השלמות של המדיטציה (דהיאנה פארמיטה)

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) – נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהנשים המערביות הראשונות שקיבלו עליהן את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה בהודו את המורה שלה, קמטרול רינפוצ’ה השמיני. לאחר שש שנות לימוד בקהילה שלו ובהדרכתו, פרשה למערה מבודדת שבה תרגלה במשך 12 שנים, מהן שלוש שנים בבידוד מוחלט. סיפורה הנודע “מערה בשלג” תורגם לעברית. טנזין פאלמו ייסדה מנזר לנשים,Dongyu Gatsal Ling Nunnery, בהימאצ’ל פראדש שבהודו במטרה לסייע להתפתחות הרוחנית של נזירות צעירות, והיא מקדישה את רוב זמנה לקידום מטרה זו.

* * *

הפארמיטה החמישית היא השלמות של המדיטציה או דהיאנה פארמיטה בסנסקריט, שפירושה השגה מדיטטיבית. לרבים בעולם, “בודהיסט” היא כמובן מילה כמעט נרדפת לרעיון של מדיטציה. ואולם באסיה, למעשה רק בודהיסטים מעטים שאינם נזירים מתרגלים מדיטציה. מבחינתם, להיות בודהיסט פירושו ללכת למקדש, להגיש מנָחות ולהתפלל, במיוחד לאריכות ימים, לבריאות טובה ולמען רווחת משפחותיהם. תרגול מדיטציה נחשב בדרך כלל לקשה, ושנועד רק למקצוענים.

עם זאת, הדרך הבודהיסטית במקורה היא דרך ללמוד כיצד לחקור באופן מיומן את התודעה שלנו. כל דבר שאנו יודעים מן החוץ נקלט באמצעות החושים שלנו ואחר כך מזוהה ונבחן על ידי ההכרה שלנו. איננו יכולים לדעת דבר שקלטנו, מבחוץ או מבפנים לכאורה, אם איננו מודעים לו. מכאן שאנו חיים בעולם של מחשבות. אנחנו תמיד חושבים. תהליך החשיבה לעולם אינו נפסק. אפילו בשינה, דרך החלומות שלנו, אנו חושבים, חושבים, חושבים. בלי הרף. כאילו צללנו לאוקיינוס של מחשבות ואנו נישאים מעלה ומטה על גליו של מעגל הסמסארה. לכן, מכיוון שאנחנו טובעים בו חסרי ישע, ברור שאנחנו זקוקים לסירה. מוזר בעיני שבמערב ממעטים כל כך לעסוק ביקום הפנימי הזה של התודעה. הרי אפילו התגובה שלנו על נסיבות חיצוניות תלויה בתודעה שלנו.

אף על פי שאנחנו מקיפים את העולם במסעותינו או יכולים לטוס לירח, לכל מקום שאנו הולכים אנחנו לוקחים איתנו את התודעה שלנו. לעולם איננו יכולים לחמוק ממנה. לכן ראוי שתהיה לנו תודעה שהיא בת לוויה טובה במסעותינו.

אני בטוחה שרובכם יודעים שהמדיטציה הבודהיסטית מתרחשת בשתי רמות: הראשונה היא שַמַטְהַה, או שכינה בשלווה. זוהי המדיטציה שנועדה לייצב את התודעה שלנו, להרגיע אותה ולעשותה ממוקדת יותר. הרמה השנייה היא וִיפַּשְׁיַנַא (וִיפַּסַנַא בפאלי), שפירושה תובנה, ראיית הדברים כפי שהם באמת.

מכאן, שהחלק הראשון, מדיטציית השמטהה המאפשרת לתודעה שלנו להיעשות שקטה ורגועה, חשוב מאוד, מפני שכשהתודעה שלנו סוערת ומתרוצצת לכל עבר, איננו יכולים לראות שום דבר בבהירות. בשיטת המהמודרה של מסורת הקאגיו, הרמה הראשונה נקראת tsechik, שפירושה חד-נקודתיות ולאחריה הוויפשינא נקראת tödrel, כלומר מעבר לסיבוכים, ולכן המילה מתורגמת לעיתים כפשטות.

אם כך, תחילה אנחנו צריכים להשקיט את התודעה. אתם יכולים לחשוב עליה כעל אגם סוער שגלים רבים מערבלים את קרקעיתו, גורפים מעלה את החול ומעכירים את מימיו, ולכן קשה לראות לעומקו. כשמעמקי האגם סוערים מאוד, פני המים נשברים ונעכרים ואנו רואים רק את הגלים שעל פניו. כך גם התודעה שלנו. כשהתודעה שלנו נתונה במערבולת גועשת של רגשות, מחשבות, ריגושים, אם ננסה להביט לתוכה נתקשה לראות מעבר לפני השטח הסוערים.

