעמים, כשנגמרות המילים, והכאב גדול מכדי להכיל, הדבר הכי נכון ונדרש הוא חיבוק: ביטוי מיידי ומוחשי של METTA  בעולם, הצהרה פיזית של חום, אכפתיות, שותפות, עידוד ותמיכה בדרך, ובעיקר -אהבה. אני מרגישה את חיבוק הבודהא עד היום. הבודהא שלי כן חיבק.
 http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/054/260.html