ארבעת מצבי התודעה הנעלים- “ברהמה ויהארה”

א. פירוש המילה ברהמה-ויהארה

המילה “ברהמה- ויהארה” מתורגמת במספר צורות:
-“הצווים הנעלים”
-“השהות (מקום מגורים) נעלה”
-“העמדה (היחס) העילאי/ המרומם”

“ברהמה” פירושו: גדול, נשגב, קדוש, נעלה, מבורך, אלוהי

“ויהארה” – פירושו: מקום וכן מצב תודעה

כאשר מחברים שתי מילים אלו יחד- “ברהמא ויהארה” פירושו: “המקום הפסיכולוגי שבו שוהים אלו אשר מפותחים מבחינה רוחנית”.

בספרי המפרשים- החיים הדתיים, החיים הרוחניים, החיים הקדושים נקראים ברהמא צ’ארייה (ברהמה ויהארה rahamacariya) ואחד הפירושים שניתנים למושג זה היא שחיים קדושים הינם: חיים המוקדשים לפיתוח ה”ברהמא ויהאראס”

תכונות אלו של התודעה  (הנפש) ושל הלב, הן תכונות אשר הבודהא עצמו פיתח והעמיק. בדרשה בנושא זה (1.182 A) הבודהא פונה לברהמין (בן הקסטא הנעלה ביותר) כך ומתאר לו כיצד הוא עצמו (הבודהא המואר) מתרגל את ארבעת ה”ברהמה-ויהארה”

ב. “ברהמה – ויהארה”- טבען ותכונותיהן

היא התכונה שמתורגמת כ”שמחה עבור אחרים/ שמחה משתתפת (sympathetic joy)”.  מודיטה “מאופיינת”- בשמחה עבור הצלחה של אחרים, בהצלחה, בחיים הטובים  ובהישגים של אחרים

פעילותה- היא ב”חוסר קנאה” במזל הטוב של אחרים. מרביתנו, מוצאים את “-מטא” ואת “קארונה” (“אהבה חומלת וחמלה”) כתורמים וטובים לתרגול- אבל כשזה מגיע ל”מודיטה” (שמחה משתתפת)- אנו לא מקדישים לה יותר מדי תשומת לב ונוטים להתעלם ממנה או להתייחס אליה כלא ריאלית.
כאשר אתה מתחיל לצפות בתודעה  שלך, אתה יכול לראות את ה”קטנוניות”  שוב ושוב. חוסר הרצון לשמוח כאשר מישהו אחר עשה דבר טוב או הצליח, מתגלה בדיבור – כהערה חדה (ועוקצנית) או בהתייחסות “מתחכמת” (חכמה) לאדם או לסיטואציה- שהיא חלק יומיומי מחוסר הטורלנטיות שלנו עם אנשים (אשר נוטה להיות מבוססת על שיפוטיות ועל מתיחת ביקורת). הערה או התייחסות כזו- לא יכולה לבוא ממקור של שמחה אלא ממקור של אגו (self) היא אופיינית לאדם- שמנסה “להרים את עצמו על חשבון הורדת מישהו אחר”.
בעזרת פיתוח “מודיטה”- תחושת האגו מתמעטת- וישנו שחרור (letting go) של היאחזות וההיקבעות לאגו. זה, מאפשר לנו ליהנות מהחיים הטובים והמזל הטוב של הסובבים אותנו.
“מודיטה” מגשימה את עצמה- כ “אי דחייה”. המקור הערכי שלה- היכולת לראות את ההצלחה של אחרים. היא מצליחה- כאשר היא יוצרת תחושה של “קרירות ונעימות” בליבנו, תחושה של “הסכמה”.
היא נכשלת – כאשר היא יוצרת שמחה/ עליזות, חסרות ערך/ טיפשיות בדברים שמטרידים  את התודעה , (כאלו) שאינם הנאות של לב טהור

“אופאקה” (upekka)

