EN
EN
שירה

אנאטה ודוקהה – חמשת המצרפים

« בחזרה אל: מאמרים

« בחזרה אל:

« בחזרה אל: חנות הספרים

תורת הבודהה אינה פילוסופיה. פילוסופיה, הגיון, רציונל – מדברים אל התודעה. Mind.

הבודהה מדבר אל הלב. אל האינטואיציה. הוא משתמש במילים, אבל הן רק אנלוגיה.

להבין את הבודהה – כמו לקרוא שירה, להקשיב למוזיקה. התווים, המילים, סימני הדפוס – משעממים. את המוזיקה קולטים ברובד אחר – אינטואיטיבי. החיוך של מהאקשייפה.

ולכן, כשאנחנו נכנסים לויכוח (המרתק בפני עצמו) על ה”אני” וה”עצמי” – חשוב תמיד לזכור מה לימד הבודהה – הוא לא לימד תיאוריה פילוסופית, אלא כפי שהוא תמיד הדגיש – כל מה שאני מלמד זה איך נולד הסבל בחיינו ואיך ניתן לבטל אותו, בחיים האלה, עלי אדמות.

זו הסיבה שהוא יצא למסע שלו מחיי הארמון לחיי הסיגוף – רק כדי למצוא את התשובה האמיתית לחוויה הקיומית הבסיסית של כולנו.

הבודהה מדבר על סוגים שונים של סבל: לידה, הזדקנות, חולי, מוות, להיות מופרד ממה שאוהבים, להתאחד עם מה שלא אוהבים, לא לקבל מה שרוצים. אבל הוא לא עוצר שם.

הוא מדבר על חמשת הקהנדאס – ה”ערימות” או המצרפים של ההיאחזות. צורה, (גוף, חומר), תחושות, תפיסות, תבניות מנטליות, והכרה – אנחנו נאחזים בהם, ניצמדים אליהם, מתוך תחושה שהם “אני”.

אנחנו תופשים את “עצמנו” דרכם וההזדהות הזו איתם – עם הגוף שלנו, התחושות, הרעיונות, המחשבות, המושגים, הדעות והאמונות שלנו – היא שהופכת את כל אלה לסבל.

מקובל לחשוב כי המצרפים האלה הם התיאור של הבודהה של מה שאנחנו, אבל לא זו היתה כוונתו.

כוונתו היתה לספק לנו כלים לפירוק הסבל למרכיבים שנוכל להתמודד איתם.

עבור רובנו, סבל הוא נושא עצום, הרבה יותר מעיק ומוחשי מהשאלה האבסטרקטית – מי או מה אנחנו.

עבור רובנו, דוקהה היא באמת משהו שקשה לשאת בו. היא לפעמים כמו הר שמאיים לקבור אותנו, שמציף את התודעה שלנו. ולכן הבודהה מחלק את הסבל לחמשת המצרפים האלה, כדי לפרק את ההר הזה לחצץ, לחול, ואחרי כן לאבק.

אנחנו בונים נרטיבים שלמים סביב הסבל שלנו, אבל מה הם הנרטיבים האלה, במושגים של חמשת המצרפים? רק תפיסות שמשולבות עם מחשבות. אם אנחנו נאחזים בנרטיבים האלו, הם ייגרמו לנו לסבול. אבל אם נפרק אותם, נגלה שאין בהם הרבה מעבר לכך.

ולכן הבודהה מנחה אותנו לא להתרכז בעלילה, אלא באבני היסוד שלה. וכשאנחנו בוחנים את המצרפים האלה מקרוב, אנחנו מגלים שהם אינם “דברים”. הם יותר פעילויות שאנחנו עושים.

עלינו לנתח את הסבל במונחי המצרפים – יש כאב ברגל. מהו הכאב הזה:

“צורת” הגוף

“תחושות” לא נעימות

“תפישות” או “תוויות” שאנחנו מצמידים לתחושות האלה (“כאב”)

“מחשבות” או סיפורים שאנחנו בונים סביב התחושות  האלה

“הכרה” – המודעות לכל זה.

כך שבמקום לבנות סיפורים סביב התחושות – להתרגז בגללן, לדאוג בגללן – אם התודעה מספיק רגועה, יציבה, (ולשם כך אנחנו מתרגלים ומפתחים את המיומנות הזו) היא תאפשר לנו את הבדיקה הזו.

 

אנחנו יכולים להתחיל “לפרק” את הסבל שסביב התחושות האלה למרכיביו.

 

יש לנו גוף שלמעשה נפרד מהתחושה – אבל אנחנו מדביקים אותם ביחד. כשיש לנו כאב בברך – הברך כולה הופכת לכאב. אבל אם נתבונן היטב – יש את הצורה (הגוף) והתחושות שאופפות אותה.

גם התחושות אינן “דבר” אחד. אנחנו תופסים את התחושה כדבר מוצק,

אבל אם נפרק את התפיסה הזו – יש תפיסות רבות, כפי שיש רגעים רבים של תחושות.

זו הסיבה שהמצרפים נקראים קהנדאס, או ערימות. הם עשויים מהמון תזוזות קטנות – פיזיות או מנטליות.