מרגע שהגלים שקטו, פני האגם נעשים כמו מראה שמשקפת את הנוף שבחוץ די במדויק. באותו הזמן החול שוקע לקרקעית האגם ולכן המים נעשים צלולים יותר ואנו יכולים להתבונן דרכם אל תוכו. אנחנו יכולים לראות את עשבי המים, אנחנו יכולים לראות את הדגים השוחים, הכול נעשה ברור יותר בעומק האגם. באופן דומה, כשהתודעה נרגעת, כשהמחשבות שוקטות, אנחנו יכולים לראות בבהירות רבה יותר מה באמת מתרחש סביבנו ללא העיוותים שיוצרים השיפוטים הרגילים, הדעות הקדומות והרגשות שלנו. בזמן הזה, אם אנחנו מתבוננים בתודעה שלנו, אנחנו יכולים להגיע לרמות עמוקות בהרבה של מודעות. לאמה אחד אמר לי: “כשמדיטציית השמטהה שלנו טובה, כשהתודעה שלנו רגועה וממוקדת בדבר אחד, שאר הדהרמה כבר בהישג ידנו”. זה הגיוני, מפני שככל שהתודעה שלנו נעשית בהירה וממוקדת יותר, כך אנחנו יכולים לחדור עמוק יותר בכל נושא שאנו מתבוננים בו. כשאנחנו מוטרדים ונסערים, התודעה המוסחת שלנו נשארת רק על פני השטח של הדברים וגם תשומת הלב שלנו נשמרת זמן קצר בלבד.

כשאנחנו מתרגלים באופן פורמלי, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לנסות לשבת נכון. בתנוחת הישיבה, החשוב ביותר הוא לשמור על גב ישר אבל נינוח, לא מתוח. באופן מסורתי הישיבה היא כמובן ברגליים משוכלות, אך אין שום בעיה אם תרגישו צורך לשבת על כיסא. הניחו את רגליכם על הקרקע ורק וַדאו שאתם זקופים ואינכם צונחים. לא הגוף שלנו הוא שמתעורר, אלא התודעה שלנו.

פעם, כשהייתי בקליפורניה, הרציתי בכמה מרכזי זן. במרכזי הזן מקפידים מאוד לשבת נכון ומקדישים תשומת לב רבה לתנוחת הישיבה. אבל, קרה שבשלושה ממרכזי הזן האלה המאסטרים, ה-Roshis, נפצעו: אחת מהם החליקה ושברה את הירך, אחר עיקם את קרסולו, וגם השלישי פצע עצמו באופן כלשהו. כך ששלושת הזן מאסטרים האלה נאלצו לשבת על כיסאות. זה היה עניין חדש לגמרי בחייהם; אלמלא הפציעה הם היו מקפידים מאוד על צורת הישיבה הנכונה על כריות – והנה פתאום הם נאלצו לשבת על כיסאות וגילו שזה לא שינה דבר!

אז למי מכם שמתקשים לשבת ברגליים משוכלות בשל גילם או שהישיבה הזאת תמיד אינה נוחה להם – שבו על כיסא. הבודהה מיטרייה הבא יושב על כיסא! כך שנראה שהבודהה הבא ישתייך לחברה שבה לא ישבו עוד ברגליים משוכלות. ובכל זאת הוא יהיה לבודהה. כך שלא הייתי דואגת.

הדבר החשוב הוא גב זקוף, ישיבה יציבה, הראש מוטה מעט מטה ואתם יכולים להרגיש מתיחה קלה בעורפכם. אנחנו יושבים כמו פסל בודהה. כפות הידיים זו בתוך זו כשהאגודלים נוגעים קלות, או מונחות בקלות על הברכיים. במסורת הטיבטית ובזן, העיניים פקוחות מעט, עוקבות אחר קו האף. אבל אם זה קשה לכם, אתם יכולים לעצום בעדינות את העיניים. הלשון מתעגלת מעט מאחורי השיניים העליונות או נוגעת בחך. חושו את משקל הגוף – את מרכז הכובד – למטה באגן ולא למעלה בכתפיים. והירגעו.

ועכשיו מקדו את תשומת ליבכם בדבר אחד. לא באמת חשוב איזה אובייקט אתם בוחרים, חשוב שהתודעה תוכל להתמקד בו. ובכל זאת, בכל המסורות הבודהיסטיות המדיטציה הרווחת ביותר היא תשומת לב לנשימה. הנשימה היא אובייקט טוב מפני שאנחנו תמיד נושמים. כשאנחנו מודעים לנשימה, לשאיפה ולנשיפה, אנחנו בהווה; איננו יכולים לנשום בעבר או בעתיד, אנחנו יכולים לנשום רק עכשיו. מלבד זאת, לנשימה יש קשר אינטימי עם התודעה. כשאנחנו נרגשים, כשאנחנו פוחדים, שלווים או כועסים, הנשימה משקפת את טיב המחשבות שלנו. וכך, כשאנחנו ממקדים את תשומת הלב בנשימה, בשאיפה ובנשיפה, באופן טבעי הנשימה מתחילה להיות רגועה ועמוקה יותר. התודעה גם היא מתחילה להירגע. הן תומכות זו בזו באופן הדדי. וכך, אנחנו שואפים אוויר פנימה ואחר כך נושפים אותו החוצה. אנחנו שואפים, אנחנו נושפים. ואנחנו ערים לכך. זה הכול. באופן רגיל אנחנו שואפים ונושפים, שואפים ונושפים, ואיננו מודעים לנשימה. כעת אנחנו פשוט עושים את אותו הדבר ואנחנו ערים לכך. זה פשוט מאוד. אתם רק יושבים שם, רגועים. שמרו על תודעה פתוחה, אך בה בעת ממוקדת מאוד.