היא איזון או רגיעה (equanimity). היא מאופיינת- בכך שהיא מביאה תחושה של נאוטרליות או איזון של הלב-כלפי כל היצורים.
פעולתה- בכך שהיא משמרת יציבות של התודעה  ולא מאפשרת לשינויים, פיזיים, אינטלקטואלים נפשיים או אחרים, להסיט או להשפיע על התפישות  שלנו כלפי אלו שאנו במגע איתו
המקור הערכי שלה- היא הבנה של טבע הקארמה- הכרה בכך שכל מעשה שלנו גורם לתוצאה אשר תשפיע עלינו, בכך אנו יוצרים לעצמנו את העתיד וההתנסויות העתידיות בהן נהיה
היקף נוסף של הבנה הקארמה היא שאין ביכולתנו לקחת אחריות על התוצאות שיש לבחירות שעשו אנשים אחרים. “אופאקה” הינה (מכאן) הבנה – כיצד פועלים החוקים הבסיסיים של הטבע/ המציאות, הבנה כי חיינו נשלטים על ידי האופן שבו אנו מנהלים את חיינו. כאשר אנו מתייחסים לסבל של אחרים, אנו מבינים כי בכך שנגרום לעצמנו סבל- לא נוכל להקטין או למנוע את הסבל של אחרים.

ביכולתנו, לעבוד- על מנת להקל  את הסבל של אחרים או לשמוח בהישגיהם ומזלם של אחרים, אבל ישנה נקודה שבה אנו צריכים לתרגל “אופאקה” (שוויון נפש), בכך שאנו מודעים לכך שרק אותו אדם אחראי לאיכות חייו. לקחת עלינו את המשא של מישהו אחר ולסחוב אותה עלינו – איננה “אופקה”. “אופאקה” היא- לא לקחת על עצמנו יותר ממה שצריך באמת או שמועיל באמת.

“אופאקה” מצליחה- כאשר אנו מודעים לתנועה של התודעה: הרצון לתת והרצון לא לתת, הסכמה מול אי הסכמה, אישור מול חוסר אישור- ובתוך (או מעט) התנועה הבלתי  פוסקת הזו (השיפוטיות) אנו מקבעים /יוצרים שוויון/ איזון ישוב הדעת של התודעה , בהירות “הרואה את הדברים כפי שהם”. אופאקה  נכשלת- כאשר היא יוצרת אדישות חוסר התחשבות, חוסר רצון להתמודד עם מצב בגלל שיש בו “יותר מדי מאמץ” שדרוש מאתנו. אדישות- היא ” האויב הקרוב” של “אופאקה”. אופאקה- אינה מדכאת או פוגעת בחמלה (“קרונה”) או בפעילותה הנדרשת- אלא מגבירה אותה, על ידי פיתוח של אבחנה שיודעת מתי וכיצד להעסיק (engage) את התודעה  (באותו נושא “האויב הרחוק” הוא דחייה ותאווה, החיבה וחוסר החיבה, ההסכמה וחוסר ההסכמה, הקבלה וחוסר הקבלה, כל אלו אשר קורים בתודעה  שלנו.

“אופקאה”- היא התכונה של “לא להזדעזע”, לא “לאבד יציבות” על ידי התנועות והשינויים שמאפיינים את המציאות שלנו

ג. הבסיס לתרגול

“פיתוח  ארבעת ה ברהמה ויהארה”- פירושו: הבאת התכונות האלו (-מטא, קארונה, מודיטה, אופקאה) להכרתנו. הדבר דומה לתרגול גופני (בחדר כושר)- שבו אנו מתרגלים שרירים שלא השתמשנו בהם בעבר.חשוב לבדוק במהלך תרגול  ארבעת הברהמה ויהארה, באם התודעה  שלנו הופך יותר שקוף וברור או יותר מבולבל- תרגול נכון מביא תמיד להגברת הבהירות של התודעה  ולשמחה (כי זהו הטבע- של תכונות אלו של התודעה)

כל הכוונה מאחורי הלימודים שנתן הבודהא- הייתה לפתח תכונות מנטליות אשר יעזרו לנו להשיג שמחה ואושר של התודעה. אותן הברהמה ויהארה- הן המקור העיקרי להשגת אושר כזה- ובכן מהוות את הבסיס עבור כל התרגול הבודהיסטי ומרבית המונחים שהבודהא משתמש בהם בהקשר של פיתוח התירגול הם כאלו אשר מתארים מצבי “איכות חיים” אנו רואים זאת (את השלבים השונים של  “איכות החיים”) בסדרה שהוא (הבודהא) “יוצא איתה לדרך”/ מעלה  כדי להסביר ולתאר את התפתחות התודעה :

(1) “אנא- ואג’א- סוקהא” (ana- vajja- sukha):