כשנפרק גם אותן יותר קל להתמודד עימן. אפשר יותר בקלות לשנות אותן.

מה יקרה, לדוגמה, אם נשנה את התפיסות שהצמדנו לתחושות מ”כאב” פשוט ל”תחושות”?

או שננסה להפריד את התחושות לביטויים הפיזיים שלהן: תחושת חום, תחושת צביטה, צריבה, וכד’.

 

נגלה שהן לא כל כך מוצקות.

 

ואז יש את הסיפורים שאנחנו בונים סביב התחושות האלה, הפחדים לגבי מה שיקרה אם לא נעשה שום דבר עם הכאב שלנו. אולי הרגל שלנו תימק ויצטרכו לקטוע אותה …

אבל גם את המחשבות אפשר לפרק למילים שמשוטטות במרחב התודעה, ולא צריך לעקוב אחרי הצירוף שלהן.

כלומר, מה שאנחנו עושים זה לפרק את הסבל למרכיביו ולראות איך אנחנו נאחזים בכל חלק כזה.

המיצרף עצמו לעולם אינו סבל. יכול להיות כאב ברגל, אבל אנחנו סובלים פשוט מכיוון שאנחנו מזדהים איתו, טוענים ל”בעלות” על הרגל.

בלי התווית המנטלית – “הרגל שלי” הכאב שלי” – כל ההתייחסות היא אחרת.

וכשאנחנו יכולים לפרק את הסבל למרכיבים קטנים כאלה, הרבה יותר קל לשאת אותו. פחות דוקהה.

רק להתייחס לכאב כאל משהו שאנחנו רוצים לחקור, להכיר – משנה את הגישה הלא מודעת שלנו כלפיו, כאל משהו שצריך לברוח ממנו. אם נברח ממנו, לא נוכל לעולם להכיר אותו, להבין מה המקור שלו.

ההבנה היא שתאפשר לנו להיות מעבר לכאב, בדרכים שלא היכרנו; התודעה יכולה להיות עם כאב, אך לא לכאוב בעטיו.

זו יכולת שחשוב לטפח אותה, מכיוון שכל עוד יש גוף, יהיה גם כאב. כל עוד התודעה שלנו פעילה – היא תייצר תפישות, מחשבות, רעיונות, תשוקות ושנאות.

וכשאנחנו מבנים את זה דרך ההתנסות הישירה שלנו, באמצעות תרגול המדיטציה –

אנחנו מתחילים להבין איך פועל התהליך הזה שאנחנו קוראים לו “אני”.

אנחנו מתחילים לראות מהו ה”אני” שלנו. עד כמה הוא “נזיל”, משתנה, תלוי תנאים, מצבים, נסיבות.

עד כמה אנחנו מזדהים עם כל מחשבה, מצב רוח, מחמאה, עלבון, הישג, כשלון.

אבל אם כל אלה משתנים כל רגע – איך אנחנו יכולים לדבר על “אני” כעל ישות קבועה?

אם כל אלה משתנים כל רגע – האם ה”אני” אינו אלא הזרימה הבלתי פוסקת, המפגש המשתנה תדיר שלנו עם המציאות?

אנחנו יכולים להתחיל להבין כי ה”אני” הוא רק קליפה, על פני השטח. מה שרואים “מבחוץ”.

מה שיש “בפנים” – זה רק חלל, מרחב.

כמו בית וקירות. אתה לא יכול לגור בקירות, רק במרחב שביניהם.

כך שבית “גדול”, “קטן”, “יפה”, “מכוער” – אלה רק הקליפות. המרחב הוא אותו המרחב – אינו משתנה אף פעם.

זה המובן העמוק של אנאטה – אין-אני.

וכשנבין את זה – נבין גם שכל העבודה שלנו היא פשוט להיות המרחב.

לחדד את הכלים שלנו כדי להשתחרר מההיאחזות בחמשת המצרפים האלה

מההיצמדות לתפיסות, למושגים, לרעיונות שלנו, מההיאחזות בדעות, בהשקפות, באמונות שלנו, שיש איזו מין ישות קבועה שנקראת “אני”, שכל הדברים קורים לה, שיש דברים ששייכים לה, שהיא יכולה להחזיק בהם או לאבד אותם. כל אלה הן רק תפיסות מוטעות של המציאות.

רק כשנניח לאינדיבידואליות היקרה כל כך לליבנו לנשור מעלינו, נוכל להתאחד עם מה שנותר, עם מה שיש, עם הקיום עצמו.

רק אז נוכל להבין מהו חופש אמיתי – זה  החופש המוחלט פשוט להיות.

 

נגארג’ונה:

 

You are not the same or different from

Conditions on which you depend;

You are neither severed from

Nor forever fused with them –

This is the deathless teaching

Of  buddhas who care for the world.

אנאטה ודוקהה – חמשת המצרפים

תורת הבודהה אינה פילוסופיה. פילוסופיה, הגיון, רציונל – מדברים אל התודעה. Mind.הבודהה מדבר אל הלב. אל האינטואיציה. הוא משתמש במילים, אבל הן רק אנלוגיה.להבין את …

תגובות

רשמו תגובה
שתפו
שתפו