בינתיים, כמובן, ברקע, התודעה ממשיכה כרגיל בפטפוטיה. זה בסדר. שום בעיה. אבל אל תשימו לב למחשבות. אנחנו מתעלמים מהן. הבעיה היא לא המחשבות, הבעיה היא שאנחנו מזדהים איתן ונסחפים אחריהן.

כדי להתמקד בנשימה, נוכל להיעזר לפעמים בספירה. בהתחלה אנחנו יכולים להחליט לספור עד חמש. אנחנו שואפים אוויר פנימה, אנחנו נושפים אוויר החוצה, וחושבים אחת. אנחנו שואפים, נושפים, וחושבים שתיים. עד שאנחנו מגיעים לחמש. ואז מתחילים שוב. בדרך כלל, בהתחלה, רוב המתרגלים מגלים אחרי שניים-שלושה סיבובים שהגיעו רק לסיבוב השני או השלישי ואז נסחפו אחר המחשבות. כשאנחנו נעשים מודעים לכך שאיננו מודעים, אנחנו פשוט חוזרים אחורה ומתחילים שוב מאחת. אנחנו ממשיכים, חוזרים שוב ושוב. איננו מוטרדים, לא כועסים על עצמנו, לא חשים תסכול, אלא רק ממשיכים לתרגל פעם ועוד פעם – כמו שהלומד לנגן בפסנתר מתרגל את הסולמות – עד שזה נעשה טבעי והתודעה נרגעת. כשהספירה החוזרת עד חמש נעשית קלה מאוד ותשומת הלב מרוכזת בספירה ובנשימה, אנחנו יכולים לבחור לספור עד עשר. לפי המסורת הטיבטית, כשאנו יכולים להתרכז ללא מאמץ בעשרים ואחת נשימות בלי שדעתנו תוסח, אז אנחנו מוכנים לשלב הבא.

אם כך, השלב הראשון הוא לפתח את היכולת להינתק מהמחשבות שברקע ולהביא לקדמת התודעה את תשומת הלב לנשימה. אבל לפני שנמשיך, עלי להזכיר כאן שזה גם תרגול טוב במשך היום, מפני שאנחנו יכולים להביא ללא קושי את תשומת הלב לנשימה בלי שאיש יבחין שאנחנו מתרגלים ברגע זה. כשאנחנו נוהגים, כשאנחנו יושבים במקום העבודה ומחכים שהמחשב יעלה, כשאנחנו צועדים. בכל עת אנחנו יכולים להחזיר את תשומת הלב להווה על ידי שנהיה מודעים לנשימה, לאוויר הנכנס ויוצא.

ברור שאיננו צריכים לשבת פתאום ישר בתנוחת ואג׳רה באמצע המשרד! אנחנו יכולים להמשיך לשבת כמו שאנחנו יושבים, אבל להיות מודעים. בייחוד כשאנחנו חשים עצבנות או לחץ – אפשר לשאוף פנימה, לנשוף החוצה. זאת דרך מיומנת להירגע ולהחזיר אותנו שוב לרגע ההווה.

כעת, לאחר שהתודעה שָקטה ותשומת הלב נעשתה ממוקדת יותר, אנו יכולים להפנות את אותה תשומת לב שהתמקדה בנשימה פנימה כדי לראות ולהתבונן בזרם המחשבות. החלק הראשון הוא פשוט להתבונן. אנחנו יושבים ותשומת הלב נתונה כעת לזרם המחשבות והרגשות שעולים בתודעה שלנו. העניין הוא שבדרך כלל אנו נסחפים אחר המחשבות והרגשות שעולים בנו, כאילו נמצאנו באמצע נהר ונסחפנו בזרם. לכן, עלינו להפריד את עצמנו מהתודעה החושבת הזאת. אחד הדברים המעניינים בקשר לתודעה הוא היכולת שלנו להרחיק את עצמנו מתהליך החשיבה ולהתבונן בו. כפי שאמרתי, השלב הזה, שהוא עדיין חלק ממדיטציית השמטהה, או השהייה בשלווה, הוא פשוט להתבונן ללא שיפוט בזרם המחשבות שלנו.

כדי לעשות זאת, עלינו להישאר ערניים, אבל בו בזמן נינוחים. כשאנו מתבוננים בתודעה שלנו עלינו פשוט להיות רגועים. אנחנו ערניים אבל לא מתערבים, מאפשרים למחשבות להופיע ולחלוף בקצב שלהן בלי להתנגד או להגביל אותן, רק להתבונן בהן. כשהיכולת שלנו להתבונן נעשית ברורה וממוקדת יותר אבל עדיין נינוחה, גם זרם המחשבות מתחיל באופן טבעי להיות רגוע ואיטי יותר. אין צורך לעשות דבר, רק להירגע ולהתבונן.