זהו מצב של התודעה  שנוצר מציות לעקרונות מוסריים- האושר שטמון בחוסר אשמה או אי פגיעה  , האושר שבאי חרטה

(2) “אבהייה- סיקא- סוקה” (abhaya-shkkha- sukha):

זהו האושר המובטח מתרגול של שליטה בחושים. ההקלה שאדם חש כאשר הוא אינו “כפוף” (תלוי בו) לאישור או לריגוש  שמקורו בחושים

(3) “פאמוג’א” (pamojja):

פרושו- ההנאה הנגרמת כתוצאה מהחופש שיש לנו מ”חמשת המכשולים” אשר מכשילים את המדיטציה (שהם: תשוקות החושים, זדון, עייפות ורפיון, חוסר שקט ודאגה, ספקות עמוקים)

“פאמוג’א” מתייחסת גם לאושר שניתן לקבל ממצבים מדיטטיביים של נינוחות סוג בלתי מופרע  של אושר. כאן נכללת גם ההנאה שעולה מהתבוננות מיומנת) על טבעם האמיתי של דברים

“פאמוגא” (חופש ממכשולי התודעה)  – מוביל ל”שמחה” (פיטי)

“פיטי”- מוביל ל”נינוחות”  (פאסאדהי).

כאשר ישנה נינוחות (“פאסאדהי”)-  עולה “אושר”  (סוקהא).

ובעקבות האושר (סוקהא) – עולה “מצב של ריכוז (סמאדהי)  שהוא מצב מדיטטיבי יציב של התודעה

הערה: הבודהא אמר בסוטות רבות שתודעה  מאושרת – מתרכזת בקלות.

אנו רואים כי: אושר מביא עימו “סמאדהי”, כאשר הגישה המקובלת היא הפוכה- אנו חושבים לעיתים קרובות “אם רק יכולתי להתמקד ולרכז את המדיטציה שלי, אזי הייתי מאושר”, כאשר צריך לומר: “כיצד אני יכול להשיג אושר אמיתי כך שהלב שלי יהיה נינוח?”

זוהי אמת חשובה ביותר- שהבודהא הצביע עליה בסדרה זו של צללים (shades) של אושר אשר הולכים ונעים (לקראת) ב”סמאדהי”. את התוצאה של “סמאדהי” ניתן לתימצות במשפט: “ראיית הדברים כפי שהם באמת”. זהו תיאור של מצב מנטלי, שבו התודעה  “זזה לאחור” מתחושת ה”אני”

מצב זה מכין את התודעה  להיות שקטה (still) לחלוטין וללא תנועה.  כאשר זה קורה, התודעה  עוברת ל”ניבידא”. לעיתים המונח “ניבידא” מתורגם כ”שעמום”  או “הסתייגות/ גועל” או “התרחקות “אבל זה לא המינוח הנכון, הכוונה- להרגעת/ צינון הלב והתרחקות מדברים- אשר מובילה לחופש  (“וימוטי” ).

שמחה משחקת תפקיד משמעותי בהתפתחות של התהליך/הזה ו”הבראמה ויהארה”, אשר “מייצרים שמחה”, יכולים לשמש כבסיס רב עוצמה בתרגול של כל אחד. בדומה לכך, 4 האמיתות הנאצלות, אשר לעיתים קרובות מאופיינות כ”אמצעים לחקירת הסבל” גם הן עוזרות בטיפוח השמחה.

התכונה של שמחה- חיונית בטיפוח התודעה, אנו רואים זאת בלימודי הבודהא, אשר אומר שוב ושוב “אני מלמד רק שני דברים- סבל וביטול הסבל”

יש האומרים כי זהו “לימוד אומלל”- אבל כאשר חוקרים אותו, מבינים מדוע הבודהא הציג זאת באופן כזה-סבל הוא דבר מוחשי, אנו יכולים לחקור אותו, זהו דבר שאנו מכירים, ושאנו לא רוצים בו. כל הטווח של הקיום (יצורים בעלי תחושה כפוף לסבל- ורוצה להשתחרר ממנו).

הרבה תכונות חיוביות מתעוררות לחיים, כאשר מאמצים את התכונות האינסופיות של “הברהמה ויהארה.” הן מובילות לתחושה של נינוחות ,בטחון וחוסר פחד. המילה בפאלי- ל”חוסר פחד” היא  “אבהייה” ובתאית, יש לה גם הקשר של “סליחה” תרגול ופיתוח ה”ברהמה  ויהארה”: מפתח סליחה- ובמיוחד תרגול “אהבה חומלת” (מטא) ו”חמלה” (קארונה).

האחיזה של זיכרונות מן העבר, המיסגור/ החזרה הבלתי פוסקת של: “הוא עשה זאת, היא עשתה את ההוא, אני עשיתי זאת, אני לא יכול לסלוח לעצמי”- כל אלו נסחפים ונעלמים. אין שום “צו עליון”- המחייב לשמור טינה או תרעומת כלפי עצמנו או כלפי אחרים.

“נדיבות”  (“דאנה”)  היא תוצאה טבעית נוספת לרצון לפתח שמחה ולהרחיק גורמי סבל ומוזכרים שלושה סוגים של “דאנה”:
– הראשון – מתן דברים חומריים- כמו אוכל או כסף
– השני – מתן הלימוד או הדהמה (התורה)
– השלישי – מתן סליחה או חוסר פחד

לעיתים קרובות אנו לא שמים לב לדברים הקטנים, כמו התפישות שיש לנו- לגבי עצמנו ולגבי אחרים. עלינו ללמוד לסלוח באמת- כדי שנוכל לפתוח את ליבנו לתכונות חסרות גבולות אלו (של הברהמה ויהארה). בדרך כלל “אנו לא סלחנו באמת לעצמנו”- וחשוב מאד להעלות למודעות את אותם אזורים/ תחומים ונושאים- שבהם לא סלחנו לעצמנו ובהן יש לנו עדיין מגבלות והתנגדויות לעצמנו.

ד. כיצד לתרגל את ה”ברהמה ויהארה”

כפי שראינו, ה- ברהמה ויהארה הם אמצעים- לרומם את התודעה , להאיר אותו ולהביא שמחה אליו. עם זאת, במידה והתרגול גורם לבלבול, סימן שמשהו לא נכון בו. יש לבחון זאת לעומק ולהבין מהי הסיבה לכך, זהו המקום שבו “חקירה” מגיעה. ה”אויבים הקרובים” וה”אויבים הרחוקים”- הם מונחים אשר יעזרו לך בבחינת התרגול שלך.. אלו הם קוים מנחים להתבוננות לאחור על התודעה .

הבודהא הורה לנו לבחון את התודעה  שלנו, כדי לראות את הטבע האמיתי של התכונות ושל הרגשות למשל, האם זוהי אהבה חומלת (-מטא) או חיבה?

שאלות אלו הן בסיסיות ומהותיות בלימוד הבודהא. זה יעיל ביותר להשתמש ביכולת ההתבוננות  של התודעה – כדי לחדור לעומק ולהבין כיצד התודעה  פועלת. הבודהא נתן לנו את הבסיס לחקירה כזו: את 4 האמיתות הנאצלות.

לא משנה איזה תרגול מפתחים (פיתוח תשומת לב, ה”בהאמה ויהארה” או כל מדיטציה אחרת) יש לשאול: “האם יש סבל או חופש מסבל- שנוצרים כתוצאה מהתרגול? כיצד זה עובד עבורי?” זוהי תמיד- השורה התחתונה בלימודי הבודהא: “האם אני מאושר יותר? או שאני חווה סבל? האם התודעה  שלי בהיר/ ברור יותר או מבולבל יותר? האם הוא רגוע ושלו יותר או מוטרד יותר? -אלו הקווים המנחים.

לכן כל התכונות האלו (ה”ברהמה  ויהארה”, “דאנא” וכו’) הם כלים חשובים בהתבוננות ובהבנה- מה נשאר לנו לעשות (ומה עלינו לעשות עוד?) במסגרת המשימה של טיהור התודעה  והבודהא לימד את ה”ברהמה  ויהארה” לכולם- ללא קשר למעמד חברתי (הקאסטה שאליה השתייך התלמיד) כי כולם יכולים ללמוד וליהנות מהם

הצלחה של תרגול 4 ה- ברהמה ויהארה תלויה בכמה המתרגל מדריך, מכוון את התודעה  שלו, כיצד חווים ומתחברים  עם העולם, היכולת האישית להבחין בתועלת או חוסר התועלת שצומחת מהתרגול- ואז להשתמש בכך עבור עצמך. יש להבחין בתוצאות- ואז לקחת את ההכוונות והשינויים הנדרשים בהתאם.